ארכיון יומי: 3 בפברואר 2016


הרב רפאל אהרן בן שמעון-שלמה דיין

חכמי המערב בירושלים

אין ספק שפרט זה, של הנכונות מצדם לתקן ולשפר את המצב, והכל לפי תקנותיו והנהגותיו של הרב צוף דב׳׳ש, השפיע לא במעט בשיקול דעתו של רבי רפאל אהרן לשוב לפעילות בתוך העדה, מתוך תקוה ואמונה שכל ענייני הועד יונהגו בסדר נכון.

במשך מספר חודשים, החזיקו מעמד כל שבעת הנבחרים. אולם, במשך הזמן מרביתם התפטרו מסיבות שונות, כך שכל הנטל נפל על שכמם של העומדים בראש הועד, ה״ה הגבירים הדגולים שהחזיקו בהונם ובממונם את העדה ר׳ חיים מימון עמיאל, וכמה׳׳ר ר׳ רחמים שלמה אבושדיד ז״ל. מתוך חשש שאף הם יתפטרו מכובד המשא וזה יגרום להתמוטטות סופית של ועד העדה, נמנו וגמרו הרבנים רבי רפאל אהרן ורבי משה מלכא ז׳יל להענות להפצרותיו של רחשי׳א הנז׳ לעמוד לימינו בכל ענייני הקהילה.

"… נדרשנו לבקשתו ועשינו סדרים חדשים כדי להקל מעליו, מבואר יוצא סדר ההנהגה הלזו בפנקס כוללינו אשר משם דבר הלמד מענינו כיצד יהיה האופן ומשם בארה… וכל הנכתב והנעשה הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לאהבת האמת והצדק בלתי מרמה ותחבולה. יה׳׳ר שזכות התורה יעמוד לנו שנהיה באהבה רבה ובאחדות גמורה ואל ישלוט שטן במעשה ידינו ויסיר מלבנו קנאה ושנאה אכי״ר. חתמנו שמותינו פה עיר הקדש ירושלים תובב״א בש׳׳א לחדש סיון שנת התרמ״ה ליצירה והכל שריר ובריר וקיים״.

הצ' רפאל אהרן בן שמעון ס״ט. הצ' משה מלכא ס״ט.

כהמשך לחיזוק ההסכם המי כותבים הרבנים הני׳ל:

״מודים אנחנו הח״מ בהודאה גמורה שרירה וקיימת היות אמת וצדק שאנחנו מסכימים בהסכמה גמורה, להיותינו לאגודה אחת בעסקי ועד כולילנו יצ״ו, להתנהג ביננו באהבה ואחוה לחיותינו בעצה אחת לטובת כולילנו ולתיקון עדתינו והרמת דגל כוללנו בע״ה כדת מה לעשות, ואנחנו מסכימים שידידנו מעלת הגביר החכם השלם דמר פקידא לסב כמה״ר רחמים שלמה אבושדיד יצ״ו דעתו כשניים למספר אנשי הועד, באופן שבהיותינו שלושתינו בעצה אחת יהיה הצירוף ארבע דעות נגד דעות הנשארים. וכל חפצנו ורצוננו שיהיה ידידנו הנז׳ יצ״ו, דעתו שקולה כשניים כי כן ראוי והגון הוא לאותה איצטלא בכל כבוד ועז והדר. יה׳׳ר חפץ ה׳ בידינו יצלח לטובת כוללנו ולעשות רצונו כרצונו אמן״.

וע״ז חתמנו בש״א לח׳ אייר ש׳ תרמ״ה,

הצעיר משה מלכא ס׳׳ט, הצעיר שלמה אבו שדיד ס״ט, הצי רפאל אהרן בן

שמעון ס״ט,

ואחריהם הסכים לכל האמור, ע״ה חיים מימון עמיאל ס׳׳ט.

ביום כ״ב לחודש אדר תרמ״ו (1886), נתבקש לישיבה של מעלה רב העדה והראב״ד הגאון רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל. אחריו מלא את מקומו הגאון רבי יששכר אצראף זצ״ל, ואפשר לציין כי במשך שש שנות כהונתו, השלום והשלוה שררו בתוך העדה. כמובן, שיש גם לזקוף אחדות זו בזכות פעילותם הנמרצת של הידידים מנוער רבי משה מלכא ורבי רפאל אהרן, אשר האצילו ממידותיהם ומהודם על העדה כולה והשפעתם בה היתה רבה.

הספר עוסק בתולדותיהם ופועלם של הרבנים הןחכמים של העדה המערבית בירושלים… וזו הרשימה

הרב דוד בן שמעון ( צוף דב"ש )

הרב רפאל אהרן בן שמעון

הרב שלום בוחבוט

הרב רפאל אלעזא הלוי בן טובו

הרב משה בן מלכא

הרב נחמן בטיטו

הרב יוסף חיים הכהן

הרב מסעוד הכהן אלחדאד

הרב שמעון אשריקי

הרב יוסף ארוואץ

הרב אברהם אביכזר

הרש שמואל עזראן

הרב שלום מרדכי אזולאי

הרב יוסף יצחק שלוש

הרב עמרם אבורביע

הרב שמואל אלעלוף

מפעלי הבנייה של צו״ף דב״ש ושל המערביים-רות קרק

מפעלי הבנייה של צו״ ף דב״ש ושל המערביים

מחנה_ישראל - מפה

מחנה_ישראל – מפה

הרדב״ש הנו דמות מפתח להבנת מפעלי הבנייה של העדה המערבית בירושלים, בתוך ומחוץ לחומה. עם זאת יש להדגיש שנעזר בהגשמת יוזמותיו בתרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי בצפון־אפריקה, אירופה ואמריקה. בעשירי בני עדתו בירושלים ובוועד המבצע שפעל לצדו מאמצע שנות השישים. אחד מעוזריו המרכזיים בתחום זה היה כפי שמרמזים מקורות רבים, גזבר הוועד רחמים שלמה אבו־שדיד. בהמשך אתאר בנפרד את הבנייה בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה בשכונת מחנה ישראל.

הבנייה בעיר העתיקה

כדי שאנשי הקהילה המערבית שישבו בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה לא ייאלצו לתפקד בבתים שכורים, תיכנן הרדב״ש בניית מוסדות קבע לכולל. בכספים שנאספו במרוקו נקנתה חלקת קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בסמוך לרחוב היהודים, ולאחר ההתגברות על מכשולי הקנייה והרישום נבנו עליה בשנת תר״כ (1860) שני בתי־כנסת (בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת ר׳ אלעזר), ובתים אחדים.

על־פי מקורות מאוחרים יותר אנו למדים כי המקום התפתח כמוקד מרכזי ראשון לעדה המערבית; המוסדות שהוקמו בו כללו: ״בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים הקנים וזקנות״.

מבית־הכנסת הגדול, שלאחר מותו של הרדב״ש נקרא לזכרו ״בית־הכנסת צוף דב״ש״ הביא פנחס גראייבסקי כתובות המציינות רשימה מפורטת של נדיבים ש״עזרו עזר שיש בו ממש בבניינו״. בין השמות המוזכרים מופיעים: אברהם תאבית, יוסף מלכה, יאודה אסולין, אברהם ושלמה אבו־שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן־עטר, מיימון עמיאל ואחרים. בלוח נפרד מצוינת האשה הכבודה חנינה די שרביט, שעזרה לבניין החצר הנדונה. על־פי הדין וחשבון, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, מנו מוסדות העדה המערבית בעיר העתיקה: שני בתי־כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי־מדרש ושלושה בתי־ספר.

מאמצע שנות השישים ואילך החל להתפתח ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה ח׳אלדיה), מוקד נוסף של מגורי ומוסדות הקהילה בעיר העתיקה. זה תפס במשך הזמן את מקום המרכז הראשון. בריכוז זה הוקדשה (כנראה בשנת תרכ״ז – 1867) חצר למערביים, כפי שנראה מלוח אבן שנקבע בה המודיע:

שהחצר הזאת היא קדש כמו שהיא בתי מחסה לעניים ות״ח [תלמידי חכמים] לאורחים ומדרש להת״פ (להלכות תפילה, או להתפלל) בו לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן אפי׳ לחלק השכירות לעניים״.

כן קבועה בחצר כתובת המכילה רשימה ארוכה של שמות אנשים שנידבו כספים לבניינה, אולם ללא ציון תאריך. בלוחות נוספים המצויים בה מוזכרים בין התורמים להקדש זה גליבי רפאל הלוי, מיימון עמיאל ונדיבי העיר צ׳אר לביצ׳ה (קאזא־ בלאנקה) וכן יצחק לבאו. על״פי הלוחות השונים נראה כי בחצר זו נוסד בשנת תרכ״ז(1867) ״בית־הכנסת תלמוד תורה״. בשנת תרל״ו(1876) יסדו בה חיים מיימון עמיאל וזוגתו שמחה ישיבה בשם ״תורת חיים״.

