בית רבנו.

רבנו אינו נזכר מתי נשא אישה. בשנת שע"ט – 1619, עת ברח מחברון כותב " ואמלטה אני וביתי " ובן בחזרתו לחברון " אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון. אך בהקדמת " בריכת אברהם ", בכ"ה אלול אותה שנה, מתפלל רבנו שיזכה " להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה ". אם כם נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד.

כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו " בעלי ברית אברם " : " ובה' בטחתי כי הוא יעזרני..ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא ". ספר זה נשלם בראש חודש שטב שנת ש"פ.

בנו של רבנו, כבוד הרב יצחק, שכאמור נולד אחרי ראש חודש טבת ש"פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלה כתובים בצורה מעניינת ומפליאה : הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.

כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב " בעלי ברית אברם " כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו בתקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי"ב.

שתי בנות היו לרבנו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, הייתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה,  רבי אברהם ישראל : " אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלוהי כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל.

לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבא מארי זלה"ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד' שנים. והיא בחוכמתה הייתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד כי הייתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא.

כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה. דרוש לפרשת שופטים.

בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר"ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת " חסד לאברהם " שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם " אורים גדולים " ו " אור לישרים "

את בתו השנייה השיא רבנו לרבי דויד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר"ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבירו של בעל הפרי חדש, וכתב ספר " זרע אברהם ". הוא ניהל בארץ מלחמת חורמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.

החיד"א וזקנו.

כתבי רבנו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד"א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו : " חנני אלוהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה' יזכני להגות בו על ימי חלדי, ולהנחילם לכל בני, יחד עם החלקים האחרים…בן בנו של מורי הרב המחבר…הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס"ט.

ועל עותק ספר ה " לבוש , של רבנו כותב החיד"א : " זאת הייתה לי ירושת אבות… חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבנו הוסיף : " וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בתכתי יד. הרי שירש החיד"א את כל כתבי רבנו. החיד"א ירש גם את רכושו.

חלק מחיבורי רבנו למד החיד"א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ורמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבנו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו, אולם תמיד – בדחילו ורחימו.

כשהגיע החיד"א לחברון כתב בראש ספר ה " לבוש " שירש מרבנו : " וזכינו המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה' פה עיר הקודש חברון ת"ו, שלהי סיון תקכ"ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז"ה הקבור פה יגן בעדי כן יהי רצון.

מר זקני קורא החיד"א לרבנו. ונשאל על כך באיטליה : " איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני. והשיב החיד"א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים " הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ץ כותב אדוני זקני על הרמב"ן שכמה תשובות, והוא שישי לרמב"ן.

החיד"א ביקש מבנו, הרב רבי רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, " שמה הוא שביעי לאברהם ,. ונכדו של החיד"א הוא שביעי לרבנו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ"ז משה .

לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבנו עברה מהחיד"א לנכדו זה. וכשהוא מתעניין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיוון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי.

ב. דפוסי ערש

בפורטוגל פעלו שלושה בתי דפוס עבריים עד לשמד: בליסבון, בפרא ובלייריאה.

 ליסבון(Lisboa)

הספר הראשון שראה אור בליסבון היה ספר עברי: הפרוש לתורה מאת ר׳ משה בן נחמן(הרמב״ן). בבית הספרים מצויים שני עותקים של מהדורה זו. בעל הדפוס העברי בליסבון היה אליעזר טולידאנו. טולידאנו לא היה למעשה שמו, אלא כינוי שהוענק לו רק בראשית המאה ה־16 בסלוניקי.

יש הסוברים כי אליעזר טולידאנו אינו אלא אליעזר אלאנתאנסי, המדפיס מאישר שבספרד, שעבר להתגורר בליסבון: שני האנשים היו רופאים. יתר על כן: האותיות והמסגרות בדפוס ליסבון זהות לאלו של דפוס אישר. אמנם הספר האחרון שיצא באישר לפני הגרוש נדפס שם ב־1490, כשנה לאחר צאת הספר העברי הראשון בליסבון, אך בספר שנדפס באישר לא הופיע שם המדפיס אליעזר אלאנתאנסי. ספר זה – חמשה חומשי תורה, אישר 1490 – הוא גם הספר המתוארך האחרון אשר נדפס בנפרד לפני הגירוש.

פרא (Faro)

בפרא נדפס הספר הראשון בפורטוגל: חמשה חומשי תורה, שהוציא לאור שמואל גקון בשנת 1487. בבית הספרים מצויה מהדורת פקסימיליה של הדפום הראשון, שיצאה בפרא לאחרונה.

הספר האחרון שיצא בפרא הודפס על ידי שמואל פורטירו, והוא מסכת גיטין, משנת 1496. בבית הספרים מצויים שלושה דפים בודדים מתוך הספר.

החוקרים חלוקים בשאלה אם שמואל גקון ושמואל פורטירו הם אותו אדם. בנו של שמואל פורטירו, דוד, עבר לאיטליה והמשיך להדפיס בפיסארו.

פארו (בפורטוגזית: Faro) היא עיר בדרום פורטוגל. בעיר יש אוכלוסייה של 41,934 תושבים ובאזור המטרופוליני כולו גרים 58,305 תושבים. העיר היא בירת מחוז אלגרבה.

לייריאה (Leiria)

המדפיס בלייריאה היה שמואל דורטאש, ועל ידו עזרו שלושת בניו, ובמיוחד בנו אברהם.

ב־1496 נדפס שם חיבור של אברהם בן שמואל זכות, Almanach Perpetuum. לדעת החוקרים ספר זה הוא החשוב מבין שבעת האינקונבולות שיצאו בפורטוגל בשפה הלטינית(ראו גם [16] להלן).

בית הדפוס המשיך לפעול גם אחרי השמד של יהדות פורטוגל, אך באותיות לטיניות בלבד. מכאן הסיקו החוקרים שהבן אברהם דורטאש התנצר כפי הנראה ונשאר בפורטוגל.

לייריה (בפורטוגזית: Leiria) היא עיר בפורטוגל במחצית הדרך בין ליסבון לפורטו. העיר היא בירת מחוז לייריה.

אוסף שרידי דפים עתיקים בכתב-יד ובדפוס

אוסף שרידי דפים עתיקים שהוצאו מ"גניזת כריכות", ביניהם שרידי כת"י עתיקים [המאות ה-15-13], ושרידי ספרים מדפוסי ערש (אינקונבולות).
חלק מהדפים טרם הופרדו. ביניהם: שרידי כת"י על קלף מספר ראבי"ה. [אשכנז, המאה ה-14/13?]. שרידי כת"י, תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן. [כתיבה ספרדית, המאה ה-14/15?].  שרידי כת"י עתיק, פירוש רד"ק על ספר ישעיה. [כתיבה ספרדית]. שרידי כת"י, תלמוד בבלי מסכת שבת [כתיבה מזרחית עתיקה, המאה ה13/14?]. * לקט גדול של שרידי דפים בכתיבה תימנית, ביניהם קטעים מספרי תאג' עתיקים [קלף ונייר], משנה תורה להרמב"ם, תכלאל, וחיבורים אחרים. שרידי דפים מדפוסי ערש (אינקונבולות): ספר מצוות גדול – סמ"ג. רומא, לפני ר"מ; טור, אורח חיים. נאפולי, ר"נ; ספר חובת הלבבות. נאפולי, ר"נ; ועוד.
כ-40 דף, גודל ומצבי פגיעה משתנים.

דפוסי ליסבון

משה בן נחמן(רמב״ן).

חדושי תורה. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], יח באב רמ״ט [16 ביולי 1489], 302 ד׳.

2. שני טורים.

הספר הראשון שנדפס בליסבון. כולל תפילות הרמב״ן.

עותק נוסף המצוי בבית הספרים מכיל גם את איגרת הרמב״ן לבנו, שנשלחה מירושלים. האיגרת חסרה בעותק הקודם.

דוד בן יוסף אבודרהם.

פירוש הברכות והתפילות. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], א בטבת ר״ן [25 בנובמבר 1489], 170 ד׳. 2°. בשני טורים. כתיבה ספרדית בינונית. בשער הספר מסגרת קישוטי פרחים וחיות אמתיות ומיתולוגיות. חסרים 3 ד׳ בראש הספר ו־2 בסופו, שצורפו מצילום. בכמה מקומות יש רשימות שונות, חתימות והערות שוליים. אקס־ליבריס מאוסף מהלמן. דפוס ראשון של פירוש אבודרהם לברכות ולתפילות.

המחבר נולד בטולדו במאה ה־14. ספרו החשוב ביותר, ״ספר אבודרהם״, נכתב בסביליה ב־1340 ונדפס לראשונה בליסבון 1490. הפירוש שלפנינו הוא הספר השני שיצא לאור בליסבון.

עותק נוסף מצוי בבית הספרים, שוקן 11150.

תנ״ך. תורה.

תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש״י. [פורטוגל, רנ״א], 2°. התורה והתרגום באותיות מרובעות, הפירוש בכתיבה רהוטה למחצה. מספר ויקרא ועד לסוף התורה. חסרים 6 ד', אשר נוספו בצילום. אולי מאותה מהדורה כמו [8] להלן.

תני׳ך. תורה.

תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש״י. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], [בשיתוף עם] דוד בר יוסף ן׳ יחייא ויוסף כלפון, בחודש אב רנ״א [1491], 2 דפים בודדים.

התורה והתרגום באותיות מרובעות, הפירוש בכתיבה רהוטה למחצה. אקס־ליבריס מאוסף מהלמן. חלק מפרשת ״וזאת הברכה״. אולי מאותה מהדורה כמו הפריט הקודם.

תפילות. סידור.

סדר תפילות. [ליסבון, אליעזר טולידאנו, רמ״ט – רנ״ב?]. [100] ד׳. כמנהג קהילות ספרד.

אותיות מרובעות.

בעמי 47 ב, בראש מסכת אבות, הבלטת אותיות השם ״משה״ בעיטורים. הדף האחרון פגום.

תנ״ך. ישעיהו וירמיהו.

ספר ישעיה [וירמיהו, עם פירוש רבינו] דוד בר יוסף קמחי הספרדי. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], רנ״ב [1492], 74 ד׳. 2°. בלתי שלם. הטקסט באותיות מרובעות, הפירוש באותיות רהוטות למחצה. הערות בכ״י בשוליים. חתימת מכון שוקן בדף האחרון.

בבית הספרים מצויים 12 עמודים מתוך עותק נוסף של פירוש הרד״ק,

דוד בן שלומה אבן יחיא.

משלי [עם] פירוש ספר משלי הנקרא קב ונקי [מאת] ר׳ דוד ב״ר שלומה אבן יחיא…

[אשבונה, דפוס אליעזר טולידאנו, רנ״ב לערך]. [62] ד׳. 29 ס״מ.

דפוסי פרא

תנ׳׳ך. תרגום אונקלוס.

תרגום אונקלוס. פרא, רמ״ז לערך. 2°. שני טורים. כתיבה מרובעת. 2

 דפים רצופים, מחומש שמות. הדפים פגומים אך עברו שיקום.

תלמוד בבלי. גיטין.

מסכת גיטין [עם פירוש רש״י], פארה, שמואל פורטירו, פרשת ויחי בשנת ברנה [י־י״ט בטבת רנ״ב, או: ו-יא בטבת רנ״ז- 1491 או 1496]. 4 ד׳. ²⁰.2° אקס־ליבריס של אוסף מהלמן.

דפוסי לייריאה

יעקב בן אשד.

טור אורח חיים. [לייריאה, שמואל דורטאש], י׳ בסיון רנ״ה [2 ביוני 1495]. 206 ד׳.

חסרים דפים 177-170, נוספו בהעתקה בכתב יד.

בעמוד הראשון חתימת בית הספרים ובעלים נוסף, בעמוד האחרון חותמת בית הספרים ואוסף שוקן. שוקן 54

דפוס בלתי מזוהה

יעקב בן אשר.

טור אורח חיים. [פורטוגל או ספרד, ר״ן לערך] [1490 לערך].

23 דפים, בלתי רצופים. עם תחיליות מילים בכתב יד. פגום במקומות רבים, חלקו משוקם.

[1]          זוהי האינקונבולה הפורטוגלית העברית היחידה בבית הספרים בירושלים שהיא גם פרי יצירתו של יהודי פורטוגלי. על דוד בן שלמה אבן יחיא (1487-1436) ראו גם [25], הוא שייך למשפחת דון יחיא המפורסמת אשר רבים מבניה היו מדינאים ואינטלקטואלים חשובים. על המשפחה ראו: ליפינר(לעיל, הערה 4), עמי 43 והערה 21.

אינקונבולה (מלטינית incunabulum דפוס ערש, או דפוס עריסה) הוא כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים, שנדפסו משנת 1445 ועד שנת 1500.

מחצית השקל

ביום פורים נערכו מגביות למיניהן בכל בתי־הכנסת. ביום זה הופיעו כל מיני טיפוסים נושאים כל מיני סוגי קופות צדקה של חברות ומוסדות קיימים ולא קיימים.

התרומה בה חוייב כל מתפלל, לפני שהתחיל להזיל כספים מכיסו, הייתה ״מחצית השקל״ אשר נמסרה בדרך־כלל לרב בית־הכנסת. במרוקו ערך מחצית השקל היה קבוע ולא משתנה משנה לשנה כמו שיש כאן בארץ, נהגנו לתת חצי ״רייאל״ כמו שאומרים חצי שקל כאן. אחרי מחצית השקל באו לפי התור , הערך והמעמד של כל קופת־צדקה: קופת ר׳ מאיר בעל הנס, קופת רשב״י (החברה קדישא), ביקור חולים, הכנסת כלה ועוד קופות צדקה של אנשים בודדים.

משנות השלושים והלאה, התחילו להגיע פניות המוסדות הלאומיים לצפון אפריקה ובמיוחד למרוקו כמו קק״ל ואחריה הישיבות בא״י ועוד.

סדר מחצית השקל

״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לחת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם״,

כשהיה בית המקדש קיים, מצוה מן התורה, כל איש מישראל חייב לתת מחצית השקל באדר בכל שנה ושנה. עכשיו יש מוסדות תודה. היו נותנים מחצית השקל, כשיעור שהיה בימי משה רבינו עליו השלום, שקל היה במשקל ששה דראהם כסף מזוקק, ומחציתו שלשה דראהם. וכל דרהם שוקל שלשה גרם וחמישית הגרם, כפול שלש, הוא תשעה גרמים ושלש חמשיות בגרם העשירי, ( 9 3/5 ) כסף טהור באותה שנה.

איש חייב ולא אשה, ועכשיו נהגו לתה אפילו בעד ילדים קטנים, ואשה מעוברת בעד ולדה. וטוב יותר שיהיה בידי גבאי בתי הכנסת, מטבע כסף או חתיכת כסף השווה לסכום הנ״ל, והוא נוחנה לכל אחד במתנה. והמקבל מחזיר את המטבע או את חתיכת הכסף^עם התרומה שלו, ובזה יוצא כל אחד ידי חובתו.

כל איש מישראל מבן עשרים שנה ומעלה חייב לקיים מצוות מחצית השקל מן התורה ויש מחמירים אפילו בן י״ג שנה ומעלה. מועד מצוה זו כיום תענית אסתר, ויש נוהגים אחרי מנחה של תענית, לפני קריאת המגילה של ליל פורים, ויש נוהגים לתת ביום פורים בשחרית לפני קריאת המגילה, ויש נוהגים לפני תענית אסתר, ולא יאחר מצוה זו יותר ביום פורים.

המצוה הזאת, יותר טוב לקיימה בתענית אסתר. ביום זה שלשה דברים: צום , קול , ממון. (כל אחד בגימטריה 136). צום הוא תענית, קול הוא תפלה. ממון הוא צדקה.

ערכת כדת וכדין כשווה תשעה גרמים ושלש חמשיות בגרם העשירי (3/5 9 גי) כסף טהור באותה שנה, ואם אינו יכול,יתן לפי הסכומים שקובעים רבני הדור. ואס אין לו יתן כפי יכלתו רק אין לפחות ממטבע של אותה מדינה.

חג פורים ־ חג הממתקים

לחג הפורים הרבה תכונות ומנהגות: עליזות ושמחה, שתיה והוללות, ממתקים ותחפושות, וכולם לפי המקורות. פורים זכה גם לשמות וכינויים רבים בגלויות השונות, הערבים כינוהו בשם " עיד אל-חלאווא או עיד אל-חלווא כלומר ״חג הממתקים״ או ״חג הסוכר״, ובצדק, אין חג מבין חגי ישראל אשר מכינים בו כל כך סוגי עוגות וממתקים כמו פורים, משום שיש להפריש חלק נכבד למשלוח מנות, חלק לסיום הצום וחלק למשלוח מתנות לארוסה.

רשימה של עוגות וממתקים נוהגים יהודי המגרב להכין בפורים ולכל עיר או קהילה היה סוג מיוחד של עוגות משלה. ננסה להיזכר באחדים מהם ולהעלותם על הנייר:

קרן קיימת לישראל – קול קורא לפורים מנוסח בשפה המוגרבית מטובלת במלים עבריות

 כואנא אלעזאז…ענדנא פרחא נפאכרוכןם באס מא תנסאוס קרן קיימת לישראל….

אחינו היקרים- יש לנו את העונג ( השמחה ) להזכירכם שלא תשכחו את קרן קיימת לישראל….קריאה זו הופנתה למתפללים בבית הכנסת לרגל תרומת מחצית השקל…ואל נא תשכחו את הקרן הקיימת לשיראל,,,ליהודי מרוקו היה בכל בית " הקופסא הכחולה " של הקרן הקיימת…….

היהודים הסורים מכניס את פורים בשם ״עיד אל־פ׳רד״, התימנים-״עידא המאני (חג של המן). בכורדיסטאן והסביבה כינוהו בשם ״ניזאני המן״ או על שם המגילה של אסתר ״מגילאי׳ או ״מגלא״. הכורדים באזור פרס מכנים אותו בשם ״ללנגי״ כלומר: משלוח מנות.

אלמנת יהודי ששירת את סגן־הקונסול הבריטי ברבאט דורשת לקבל כספים שחייבים לבעלה (1885)

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בארכיון משרד־החוץ של בריטניה מצויה תכתובת בקשר לתביעותיה של אלמנה יהודייה שבעלה, סאנג׳רו שמו, שירת את סגן־הקונסול הבריטי בעיר רבאט. מצאנו שלושה מכתבים בנידון, שניתן ללמוד מהם משהו על הפרשה ועל יוזמתה של האשה.

לא ברור מה אופי השירות ששירת בעלה, ואין הוא נזכר במקורות אחרים. כבר מהעשור השני של המאה הי״ט ואילך היו יהודים מעורבים במערכת הקונסוליה הבריטית ברבאט. סגן הקונסול בשירותה של בריטניה בשנים אלה בעיר זו היה יהודי, אבודרהם שמו.

רופא אנגלי שביקר במרוקו בשנות העשרים כותב שהתורגמן ברבאט הוא יהודי שהגיע לשם מתיטואן. בתעודה מ־18 בנובמבר 1837 נאמר שהסוכן הקונסולרי הבריטי ברבאט הוא י׳ בן דהאן. ב־3 באוגוסט 1891 נזכר יצחק דרמון בתור תורגמן של הקונסול הבריטי בעיר זו.

משנות העשרים עד סוף המאה הי״ט פעלו יהודים גם בנציגויות של צרפת, של ארצות־הברית, של ספרד ושל אוסטריה ברבאט.

המידע הראשון על האלמנה הוא מ־9 בנובמבר 1885, וממנו מתברר שהיא פנתה למשרד־החוץ הבריטי בתביעה כספית. מכתב זה לא נמצא. שר־החוץ הבריטי הרוזן מסלסבורי כותב בטיוטה לג׳והן דרומונד האי (John Drummond Hay), קונסול בריטניה במרוקו בשנים 1860-1845 ושגריר בשנים 1886-1860, שהוא מעביר אליו את המכתב שקיבל מאלמנתו של משרת־לשעבר של סגן־הקונסול הבריטי ברבאט בקשר ליישוב תביעות של בעלה, ועליו לדווח לשר־החוץ על העניין.

 שמו של סגן־הקונסול ברבאט, כפי שמתברר מהמכתב הבא, היה ג׳והן פרוסט (Frost). הוא כיהן בתפקיד זה עד פברואר 1898 (ראה תעודה מס׳ 1).

ג׳והן פרוסט ענה לג׳והן דרומונד האי ב־13 בדצמבר 1885. לדבריו, חיפש בארכיון של סגנות הקונסוליה ומצא 16 מסמכים הנוגעים לחובות שחייבים לסאנג׳רו. הוא משער שהחייבים נפטרו זה מכבר ושאין סיכוי להחזרת החובות. מולאי חאמד, דודו של הסולטאן, הוא אחד החייבים, ונמצא עתה במצרים (ראה תעודה מם׳ 2).

המכתב האחרון שמצאנו בנושא זה הוא מ־21 בדצמבר 1885, ונכתב על־ידי ג׳והן דרומונד האי לשר־החוץ הבריטי. הוא מאשר את קבלת מכתבו מ־9 בחודש בצירוף מכתבה של אלמנת יהודי מאורי שפעל בשירותם של כמה סגני־קונסולים בריטים ברבאט, בקשר לתביעות של בעלה המנוח.

לדבריו, בארכיונים שבשגרירות לא מצא כל פרטים או מכתב שהופנה בנידון לממשלה. אבל הוא זוכר שבעת ביקור אצל הסולטאן ( מוחמד הרביעי אבן עבד ארחמאן 1873-1859 ) ב־1861, הביא את תביעתו של סאנג׳רו ממולאי חמאד, אחיו של הסולטאן המנוח.

הסולטאן ענה שהואיל וניתנו אזהרות חוזרות שהסולטאן אינו אחראי לחובות שהשאיר מולאי חמאד, אין להתחשב בתביעה. הנושא ירד מהפרק, והוא אינו זוכר כל צעד שנעשה מאז בקשר לתביעתו של סאנג׳רו. ג׳והן דרומונד האי ממשיך ומדווח כי בהמשך להוראות שנתן לסגן־ הקונסול פרוסט כשהגיע לטנג׳יר בדרכו לרבאט, הוא העביר אליו חבילה הכוללת 17 מסמכים בערבית בקשר לכספים המגיעים לסאנג׳רו.

החוב הוא 128 ליש״ט ועשרה שילינג. המסמכים הופקדו בסגנות הקונסוליה ב־1866. פרוסט מעיר במכתב — שאת תמציתו הוא שולח — שהחייבים נפטרו זה מכבר לפי השערתו, וכי הוא חושב שאין תקווה להחזרת חלק מהחוב.

מולאי חאמד גר עתה במצרים. הכותב אינו זוכר דבר על תביעות אלה, פרט לתביעה כלפי אח הסולטאן שהובאה לידיעת הכותב באמצעות הממשלה הנוכחית, והוא מסכים עם פרוסט בהנחתו שאין סיכוי להחזרת החובות, ושלא תצמח תועלת אם ייזום שוב משהו בנידון.

לדברי הכותב, תביעות של אזרחים בריטים הן מקור לצרות ולהתכתבויות אין־ סופיות, ולפי הניסיון קשה ליישבן. אם יובאו בפני השלטונות גם תביעות של אלמנות ושל משפחות משרתי הפקידים הקונסולריים, יגרום הדבר לתרעומת, לשאלות ולמבוכה רבה.

באשר למשפט בבקשתה של הגב׳ סאנג׳רו, שבו היא כותבת שגורשה מדלת השגרירות על־ידי חיילים ותורגמן, הכותב שאל אנשים אלה האם נכון הדבר, והם ענו בביטחון שאין הדבר נכון. אחד התורגמנים מסר לו שלפני חודשים מספר אמר לו הכותב לומר לגב׳ סאנג׳רו שלצערו לא ניתן לעשות למענה דבר.

הכותב אינו זוכר שהיא פנתה אליו להחזרת ניירותיה, ואלה לא הופקדו בסגנות הקונסוליה ברבאט עד לפני כמה חודשים, כשקפטן רולסטון דיבר עם הקונסול בנידון. נאמר לכותב, שהואיל ומר פרוסט יצא לחופשה, יש לחכות עד שובו, והוא יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות.

 (היא כנראה פנתה לקפטן רולסטון לעזרה, הוא אדם הומאניטרי שקיבל עליו לייצג נתינים מאורים הפונים אליו להתערב למענם אצל שגרירויות או קונסוליות כדי לקבל פיצויים. מניעיו ראויים לשבח, אבל התערבותו במקרים של דין ודברים בשגרירויות זרות גרמה לתלונות מצד אותן הממשלות ונציגים זרים.)

הכותב ביקש לשלוח לגב׳ סאנג׳רו את 17 המסמכים וביקש את אישורה על קבלתם. הוא הוסיף שללא הוראות מממשלת הוד־מלכותה אינו מוסמך לנקוט צעדים כלשהם בקשר לתביעות אלה, ולו היה נוהג כך, ברור שהדבר לא היה מוביל לתוצאות מועילות. הערה בסיום: בעלה לא היה בשירות ממשלת הוד־ מלכותה, אלא רק משרתו של סגן־הקונסול (ראה תעודה מם׳ 3).

לסיכום, מדובר ביהודי אמיד ברבאט שעסק במסחר בשנות החמישים של המאה הי״ט, גם עם בן משפחת הסולטאן מוחמד הרביעי, וששירת את סגן־הקונסול הבריטי ברבאט. מכיוון שנשאר חוב שלא נפרע ובינתיים נפטר אותו היהודי, נקטה אשתו צעדים לקבלת הכספים באמצעות הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה.

 לפי ההערה בסוף המכתב האחרון הוא אינו בעל מעמד דיפלומטי, אלא רק משרתו של סגן־ הקונסול, ולא ברוד באיזה תחום שירת אותו. היו סוחרים יהודים שפעלו גם בתור תורגמנים אף־על־פי שלא ידעו שפות אירופיות. תפקידם היה תיווך או ייעוץ לנציג הדיפלומטי הזר, אשר היה זקוק לאדם המכיר את כללי השוק, את מנהגי המקום וכיוצא בזה.

 בהתכתבות היו מעורבים שר־החוץ הבריטי ושגריר בריטניה במרוקו, ונמסר בה על מכתבים ששלחה האלמנה, והם מתייחסים לבקשותיה. ג׳והן דרומונד האי נזכר שעשרים וארבע שנים קודם לכן (ב־1861) הביא בפני הסולטאן את תביעתו של היהודי מאחיו של הסולטאן.

האלמנה הייתה בעלת יוזמה, לא ויתרה ועמדה על זכותה לקבל את כספי החוב למרות הסיכויים הקלושים. היא התלוננה שבניסיונה לפנות לשגריר הבריטי בטנג׳יר, גירשוה שומרי הסף, אך אלה הכחישו את האשמתה. במאמציה להשיג את כספי החוב פנתה לקפטן מסוים אשר היה מתווך בין נתינים מאורים לשגרירויות ולקונסוליות לשם קבלת פיצויים. למרות השנים שעברו היתה נכונות לחפש בארכיונים כדי לאשר את תביעותיה.

 לא ידוע מה עלה בגורל התביעות ואם הפעילה גורמים בנוסף על מי שנזכרים בתעודות. מכל מקום, האלמנה מתגלה כבעלת יוזמה, הפונה במכתבים לדיפלומטים ואינה מוותרת על המגיע לה.