ארכיון יומי: 26 בפברואר 2016


אחות המשודכת המירה- סיבה לביטול השידוך

מומר במשפחה- נחשב כפגםפגיעות בחיי הדת

אחות המשודכת המירה- סיבה לביטול השידוך

היה נהוג כי מי שחוזר בו מהנישואין מוטל עליו קנס. השאלה שעלתה אם התברר לאחר השידוך כי קרוב  משפחה המיר, האם הדבר נחשב כפגם, ומותר לבטל את השידוך.

חכם נשאל על " איש נשתדך עם בתולה ולא הספיק לכונסה עד שהמיר אחיה של המשודכת. ורצה השודך ליפרד ממנה ולקחת לו אשה אחרת הגונה לו. ושאל השואל אם יתחייב המשודך לפרוע לה קנס שקצב לה בשעת שידוכין ".

התשובה כי הוא פטור מהקנס אם תוך הזמן מהארוסין עד הנישואין " קלקל המשודך מעשיו פטור הלה משבועה ". החכם ציטט מקורות לפיהן אם נודע לאחר הארוסין כי הארוס משחק בקוביא " ואין לו אומנות אלא הוא, ועוד עשה עבירות שבשבילן נתנדה " ההנחה " שאילו ידע אביה שיקלקל מעשיו לא היה נותנה לו ". המסקנה כי המשודך פטור מהשבועה בהקנס ('מוצב״י', ח״א, סי׳ לג; דשן, תשמ״ה, עמי 178).

רבי משה טולידאנו (1773-1724) ציטט את השו"ע אהע"ז, סי' נ, ס"ק ה: אם לאחר השידוך " המירה אחות המשודכת, יכול שמעון לחזור בו ופטור מהקנס "  (׳השמים החדשים׳, הלכות קדושין, סי׳ א, דף ל, ע"א.

רבי יוסף בן עיוש אלמאליח (1823-1788) דן במעשה בו המירה אחות המשודך, וזו סיבה לביטול השידוכין (י תקפו של יוסף ׳, ח״א, סי׳ כה). על הסתיגות מנישואין באירופה, כאשר במשפחה היו משומדים אברהם שמואל בנימין סופר, ' איגרות סופרים ', תרצ"ב, עמי 59-58.

המרת הדת הרחיקה אדם ממשפחתו

רבי יעקב אבן צור כתב על מעשה באשה שנישאה, ואשתו השנייה של אביה הוציאה עליה שם רע, כדי שבעלה ישנאנה ויגרשה. וכששאלוה מדוע היא עושה זאת ענתה: כדי שיגרשנה ותמיר דתה ׳. פסק הדין שניתן על ידי יעב"ץ בחשון תצייד (סוף 1733) מאשים את אשת האב, כי בניגוד לדעתה, הבת של בעלה היא אשה צנועה (׳מוצב"י׳, ח״א, םיי קכז).

המרות דת הן רגילות – מוסר ומלשין גרוע ממתאסלם

בניגוד לאמור לעיל, כתב רבי משה טולידאנו (1773-1724) בהקשר לעובדה זו:

אם דוד האיש נעשה מוסר ומלשין בסתר ובגלוי, פסקו הרבנים…. שאב המשודכת פטור מן הקנס ואף על פי שכבר זה ימים קודם השידוכין המיר אחיו, אדעתא דהכי שידך בתו, לא מפני כך יוכל לסבול גם הפגם המכוער הזה שבימים אלה המרות דת שכיחא [מצויה] ואין נמנעים מלהתחתן זה עם זה, אבל הפגם הגדול הזה כל השומע תצלינה אזניו פטור אפילו מקנס הנהוג (' השמים החדשים ', הלי קידושין דף ל, ע״א, ח. מטוב, יזכור לאברהם', תשל״ב, עמי 48).

יהודי המיר כדי לזכות ברכוש

ר' יעקב אבן צור דן על חצר שהיו עליה שלושה או ארבעה בעלי משכונות, דהיינו שהם לוו כסף כדי לרכוש את החצר. ועד שאינם משלמים חובם, אינם הבעלים. ׳ויהי היום המיר דתו אחד מבעלי הקרקע ובא וערער על אחד מבעלי המשכונות ורצה ליטול כל החצר לפי דתם ".

 החכם הציע לו שיתפשר בפני עדים עם היהודי שהמיר. פסק הדין נכתב בחשון תצ״ו ( סוף  1735) (׳ מוצב״י; ח״א, סי׳ צה).

קנם למשודך שהמיר דתו־ ורצון לטרוף הסבלונות

מעשה היה שאיש בשם יאודה בן זמרא המיר. ובא בעל חובו ברזילי נבארו לטרוף הסבלונות שהיו ביד משודכתו לפרעון חובו. וטען אחי המשודכת שהסבלונות תפסם הוא בעד הקנס שנתחייב בעת השידוכין בשבועה ושיותר הם דמי הקנס משווי דמי הסבלונות, ופסקו חכמי תיטואן..

. שישבע אחי המשודכת שהקנס שנתחייב המומר בשבועה בעת השידוכין הוא יותר מדמי הסבלונות שלקח בעד הקנס יען מעולם לא נפרע מהקנס. חכמי פאס התנגדו לחיוב השבועה. בויכוח השתתפו וחתמו שמונה חכמים (שם, חייב, סי׳ קסז).