בשנת תר״ס או תרס״א (1901-1900) יצא קול קורא ליהודי התפוצות לתרום למען חידוש בית הת״ת הישן של העדה. יתכן שבעקבות קריאה זו בנה בה (כפי שמצוי תכתובת שהיתה בחצר), יוסף קרקוס, בשנת 1904 בית ת״ת לנערי ק״ק בני מערבה, ללמוד בו תורה.

בשנת 1907 מסר לנו נחום סלושץ כי המערביים בעיר העתיקה מרוכזים ברובע מיוחד (ראה איור 1). רובע זה היה ממוקם ״במבואות המפולשות המשתרעים בין חומת הבית ובין ה׳שוק אל כיתנין. במקום ההוא נמצא את הת״ת ובהכנ״ס שלהם וכמובן כל מוסדות הצדקה והדת המיוחדים להם…״

בסוף התקופה העות׳מאנית מנו מוסדות העדה המערבית בתוך ומחוץ לחומה לפי סריימן-בית־דין אחד, כולל, ת״ת, שתי ישיבות קטנות וחמישה בתי־כנסת. הריכוז העיקרי שלה נותר גם בשנת 1916 ברחוב חברון. על כך מורים נתוני האוכ­לוסייה החלקיים המופיעים בספירת יהודי ירושלים שנערכה בשנת 1916. מתוך סך־כל של 1,029 נפשות שנמנו בעדה המערבית ישבו כמחצית (470 נפשות) ברחוב חברון. ריכוז נוסף (195 נפשות) היה ברחוב מיידאן, שבדרום הרובע היהודי.

רבי דוד אלקאים-יוסף שטרית

רבי דוד אלקייםלמרות המוניטין שיצאו לרד״א בקרב בני קהילתו ולמרות המקום החשוב שתופס כיום הקובץ שיר ידידות בחייהם התרבותיים והרוחניים של רבים מיוצאי מרוקו לא הכתבו עד לפרסומה הראשון של עבודה זו כל מחקר וכל רשימה ממצה על חייו של משוררנו, ולא על שירתו. ובכן, מי היה ר׳ דוד אלקאים, אשר לבטח ״בר בו וביצירתו בשנים הבאות?

רד"א חי במחצית השנייה של המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים באחת הקהילות התוססות ביותר והפתוחות ביותר להשפעות אירופיות בקרב יהודי מרוקו. זוהי מוגאדור, או א־צוירה על פי שמה הערבי, שעל חוף דרומה של מרוקו.  הוא נפטר שם בניסן ת״ש ' בגיל של למעלה משמונים שנה.

הערת המחבר : התאריך נמסר לי מפי בתו של המשורר, בודי, המתגוררת כיום בטבריה. היא לא יכלה לנקוב בתאריך לידה מדויק או משוער, ורק ידעה להגיד שאביה נפטר בגיל מבוגר מאוד. על פי עדויותיהם של מסרנים נוספים התברר לי, שר׳ דוד אלקאים נפטר בגיל של יותר מ־80 שנה. ראה גם בנספח א כאן את נוסח המצבה שעל קברו של המשורר. על סברות אחרות עיין בחוברת המוזכרת בהערה 13 לעיל.

רבים הם יוצאי מוגאדור החיים בארץ אשר הכירו אישית את רד״א, אך מעט ידוע להם על יצירתו המלאה ואף על מספר שנות חייו המדויק, כולל שתי בנותיו החיות כיום בארץ, האחת בטבריה והשנייה במושב תימורים שבדרום. כולם זוכרים בעיקר אה כישרונותיו האמנותיים המדהימים ואת חייו הקשים, שהתנהלו כמעט על סף העוני.

 על פי העדויות החוזרות הנשמעות מפי מכריו,  דברים הרמוזים גם ביצירתו שבכתב, ניחן רד״א בכישורים אמנותיים רבים ומופלאים, ומהם הוא הוציא בדוחק את פרנסתו. ראשית, הוא צייר בדייקנות מדהימה דיוקנאות של בני הקהילה, ובמיוחד דיוקנאות של זוגות צעירים לפני חתונתם או לאחריה, או – להבדיל – דיוקנאות של אנשים שנפטרו וקרוביהם רצו להנציח את דמותם. הוא צייר את תמונותיו מתוך עמידה מול בעל הדיוקן, מתוך תמונת צילום ולפעמים אף מתוך זיכרון והיכרות בלבד, והכול בגודל טבעי. שנית, הוא עסק בנגרות וייצר רהיטים אמנותיים ומסגרות מיוחדות למראות. מספרים שלא היה לו מתחרה באמנות גילוף העץ. ארונות הקודש שהוא בנה היו מוצבים באחדים מבתי הכנסת הרבים של מוגאדור, וכשהיה צורך להרכיב רהיטים מיוחדים שהגיעו מפורקים מאנגליה, למשל, פנו תמיד לרד״א. שלישית, הוא כתב כְּתֻבּוֹת על קלף ועיטר אותן בעיטורים מרהיבים בצבעי כסף וזהב. מאחדות מכתובות אלה ניתן עדיין להתפעל אצל יוצאי מוגאדור השומרים עליהן ביראת כבוד יתרה, כיאות ליצירות אמנות ממש. רביעית, הוא הכין מצבות מיוחדות לקבריהם של עשירי הקהילה וחרת עליהן את הנוסחאות לזכרם של הנפטרים באותיות ברונזה.

הערת המחבר : אני מודה כאן לר׳ שלמה כנאפו [נפטר בשנת תשנ״ה], שמסר לי בירושלים מידע חשוב ביותר ומפורט על פעילות חוג המשכילים במוגאדור כפי שהוא שמע מפיו של אביו ז״ל, ר׳ דוד כנאפו, אשר נמנה עם חברי החוג ושימש לאחר מכן דיין במוגאדור ורב הקהילה. אני מודה גם לר׳ חנניה פורטאל משלומי, לשלמה בוגאנים, ליוסף סויסה ולחנניה אזולאי, וכן לבודי בתו של המשורר, החיים כולם בטבריה. סיפוריהם ותיאוריהם עזרו לי רבות להרכיב את דיוקנו המקצועי של ר׳ דוד אלקאים, כפי שהם הכירו אותו והוקירוהו.

 חמישית, הוא ייצר שופרות ועסק כמו כן  בעבודות פח אמנותיות, כגון ייצור קופסאות ותיבות למזכרות וחנוכיות. גם ממלאכת הריפוד בעור לא משך את ידיו, והיו גם שהביאו לו עורות של חיות כדי לפחלצם. אכן, פעילות מקצועית ואמונתית ענפה ומגוונת ביותר. אך אין פירוט כל העיסוקים האלה בא כאן לפאר את דמותו של משוררנו אלא בעיקר כדי להבין את הרקע המקצועי שלו, ואת רגישותו הפלסטית והאסתטית החדה כפי שהתבטאו, למשל, בתיאוריו הרבים של כלי המקדש ושל עצמים וחפצים שונים. כמו כן פירוט זה בא ללמד על מידת תסכולו – הוא נתן לו פורקן ברבים משיריו – על כך שלמרות כל הכישורים וכל העיסוקים האלה לא הייתה הפרוטה מצויה ברווח בכיסו. למרות כל המוניטין שיצאו לו במוגאדור לא הספיקו לו אמנותו ואומנותו כדי להתפרנס בכבוד, ובשירתו הוא הציג את חכמתו כ׳׳חכמת העני״, עם כל המשתמע מכך.

הערת המחבר :   אחד המסרנים שסיפרו לי על חייו של ר׳ דוד אלקאים תיאר את מצבו הכלכלי על פי הפתגם הערבי־המרוקאי ״סבע צנאיע, ורזק צ׳איע״, ובתרגום חופשי לעברית: שבעה מקצועות, אך הפרנסה חסרה.

עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה,
ר' דוד אלקיים

שָׁפָה בֵין הַשָֹּפוֹת, מַה לָּך נִרְדֶּמֶת?

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,
הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תִּהִי נִכְלֶמֶת
.
תּחַתַ הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה
,
תִּתְנַשִֹּאִי בְתוֹךְ עַמֵּךְ, נֱעֶצֶמֶת

וּבְנוֹת הַשִּׁיִר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,
כִּבְתוֹךְ מַעֲשֵֹה רִקְמָה נִקְסֶמֶת

יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה;
בָּך נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת
.
קוֹמִי אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כּמְּנוֹרָה
;
בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת
.

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,
כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת

מגוון עיסוקים זה שבתחום המלאכה והאמנות קובע את רד״א כמשורר יוצא דופן בקרב גדולי המשוררים העבריים שקמו לפניו במרוקו. אלה, רובם ככולם, הייתה להם השירה עיסוק משלים לצד עיסוקם העיקרי בהרבצת תורה, בהלכה או בדיינות, כגון ר׳ יעקב אבן צור (פאס, 1753-1673), ר׳ דוד חסין (מכנאס, 1792-1728), ר׳ רפאל משה אלבאז(צפרו, 1896-1823) ועוד רבים אחרים. רד״א עסק כל ימי חייו במלאכה לשם פרנסתו, וגם עסק במקורות המסורתיים של היהדות למען הלימוד לשמו. כפי שיתברר בהמשך הוא היה בקי בתנ״ך ובפרשנותו הרבנית, במדרש ובתלמוד וכן בספרות הקבלה, בספר הזוהר בעיקר. דרך הלימוד העצמי המוגבר של מקורות אלה הוא גם רכש את יסודות השפה העברית, ואלה הפכו תחת עטו למסכת מסועפת ועשירה ביותר. פרט לעברית ולערבית היהודית המדוברת במוגאדור וכן לערבית החצי־ספרותית של שירת הקצידה המוסלמית שלט, כנראה, רד״א גם באנגלית ובצרפתית. את השפות הזרות הוא רכש בלימוד עצמי בלבד.

עמוד 281

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

בית חולים – המערבים 7

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

זהו מבנה חד־קומתי, ולפני כמה שנים נוספה לו יחידה קטנה על הגג. הבניין נבנה בשלב השני להקמת השכונה. מתום מלחמת העצמאות עד שנת 1997 התגוררה בו משפחת חולי – מרים, רפאל וילדיהם. הם עלו מהעיירה אלדין שליד איזמיר. צמוד לבניין לכיוון מזרח טיפחה משפחת חולי בוסתן יפה של שזיפים, של משמשים, של שקדים, של גפנים ושל ערבה. הבן מוטי עובד כיום בבנק דיסקונט בסניף הראשי ברחוב בן יהודה בירושלים.

בבניין הציבורי המוקף גן, מאחורי בית חולי, לכיוון מרכז ״גשר״, למדו בני השכונה ומוטי ביניהם כשבית הספר נקרא על שם א״ד גורדון. כיום שוכן שם בית ספר לחינוך מיוחד. חבריו של מוטי לבית הספר ולשכונה היו אילן וג׳ורג׳ הנוצרים; אלי רז, יעקב גאון, יעקב ברכה, אבו גנון וצפורה קונטנטה הטורקים; בן סימון המרוקאי; וסיטי הכורדי. לימים יחבור מוטי גם לבניו של יוסף קרוצ׳י, דני ועמנואל, הספורטאים המצטיינים בנבחרת הנוער לכדורגל של הפועל ירושלים. מיד אחרי בניין בית הספר היה המוסך של אדון באמייה, ואף הוא ברח משם עם פרוץ מלחמת העצמאות.

בית אוהב־עמי – המערבים 9י כיוס המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים

זהו בית חד־קומתי גדול ומרווח שתקרותיו גבוהות במיוחד, ופתחי זכוכית בתקרות שופכים קווי אור מרושתים ממעל. הריצוף בגוון טורקיז מועשר באריחי רוזטות צבעוניים.

הבית נבנה בשלב השני להקמת השכונה, בשנות ה־70 של המאה ה־19. מ־1949 עד 1955 התגוררו בו יחיאל ובטי אוהב־עמי, זוג ערירים. הם מכרו את הבית לזוג מטבעון, ואלה מכרו אותו בתום חצי שנה, ואז הפך המקום לגן ילדים. יחיאל שירת באצ״ל ועבד במשרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים שהיה ממונה על ההחזקה והטיפול בבתים הנטושים בשכונה. בראש המשרד עמד אז אברהם אנג׳ל. הם סייעו רבות לעולים ולתושבים החוזרים לשכונה שהגיעו סמוך לאחר מלחמת העצמאות. הם עזרו גם לשקם את מעט הפליטים הנוצרים שברחו למנזרים הסמוכים עם פרוץ המלחמה, שבו לבתיהם לאחריה ומצאו שגרים בהם עולים.

את הקיוסק המרובע הבנוי אבן ברחוב דוד המלך 16 פינת רחוב הס בנה יחיאל לחמיו טוביה קאופמן, שהגיע לשכונה ב־1950 והתגורר ברחוב המערבים מספר 12 עם אשתו ועם שני ילדיו רחל וחיים. הקיוסק הוא מבנה קטן בנוי אבן טובזה ומוקף חלונות עם תריסי ברזל. המבנה נטוש ועומד שם בשלמותו עד היום.

חתונה במוגדור

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר