משפחת קורקוס-מקורות שונים
המירוץ לשינוי כלכלי, ששאב את תנופתו מהשאיפה החזקה לאמנציפאציה חברתית ומשפטית, לא הגיע לקצו על החוף. הוא המריץ מאות יהודים להגר מארץ מולדתם ולהכליל במפת נדודיהם מקומות רחוקים ובלתי־מוכרים כמו ארצות־הברית, ארגנטינה, בראזיל ופרו, לצד יעדים מסורתיים כמו ירושלים, טבריה או צפת. אולם רק יחידים נסעו לארצות המרוחקות הללו. רובם המכריע של היוצאים בחרו ביעדים קרובים יותר: ג׳בראלטאר— שריכזה את הסחר בין בריטניה למארוקו — ואלג׳יריה, תחת שליטת הצרפתים משנת 1830, השוכנות כמה ״צעדים״ בלבד מהגבול המארוקאי.
הערת המחבר : נציין בין היתר שמות כמו קורקוס ממראבש וממוגאדור באשר לסחר הגדול, בנוסף לאפריאט מהעירה הקדס־צחרית של אופראן וכן לסרי מרבאט; בתחום הבנקאות נזכיר את משה פאריינטה ומשה נהון מטנג׳ה, שייסדו את שני הבנקים הראשונים במארוקו. בתחום העיתונות יצוינו הנסיונות שנעשו בעיר זו למן שנות השבעים בעזרת ה״אליאנס״ ובעזרת השגרירות הצרפתית. אשר עודדה ב־1884 את הוצאתו־לאור של העיתון Le Réveil du Maroc על־ידי לוי כהן.
לגבי קצת מן ה־ Barbary Jews של ג׳בראלטאר מקום זה יישאר בגדר תחנת־מעבר בלבה כשהיעדים הסופיים הם לונדון או מאנצ׳סטר, שם ישבו ספקיהם לשעבר או לעתיד, שותפיהם ונציגיהם. שם יעלה בידם להשלים את השכלתם המערבית, ללמוד את הטכניקות המסחריות החדישות, ובכמה מקרים גם להתאחד עם משפחה יהודית־ספרדית מאנגליה הקשורה עמם בסחר עם המגרב, או שהיא עצמה ממוצא מארוקאי, כמו משפחות גדליה וסבאג הלונדוניות.
בדומה לרבים מאחיהם שנהרו לאלג׳יריה, בתקופה שקדמה לפקודת כרמיה(1870), הם יחזרו בחלקם למארוקו. באמתחתם יהיה לא רק ידע והון רב אלא בעיקר ״מיסמך״ רשמי בעל חשיבות מכרעת: דרכון בריטי, צרפתי, ארגנטיני או בראזילאי, המקנה להם — למרות כל ההיסוסים של השלטונות המארוקאים, ומכל מקום עד לוועידת מדריד (1880)—אותן זכויות כמו לאירופים מלידה הבאים להשתקע במארוקו, וזאת בהתאם להסכמים משנות 1867-1856 אשר המח׳זן נאלץ לקבלן בלחצם של הקונסולים.
הערת המחבר : בהתאם להסכמים הללו, הנתינים האירופאים היו בבחינת " מצאלחון " – מתפשרים – וכיון שכך הם נהנו מתנאים משפטיים, שונים לחלוטין מאלה של שאר הד'ימים, -ה " מעאהדון " . אולם בעקבות ועידת מדריד בשנת 1880, כל יהודי יליד מארוקו שחזר לארצו, חוייב לחזור לקבל את האזרחות המרוקאית, אם רכש אזרחות בחו"ל.
פרוטו־אמאנציפאציה זו של היהודי המארוקאי, שלאמיתו של דבר נגעה רק בחלק זעיר מכלל הקהילה ונראית לנו כאחד ההישגים הבולטים לפתיחת מארוקו לעולם המערבי, נתפסה בעיני האזרח המוסלמי כאחד מסימני המצב הבלתי־נסבלים ביותר שאליו נקלעה מדינתו, ואשר שאר מרכיביו היו: חולשה צבאית שהתגלתה במלוא היקפה בשדות הקרב של אסלי (1844) ושל טיטואן(1860): שיעבוד פוליטי הולך ומעמיק כתוצאה מאותה חולשה: השתלטות אירופית על חיי הכלכלה ופגיעה ביצרנים הזעירים. רגשי זעם אלה הלכו וגברו בעקבות כמה וכמה אסונות־טבע שהקדירו את סוף המאה כגון מגיפות, בצורת, ארבה וכיוצא באלה, והללו ימצאו את ביטויים בהתפרצויות נגד השלטונות מצד אחד, ונגד הריכוזים היהודיים שבפנים־הארץ מצד אחר. האחרונים ישלמו בדמם את מחיר החדירה האירופית ואת השחרור ״המחוצף״ של אחיהם מערי החוף, שרק בזכות המרות שהטילו הקונסולים חדלו להיות בהישג־ידם של המתנכלים המוסלמים.
מצב כללי זה של יהודי מארוקו המתאפיין ביחסיותו מהווה היבט נוסף בהתפתחותה של הקהילה המארוקאית בשלהי המאה התשע־עשרה. יהדות מארוקו כאילו התפלגה לשני מחנות: הללו שמצבם ילך וישתפר, והללו — חלק גדול של האוכלוסיה ואולי רובה — שימשיכו לחיות בתנאים ההולכים ומתדרדרים ככל שמתפתח ה״משבר המארוקאי״.
אולם שלא כבעבר הד ההתנכלויות נגד הקהילות שבפנים הארץ ימצא דרכו מעבר לגבולות המדינה. קריאות העזרה והתיאורים המזעזעים שיגיעו לחו״ל יעוררו שימת־לב לא רק של ועדי הקהילות בצרפת, בבריטניה ובארה״ב, אלא גם של עורכי העתונים ונציגי הממשלות האירופיות עצמם. ואמנם המסע הרועש לטובת יהודי מארוקו, מסע שבו נטלה חלק אפילו ספרד, לא היה מחוסר כוונות פוליטיות זרות לעצם העניין. במארוקו, כמו בתוניסיה בעקבות פרשת באטו־ספז (1857), שימשה הבעיה היהודית מעין קרדום בידי המעצמות האירופיות לקידום מטרותיהן שלהן.
תוספת למאמר : 1878-1848, אפריקה, תוניס
יהודי בשם באטו ספז (Batto Sfez) הוצא להורג, באשמת חילול קודשי האיסלם, למרות הבטחת הביי לממשלת צרפת כי יחון את חייו. בתגובה, שיגר נפוליאון השלישי שייטת קרב מול נמל לה גולט (La Goulette). תחת איום זה פרסם הביי מוחמד (1859-1855) הכרזה המבטיחה זכויות שוות לכל הדתות בארצו וביטול כל האפליות הנהוגות כלפי היהודים.
L’affaire Batto Sfez
Un Juif tunisien, nommé Batto Sfez, alors qu’il se trouvait, selon l’accusation, en état d’ivresse, aurait injurié un musulman et maudit la religion islamique.
Il fut déféré à la justice selon la Charia et condamné à mort.
Les Juifs et les Chrétiens, indignés par la cruauté de cette sentence, firent appel aux autorités consulaires pour en empêcher l’exécution et implorer la clémence de Mohammed Bey.
Rappelons que quelques jours avant l’arrestation de Batto Sfez, le Bey fit exécuter un soldat musulman qui avait assassiné un Juif. Pour faire bonne mesure, semble t-il, le Bey ordonna d’appliquer la sentence avec la nuance près que Batto Sfez n’était pas un assassin. Il fut décapité le 24 juin 1857.
Ce drame ébranla la communauté juive qui subit sa dhimmitude en silence et n’eut pas droit au chapitre. Devant cette parodie de justice elle s’en offusqua d’autant plus qu’on ne lui ait pas remis le corps.
Nous sommes en début d’année 5772 (année civile 2011). Je rendis compte à une amie, d’origine tunisienne, de ma recherche sur l’affaire Batto Sfez. Elle me rappela qu’il fut décapité et que sa tête fut récupérée par une bande d’arabes sans morale et qu’ils l’utilisèrent comme ballon de football.
La communauté juive s’évertua à trouver une solution pour récupérer la tête du malheureux. Elle se réunit dans la discrétion et décida, pour appâter cette foule haineuse, de vider les poches de toute monnaie sonnante et trébuchante, ainsi que les boites de « tsédaka » et de remettre le tout au Conseil qui en remettra une poignée à chacun d’eux. Le secret fut bien gardé. Le corps sans tête, récupéré, était déjà installé dans une carriole
aménagée en corbillard suivi d’une foule éplorée. Cette procession se dirigea en direction des arabes qui jouissaient de leur jeu macabre. Le convoi mortuaire s’arrêta à leur hauteur. Les pièces de monnaie furent jetées au loin. Ils lâchèrent leur proie et coururent se précipiter sur la manne, abandonnant leur proie. Le stratagème réussit ; ils récupérèrent la tête et l’enterrèrent dignement dans le cimetière juif.
Cette condamnation que le Bey semble avoir oubliée fut, pour les Consuls de France et d’Angleterre l’occasion, le prétexte de faire pression sur le Bey le 13 Août 1857 pour qu’il introduise des réformes fondées sur la justice, la sécurité et les libertés accordées à tous les sujets. Après quelques réticences, le Bey introduisit des réformes basées sur les principes de justice et de liberté.
זה היה הרקע לביקורו של משה מונטיפיורי(1864), אשר התקבל ברוב פאר על־ידי השולטאן מחמד הרביעי(1859-73), שאותו ניסה לשכנע לשפר את מעמדם המשפטי של נתיניו היהודיים. מסע זה עתיד היה להרשים יותר בצורת ניהולו מאשר בתוצאותיו הממשיות. ואכן, הט׳היר המפורסם שהוצא בעקבות הביקור, לא היה בו משום שינוי משמעותי של המצב הכללי של הקהילה: ולא רק משום שלמלך לא היתה למעשה שליטה מלאה ושווה בכל חלקי הארץ, אלא גם מפני שבסופו של דבר עיקר התחייבותו היתה ליישם ברוח ליבראלית פחות או יותר את עקרונות החוק המוסלמי בכל הקשור למעמד האהל אל־ד׳מה. אין בכלל מקום להשוואה בין ״הישג״ זה לבין הוויתורים הממשיים שעליהם התחייב הבי של תוניס, מחמד ן׳ חוסיין, במסגרת ״חוקת היסוד״ של שנת 1858.
מכל מקום, לא עבר זמן רב והט׳היר משנת 1864 תוקן ונשתכח, וזאת אחרי שובו של לורד מונטיפיורי לארצו. אלא בעיני המשכילים המוסלמים הט׳היר ישאר כראיה נוספת לניוון משטרם כתוצאה מהחדירה האירופית, המסתייעת במקרה הצורך בשתדלנותם של יהודי חו״ל. תחושה זו, שהתפשטה בקרב המוני העם באמצעות מטיפים ומיסדרים דתיים למיניהם, העכירה עוד יותר את האווירה הכללית שהיתה רווייה מתח בשל הפעילות הצבאית הצרפתית־ספרדית במזרח ובדרום־מערב המדינה ובשל אובדן השליטה של המח׳זן על אזורים רחבים שהפכו לבלאד אל־סבא. כל זה גרם לכך, שמספר ההתקפות על הריכוזים היהודיים הלך וגדל ככל שהתקרב מועד הפרוטקטוראט, ומכאן גם ההסבר לנחשול האהדה שבה התקבלו ה״מצילים״ הצרפתיים ב־1912
תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם ד מדינה
מרבני מצרים בזמן הרב דרכי נועם ויש לו תשובה שם בדרכי נועם סימן נ״ו. שם הגדולים אות ע״ד, ועיין מ״ש שם מעשה נורא שאירע לו יע״ש. אמ״ה הנה יש בידי כתב ישן העתק תקנת הרדב״ז ובית דינו ז״ל שעשו בשנת רפ״ז לתווך שלום בין ב׳ קהלות גדולות שהיו בזמנו ק״ק מסתערב וק״ק מערביים שהיה ביניהם סכסוכי דברים וביררו להם זבל״א, ובשנת התפ״ב העתיקוה רבני הדור מלשון ערבי ללשון הקודש כדי להתנהג על פיה, ועל אמיתת העתקתה חתום בראשונה הרב רבי משה ויטאל, והרב רבי מרדכי הלוי המחסר ספר שו״ת דרכי נועם שני [כפי הסדר הנהוג בא״י] והרב רבי ישראל רומאנו וסיעתם ואם יהיה ה׳ עמדי אעתיקנה כצורתה ממש בהגיעי למערכת הרדב״ז ז״ל ומכללם הרב רבי אברהם מדינה ז״ל ומליצת הרב רבי משה ויטאל ז״ל אשר הוסיף תבלין ואמנם מליצת הרב כמהר״א מדינה ז״ל אין מקום להעתיק דבריו סמוך לחתימתו מפני אריכותה קצת, ולכן אעתיקנה פה וז״ל, הכותב מוכיח תוכחות מגולה לכל יודעי דת ודין, כי כל הרשום בכתב אמת כמאה עדים ועתה אין כל חדש רק חידושי דברים לפרסומי מילתא להחזיר עטרה ליושנה, כאשר היתה באמנה, למבראשונה, ויש זכרון לראשונים עם שיהיו לאחרונה, באמת ובאמונה, וביד כל אדם יחתום על דבר אמתו ידו על העליונה, על הדין ועל האמת בכל עת ועונה, הצעיר אברהם מדינה, עכ״ל, והבאתי דברי קדשו קול לו קול אליו, לצרפ״ו לשם בעליו, ועתה נד״מ תשובות הרה״ג מהר״י פרג׳י מהמה ז״ל שהיה אב״ד ור״מ בק״ק נא אמון יע״א ושם בסימן ז׳ יש תשובה להרב רבי אברהם מדינה נר״ו, וא״כ היה גם בזמן הרב גנת ורדים ז״ל כי הרה״ג מהרי״פ שקו״ט בתשו׳ עם הרב גנת ורדים כמש״ל ודו״ק.
טוב מצרים, עמוד 97
רבי אברהם די סיגורא
מחכמי ורבני איזמיר. שמו נזכר בספר ״יסד המלך״ דרוש ט׳ דף נ׳ עמוד א׳ לגאון רבי יהודה ליאון סיד זלה״ה.
רבי אברהם ב״ר יעקב בראזני
מחכמי ורבני כורדיסתאן, כשהוסמך לרב שם ירד לבגדד ונשא את בתו של הגה״ק המקובל רבי יהודה משה פתייא זצ״ל. עלה לארץ בשנת תרצ״ד [1934]. והתגורר בירושלים במאה שערים והיה
נודע כמקובל גדול בחכמת הקבלה.
רבי אברהם ב״ר יעקב גבישון
רב בתלמסאן יצק תורה על ידי הרב שלמה כלץ, פרשן ובלשן, משורר, בקי בחכמת הנסתר, רופא לפרנסתו, רופא החצר בבית המלך בתלמסאן באלג׳יר. רבי אברהם חיבר פירוש לספר משלי הכי קרא לו ״עומר השכחה״, פירוש הכולל גם שמועות וביאורים מחכמי ישראל קדמונים מאד מתקופת התלמוד כמו האמורא רב יוסף בר חייא [ראה עומר השכחה, עמוד 24], וכן, רבי סעדיה גאון, רבינו המאירי, רבינו יונה, רבי יצחק אבוהב ועוד. דברי חז״ל ״הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל״ נספר הזוהר, פרשת במדבר] התקיימו בחיבור עומר השכחה שהיה גנוז קרוב למאתים שנה מעת שנכתב בשנת של״ד ועד שנת הדפסתו בשנת תק״ח בעיר ליוורנו, ובהשגחת הבורא החיבור הובא לדפוס על ידי צאצאי המחבר, דביתהו של רבי אברהם היא אחות רבי יוסף אלשקאר המכונה ארקייז. הרב המחבר נולד בשנת ר״פ [1520] ונלב״ע בשנת של״ט [1579]. [עומר השכחה, שם, מבוא, עמוד 8-7, ויש הסוברים שהרב נלב״ע בשנת 1605 ע״ש, ויש לקבל שנת 1605 כשנת הפטירה של הרב ואזי הוא הוא רבי אברהם גאבישון בעל התשובה בהלכה אודות המחלוקת בין הרב חיים כפוסי והרב בצלאל אשכנזי [ראה קונטרס שלש תשובות, הוסיאטין תרס״ח, עמוד כ׳].
מלכי ישורון עמוד 84
רבי אברהם ב״ר יעקב מוטאל
רבי אברהם ב״ר יעקב מוטאל. תלמיד רבי שמואל חיון,ובצעירותו שימש את רבי שלמה הכהן [מהרש״ך]. כתב עליו רבי דוד קונפורטי:
רב מובהק וחסיד גדול, וראש ישיבה מק״ק לישבונה ישן, ופסקן גדול. וכתב פסקים רבים ודרושים רבים ושטות רבות על כמה מסכתות. ועוד חיבר ספר אחד כולל כל דיני נזירות וקראו ספר תורת נזיר. ועוד חיבר קונטרס על ענין שמות אנשים ונשים, שנוגע לכתיבת הגט.
אחרי פטירת מהרח״ש מילא את מקומו והיה ל׳רב הגדול׳. הוא האריך ימים ונפטר היותו כבן תשעים שנה בשנת ת״ח. מתלמידיו היו מגדולי הדור רבי אברהם מלמד ורבי שמואל גאון, ורבי אהרן לפאפא.
חכמי שאלונקי, ח״א יד הרב נסים תשנ״ב
רבי אברהם ב״ר יעקב פילוסוף
נולד התרכ״ד 1864. יליד לאריסה שביוון. הוריו עלו לירושלם בחודש תשרי התרכ״ו [1865]. למד בבית-ספר ״למל״ ואחר-כך בבית-מדרש ״דורש ציון״ והמשיך לעסוק בתורה. למד את תורת הנסתר אצל רבי יצחק שרים ונמנה עם חברי בית-המדרש ״בית אל״. בשנת התרנ״ז [1897] מונה לשמש דיין בבית-דינו של הראב״ד יעקב שמעון מטאלון, יחד עם רבי יצחק שרים, עם יסוד הרבנות ״אשית בחודש אדר התרפ״א נ1921] נתמנה לאחד מחבריה ואחר-כך לראב״ד. גם שימש בתפקידים ציבוריים שונים.
חכמיהם של יהודי ספרד והמזרח, עמוד 170
רבי אברהם ב״ר יעקב פינטו
מורה צדק במראכש שבמרוקו. לפי בן-נאיים [מלכי רבנן, ט׳ ע״ג] נפטר אחרי תקצ״ג [1834]. אך נ׳ בן-מנחם הוכיח שנפטר בשנת כקס״ד. הוא כתב פירוש על ״הזוהר״ בשם ׳הדרת קדש; וכתב-יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק. בחיבורו זה נזכר רבי שלום בוזאגלו לעתים קרובות. הגהותיו לספר ״אוצרות חיים״ נדפסו בספר מקום בינה״, שאלוניקי, תקע״ג, מד ע״ב – נב ע״ב. הגהות לכוונת פסח לרבי יצחק צבע, נדפסו בספר ״שערי בינה״, כנ״ל, לא ע״ב – סב ע״ב.
ממזרח וממערב, המקובלים כמארוקו, ח״נ, עמוד 211
רבי אברהם ב״ר יעקב פרץ
מחכמי קושטא. חיבר את הספר החשוב ״אבני שוהם״. נדפס דל ידי בנו, רבי רפאל חיים בנימין פרץ זצ״ל, בשאלוניקי תרפ׳׳ג, לאחר פטירתו. על הספר כתב הקדמה, רבי אליעזר די טולידו זצ״ל. בספר, חידושים על המשניות, על המסכתות, הרמב״ם ושולחן ערוך.
מבוא לשו״ע, אוצרות ספרד, תשס״ה
גירוש ספרד-חיים ביינארט
תימוכין לאיסור מכירת נכסי ציבור נמצא בצו אחר שניתן לראשות העיר בדחוס, מועצתה, הקורחידור, השופטים, האלגואסיל, הרחידורים קבליירוס, אסקודרוס, הפקידות והאנשים הטובים — כל נושאי תפקיד ופני העיר — בעניין בתי הכנסת ובית הקברות. הצו חזר על האיסור ליהודים למכור את הרכוש הציבורי לתושבי המקום או לאישים אחרים. ואם כי הוא מאוחר אין ספק שביטא את המציאות שנוצרה מיד עם פרסום צו הגירוש. המלכה ציוותה בו בלשון ברורה: ׳בזמן שעל סמך הצו שנתתי יצאו היהודים שישבו במלכויותי ציוויתי שהיהודים הללו לא יוכלו למכור את בתי הכנסת ולא את בתי הקברות שהיו להם, ואלו ישמשו את צורכי הערים, העיירות ומקומות היישוב שבהם נתגוררו על מנת להפוך אותם לכנסיות או לבתי חולים ושאר מוסדות לשירות האל ולטובת הערים, העיירות ומקומות היישוב שיוכלו להתכבד בהם׳. בדבריה של המלכה יש הרחבת יתר מעבר לכנסיות לצרכיו של הציבור, ונכללים בהם בתי חולים ושאר מוסדות חסד, שאף בהם ללא ספק יש לראות, לפי תפישת הימים ההם, מוסדות דת. ואם כי המלכה ייחסה את הצעד וההחלטה לעצמה, אין כל צל של ספק שהם כצו הכתר במילואו. ברם, אין הצו שלה מפרט אם על הערים, העיירות ומקומות היישוב לרכוש נכסים אלה, או שמא עלינו להניח שמכיוון שהנכסים הללו אסורים היו במכירה וממילא גם ברכישה, הם יוענקו כנכסי הכתר לרשויות הדתיות המקומיות שיהפכו אותם לכנסיות, אם מדובר בבתי כנסת, ולגופים אחרים, אם מדובר בשאר נכסי ציבור.
הדברים האלה יתבררו לפרטיהם לפי המקומות גופם, אשר עליהם יש בידינו תעודות. אף־על־פי־כן נמצא שקהילה מסוימת הצליחה למכור נכסי ציבור לקונים בעלי יכולת רכישה.
ויש להדגיש שהגם שהנכס אמור היה לעבור לרשות בעליו החדשים עם חיסולה של הקהילה, אין להכריע אם הנכס נמצא בידי הבעלים החדשים עוד בטרם נתחסלה הקהילה. נראה שאין לקבוע מידה אחת לכל המקומות. כל מקום ותנאיו; כל מקום ומערכת היחסים בין הציבור היהודי וראשיו לראשות המקומית או האישיות שהיתה מוכנה להסתכן וליהפך בעלים לאותו נכס שנתרוקן מתוכנו הדתי־הציבורי. אף יש להבדיל, למשל, בין המבנה הראשי של בית הכנסת לבין מבנים סמוכים לו ששימשו בתי מדרש וישיבות, מקוואות, בתי מחסה לעוברי אורח וכיוצא באלה, שגם הם נרכשו בחלקם או שנעזבו, כפי שככל הנראה אירע. ככלל יש לקבוע שהגם שמדובר בחלק ממקומות היישוב היהודי שעליהם מצויות בידינו תעודות, הנה יש להדגיש שכל קהילה שנתחסלה, חוסל עמה רכושה הציבורי, אף אם אין בידינו תעודות כדי להוכיח זאת. התיאורים המצויים בידינו בכתב דיים כדי ללמד על הכלל.
סוג אחר של נכסי קהל או ציבור היו הקדשות שניתנו בשעתן על־ידי יהודים למטרות צדקה שונות. אף אלה נאסר למכרן. באוקטובר 1494 נצטווה רודריגו דל מךקאדו, שופט נכסי היהודים בארכיהגמוניה של טולידו, לרשום את הנכסים הללו. המציאות בספרד מחייבת שמדובר לא רק במקרקעין, כי אם גם בבתי מגורים שבבעלות הקהילות. בטולידו בשנת 1495 נתגוררו בבתיהם של שלושים משפחות שיצאו בגירוש קונברסוס ששבו לטולידו וכן נוצרים שהתיישבו בבתים אלה עם הגירוש. ליאון טליו חישבה את ערך ההכנסה השנתית מן הבתים לכדי 19,604 מרבדי. בבעלות הקהילה בעיר היה גם בית המדרש די לאס וגאם(Midras de las Vegas) ואדמת שלחין שבה גדלו 20 פניגות של תבואה וכרם אחת. ואין כל ספק שכדוגמת טולידו נהגו גם קהילות אחרות.
תעודה מאוחרת, מן ה־13 באפריל 1495 מביאה תיאור דברים מעניין על קהילה קטנה Villelcho או Villincho (כיום.(Belinchón בזמן שיהודי העיירה יצאו בגירוש היתה הקהילה בעלים לא רק לבית כנסת כי אם גם ליבתי מגורים, כרמי זית וכרמי גפן, מצבות ורעפים והכנסות אחרות מדגן, יין, שמן ועופות (gallinas), אדמות ושאר נכסים׳. הדעת נותנת שסיכום נכסים זה יכול היה להלום קהילות הרבה, גדולות, בינוניות וקטנות, וכל זה היה בגדר ׳נכסי ציבור " בעיירה ובתחומה. בצו זה נאמר שרכוש זה הפך להיות רכושו של הכתר על שום ההברחות, שבני הקהילה שיצאו בגירוש הבריחו דברים אסורים שנאסר על הוצאתם מן המלכות. הכתר החליט להעניק את הרכוש הנ״ל כמענק עולמים לחואן אורטיס די ואלדיראמה (lohan Hortiz de Vaiderrama), קונטינו של חצר המלכות על שום שירותיו הרבים ששירת את המלכות. המענק הזה ניתן לו בשלמות כדי שהוא ויורשיו אחריו יוכלו ליהנות מכל ההכנסות שנבעו מן הנכסים, כלומר, שיותר להם למכור, להעניק, לתת במתנה, להחליף ולעשות בהם כאילו היו הם הבעלים המלאים של הנכסים הציבוריים והפרטיים.24 חואן אורטיס די ואלדיראמה אף זכה ליהנות בזכות שירותיו לכתר מנכסיהם של יהודי טלבירה די לה רינה שיצאו בגירוש.
ננכסי הציבור היהודי והכנסות מן הציבור היהודי ונכסיו נקשרו בשיטת מלוות שהיתה נוהגת בספרד ושמה juro. לפיה היו תושבים, הנהגות ערים, כנסיות ומנזרים ולצדם גם אנשים שונים, אצילים ובעלי אמצעים, מלווים כסף לכתר תמורת תשלום שנתי שלפיו התחייב הכתר להחזיר למלווים. היו שתי צורות למלוות אלה: האחת juro, ללא הגדרה בזמן והשנייה juro de por vida לפי משמעות המונח יש להניח שנכללה בו הבטחת הכנסה למלווה כאשר השנייה הבטיחה הכנסה לכל ימי חייו. חובות הכתר היו גדולים כידוע, והכתר היה משעבד למלווים אלה את מסי היהודים, בין מסים ששולמו במישרין ובין מסים שבעקיפין. המסים כללו מס שנתי, מם שירות ומחצית השירות, וכן ההכנסה מן המס שהיה מוטל על הבשר והיין הכשרים. והנה, משגורשו היהודים לא היה ממי לגבות כספים לכיסוי שעבודים אלו, ורבו הפניות אל הכתר לכיסוי חובות ותשלומים למלווים. דרך פתרון הכתר היתה לכסות מן הרכוש היהודי שנותר את השעבודים הללו. אך כיוון שרכוש ציבורי יהודי הוענק כבר בסמוך לגירוש לכנסיות, לאצולה נבחרת ולערים, נדרש הכתר להזדקק למה ששרד מן הרכוש. מספר תעודות זורעות אור על תופעה זו, וראויה התופעה שתיבחן. לפי התעודות שבידינו יש לציין שהדרישה להסדרת חובות אלה לא קדמה לשנת 1493, והדברים ייבחנו לקמן לפי סדר זמני היענות הכתר לפניות.
למנזר Nuestra Señora del Parral בסיגוביה היה שטר מלווה (juro) בסך של 5,000 מרבדי שתמורתו הוענק למנזר ב־27 בינואר 1493 בניין בית הכנסת ששוויו היה 100,000 מרבדי. הכתר אף הורה להוסיף למנזר את המצבות, אם בשווי הבניין אין כדי לפדות את שטר המלווה. ברם, יש להדגיש שהכתר הראה נדיבות לב ביחס למנזר, שכן הניח שבכך ייעשה מעשה חסד למען האמונה.
الهيلولة.. حج اليهود على أرض المغرب
الهيلولة.. حج اليهود على أرض المغرب
الهيلولة موسم تبرك اليهود المغاربة في تارودانت
|
(Une nouvelle Séville en Afrique du Nord : Juifs de Debdou (Maroc
Une nouvelle Séville en Afrique du Nord : Histoire et généalogie des Juifs de Debdou (Maroc)
Les Éditions Élysée, du Québec, sont fort attentives à notre passé sépharade – n’oublions pas qu’il y a plus de vingt mille Juifs orientaux, principalement marocains, installés autour de Montréal, et francophones, cohabitant harmonieusement avec les quelque 150000 Ashkénazes canadiens, et anglophones -, comme on a pu le voir à travers l’article dans le numéro précédent (décembre 2001 de La Lettre Sépharade) consacré au “Diction-naire biographique du monde juif sépharade et méditerranéen”. Travail qui relevait du bilan de nos richesses culturelles.
Ces éditions avaient publié en 2000 (mais l’ouvrage vient seulement de nous parvenir), avec déjà ce même souci d’inventaire du passé glorieux du monde sépharade, ce beau livre richement illustré sur “Une nouvelle Séville en Afrique du Nord”, sur cette communauté de Debdou, si méconnue désormais, et qui fut naguère si glorieuse. Joseph Cohen Sabban, éditeur et maître d’œuvre de cet ouvrage, rassemble au milieu d’une riche iconographie divers textes d’auteurs aussi différents que le rabbin israélien Eliyahou Marciano, natif de Debdou, et le pied-noir Maurice Laquière (fidèle à une vocation antisémite connue), le romancier marocain Moulay Abdelhamid Smaili, dont la sympathie pour le monde juif de son pays nous va droit au cœur, et le signataire de ces lignes dont les grands-parents paternels s’étaient enracinés des siècles durant dans la “Séville marocaine”, enfin et surtout le pionnier des études debdoubies Nahoum Slouschz, auteur d’une “Étude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme du Maroc” publiée en 1906 et actualisée pour l’occasion. Signalons aussi la plume du préfacier David Bensoussan, de Montréal (et antérieurement de Mogador), lui-même écrivain qui s’est illustré, naguère, par trois volumes de réflexions sur le parcours historique des Hébreux.
On a toujours su que Debdou, petite bourgade marocaine au pied de l’Atlas, avait été peuplée par des Juifs espagnols, mais ce que ce livre nous apprend, c’est que leur exil ne fut pas consécutif à l’édit d’expulsion de 1492, mais la conséquence des massacres espagnols de 1391, si meurtriers en particulier à Séville (ailleurs aussi, certes, et rappelons qu’à Majorque les Juifs, cette année-là, optèrent collectivement pour le baptême et changèrent de nom en même temps que de religion : on trouve un Ben Xuxen qui deviendra Flor, puisque ce patronyme dit la fleur de lis, en espagnol azucena). Qu’ont-ils de particulier, ces Juifs de Debdou ? D’abord, le fait qu’ils furent longtemps majoritaires dans ce bourg, composant en fait les trois quarts de la population. Le père Charles de Foucauld y séjourna en 1883-1884, et y apprit même, dit-on, l’arabe et l’hébreu, ce qui lui permit de traverser le Maroc et de pénétrer les milieux arabes déguisé en rabbin !
Ces gens de Debdou gardèrent farouchement la mémoire de leur ville d’origine, je le sais d’expérience : mon père dont le père était natif de ce bourg m’avait affranchi une fois pour toutes dans mon jeune temps : à Debdou, disait-il, il y a un oued qu’on appelle “Isbilliya”, qui est le nom arabe de Séville (et j’ai moi-même publié un petit livre en 1970 intitulé Isbilia, si fort était cet attachement). La légende veut que le rabbin qui mena ces exilés de Sépharad – des megorachim, qu’on oppose aux juifs autochtones appelés tochavim – aux contreforts de l’Atlas, voyant que ce bourg connaissait une grave pénurie d’eau qui allait handicaper la future installation de la tribu, aurait frappé de son bâton un rocher d’où jaillit une source, andalouse, certes, puisque joyeuse et babillarde, et c’est pourquoi encore aujourd’hui, lieu de pèlerinage et d’adoration, Debdou vénère toujours la “source de Séville”.
Commerçants et agriculteurs ou éleveurs, les Debdoubis se caractérisaient surtout par leur application à l’étude et à l’écriture de la Torah : beaucoup d’entre eux furent des Sofer, des scribes et des rabbins, et ce livre reproduit un de ces fameux Sefer Torah, pour certains recueillis et conservés en Israël. L’usage de l’hébreu était courant parmi cette communauté, comme l’attestent, dans l’iconographie, nombre de pièces juridiques et de kétouboth de mariage (nous avons, dans ma famille, conservé un acte de vente de mon grand-père, entièrement rédigé et signé en hébreu). D’ailleurs, à Alger dans les années quarante, comme plus tard à Paris dans les années soixante, il y avait une tradition de rabbins marocains et de savants talmudistes. La science de l’écriture, ce livre entend le montrer, ne fut donc pas l’apanage des seules communautés d’Europe centrale ou de Lituanie. Il y a eu, jusqu’à nos jours, d’appréciables hébraïsants, et même des rabbins miraculeux issus des mellahs marocains.
La généalogie proposée dans ce livre, et établie par Rabbi Eliyahou Marciano, est la plus complète à ce jour, car elle regroupe bon nombre de patronymes autour de quatre grandes familles, de structure pyramidale : les Cohen Scali, les Bensoussan, les Marciano et les Benhamou. Mais on trouve aussi des patronymes affiliés : Anconina, Benaïm, Benguigui, Bensadoun, Bensultan, Marelli et Tordjman. Et bien d’autres branches collatérales. Une petite note biographique complète les tableaux généalogiques que chacun pourra lire avec intérêt, voire avec passion s’il reconnaît, ici ou là, quelque ancêtre en son incertaine pérégrination. Car en définitive, que faisons-nous en nous tournant vers ce passé, sinon suivre à la trace, une fois de plus, les descendants de ces Hébreux qui se définissaient déjà comme le peuple du Passage ?