פסקי דין כי כתובת האישה, שבעלה המיר קודמת לחזקה על קרקע

מעשה ביהודי שנשא אישה, והכתובה כמנהג מגורשי קסטיליה. כשאחד התנאים שהבעל משעבד את כל נכסיו לתשלום כתובתה. הוסיף בכתובה וכתב לה שטר שעבוד על הקרקע ברשותו לפרעון  כתובתה. הוא המיר, ובשלב מסוים מכר קרקעו, אבל היה חייב על הקרקע.

ואלה שהיו שותפיו בעבר רצו לטרוף את החזקה שלו, כדי לכסות את ההלואה שנתנו לו בעבר. אבל האשה אמרה שכתובתה קודמת, וכי בעלה שיעבד לה את הקרקע 'והיא קודמת לכל אדם '.

החכמים כותבים, כי לא ברור אם מכירת הקרקע היתה ביהדותו או לאחר שהמיר, ולמי מכר, האם ליהודי או לנוכרי. המסקנה עליה חתומים ר' מנחם סירירו, ר' וידאל הצרפתי ור' יהודה בן עטר, נ־ כתובת האשה קודמת, ' הרי כשהמיר נתחייב לפרוע מיד והגיע זמנה לגבות מיקרי ', והיא קודמת ־גבות מהחזקה (שם, ח״א, סי' קפח).

נושא דומה נדון במקום אחר בתשובות יעב״ץ: 'ראובן שהמיר דתו והיה לו קרקע ויש עליו בעלי חוב והנה האנשים בעלי החוב רצו ליפרע מקרקעותיו, ואשתו אמרה מאחר שכתובתה קדמה, היא קודמת לכל אדם', התשובה מתחילה במלים אלה: 'הדבר ברור שאשתו קודמת לכל אדם', על פסק הדין חתומים שוב שלושת החכמים הנ״ל (שם, ח״א, סי׳ ש).

העלילו על אשה שהמירה

החכם כתב על אשת כהן שלאחר לידה 'נטרפה דעתה' והגויים העלילו עליה 'והוציאו עליה שם רע שהמירה דתה'. הוליכו אותה לבית מסוים ללא שומר, ואחר כך העבירו אותה 'בבית הנשים הידוע לישמעאלים', לאחר זמן פדאוה תמורת שוחד והחזירוה לביתה. השאלה האם מותרת לבעלה (שם, ־ז״א, סי' לז).

THE JEWS OF MOROCCO UNDER THE MARINIDES By David Corcos

THE JEWS OF MOROCCO UNDER THE MARINIDES By David Corcos, Jerusalem

Introduction

In the last years of his reign, cAbd al-Haq ben Abu Sa'id, who was king of Morocco from 824 (1421) until 869 (1465), had a Jewish Vizir, Harun ben Batas. In a revolt which broke out in Fez, instigated by the religious party, a party of fanatic ascetics, both the Sultan and his Vizir were assassinated. Abd al-Haq was the last sovereign ruler of the Beni-Merin, Marinides, as European historians term them, who occupied the throne of Morocco without interruption for about two centuries. The murder of Abd al-Haq and of Harun brought in its train a massacre of the Jews not only in the capital but also in other towns of Morocco. This was one of the few pogroms in which the Jews of the Maghrib suffered. It was however the most significant, taking place at the end of a dynasty under whose rule Jews had been unus­ually favored, in striking contrast to the policy of the pre­ceding fanatic Almohads. The downfall of the dynasty, as was to be expected, was particularly harmful to urban Jewry in Morocco. The important event which led to the catastrophe is itself symbolic of the nature of the ties which existed between Berbers and Jews. Yet the rare studies and even rarer full works, often of a relative value, which are concerned with the past history of the Jews in Morocco, give to the period of the Marinides only a passing notice. We do not pretend to fill in this gap. We merely seek to call the attention of Jewish scholars and historians of Judaism to a geographical area to a period which for most people, it must be admitted, is like virgin soil in a terra incognita.

Many of the facts referred to in this study are doubtless well known. Yet in order to demonstrate their full signifi­cance they ought, we feel, to be set into their true context. Some information still lies buried in the numerous texts of Arab, Jewish and Christian writers and even then it appear in such isolated scraps that perhaps specialists have not found it of great interest. If we now wish to link the events to, one another and bring out their full significance, they must be explained within the history of Morocco itself and, above all, established in their exact sequence. We should, however, stress that the limitation of an article is not sufficient for a true or complete picture of the position of the Jews under the rule of the Marinide dynasty. In spite of our desire to enter into all aspects, we, must be content to clarify in particular the political and social picture. Even this cannot be exhaustively studied as, according to our method, the chronology of events must be followed to the end of the dynasty, which exterminated the Jews in a bloodbath by its royal representative and his loyal subjects. Our study, however, concludes with the death of ABU-YAKUB.

The rise and establishment of the Marinide dynasty cover a period of sixty years, from about 1250 until 1307. It is during this period that the Jews, having survived the Almohad storm, reappear, by apparently inexplicable routes, first in the far West of the Maghrib, where they later formed unusually active communities. In order to shed light on the period and explain this strange event, we must not only look farther back into the past but also take note of Moroccan history after the end of the Marinide era. Indeed, here more than ever it is true to say that the present explains the past and vice versa. Many aspects of the way of life which the Marinides introduced into Morocco persist to-day, particularly in regard to the attitude of the Moslem governments towards Jews. Here, too, the Marinide period has much to offer that is interesting and instructive.

הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנה בזיז

רעידת אדמה אגאדיר

ב־1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, ואגדיר לא תשנה עוד את פניה עד 1946. באותה שנה הגיע לעיר מקזבלנקה מימו אוחיון המיתולוגי. הוא נטה את אוהלו באגדיר (וחי בה עד היום הזה, שנת 2008). הוא ארגן את תנועת הצופים היהודית, וכיום זוכרים אותו חניכיו הפזורים בכל העולם כאביהם הרוחני. הם מעידים כ׳ ח״ הצעירים מאז הגיע מימו לאגדיר השתנו ללא הכר. הוא ארגן פעילויות ספורטיביות ומחנות קיץ באזורים הקסומים של מרוקו, כמו איפראן וטרזוט. חניכיו השתתפו בג׳מבור׳ (מחנה נוער של תנועת הצופים העולמית) בקנדה ובאנגליה. כ־300 צעירים יהודיים קיבלו הכשרה בהגנה עצמית והתוודעו לערכים אנושיים אוניברסליים, כגון ידיד1ת, רעות, נדיבות, עזרה לזולת והקרבה עצמית. ערכים אלה יעצבו את חייהם הבוגרים. עיני הבוגרים של הצופים היהודיים בורקות באור מיוחד כשהם מעלים את זכר הימים ההם הארוגים בדמותו של האיש הגדול, ״מימו אוחיון", קטן הקומה.

לאחר "המלחמה הגדולה" ניכרה באגדיר תנופה. המלון הראשון בן עשרה חדרים, ״מלון גוס״ה״ שנבנה ביד׳ האדריכלBASSIERES , אכסן את הגנרל פרנקו, ששב מריו דל אורו, לפני ההתקפה על ספרד הרפובליקנית.

המלון הגדול הראשון הוא מלון "מרחבה", – המלון היחיד ששרד אחר הרעש אשר מארח באולם הקבלה רחב הממדים שלו גדירים הבאים לנפוש ולבלות ערבים חברתיים.

קרוב למפרץ נחל סוס, בנקודה הדרומית ביותר במרוקו, הרחיבו חיל האוויר וחיל הים הצרפתיים את שדה התעופה ואת הבסיס הצבאי. לימים, לאחר עצמאות מרוקו, יהיה זה הבסיס האחרון להתפנות מאדמת מרוקו (למזלנו הגדול, אנו ניצולי הקטסטרופה). הצרפתים לא חסכו בפיתוח המקום ובתשתיות: שדות אימונים, בנייני מגורים לחיילים, לקצינים, לאנשי הצוות ולמשפחות המתלוות, מטבחים, אולמות ואפילו בית חולים צבאי. חיילים צרפתיים, אנשי קבע ומשפחותיהם שמחים לגור באגדיר.

הסדנאות הפרימיטיביות, אשר לפני המלחמה הסתפקו בהמלחת סרדינים, הפכו חיש מהר לבתי חרושת לשימורי סרדינים. אירופה, הריקה מכל מזון, צריכה לחדש את המלאי שלה ומהר. משקיעים ואנשי מסחר ותעשייה הגיעו לאגדיר ובנו בה בתי חרושת. ב־1948 מונים 15 כאלה. ב־1949 יש כבר 30 בתי חרושת. זו כמעס הסתערות. אגדיר נמנית אז עם הנמלים הביו־לאומ״ם הראשונים ליצוא סרדינים. ב־1950 כבר נמנים בה 65 בתי חרושת לשימורים, וכמאה אוניות מביאות לחוף יום־יום (מאפריל עד נובמבר) תנובת דיג בשיעור 500-200 טונות דגים. לעתים גם 1,000 טונות. בין השנים 1952-1950 הקים מפעל הולנדי במקום רשת בתי חרושת שהפכו את הדגה השנתית בת 60,000 הטונות ל־60,000,000 קופסאות שימורים. אגדיר היא כעת הנמל השני בעולם לסרדינים.

בתחילתה של בניית התשתיות בנמל המתפתח נבנה בניין המכס, ואליו יתווספו עם הזמן בנייני מגורים של העובדים במכם, וסירות ואניות יעגנו בו. מנופים הניעו את זרועותיהם הארוכות לשלום. אזור פונטי שעל שפת הים הוא המרכז עד 1956, עת נבנית ה״וויל נובל" (La Ville Nouvelle), העיר החדשה, ובה וילות מרווחות. הקסבה נישאת בצד שמאל ופוקחת עין על העיר המתפתחת. המסגד בקסבה הוא עדות להגמוניה של האוכלוסייה המוסלמית, המהווה רוב מכריע בעיר. באופק – הרי האטלס מתנשאים ככתר מלכות ושומרים על העיר החביבה ועל שדותיה מכל רוח רעה. כתינוק המשתכשך במים, העיר מתגלגלת בחולות. ״Tout va bien׳ ״הכול בסדר" הוא שמו של מלון ובית קפה שהוקם בעיר התוססת, בעיקר בזכות הנמל השרוי בתנופה מזהירה.

צליית סרדינים ומיני דגים ארורים זכורה, כך אני משוכנעת, לכל אנשי אגדיר, גם לאלה אשר זכו רק לבקר בה. יהודים רבים עסקו בדיג, בשימורים, במסחר בסיטונות ובקמעונות. הם העסיקו דייגים פורטוגזיים לרוב, גם ערבים מוסלמיים. היהודים הממולחים ידעו לחבור לצרפתים ולהקים עסקים מצליחים. למי מכרו את מרכולתם? למקומיים, לשווקים במרוקו המורחבת, לבתי מלון, למסעדות, לצבא הצרפתי, לצרפת, לאירופה כולה, לבתי עסק בחו״ל. הגויים נהנו מפרות הים המצוינים ומן הדגה העשירה מאוד והטרייה מאוד. הלקוחות הקבועים הם בתי המלון בעיר, במרוקו וגם בחו״ל, בעיקר בצרפת. הטעם הנהדר של הסרדינים והרוח הקלה הנושבת על חוף הים מתמזגים זה בזה ונותנים טעם אחר לחיים.

זכור ל׳ כי אבא זיכרונו לברכה היה שולח הביתה במפתיע תשורה מהנה – סלים של סרדינים. כן, כן, סלי קש עגולים ומחוררים, שתכולתם עד חמישה קילו סרדינים. בדרכו לבנק שבו עבד, אם הזדמן לו דייג אשר זה עתה חזר מליל דיג מבורך, היה אבא קונה ממנו סל מלא סרדינים ועוד מיני דגים אחרים ושולחם לאימא. אימא הייתה מעלה על גג הבית את העוזרת הערבייה, אשר טרחה בביתנו כל שעות היום, וזו מיהרה להדליק את האש ולהכין את המעדן לארוחת הצהריים. ריח מוכר היה מתפשט בבית, הטעם המתגרה בפה היה מעלה ריר, עשן דק היה שורף מעט את העיניים, והרגשה של חיים טובים הייתה מתפשטת בכל איברינו. חגיגת חושים. זו עוגת המדלן של ילדותי.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים

התייחסות הקוראן לפרשת ישמעאל ויצחקמאחורי הקוראן

הקוראן מציין שאורחים נכבדים הזדמנו אל אברהם, וכשבישרו לו על לידת יצחק, צחקה אשתו:

״האם הגיע לאוזניך סיפור אורחי אברהם הנכבדים? הם סרו לבקרו ואמרו, שלום! אמר: שלום, אנשים נוכרים. אז חמק אל בני ביתו והביא בן בקר רך וטוב… ובישרו לו על בן בעל בינה. אז ניגשה אשתו בצווחה, סטרה על פניה ואמרה: זקנה עקרה!״; ״שליחינו הביאו לאברהם את הבשורה. אמרו: שלום! אמר: שלום! וחש להביא צלי בן-בקר דשן… אשתו ניצבה וצחקה; בישרנו לה על יצחק, ואחרי יצחק – על יעקב. אמרה: אבוי לי, האומנם אלד ואני זקנתי ובעלי זה בא בימים? דבר מופלא הוא״ (נא, כד-כט; יא, סט־עב. הדברים נמצאים ביתר בירור בחומש בראשית יז-יח).

הקוראן גם מספר את סיפור עקדת בנו של אברהם:

״אמר [אברהם]: הלוך אלך לי אל ריבוני, והוא ינחני. ריבוני, הענק לי בן אשר יהיה בישרים. בישרנו לו על בן שקול דעת. כאשר גדל דיו למעשים עמו, אמר: בני, ראיתי בשנתי כי עלי להעלותך קורבן. חשוב וראה מה דעתך. אמא, אבא, עשה כאשר צווית. אם ירצה אלוקים, תמצא כי אני בעזי הרוח. כאשר גמרו שניהם בדעתם להתמסר והוא השכיבו על פניו, קראנו אליו: אברהם, כבר קיימת את החלום! כך נגמול למיטיבים. זהו הניסיון הברור. פדינו אותו בבהמת קורבן אדירה, והותרנו לו זכר בדורות הבאים: ברכת שלום על אברהם. כך נגמול למיטיבים. הוא היה בעבדינו הנאמנים. ובישרנו לו על יצחק אשר יהיה נביא בישרים״ (לז, צט-קיד).

הסיפור הזה של עקדת יצחק מובא במלואו בחומש; הוא האחרון מתוך עשרת הנסיונות שנתנסה אברהם על־ידי השם. העקדה נחשבת לניסיון הגדול ביותר.

הקוראן מזכיר את ישמעאל בתור צדיק ושליח השם להנהיג את בני־האדם בדרך השם. הוא מספר שאברהם התפלל שישמעאל יהיה צדיק, הוא וצאצאיו:

״אברהם הגביה את יסודות הבית ועמו ישמעאל – ריבוננו, קבל מאתנו, הן קשוב אתה ויודע. ריבוננו: עשה את שנינו מתמסרים לך, ואת זרענו אומה מתמסרת לך״, (ב, קכז-קכח).

גם בחומש מבואר שאברהם התפלל אל השם שישמעאל יהיה צדיק. כשהתעסקו שני הבנים בקבורתו של אברהם – אף שישמעאל היה הבכור, מזכיר הפסוק את יצחק לפני ישמעאל. לפי התלמוד הטעם הוא כי ישמעאל חזר בתשובה והכיר אז עליונתו של יצחק (בבא בתרא יז, ב).

הערת המחבר : בראשית יז, יה. אבל החומש גם מאשים את ישמעאל ואת אמו על היותם סיבה למריבות בבית אברהם. כששרה חשבה שהיא עקרה, היא ביקשה מאברהם בעלה שישא את שפחתה הגר, שהיתה בת מלך פרעה המצרי (מדרש רבה על בראשית מה, א). כשנתעברה הגר, התגאתה על שרה ונוצרה מכך מריבה (בראשית טז). גם התנהגותו של ישמעאל לא מצאה חן בעיני שרה. בעקבות זאת נצטווה אברהם מפי השם לשלוח את האם ואת הבן מביתו. ישמעאל כמעט מת בצמא, אך השם ריחם עליו והצילו(בראשית כא, ט-כא). סיפורים אלה, אף שלא מובאים בקוראן, מכל מקום ידועים פחות או יותר למוסלמים מחמת שנתווספו בספרי החדית׳.

״ויקברו אותו יצחק וישמעאל בנו״, (בראשית כה, ח-ט).

סוף פרק ג'

השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-אהבה אסורה

אהבה אסורההשדה מן המדבר

ארבעה או חמישה דורות גדלו תחת משמרתה של שמחה הזקנה. זו, שאינה זקנה עוד, כי ניצחה את הזיקנה, את החולי ואת המוות.

היא היתה עשויה מברזל ולא ידעה חולי מהו. מתרוצצת היתה בלא לאות והיא שהיתה מקור הרכילות של העיירה. היא ורדיפת הכבוד היו קשורות זו לזו בחבל טבור. לשונה היתה חדה כתער, עיניה היו רואות כל, והיא ידעה להתאים עצמה לכל אדם ומעמד ולהתחבב על כולם. לא אשת ריב ומדון היתה, אך ידעה לעורר מדון בלבבות אחרים. היא כיבדה את הזולת, אך רבים שנאוה. היא היתה נמצאת בכל מקום בזמן הנכון והיתה נחשבת למקורה של עין הרע. היא היתה נוקמת היטב באויביה — ובוכה עליהם שבעתיים.

למרות כל אלה היו הכל זקוקים לה לשם קבלת עצה ועזרה, כדי להשתמש בהשפעתה ובקשריה עם ראשי הקהילה בעיירה, גולימין, לצורך השכנת שלום בין בני זוג, או לצורך הטלת יראה סביב. ויותר מכל היו זקוקים לה כדי שתקסום בשידוכיה בין בחורי העיירה לעלמותיה. והיא, שמחה, היתה נענית בחיוב כל איש, ובכל עת היתה מתפנית מעיסוקיה למען העני והעשיר כאחד. מעמדה של הזקנה נתבסס הרבה משהחל שאול בן־דוד, מנהיג העיירה, אדם עשיר ורב השפעה, להזדקק אף הוא לשירותיה הטובים. עד אז נמנע ממגע עם הזקנה, בשל תדמיתה הרווחת בעיירה. אולם, באותו זמן היה מצבו הרבה מעבר לכוחותיו הנפשיים : הוא נפל בקסמיה של אשה נשואה, יפה מאין כמוה, מינה בת עישה שמה.

עד עומק נשמתו התאהב בה, במינה בת עישה, והיא עצמה אף לא ידעה על כך, גלגלו הולכי־רכיל בלשונם.

מעמדו של שאול בן־דוד וחרדתו לתדמיתו מנעו ממנו לפעול בדבר אהבתו. לפיכך נדרש אף הוא לעזרתה של שמחה הזקנה.

כמעט מדי יום, בשעת צהריים, כשכל תושבי העיירה היו מסוגרים בבתיהם, פקד שאול בן־דוד את ביתה של הזקנה. לעיתים אף היה הולך לשם מיד לאחר תפילת ערבית.

ככל שתכפו ביקוריו של מנהיג העיירה המכובד והעשיר אצל שמחה, הלכו ותכפו גם הלחשושים. הלא שאול בן־דוד היה ידוע כנמנע מביקורי־פתע או מביקורי קרובים וידידים, וכן היה ידוע, שכל מי שרוצה בביקורו אצלו צריך להזמינו מבעוד מועד ולהפציר בו הרבה שיכבדו וייעתר להזמנתו. והנה, ביקוריו אצל הזקנה הזאת הולכים ומתרבים.

בחשאי ריכלו הכל, כברגיל, אך מפאת מעמדו הרם לא העז איש לפצות פה בגלוי. בביקוריו אלה אצל הזקנה ביקש ממנה שאול בן־דוד עצה והדרכה — מה יעשה באהבתו הנסתרת לאשת איש, ומה יפעל כך שלא יוודע הדבר בעיירה, ומה עוד יכול הוא לעשות והיא, האשה בה מדובר, אינה יודעת דבר וחצי דבר על אהבתו לה.

שמחה הזקנה הציעה לו לפגוש את הנאהבת ולשוחח איתה. עצה זו מילאה את שאול בן־דוד כלימה ומבוכה שהסמיקו פניו ובלבלו עליו את דעתו עד כדי כך, שביקש ממנה כוס עראק גדושה. שמחה, שהכירה רזי נפשם של אוהבים, מיהרה להרגיעו -והגישה לו, לסעור נפש זה, את המשקה, שישתה וישכח בישו. והוא גמע, ואחר השעין ראשו על ידיו ושקע בהרהורים שטרפו ממילא את דעתו ללא הרף. שמחה הציעה לו בלחש לנוח מעט על מיטת האורחים שבדירתה הצנועה, אך הוא התעשת, קם על רגליו והורה לזקנה לזמן את מינה בת עישה לשיחה בצהרי יום המחרת. עוד הוסיף והזהירה כי יערוף ראשה מעליה אם תסגיר דבר אהבתו האסורה. אולם, את שמחה לא היה כל צורך להזהיר. הלא היתה לה סיבה טובה לעשות כן ולהיות שמחה בחלקה. לא בכל יום נופלת בחלקה האפשרות לטפל במצוקות־ליבו של איש עשיר ומכובד כשאול בן־דוד.

מינה בת־עישה היפה, אם לשלוש בנות יפות כמותה, היתה נושאת בביטנה עובר רביעי, שיהיה אולי בן זכר, כפי שביקש בעלה, שאול בן-אברהם, שקצה נפשו בבנות הרבות שילדו לו שלוש הנשים הקודמות, אותן נשא וגירש בזו אחר זו משום כמיהתו לבן.

כשכרסה בין שיניה באה מינה בת־עישה לביתה של שמחה הזקנה, מבלי שתדע על שום מה ולמה זומנה לשם. בהיכנסה פנימה נבהלה מנוכחותו של שאול בן־דוד, בירכה אותו לשלום והתנצלה על התפרצותה פנימה בזמן שאורח כה נכבד ובעל־שם כמוהו נמצא בבית. היא כבר עמדה לצאת ולשוב לביתה, בחושבה שנפלה טעות בזימון, משעצרה בעדה הזקנה, נטלה ידה והושיבה אותה על שטיח, למול פניו הסמוקים של שאול בן־דוד, שליבו הלם בחזהו ולחץ אדיר העיק בראשו, כאילו עמד להתפוצץ לרסיסים.

שמחה, שעסקה בהגשת כיבוד לשני האורחים, ציפתה כי שאול בן־דוד יפתח בשיחו לפני האשה, שלא ידעה מה רוצים מחייה. אולם, משלא עשה כן פתחה שמחה עצמה בשיחת חולין, ששאול בן־דוד המשיכה בהציגו למינה בת־עישה שאלות בדבר בעלה, בנותיה, הריונה וקשיי־חייה.

זו ענתה על שאלותיו תוך שהיא מכבידה שבחים ותודות על האיש החשוב, המתעניין ודואג לחיי משפחתה וודאי גם לקהל עדתו בעיירה כולה. חילופי השאלות והתשובות נמשכו ונתמשכו, והזקנה, שציפתה משאול בן־דוד כי יתוודה על אהבתו בפני האשה, התאכזבה, אך שמרה על שתיקתה. כאשר יצאה לבסוף בת עישה מביתה לחשה באוזניה רק את דבר האזהרה, לפיו עליה לשמור זכר פגישה זו בסוד. ומינה הסכימה לכך, אף כי תהתה מה יש כאן להסתיר וממי יש להסתיר פגישה מקרית עם מנהיג הקהילה בביתה של שמחה טובת הלב, העושה במלאכתה למען הבריות.

כשבוע ימים עבר מאז ביקור זה. שאול לא שב אל הזקנה, שהחלה חרדה שמא נרפא המאוהב מחוליו. אולם, שאול לא נרפא מאהבתו, אלא ניצל זמן זה כדי לשקול היטב את צעדיו הבאים. ואכן, כעבור שבוע ימים, כאשר בא, לבסוף, בשנית לביתה של הזקנה, פקד עליה לשאול את מינה בת־עישה האם תהיה מוכנה לעשות את הבלתי־אפשרי, כביכול,־ להתגרש מבעלה, לפי שהוא, המאוהב, מוכן ומבטיח להתגרש בעבורה מרבקה, אשתו הרביעית, ולשלח אותה אל בית אביה. שמחה הזקנה תהתה מדוע לא ישאל את אהובתו בעצמו בדבר זה, אך הוא השיב כי הוא עושה כן על מנת שבמקרה בו תענה בשלילה יהיה כאבו קל ככל האפשר.

ובכן, שמחה הזקנה נחפזה לתכנן שיחה זו, אך מה שחסר לה היה אמתלה לביקור בביתה של מינה בת־עישה. שהלא ידוע בעיירה, שכל ביקור של זקנה זו בבית יהודי כוונה מסותרת מאחוריו. ועל אחת כמה וכמה יידעו זאת הבריות לגבי ביקור בביתו של שאול בן-אברהם, סוחר החיטים העשיר, ואשתו, מינה בת־עישה, שיופיה ידוע ברבים.

הזקנה אימצה את מוחה ולבסוף מצאה, כי ייטב אם תלך לבית שאול בן־אברהם בתואנה שבאה לבקש ממנו כי ידאג לה לחיטה שמורה לפסח. וכך עשתה.

בביקורו הבא קיבלה שמחה את פני שאול בן־דוד בצהלה ובישרה לו כי מינה בת עישה היא שלו, כי כל שנותר לו הוא רק לסדר את ענייני הגירושין וכי מייד לאחר מכן יתקיים טכס הנישואין המיוחל. המאוהב לא הסתיר את שמחתו והודה לזקנה מקרב־לב, בהבטיחו לה גמול. וזו החזירה לו בשבחים על נדיבות ליבו, לפי שבחר בה להשיג דרכה את אהובתו. אחר אמרה לו הזקנה, כי כל מבוקשה ממנו הוא, שעם מותה יכבד אותה בנוכחותו בהלווייתה ובהספד שיישא לזיכרה. כל זאת, כדי שלא תיזכר בקרב בני־העיירה רק בדברי־רכילות ובניבולי־פה. שאול בן-דוד הצטחק והבטיחה כי ודאי תספיק היא עצמה לקבור דור נוסף לפני מותה. ובכל זאת, הוסיף, ימלא אחר מבוקשה, אם יקרה ותלך במהרה בדרך כל האדם.

בכך לא תמה שיחה זו. הזקנה שמחה הבהירה לשאול בן־דוד כי מינה בת־עישה אמנם תשמח להיות אשתו שלו, המכובד מבין בני הקהילה, אלא שרצונה הוא לשמוע זאת מפיו. שאול התחייב לעשות כן בהקדם, וביקש משמחה ליזום עם אהובתו פגישה נוספת לצורך זה, ושוב — מתוך זהירות והקפדה יתירה על חשאיות.

בינתיים בלבל רעיון הנישואין למנהיג העיירה את דעתה של מינה בת עישה, והיא החלה מחפשת אצל נשים ערביות ויהודיות דרך להיפטר מפרי בטנה, עוברה בן שבעת החודשים. וכך עשתה, עוד לפני פגישתה השנייה עם בעלה לעתיד, בה הודיע לה, בפנים צוהלות, כי הוא אכן מעוניין בה כאשתו החוקית הבאה: היא ניצלה את שהות בעלה במסע עסקים בערים הסמוכות, המיתה את עוברה, נטשה את בנותיה הקטנות וחזרה לבית אביה בדרשה גט פיטורין.

לאחר כל אלה שלח שאול בן דוד את רבקה אשתו לבית אביה, על חפציה, פיצוייה וכליה הנאים, מתנתו לה, בידיה. כעבור שבועיים כבר הגיש לה, בפני עדים ובנוכחות רב הקהילה, שלמה בן יוסף, כתב גיטין כדת משה וישראל. כאשר שב שאול בן־אברהם ממסעו הוזמן על ידי הרב לבית הכנסת, לצורך מתן גט לאשתו. בפוגשו אותה הביט בה עמוקות, עד שנבהלה ממבטו החודר והמאיים, ושאל אותה בזעקה קורעת לב היכן בנו, ששכן ברחמה.

זו מלמלה מילים אחדות ולבקשת הרב ענתה, כי חלתה וכי מחלתה היא שגרמה להפלת העובר, שמת כבר בביטנה. אולם, את דבריה שיסע שאול בן אברהם בזעקו, כי פושעת זו המיתה את עוברה במו־ידיה, קברה אותו בהיחבא וברחה לבית־אביה בהיעדרו מביתו, וכל זאת בלא כל סיבה, מלבד רצונה להינשא למנהיג העיירה, אשר התגרש מאשתו לפני שבועיים, בעזרת אותו רב עצמו.

שאול בן אברהם עזב את המקום רותח מזעם ופניו מועדות לבית העלמין. שני העדים היהודים, שנכחו בעת הדיון על הגירושין, רדפו אחריו לעוצרו, אך הוא פרץ את דלת בית הקברות, נכנם פנימה והלך היישר אל חלקת הילדים הקבורים. קבר קטן וטרי מצא שם, ותוך שהוא מתייפח סילק את העפר שכיסה את הקבר, תחב שתי ידיו לתוכו והוציא ממנו צרור עטוף בשמלת אשתו, מינה בת־עישה. בנו לעתיד, מת.

שאול בן אברהם בכה וצעק, צעק וקילל, אחר נטל את הגופה הקטנה בשתי כפותיו ופתח בהליכה נמרצת לכיוון בית־הכנסת. שעת מנחה היתה אז, וקהל המתפללים המתין לפתיחת התפילה על־ידי הרב שלמה בן־יוםף, שהיה מסתודד בפינת החדר עם מינה בת עישה, שומע תחנוניה בבקשתה כי ידחה את האשמותיו של בלעה ויתן לה ממנו גט.

הקהל בבית־הכנסת קם על רגליו בתדהמה שעה שנכנס פנימה שאול בן אברהם וגופת תינוק בידיו. הוא הניח את גופת העובר במרכז הבמה.

״שלושים שנה אני מצפה בכליון עיניים לבן.״ זעק. ״משלוש נשים התגרשתי, על שלא הביאו לי בן. והנה לפניכם בן זכר, שלם, בריא ומת. בן, שנרצח בידי אימו. בן שהיה צריך לברית־מילה ולא לקבר. בן, שאימו רצחה אותו כי חששה שיעכב את נישואיה למנהיג הקהילה.״

״אני לא רק אשה איבדתי בגלל זימה ותועבה. גם את בני לקחה ממני.״ הקהל הזדעזע. איש לא פצה פיו. אימתו של שאול בן־דוד שרתה על פני כל הקהל הנדהם הזה, השומע את הזעקה. גם הרב לא פצה פה. רק עלה על הבמה וחיבק את שאול בן־אברהם, שפרץ בבכי.אז הורה הרב בתנועת יד לשני יהודים, העוסקים בענייני חברה קדישא, על גופת העובר, והם הלכו והחזירוהו לקברו.

כעבור שבועיים קיבלה מינה בת עישה גט פיטורין מבעלה, ותשעים הימים שבין גירושין לנישואין החלו להיספר. בינתיים נסובה שיחת העיירה על הטרגדיה של שאול בן אברהם ועל העובר אשר העיד על הירצחו בידי אימו. אולם ברחוב לא העז איש לומר דבר. חתיתו של שאול בן־דוד, שהיה רודה בם ואף העמיס עליהם מיסים כבדים, ניכרה על כל צעד ושעל. ממילא לא מסר לו איש ידיעה כלשהיא בדבר מה שאירע בבית־הכנסת עם גופת העובר. והוא, שאול בן דוד, לא שמע על כך דבר.

שתי בנות יפהפיות העניקה מינה בת עישה היפה לבעלה החדש, שאול בן דוד. בנות יפות אלה הכירו את אחיותיהן היפות אף הן, שנולדו מאב אחר, שאול בן־אברהם. למרות היריבות ששררה בין שאול בן דוד לבין שאול בן אברהם, נתהדק הקשר בין האחיות היפות, והביקורים אצל אימן, בבית בעלה, שאול בן דוד, הלכו ותכפו מיום ליום.

בביקורים אלה בבית אימן נתלוותה לבנותיו של שאול בן־אברהם אחות נוספת, אף היא בתו של שאול בן־אברהם, אך מאשה אחרת, ממנה התגרש בטרם נשא לאשה את מינה בת עישה. שמה היה מינה בת שאול. כבת שלושים היתה, גרושה, בלא ילדים, והיא יפה ומפותחת. שאול בן־דוד ראה היטב את מינה בת שאול. בכל ביקוריה עם אחיותיה בירך אותה בחיבה יתירה ושאלה לשלום אביה, שאול בן־אברהם, כסימן וכאות לרצונו להתפייס עימו. דרישות השלום הגיעו ליעדן ועשו את שלהן בלבו של שאול בן אברהם.

לפתע שב שאול בן־דוד לפקוד את ביתה של שמחה הזקנה, עשר שנים לאחר שסייעה לו, והיא עודה מתגרה בזקנה ואף במוות, שלא יכלו לה. שב אליה, ובקשת שידוכין שונה מקודמתה בפיו. הזקנה מילאה אחר מבוקשו של המאהב.

בשמחה יתירה קיבל שאול בן אברהם את הזמנתו של שאול בן־דוד לסעודת פיוס. אחריה בירכו שני השאולים איש את רעהו במזל טוב. שאול בן אברהם הוסיף באוזנו של שאול בן דוד, שבתו היפה, מינה בת שאול, תינתן לו לאשה מייד לאחר שיתגרש ממינה בת־עישה. נקמה מתוקה היתה זו לשאול בן אברהם.

מינה בת־עישה שולחה לבית־אביה על־ידי בעלה, שאול בן־דוד, וכעבור כמה ימים קיבלה ממנו גט פיטורין במעמד אותו רב שהיה עד גם לגירושיה הקודמים משאול בךאברהם. מינה בת שאול, בתו היפה והצעירה של שאול בן־אברהם, נישאה ברוב פאר והדר לבעלה החדש, שאול בן־דוד, תחת מינה בת־עישה, אשת אביה לשעבר ואימן של שלוש אחיותיה. בתוך שנה העניקה מינה בת שאול בת יפהפיה לבעלה, שאול בן־דוד, המבוגר ממנה בשלושים שנה. הבת היפהפיה נקראה אסתר, אך כונתה ׳הנסיכה׳. שכן, כנסיכה של ממש גודלה בבית־אביה ועלתה על כל אחיותיה ועל כל נשות אביה הקודמות ביופי ובחן וגם בחריצות ובחריפות שכל.

שני השאולים היו לגיסים, לרעים ולידידים. עוד מקרים רבים התרחשו בחייו של שאול בן־דוד, עד אשר הלך לבית הכנסת ביום שבת אחד, ובעומדו לתפילת שמונה,עשרה, התמוטט ומת.

סוף הסיפור…

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר