ארכיון יומי: 24 בפברואר 2016


Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton

רבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף בן נאיים

Le pogrome de Fès

Nous disposons de plusieurs sources de première main pour reconstruire les circonstances du drame de Fès, dont la dimension juive n'a suscité jusqu'ici qu'une évocation accessoire de la part des historiens. Les divers récits se recoupent et se complètent, car on trouve des détails et des analyses chez les uns qui manquent chez d'autres. Trois d'entre eux furent rédigés par des non juifs qui, tout en couvrant l'ensemble de l'événement, fournissent des informations sur la tragédie juive. Cette dernière reçoit évidemment plus d'attention chez les auteurs juifs qui pour la plupart, ont choisi de relater l'épisode en détails, jour après jour.

Du côté non juif, on citera en premier lieu le témoignage du Dr Frédéric Weisgerber (1868-1946) (voir doc. Al), médecin militaire et explorateur alsacien qui entra au service du Makhzan en 1897 pour soigner le grand vizir. Il commença alors une carrière de voyageur topographe et signa plusieurs travaux scientifiques sur le Maroc, dont il élabora la cartographie. En 1899, il se rendit à Fès et publia le récit de son voyage dans la revue Autour du Monde (1900), accompagné de ses clichés. Spécialiste des affaires marocaines, il apprit l'arabe et devint correspondant au journal parisien, Le Temps (Cl-6) et en 1913, il fut nommé conseiller du protectorat. Au moment des tragiques «journées sanglantes» (17-19 avril 1912), il logeait chez son ami, le consul Henri Gaillard. Un de ses articles dans les colonnes du Temps, indiquait qu'il pressentait à la date du 12 avril le drame qui allait avoir lieu:

A Fez même et dans les tribus voisines, les dispositions de la population à notre égard sont moins bonnes qu'au lendemain de l'arrivée de nos troupes [en mai 1911]. Il s'est produit quelques attentats isolés commis par des fanatiques et — symptôme plus significatif— les enfants dans la rue recommencent à insulter les passants européens. Or c'est par la bouche des enfants que l'on apprend la vérité sur les sentiments de leurs parents.

Survivant au massacre de 1912, il en donna un premier compte rendu dans le Temps et prit des photographies les plus marquantes des rescapés juifs. Ses souvenirs de cette époque troublée donnèrent lieu à un ouvrage autobiographique, publié après sa mort, survenue à Rabat en 1946.

Le récit de Weisgerber est complété par les reportages d'Hubert Jacques qui couvrait l'événement sur place (C6-7). Natif d'Algérie, il devint correspondant de guerre en Algérie puis au Maroc, pour le journal parisien, Le Matin. Lui aussi rédigea ses souvenirs sous forme d'un ouvrage, dont nous donnerons quelques extraits plus loin (A2).

Un troisième journaliste, Rober-Raynaud, mettra également par écrit ses souvenirs de l'époque. Grand spécialiste des questions nord-africaines et correspondant de l'Afrique française, Rober-Raynaud fonda en 1905 la Dépêche marocaine, un quotidien francophone paraissant à Tanger, où il était en relations suivies avec la Légation de France (A3).

Du côté juif, nous disposons de plusieurs témoignages précieux, en partie inédits, rédigés par Amram Elmaleh (A4). Né à Tanger en 1878, Elmaleh était d'abord adjoint au directeur de l'école de l'Alliance Israélite Universelle à Mazagan, de 1906 à 1909, date à laquelle il assuma la direction de l'école de l'AlU àFès, où il resta jusqu'en 1916. Il était à son poste lorsque survint l'assaut du mellâh dont il donne le récit heure par heure et jour par jour. Sa correspondance avec le comité central de l'Alliance est un témoignage unique, non seulement du cours des événements mais aussi de son propre héroïsme. Agé à l'époque d'à peine 34 ans, mais doté d'un sens du devoir inégalable, cet enseignant sut, grâce à un courage et un dévouement inébranlables, surmonter la catastrophe et porter secours à ses coreligionnaires autant à l'heure même de la destruction que pendant les mois de reconstruction qui l'ont suivie. Ses lettres écrites au plus fort du drame et son rapport complet sur le déroulement des événements, se trouvent pour la plupart dans un dossier spécial conservé aux archives de l'Alliance.

Enfin Pascale Saisset, consigna dans son Heures juives au Maroc, Paris 1930, la narration d'un enfant, fils de Mimoun Danan, qui vécut le saccage du mellâh (A5).

L'historien a également à sa disposition deux témoignages de source hébraïque. Le premier c'est le journal personnel inédit de Joseph Ben Naïm dans lequel l'auteur nota les événements survenus à son époque. Nous publions dans la deuxième partie de notre ouvrage le chapitre relatif à l'émeute de Fès rédigé avec beaucoup de sobriété, dans un style dépouillé (A6).

Né à Fès en 1882, scion d'une lignée de rabbins célèbres, Ben Naïm étudia dans la célèbre bibliothèque de la famille Serero, fondant lui-même une yeshiva. Lorsque celle-ci ferma ses portes après les émeutes de 1912, il travailla comme notaire, officiant, et scribe jusqu'à son décès en 1966. Grand bibliophile, Ben Naïm collectionna sa vie durant des milliers de livres et de manuscrits qui lui servirent à rédiger son célèbre ouvrage Malkhey Rabbanan (Jérusalem, 1931), dictionnaire bio-bibliographique des rabbins marocains. Ses écrits, préservés par sa famille, comprennent des commentaires bibliques, des sermons et de la jurisprudence rabbinique.

Son contemporain le grand rabbin Saul Aben Danan ( 1880-1972), également natif de Fès, était le fils du rabbin vénéré Salomon Aben Danan (1848-1929), qui fit partie de la Commission de secours au lendemain du tritel. En 1934, Saûl fut nommé juge près du tribunal rabbinique de Marrakech, puis de Mogador en 1939, avant d'être élu grand rabbin du Maroc en 1949. Il consigna à la fin de son recueil de consultations juridiques en langue hébraïque, Ha-gam Shaul, une chronique historique des événements qui se sont déroulés au Maroc au début du XXe siècle, à la veille de la colonisation française (A7). Il suivait en cela une tradition familiale, puisque déjà l'ancêtre de la dynastie, le rabbin Sa'adya Ibn Danân, mit par écrit au XV־'siècle les circonstances historiques de l'installation des juifs andalous au Maroc, en 1492. Dans un style précieux et fort littéraire, empreint d'un certain lyrisme biblique, il dépeint les journées tragiques du mois d'avril 1912 qu'il a personnellement vécues. L'intérêt de son récit, qui comporte des détails que l'on ne trouve pas par ailleurs, réside dans son analyse personnelle des faits qui fait preuve d'une grande perspicacité.

הפרעות בפאס-התריתל-יוסף ינון פנטון

מהתקוממות לטבחהתריתל

אזהרות רבות הגיעו אל הצרפתים לקראת התקוממות שתתפרץ בעת עזיבת ציר צרפת המתוכננת ל־17 באפריל. הידיעה על עזיבתו של השליט השריפי לרבאט עוררה זעם גדול בפאס, שעדיין הייתה שרויה בהלם מעצם חתימת ההסכם ב־30 במרץ. הזעם נבע מחשש מפיחות במעמדה של הבירה ואבדן הזכויות המיוחדות של תושביה.(C5, C3)

שמועות, שבלי ספק מקורן היה בדאר אלמח׳זן(חצר הסולטן), נפוצו, ולפיהן הסולטן ביקש לנטוש את הבירה כדי להימלט מהמהומות שבוודאי תתחוללנה ברגע שהחתימה על ההסכם תיוודע ברבים, ולפי שמועות אחרות הוא היה אסור בידי הצרפתים. האומנם שמועות אלו והתסיסה באוכלוסייה נעלמו מאוזניו של הגנרל מואניה, אשר ב־12 באפריל עזב את העיר אל החוף עם רוב הגדודים הצרפתיים ? הוא השאיר מאחוריו פחות מ־1,500 חיילים במחנה דאר אלדביבג, במרחק שני קילומטרים בערך מהעיר, תחת פיקודו של הגנרל ז׳ן מרי ז׳וזף ארמון בדולר – Jean Marie Joseph Armand Bralard

גדודי המורים של חיל הרגלים וחיל הפרשים של הצבא השריפי, שהיו תחת פיקודם של מפקדים צרפתים, מנו כ־5,000 איש. ייתכן ש׳חוסר המודעות׳ המדומה היה חלק מטקטיקה מכוונת, וששלטונות צרפת ידעו היטב שהתקוממות עממית, שאת היקפה הם אולי לא העריכו כראוי, תתפרץ. לשיטתם, האנרכייה שתשליט ההתקוממות יכלה להוכיח את הצורך בביסוס של מדינת החסות.

ב־ 17 באפריל, היום הצפוי לעזיבתו של הסולטן לרבאט בליווי אנרי רייניו, נודע לגדודים השריפיים בקסבה של השרארדה על כללים חדשים שנקבעו במועצה הצבאית – ובעיקר החיוב לשאת תרמיל, בדומה לגדודים הצרפתיים (המוסלמים המרוקנים מפנים הארץ לא נהגו לשאת משא על גבם, ומעמסה זו באופן מסורתי הייתה שמורה ליהודים). נוסף על כך, מאחר שקיבלו מעתה את ארוחותיהם במתקן הצבאי הופחתה משכורתם. הדבר השפיע על כמות הכסף שנותר להם לבזבז ברובע הנודע לשמצה מולאי עבדאללה, ועובדה זו הכעיסה את העסכרים.

צעדים אלו ננקטו במועד בעייתי. בישרו עליהם ביום של ליקוי חמה, והם עוררו התרגשות באוכלוסייה שכבר כך הייתה נסערת למדי. חיילי הטאבור געשו, התפרעו, קיללו את מפקדם הצרפתי והודיעו שהם מסרבים לסחוב את הברדע (אוכף הפרדה) של בהמות המשא: ׳אנו איננו חיילי היהודים׳, הם הצהירו, ׳אלא חיילי הסולטן׳. הגידופים הידרדרו במהרה להתקוממות. באכזריות שחטו העסכרים את מדריכיהם הצרפתים. הם שיפדו את ראשיהם במוטות ונופפו בהם ברחובות, פרצו אל מחוץ לקסבה והכריזו שהאדה. בהתפזרותם בעיר המוסלמית הם צרחו: ׳נגמר האסלאם!׳ וקראו לג׳יהאד. הם פרצו למשואר, רחבת הארמון האימפריאלי – ולא היה ברור אם הם עושים זאת כדי לשטוח את תלונותיהם לפני הסולטן או כדי להדיח אותו. לפי המסופר, מולאי אלחאפיד הסכים לקבל משלחת לזמן קצוב והבטיח לפתור את תלונותיה. החיילים המורדים, 2,500 איש – מחצית מהצבא השריפי – לא היו מרוצים מהצעתו זו והתפזרו בעיר בקריאות ׳אללה יגמול למוג׳אהידין׳.

הקריאות האלימות לג׳יהאד נשמעו מצריחי המסגדים וזירזו את המורדים, ובמהרה התפשטה ההתקוממות למהומה עממית. עידודי האימאמים התערבבו בקריאות ׳לולולו׳ צווחניות של מקהלות נשים שחשפו את שדיהן ממעלה המרפסות כדי להלהיב את המתקוממים, והורו בידיהן על האירופים הנמלטים שצריך לטבוח בהם. לאחר ששחטו 18 ממדריכיהם מהמשלחת הצבאית הצרפתית, פנו ההמונים לעבר שכונת הדוח (׳העיטורים׳), רובע הקונסולים בפאס אלג׳דיד, ובריצתם הפרועה רצחו כל אירופי שנתקלו בו, וחיללו את גווייתו. אחדים מהם הופשטו מבגדיהם, נמרחו בזפת ונשרפו חיים, לאחרים ערפו את הראשים  וזרקו אותם לנחל פאס.

במלון צרפת (Hôtel de France) הם ניקבו בכדורי רובים את האב פביה (Fabié),  פרנסיסקני ספרדי, ידיד המוסלמים. ואולם, כשהמורדים נתקלו בהתנגדות מצד האירופים שהתבצרו בפנסיון הם פנו לעבר המלאח, אשר תושביו חסרי ההגנה נתפסו כמשרתי הצרפתים. יהודים אחדים ששהו באלמדינה בעיר והופתעו מן ההתקוממות כבר הצליחו למצוא מחסה בקרב הסוחרים המוסלמים, שהיו עמם ביחסי ירידות. אחרים, ובהם אברהם בנג׳יו, סוכן של חברת בראונשוויג (Braunschvig), נטבחו באכזריות(C19, B5, A6).

כשעברו המתקוממים בבו ג׳לוד הצטרף אליהם אספסוף ממורמר. בקהל המשתולל היו גם סטודנטים רבים שראו את עצמם כשומרי המסורת המוסלמית הטהורה. כמה מהם, ללא ספק, הפיצו את הפרשנויות המגמתיות בעת ההודעה שהסולטן עוזב את הבירה. יתר על כן, באותו חודש נהגו לחגוג את הקרנבל המכונה ׳סולטן אלטולבא׳ לזכר רצח יהודי בשם אבן משעל – מיתוס מכונן של השושלת העלווית. מוחמר קנביב, (Kenbib) טען, בצדק, שחג זה היה יכול לדרבן את הקיצונים לפגוע במהלך המהומות דווקא ביהודים.

בכל התקופות ובכל הערים במרוקו, המלאחים עוררו את החמדנות של דלת האוכלוסייה המוסלמית. הפעם נחשף מלאח של 12,000 תושבים מחוסרי הגנה לזעם המוכר של הבוזזים.

יחסו של הרב יעקב משה טולידאנו לטכנולוגיה המשתקפת ביצירתו ההלכתית, הרצאתו של ד"ר משה עובדיה.

יחסו של הרב יעקב משה טולידאנו לטכנולוגיה המשתקפת ביצירתו ההלכתית, הרצאתו של ד"ר משה עובדיה.

מתוך הכנס תורה ומדע ה-19, שנערך בחסות הפקולטה להנדסה ובשיתוף פעולה עם בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים

 

המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962

יגאל בן נון 2

ויקטור מלכא, שפיתח חושים מחודדים כלפי כל רמז אנטי-יהודי, לא חסך במחמאות לעיתונאי האמיץ עבד אסלאם חאג'י, שפרסם בעיתון בשפה הצרפתית Maroc Information (ידיעות מרוקו) מאמר ביולי 1963 למען שלום יהודי-ערבי ובגללו פוטר מעבודתו במשרד ההסברה. חאג'י קרא לסיום המלחמה בין הערבים לישראל ואף תבע את הפסקת פעילות הנאצים לשעבר במצרים. קודם לכן, עיתונה הצרפתי של "החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים" FDIC המקורב לארמון המלוכה Clarté (בהירות), שהחליף את Les Phares (המגדלורים), נזעק בחודש מרס 1963 להגנת היהודים ופרסם מאמר שבו הודגש כי מרוקו התנגדה לאפליה גזעית מאז ומתמיד. הוא הזכיר שיהודי ספרד המגורשים הגיעו למרוקו שאירחה אותם והגנה עליהם. היהודים עשו את מרוקו למולדתם וכפטריוטים תרמו בכל אמצעי שעמד לרשותם לטובת ארצם.

השבועון הצרפתי Avant-Guarde של "איחוד העבודה המרוקני" (UMT), פרסם את דברי יריבו הפוליטי עלאל אלפאסי בפני 17 נציגי רשויות אזוריות שהיהודי המרוקני הוא ד'ימי. "האומר מרוקני, אומר מוסלמי. האזרחות המרוקנית נולדה על ידי הקולוניאליזם הצרפתי. המרוקני הוא בעצם מוסלמי: היהודי 'המרוקני' הוא רק ד'ימי. מעתה אף אחד לא רשאי לקבל את האזרחות המרוקנית אם לא יתאסלם". הצהרה זו עוררה את זעמם של היהודים שכן הייתה מנוגדת להצהרות המלך חסן השני ולעמדות אביו, לפיהן היהודים הם אזרחים מרוקנים לכל דבר. דברי אלפאסי היו תמוהים שכן שלושה חודשים קודם לכן, בסוף פברואר 1962, פרסם בעיתון מפלגתו הצהרה שהגירת היהודים היא תוצאה טבעית של כיבוד הזכות לחופש התנועה. ברוח מיליטנטית חסרת תסביכים כינה מנהיג הקהילה דוד עמר הצהרה זו "מגוחכת ואנכרוניסטית" ודרש את הכחשת השר. הוא הזכיר שבהזדמנות קודמת הצהיר מנהיג האסתקלאל באומץ לב בפני "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים" (UNEM), שהיהודי המרוקני הוא אזרח במלא מובן המילה ולפיכך זכותו ללכת לאן שהוא רוצה.

גם הסופר קרלוס דה נזרי ופעיל השמאל יהודה אזואלוס נזעקו להגיב על הגדרות אלפאסי במאמרים שפרסמו בקול הקהילות. הם רגזו על השימוש בשם המפלה "ד'ימי" כלפי יהודי מרוקו, הוכחה לכך שמנהיג האסתקלאל אינו רואה ביהודים אזרחים שווי זכויות. כותרת מאמרו האירונית של אזואלוס, מחסידי זרם ההשתלבות, הייתה: "עמדתו של ד'ימי". הוא התקומם על שההצהרה באה מצד נציג מפלגה המכהנת בממשלה ועל כך שמנהיגה מתגאה בדבריו. אם הייתה זו הצהרת אדם אנונימי, כתב, הייתה זו הוכחה לגזענות מפגרת. אך בפי שר בממשלה הדבר דורש את התערבות בתי המשפט של המדינה. הוא קרא לגנות מעשים פסולים מסוג זה הפוגעים בביטחונה הפנימי של המדינה ופנה לראשי מועצת הקהילות לנקוט צעדים משפטיים על פגיעה באינטרסים מוסריים של הקהילה. דרישת אזואלוס להעמיד לדין את מנהיג האסתקלאל צוטטה בהנאה רבה בעיתוני השמאל.

יותר מגילויי הגזענות בעיתונות הערבית העסיקה את היהודים תופעה חדשה: גל התאסלמות של נערות יהודיות, חלקן מתחת לגיל 20, שנותקו ממשפחותיהן. מקרה שזכה לפרסום רב היה מעשה חטיפתה של מזל פרוג'ה והסתרתה. הודות להתערבות ראשי הקהילה שוחררה הנערה והוברחה לישראל. ירחון הקהילה הקדיש גיליון מיוחד לסוגיית המרת דתן של קטינות יהודיות בעידוד משרד הדתות והחבוס (נכסי מוסדות הדת – הוואקף) בראשות מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל, עלאל אלפאסי.

אלפאסי נולד במשפחת נכבדים שהגיעה לפאס מאנדלוסיה. בבית אביו מצויה אחת הספריות הפרטיות החשובות ביותר לכתבי יד עתיקים במדינה. הבן עלאל היה חניך מדרשת הקָרָאווין היוקרתית בפאס במשפט אסלאמי ובגיל 24 החל ללמד באותו מוסד את תולדות האסלאם ואת חיי מחמד. בדצמבר 1932 זימנה מועצת המדרשה אותו ואת שני חבריו בהוראת הנציבות הצרפתית ודרשה מהם, תמורת קבלת תואר "עאלם" (חכם דת) לחתום על כתב התחייבות לציית לכל הוראות הנציבות ולהימנע מדרישות המנוגדות לעמדותיה. השלושה סירבו לחתום ואיבדו את זכותם לתואר. עם מנהיגים מרוקנים נוספים הושפע אלפאסי ממחמד עבדוהְ המצרי ומתורת הסלפִיה, והוקסם מרעיונותיו הלאומיים של שכיב ארסלאן הסורי. מחשש למעצר בתואנה של הסתה נגד הנציבות בהרצאותיו, עזב את הקראווין ונסע לפריס לחודשים אחדים עד ינואר 1934. עם שובו התקבל לשיחה אצל הסולטאן. הרצאותיו, מאמריו ושירתו הלהיבו את הנוער המוסלמי. עקב הפגנות נגד הנציבות הצרפתית בשנת 1937 הוגלה לכפר קטן בגבון. בכפר התוודע לדוקטור שווייצר והתחיל ללמוד צרפתית בגיל מבוגר, שפה שסירב ללמוד מטעמים אידאולוגיים. הוא נשאר בגלות יותר מתשע שנים, עד שנת 1946. עם שובו למרוקו התמנה למזכיר הכללי של מפלגת האסתקלאל שנוסדה בהיעדרו ב-11 בינואר 1944. כשנה לאחר מכן יצא לגלות מרצון בקהיר ונשאר שם עוד תשע שנים עד לעצמאות מולדתו. בקהיר פרסם את ספרו ביקורת עצמית (1952) שפיתח בו את התפיסה הכּוּלית הרואה באסלאם את התשובה לשאלות המדיניות, החברתיות והדתיות המעסיקות את החברה המרוקנית. עם קבלת העצמאות לא העניק לו המלך מחמד החמישי תפקיד מיניסטריאלי ול"זעים" (מנהיג) לא הייתה ברירה אלא שוב לצאת לנשום את אווירתה התרבותית של קהיר ולהביע בכך את אכזבתו מן היחס אליו. בבירת מצרים פרסם מאמרים ונשא נאומים אירידנטיים על השטחים ממרוקו שנשארו בשליטה ספרדית: סבתה, מלייה והאיים מול אלחוסימה. הוא דרש לצרף למרוקו את שטחי איפני שבדרום ואת הסחרה המערבית ותבע לבצע תיקוני גבול בשטח אלג'יריה. קבלת העצמאות חידדה את חילוקי הדעות בינו ובין צעירי האסתקלאל בראשות מהדי בן בַּרכָּה וחבריו, שיסדו בנובמבר 1959 את "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". בשנת 1961 מינה אותו מחמד החמישי לשר לעניינים אסלאמיים.

הקהילה היהודית תקפה את שר השר לעניינים אסלאמיים החדש מפני שפרסם בעיתון מפלגתו אלעלאם כמעט מדי יום תצלומי נערות יהודיות, תחת הכותרת "מתאסלמות". גיל הצעירות היה לרוב פחות מעשרים שנה והן נישאו לצעירים מוסלמים ללא ידיעת הוריהן. אחרי שהתאסלמו הוריהן לא הורשו להשיבן לבתיהן. הביתן של משרד הדתות והחבוס ביריד הבין-לאומי השנתי בקזבלנקה הוקדש ברובו להצגת תצלומי היהודיות שבחרו בדת האסלאם הקהילה פרסמה דו"ח בביטאונה קול הקהילות בסוגיה משפטית זו. המסמך פתח בקביעה שאין בעיה בגיור יהודים בוגרים אם הדבר נובע ממשבר פנימי, אך בקטינות הבעיה חמורה יותר. מאמר המערכת של הביטאון ציין: "במקום לטפל במסגדים, בדרשות ובעליות לרגל למקומות קדושים, עלאל אלפאסי עוסק בפרשת ההתאסלמויות כדי לזכות באהדת הקהילה המוסלמית". מאמר מערכת זה יותר משפנה לקוראיו היהודים הפנה את דבריו לתשומת לבם של שרי הממשלה, של מנהיגי מפלגות, של מנהיגים דתיים ושל עורכי העיתונים. משום כך תורגם המאמר לערבית וצורף לגיליון מיוחד. זמן מה אחרי הפרסום הופעלו לחצים על משרד הדתות לבטל את פרסום התמונות. המשרד בוטל בממשלות הבאות; דבר זה התפרש כניצחון של הקהילה היהודית

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-שלום בר-אשר

אב ןוואליד ר׳ יוסף, שמו יוסףגאוני משפחת אביחצירא-רבי יוסף לוי

ירושלים [תרס״ז – 1907],

בספר ש״ט סעיפים:

סעיפים א׳-קל״ב – חידושים על הש״ס (ממסכתות התלמוד, פירוש רש ותוספות);

סעיפים קל״ג-רע״ד – ליקוטים וחידושי דינים על הטור והרמב״ם וקצת שו׳׳ת;

סעיפים רע״ה-רצ״ב – חידושים ופירושים לכמה פסוקים מן התנ״ך;

 סעיפים רצ״ג-ש״ד – פירוש על ההגדה של פסח;

סעיפים ש״ה-ש״ט – חמשה דרושים לבר-מצוה.

בסוף הספר נספחו מפתחות. המפתחות נקראים ״ויפתח יוסף״.

 

אבן זמרא ר׳ יעקב, פטר וח״ם

ירושלים [תרע״ג – 1913], דפוס שמואל הלוי צוקערמאן.

דרושים שונים: דרושים לבר מצוה, למעלת א״י, דרושי הספד, דרושים לספרי תורה, לשבת הגדול ועוד; ליקוטים וחידושים על הש״ס ועל פסוקים מפרשיות השבוע; שו״ת.

 

אבן חיים ר׳ אהרון, לב אהרן

וויניציא [שס״ט – 1609], נדפס בבית ״ייואני די גארה״.

פירוש על יהושע ושופטים. ביאור הכתובים ודברי חז׳׳ל במדרשים ואגדות ובשני התלמודים. [״וגם דברי המדרש לא ראינו לכתבם בתוך דברי הפשט כי כוונתנו לקשר הפסוקים ולבאר אותם ע״ד הפשט, ודברי המדרש עשינו מהם חלק לבדו״ – מתוך ההקדמה].

אחרי הקדמת המחבר מליצה ושיר מתלמידו ר׳ עזרא אלחדב.

בסוף כל ספר מפתח מפורט של דברי חז״ל והדרושים וענייני הפסוקים (כלומר, מפתח הביאור ומפתח המדרש). קכ׳׳ב + קכ״ט דפים + מפתחות.

 

אבן חיים ר׳ אהרון, קרבן אהרן

וינציאה [שס״ט (1609) – שע״א (1611)], דפוס ״ייואני די גארה״.

פירוש לספרא (תורת כהנים) עם הקדמה מקיפה, ארוכה ורחבה.

בראש החיבור ספר מדות אהרן על ברייתא דר׳ ישמעאל, מבאר י״ג מידות שהתורה נדרשת בהן ״מהותם וטעמם ויסודם ואופני הוראתם״, עם הקדמה כללית (דפים ז-לז).

בסוף החיבור מפתח כללי לספר מדות אהרון ולסוגיות הגמרא ולשונות הרמב״ם המבוארים בספר כולו (דפים ש-שו).

 

אבן טובו ר׳ רפאל אלעזר הלוי (רב ומריץ לעדת המערבים ירושלים), פקודת אלעזר חלק ראשון

ירושלים [תרמ״ז ־ 1887], בדפוס ר׳ שמואל הלוי צוקערמאן ושותפיו.

ביאורים וחידושי דינים על שו״ע אורח חיים. מסימן א׳ עד סימן קמ״ב.

2 דפים הסכמה והקדמת המו״ל + 4 דפים הספדא יקרא (דרוש הר״ן בטיט׳ על המחבר) + ק״ל דפים.

המו״ל והמגיהים הם תלמידיו של המחבר ר׳ שמואל רפאל בוחבוט וי אברהם אביכזר, שגם ערכו את הספר והוסיפו הערות משלהם.

 

אבן טובו ר׳ רפאל אלעזר הלוי, פקודת אלעזר חלק שני

ירושלם [תרנ׳׳ב-1892], בדפוס ר׳ שמואל הלוי צוקערמאן ושותפיו.

ביאורים וחידושי דינים לשו׳׳ע או״ח מסימן קמ״ג עד סימן שי״ט.

ו דף הסכמה והקדמה + ק״ל דפים.

 

אבן טובו ר׳ רפאל אלעזר הלוי, פקודת אלעזר חלק שלישי

ירושלים [תר״ע – 1910], בדפוס ר׳ שמואל הלוי צוקערמאן.

ביאורים וחידושי הלכות על שו״ח או״ח מסימן שי׳׳ס עד סימן תרצ״ה.

ו דף הקדמה והסכמה + ע״ד דפים.

 

אבן צור ר׳ יעקב (יעב״ץ), עט סופר

נוסח השטרות ודיניהם (מעין ספר השטרות של ר׳ יהודה הברצלוני) בתוכם קצת פסקים ונוסחאות מר׳ חיים מודעי ור׳ יצחק הכהן מאיזמיר. ראה אנקאווא, ר׳ אברהם, כרם חמר, ח״ב.

 

אבן צור ר׳ יעקב (יעב״ץ),

שמות פרטיים ושמות משפחה [לכתיבת הגט] ראה, קורייאט ר׳ אברהם, זכות אבות.

 

אבן צור ר׳ יעקב, שמות הגטין, ראה אנקאווא ר׳ אברהם זבחים שלמים.

 

אבן צור ר׳ יעקב ב״ר ראובן, משפט וצדקה ביעקב ח״א

נא אמון, שנת העדו״ת והחק״ים [התרנ״ד – 1894], בדפוס כה״ר פרג חיים מזרחי, מדפיס ומו״ס.

הוצאות דובב שפתי ישנים, פאס.

שו׳׳ת על ד׳ חלקי שו״ע. 3 דפי הקדמת המו״ל + קפ״ח דפים, כולל מפתחות והשמטות, הקדמה היסטורית של הר׳ רפאל אהרון בן שמעון, עורך הספר ומייסד החברה דובש״י [=דובב שפתי ישנים].

 

אבן צור ר׳ יעקב ב״ר ראובן, משפט וצדקה ביעקב ח״ב

נא אמון, נוראו״ת [התרס״ג – 1903], דפוס והוצאה – כנ״ל ח״א.

שו׳׳ת על ד׳ חלקי שו״ע. הקדמת המו״ל (2 דפים) + קכ״ה דפים.

הקדמה היסטורית של המו׳׳ל על סיבות האיחור בהדפסת ח״ב. ביניהן המהומות אחרי מות מולאי אלחאסאן וכו'

.

אבן צור ר׳ שלמה, ראה אנקאווה ר׳ אברהם, כרם חמר ח״א.

 

אבן צור ר׳ שלמה, זבחי רצון

דינים ומנהגים בענייני שחיטה מרבני מרוקו הקדמונים ־ רובם נדפסו בספר זבחים שלמים לר׳ אברהם אנקאווה.

 

אבקציץ ר׳ שמעון, אך טוב לישראל

לונדון [תרס׳׳ו – 1906], דפוס מכה׳׳ע טעלעפאן, לונדון איסט.

רבי דוד אלקיים-הקצידה-הספרייה הפרטית של אלי פילו

רבי דוד אלקיים-הקצידה-אשר כנפורבי דוד אלקיים-הקצידה

באדיבותו של אשר כנפו

תוכן החוברת הזה, מפורסם באדיבותו של מר אשר כנפו

לידידי אשר כנפו, איש רב פעלים.

קיבלתי בהפתעה גמורה ובשמחה גדולה את החוברת אותה הוצאתה לרגל בר המצווה של נכדיך גיל הי"ו. למשפחת כנפו היקרה, מגיע נחת לאחר ימים קשים שעברו. אני מאחל לאיש היקר הזה, אשר, ומשפחתו את כל הטוב שבעולם. יברך ה' את פועל ידיו ויאריך ימיו בטוב ובנעימים.

רבי דוד אלקיים, רב-אמן גדול, היה איש מוגדור (אצווירא). כידוע, סידר וערך את ״שיד ידידות״ הספר החשוב של יהודי מרוקו יחד עם רבי דוד יפלח ורבי חיים אפריאט.

קדם ל״שיר ידידות״ הקובץ ״רוני ושמחי״ של רבי דוד יפלח ורבי יצחק בן יעיש הלוי.

רבי דוד החליט להוסיף נופך חשוב לספר בכך שחיבר קצידה לכל אחת מהפרשות שבהן משכימים לבקשות. בקצידה זאת הוא תאר בלשונו הפיוטית רבת ההמצאות את תוכן הפרשה.

ומה הקשר עם גיל כנפו חתן הבר מצוה ?

כאמור, רבי דוד אלקיים היה איש מוגדור והיה ידידו הקרוב של רב העיר מור זקני רבי דוד כנאפו. לאחר מכן, הוא וידידו – גדול הפייטנים במרוקו – רבי דוד יפלח, היו מבאי ביתו של מור-אבי רבי שלמה-חי כנפו ואני זוכר עדין כאשר היו באים לביתנו ומסתודדים עם אבא ז׳׳ל בעברית מודרנית צחה.

לימים זכיתי לגעת ביצירתו של רבי דוד אלקיים כאשר הוצאתי לאור את אלבום הכתובות ממוגדור שרוב הכתובות שבו הן מעשי ידיו וגם זכיתי לשפץ במוגדור את קברו ולהעתיק מעל גבי המצבות את שירתו העלומה שידידי ד"ר שלום אלדר ואני עמלים עליהם כדי להוציאם לאור ולהפיץ את שירתו ברבים.

חשבתי לנכון לקשור את גיל – נכדי היקר – אל אביו, אלי, אל אבי, אל סבי ואל העיר ממנה באנו.

צרפנו לחוברת את דרשתו של גיל, את השיר שחיברתי בשבילו ליום הנחת התפילין וחלק מהצילומים המרהיבים שגיל הציג בתערוכה ביום הנחת התפילין שלו שהם מפארים את הכריכה.

כאן המקום להודות מכל הלב לידידי רבי מנחם הכהן שערך את החוברת הזאת, שתהיה כך אנו מקווים, לתועלת הרבים.

אשר כנפו

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר