ארכיון יומי: 6 בפברואר 2016


היהודים באגאדיר-אורנה בזיז

היהודים באגאדיררעידת אדמה אגאדיר

בין החלוצים האירופיים שהיו ממייסדי העיר אגדיר נמנתה משפחת קורקוס היהודייה. עוד בסוף המאה ה־19, ב־1880, מוזם קורקוס, יליד מוגדור, שהיה נשו בנישואין שניים לגברת האנגלייה האצילה, סטלה קורקוס האגדית לבית דוראן, רכש קרקעות באזור.

הערת המחברת : סידני קורקוס, ידידי, הנין של הזוג מוזם וסטלה קורקוס, מחזיק מחברת בכתב ידה של גבי סטלה קורקוס, ובה היא מוסרת את תיאור הקרקעות, את תאריך רכישתן, את מחירן, את שוויין בשוק, את בעליהן הקודמים וכו', מעין שטרי קניין, וכמו כן יש בה מאות תעודות עתיקות המעידות על עסקיה באזור.

  • הוא התאהב במקום היפהפה והפראי שהצטייר בעיני הזוג כמעין ״פאר־ווסט" (far west). במועד קבוע מראש ובלוויית שומרי ראש ומשרתים (המקום היה כמעס מדברי, וסכנה ארבה להולכים בדרכים) רכבו מוזס וסמלה על גבי חמורים, ופניהם לאגדיר. שם קנו אדמות. לאחר זמן מכרו אותן וקנו שטחים טובים מהם, וחוזר חלילה. הם לא התגוררו דרך קבע באגדיר, אך שם חוו את חוויית הראשוניות המלהיבה של חלוציות. לאחר פטירתו המוקדמת של מוזס קורקום ניהלה אשתו את עסקי דלא ניידי שלהם במרץ ובחכמה. היא עבדה בשיתוף פעולה מלא עם איש שטח מרוקני מוסלמי שרכש את אמונה ואשר היה קרוי בפי המקומיים ״האינגליז׳״, שהרי היה דוברה של הגברת האנגלייה. סטלה קורקוס לא ידעה מילה אחת בערבית או בצרפתית והתעקשה לדבר אנגלית בלבד, שהרי לחנך את העם היא באה. מאוחר יותר הקימה בית ספר לבנות במוגדור, ובזכותה האנגלית והמלכה היו מיוצגות שם נאמנה. המוסלמי המקומי, ״האינגליז׳״, אינו יודע מילה אחת בצרפתית או באנגלית, ואף על פ׳ כן נקשרו ידידות אמיצה וכבוד הדדי בין שני האנשים האלה. דמות יהודית אירופית, מן הבולטות בבוני העיר, הייתה היהודי לאון קורקוס, בנו של מוזס קורקוס, שהעתיק ב־1927 את מקום מגוריו ממוגדור לאגדיר. הוא גר באזור ״אנזה"(Anza) לרגלי הקסבה על שפת הים, אשר שם גרו החלוצים, ועבד בחברת ביטוח אנגלית ״לוידס"(Lloyd's) המתמחה בהערכת נזקים של אניות. לנוכח פיתוח הנמל, ביטוח אניות הוא מקצוע מבוקש. בנו ארנסט – הוא בעל עיטור גבורה מאת דה גול על שירותו במלחמת העולם השנייה –  המשיך את דרכו, ובנוסף לעסקי הביטוח גם הקים מחצבה העתידה לספק חומרי חציבה להקמתה מחדש של העיר אחרי רעידת האדמה. ארנסט יזם את הקמת בית הכנסת החדש באגדיר והעביר אליו את תכולת בית כנסת ״קוריאט" ממוגדור, שהיה שייך למשפחת אשתו, מסעודה קוריאט. נציג נוסף של המשפחה בעיר היה מוריס קורקוס, שהיה ידוע בקהילה היהודית כמוהל מבוקש. גם מונטי בן אחר של סטלה קורקום, – הוא טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי ובעל עיטורי גבורה והצטיינות משתי מלחמות העולם – השתקע בעיר והביא אתו חברים משקיעים מאנגליה, ואלה התאהבו במקום הקסום והפראי משהו ורכשו בו אדמות. נדל׳׳ן, מסחר ותעשייה מפתחים בוודאי כל מקום שהם פועלים בו, וכך קרה גם באגדיר.

דוד קורקום, מי שנודע לימים כחוקר יהדות מרוקו במכון בן צבי בירושלים, הגיע ממוגדור לאגדיר ב־1939. הוא ניהל עסקים עם הדרום הגדול והגיע לפאתי מאוריטניה. הוא סחר בתה, בסוכר (הנמכר בצורת "לחם", שצורתו קונוס), בנרות (במקום חשמל השתמשו בנרות למאור) ובדגנים. הוא היה מגדולי הסוחרים בכל אזור אגדיר והסוס. הוא גם ייצא לאנגליה חרובים, אשר גרעיניהם עשירים במין ז׳לטין המייצב את בדי הצמר והפלנל (את קליפת החרובים מרסקים וטוחנים עד דק עד לקבלת קמח המהווה תוסף תזונה למספוא לבהמות). הוא היה חבר מוביל בלשכת המסחר של אגדיר וממייסדי המועדון ״ליונס"(LIONS). לעומת משפחת קורקום קבעו כמה משפחות יהודיות את מקום מגוריהן בכפרי הסביבה. ידועה משפחת אביסרור על כל ענפיה, אשר כבר אז רכשה אדמות וסחרה בגידולים חקלאיים. באגדיר היו אדמות הקסבה שייכות ברובן לשלום אביסרור, סוחר ממולח ומצליח.

ב־1896 עבר במקום חוקר מחופש ליהודי. שמו שארל דה פוקוCharles de Foucault  הוא כותב בפנקסו את התיאור הבא: ״כפר עלוב של כמה צריפי דייגים״. בעצם זה מה שנותר מ״סנטה קרוז״ הישנה. ומדוע התחפש החוקר ליהודי? אולי מפני שביקש לטשטש את זהותו ולהיראות כאחד המקומיים.

בשנות השלושים הגיעו לאגדיר טיפין טיפין משפחות יהודיות, בעיקר מן הערים השכנות הצפוניות, מוגדור (174 ק״מ מאגדיר) וםאפי (עוד 125 ק״מ). הם הולכים אחר הדגים: הדגים הדרימו, ואתם – היהודים. רווקים ומשפחות צעירות הגיעו לעיר החדשה בתורם אחר הפרנסה המצויה בה בשפע. רובם היו צעירים ומלאי תקווה בוטחת בעתיד המזהיר הצפוי לעיר, וככאלה ביקשו לבנות קן משפחתי שפניו אל המסורת מכאן ואל המודרנה מכאן. הם היו אמיצים. קצת הרפתקנים. הם לא יכלו להישאר אדישים לנוכח יופיו של המקום הטבעי והפרוע קמעה, ובלב טוב ובוטח התמסרו לעשייה לביתם.

ב־1932 מצא מר סֵלַם סרפתי, בהגיעו לאגדיר ממוגדור, ארבע משפחות יהודיות: אביסרור, זפתי, אביטבול ולוי. אנשי המשפחות הללו גרו ברובם בקסבה ועבדו בחברות צרפתיות לתובלה ימית. ואולם הקהילה גדלה במהירות. הנה רשימת היהודים והמשפחות היהודיות שהתגוררו בעיר ב־1934,

הערת המחברת : השמות נמסרו ל׳ מפי עזיזה חיון, מראשוני אגדיר ובעלת זיכרון מופלא. תודה, עזיזה. יכול להיות שהרשימה אינה שלמה, אף היא משקפת את הנוף האנושי היהודי של המקום בשנות השלושים.

דוד וחנה מוריוסף, עמרם אלמליח ובן דודו ז׳אק אלמליח, דוד ורחל לוי, יוסף לוי, שלמה אלמוזנינו, משפחת פרוז, ז׳איס ומרים אביסרור, דוד ויצחק בניהם ומשפחותיהם, בּבָה וחנינה מאראש, אלברט ואסתר לבית סבג מאראש, נסים ומימי לבית הרוש מאראש, יוסף וסעדה מאראש, אסתר ומרדכי סבת, משפחת אוחיון, דוד אוטמזגין, עזיזה ואיגו חיון, חיים ופיבי הרוש, מאיר וטרז לוי, נסים וחסיבה אביסרור, רפאל אביסרור, סלם בוטבול, דוד ומרים בוחבוט (בעלי בית הכנסת "בוחבוט"), מאיר ורינה בוחבוט, שלמה וסול בוגנים, בנימין ורחל בוגנים, אהרון וטאני זירי, בבה ומרים זירי, מאיר וטאני זירי, דוד וסעדה סבג, יצחק סבג, מורים סבג, חיים וז׳ורזט לוסקי, יצחק ורז׳ין עמרם, רפאל בעודה קריספיל, אליהו ומזל קריספיל, שלמה וחנה קריספיל, אלי עטר, משפחת שריקי, משפחת ברשישת, משפחת בן אבו, משפחת אביטבול, יעיש חנונה, דוד ויצמן, משפחת שמעון אדרי, משפחת סרף, האחים אסידון.

יש גם רב ומוהל, ״חכם איזי״, עמרם (בעלי האטליז הכשר), לוסק׳ (בעל המכולת), יעקב חנונה (מוכר יינות כשרים בשם Le Palmier), כלפון החייט, שמחה התופרת ורחל אביסרור מ״חברה קדישא״. שני בתי כנסת היו באגדיר של הימים ההם: בית הכנסת "בוחבוט״ ובית הכנסת ״בוגנים", שניהם על שם בעלי הבית. היהודים התפללו גם בתלמוד תורה. הייתה לבני הקהילה היהודית מסעדה כשרה שנוהלה ביד׳ מאיר בוחבוט, ואחריו בידי מר עטר, שהעניק למקום את השם ״דולפי״.

במה עסקו היהודים הגדיר״ם ? במקצועות חופשיים, במקצועות שירות, בבנקאות, בפקידות בעירייה, בדואר, במכם של הנמל, במסחר בקמעונות ובסיטונות של התוצרת החקלאית העשירה, במסחר ובתעשייה זעירה, בתכשיטנות, בעיבודי עורות ובעיקר בסחר דגה.

Mariage juif a Mogador-fran-angl

Foreword – Besimana Tava

This work is a celebration of the past.חתונה במוגדור כתובה 1 001

The institution of marriage today is no longer what it was. In Mogador, as in the entire Jewish world, the celebration of a marriage was once so important that it took place over several weeks and monopolised the attention of the entire community.

A lyric poem glorifying marriage customs of the past in Mogador and a vast choice of ketubot, or marriage certificates, illuminated by Mogadorian artists form the basis of this book. What could be better than a poem to evoke not only the details of marriage, but also the emotions, the thrills, the tears, the laughter, in short, the very distinctive ambience of a marriage in Mogador!

Marriage in Mogador, written in the tradition of the piyout (songs of praise to G-d), was composed based on information received from the late Shlomo-Hax Knafo and his wife Esther. The illuminated ketuba is a marvellous tradition jealously kept by the Jewish community of Mogador.

During the 2000 Montreal Sephardic cultural festival la "Quinzaine sepharade", under the chairmanship of David Bensoussan a beautiful exhibition of Judeo- Moroccan ketubot, mostly from Mogador, was on display at the National Library of Quebec. Asher Knafo, himself an illuminator of ketubot, presented some of his works as well as a major unpublished poem, Marriage in Mogador. It was an astounding meeting, as Asher Knafo and David Bensoussan, each of whom had written books about their beloved city, decided on the spot to devote a book to the poem Marriage in Mogador and the tradition of illuminated ketubot.

This was the start of a fascinating adventure. During their research of the ketubot, Knafo and Bensoussan came to know a great number of families, who made available their illuminated manuscripts kept so carefully over the years, at times for over a century. These families merit our heartfelt thanks. We saw fit to include texts of Isaac D. Knafo (1912-1979), Mogadorian poet and illuminator of ketubot.

The authors acknowledge the help of various institutions and organisations which made it possible for this project to come into being : The National Library of Quebec, the Jewish Community Foundation of Montreal, the Foundation for Sephardic Culture, the Jewish Community Centre of Montreal, The Israel National Lottery, National Library of Israel, the Israel Museum in Jerusalem, the Ben-Zvi Institute in Jerusalem, the Bernard Gallery in Tel Aviv and the Bill Gross Collection.

Rabbis Israel Maïmaran, David Sabbah and Moshé Amar also deserve thanks for their help in deciphering some difficult parchments. Special appreciation is due to Daniel Martel and Avraham Elarar for their artistic advice, Janice Rosen for her translations, Raphaël Serfaty, Marsha Bensoussan, Barry Orkin and Melina Stojanac for their linguistic revisions and Aimé Bensoussan for taking on the delicate task of overseeing the funding for the work.

The reading of the ketuba is one of the most solemn moments of the marriage ceremony. It begins with the phrase Besimana Tava – Under the sign of good fortune. May the reading of this work also be undertaken under the favourable auspices of these words : Besimana Tava!

זעקת יהודי מרוקו

תרומתם למדינת ישראל

יהודי צפון-אפריקה תרמו למדינה שני שרים וסגן אחד השר בכור שלום שיטרית ז”ל, שר המשטרה והמעוטים והשר יעקב משה טולידנו זי׳ל, שר הדתות, וסגן שר החקלאות ה״כ אהרון אוזן יבדל״א. מקרב העדה המרוקאית בארץ קם הסופר, החוקר, ההיסטוריון, הבלשן הציוני הותיק ח״כ אברהם אלמליח ז״ל. ואליהו הכרמלי (לולו) ז״ל, היה דבר הועד הלאומי וח״כ. כיום מנהל אגוד הבנקים במדינת־ישראל הוא מר ישראל בר־יוסף יבדל״א ממשפחה מרוקאית, שהתישבה בארץ משנת 1847.

אחד מיהודי מרוקו הבונה הלכה למעשה ישובים בחלקי הארץ השונים בעזרת החברה הקבלנית של אוניקו הוא מר אלפונסו סבאח. בועדה המרכזת של ההסתדרות שנים והם: אלי מויאל ושאול בן־שמחון וחמשה חברי־כנסת: א. חסין, א. בטיטו (מערך), מ. גז (רפ״י), א. טיאר המרכז החפשי, ד. לוי (מפד״ל), שבעה ראשי עיריות או מועצות מקומיות וחבר הנהלה הסוכנות היהודית עו״ד א. נרבוני.

שתי דמויות המשקפות את הזרמים המנוגדים בקהילה היהודית במרוקו העצמאית: אלפונסו סבח ומרק סבח

אלפונסו סבח ומרק סבח, שניהם ילדי טנג'יר שהוריהם עברו לקזבלנקה, מייצגים יותר מכל את שני הקצוות בהנהגה היהודית בעת קבלת עצמאותה של מרוקו. הראשון מייצג את הזרם הציוני, בזמן שהשני הוא אחד מדובריו המובהקים של הרעיון האסימילציוני בחברה ובפוליטיקה המרוקאית. אך למרות הניגוד הקיים ביניהם לכאורה, התברר ששני זרמים אלה עברו מוטציות, ככל שהזמן חלף, עד שהמורכבות הפוליטית המקומית והעולמית טרפו את הקלפים ושינו את עמדות הצדדים. עם סיום הפרק הקולוניאלי בתולדות מרוקו ובראשית קיומה של המדינה העצמאית נחלקה ההנהגה היהודית בין מיעוט מתקדם שתמך בהתלהבות בהיטמעות בחיים המרוקאים ובנטילת חלק בבניית מרוקו החדשה ובין רוב שמרן, שצידד בזהות לאומית נפרדת, שונה מן הדגם שרווח במדינות המערב הקלסיות שהתקיימה בהן אמנציפציה אינדיבידואלית. רוב זה נאחז במסורת אבות ובשוני בין שתי הקהילות כדי לדרוש זכויות נבדלות ולאו דווקא שוות, בשביל היהודים כמכלול לאומי, אתני וקהילתי. הנהגת הרוב הדומם יכלה לנמק את דרישות הבדלנות על סמך העובדה הבלתי מוכחשת, שכל רצונה של מרוקו להיות ממלכה דמוקרטית ומתקדמת, על פי הגדרתה, היא מדינה מוסלמית לא חילונית ואין בה הפרדה בין הדת למדינה. רק מדינה חילונית כזאת מסוגלת לאפשר למסה גדולה של יהודים לזהות עצמם כמרוקאים לכל דבר. לזרם הבדלני בקהילה היו נטיות מסורתיות מתונות וקשר רגשי לישראל, לצד נאמנות יחסית למרוקו ולמלכה המגן על נתיניו היהודים. מיד עם קבלת העצמאות, גל של התלהבות ואופטימיות שטף את השכבה היהודית המשכילה שרצתה ליטול חלק בבנייתה ובעיצובה של מרוקו כמדינה מתקדמת ומודרנית. זאת הייתה תקופת התלהבות חלוצית שסחפה את רוב הצעירים המשכילים. אמנם תומכי ההשתלבות היו צעירים משכילים בעלי ערך סגולי גבוה, אך השפעתם בקהילה הייתה מועטה. יהדות מרוקו נחלקה בתקופה זו, לפחות לזמן מה, בין שניים משלושה מוקדים: הכוונה לצרפת, מרוקו וישראל, עד שהמציאות אילצה אותם להכריע לטובת אחד מהם. בקרבה התקיימה חלוקה סכמאטית שהעמידה מול מרכיביה שלושה מוקדי משיכה גאו תרבותיים בלתי שווים. היום בדיעבד ידוע שאופציית ההשתלבות בחברה ובלאומיות המרוקאית, שחשיבותה הייתה בלתי מבוטלת בשנים הראשונות שלאחר העצמאות, נחלה כישלון חרוץ ואילו האופציה הישראלית גברה על כולן. עם זאת, יש לציין שמשפחות מבוססות יותר שיכלו להשתקע בקלות יחסית בצרפת, ספרד או קנדה העדיפו ארצות אלה על המיתון הישראלי של ראשית שנות השישים.

ד"ר יגאל בן-נון אוניברסיטת פריס

הספרייה הפרטית של אלי פילו-Histoire du Maroc-Michel Terrasse

Histoire du Maroc

Jean Brignon-Abdelaziz Amine-Brahim Boutaleb-Guy Martinet

Bernard Rosenberger avec la collaboration de Michel Terrasse

Haier 1967

« Les discours dans lesquels nous allons traiter cette matière formeront une science nouvelle qui sera aussi remarquable par l'originalité de ses vues que par l'étendue de son utilité. Nous l'avons découverte à force de recherches et à la suite de profondes méditations. »

ibn khaldoun, Mouqaddima (trad. De Slane), p. 77.

LA PRÉHISTOIRE

  1. LE PALÉOLITHIQUE

La préhistoire de l'Afrique du Nord est loin d'être encore bien connue. Il faut faire une large part aux hypothèses dans les conclusions des spécialistes.

L'Afrique semble de plus en plus avoir été le berceau de l'humanité : l'homme y apparaît, fait les premiers pas de son évolution. Tandis que les oscillations quaternaires perturbent la vie des régions septentrionales par les glaciations, celles-ci correspondent en Afrique à des périodes pluviales qui favorisent la vie des chasseurs-cueilleurs, en transformant en savanes, riches en plantes et en gibier, des régions aujourd'hui désertiques.

Cependant c'est du Proche-Orient, que la civilisation se répand : l'agriculture, les métaux, l'écriture, la pensée rationnelle, nés dans les plaines de Mésopotamie et dans la vallée du Nil se diffusent vers le Bassin Méditerranéen.

La préhistoire de l'Afrique du Nord offre des caractères qui la différencient de celle de l'Europe. Si l'évolution des genres de vie et des industries est en gros la même, il faut se garder de vouloir assimiler les périodes. Dès le Paléolithique moyen les différences sont telles dans l'outillage qu'on ne peut plus confondre les deux rives de la Méditerranée. Une terminologie particulière correspond à une réalité particulière.

Il est difficile d'établir une chronologie exacte : la corrélation entre les niveaux marins donnés par des plages fossiles, et les terrasses des cours d'eau, n'est pas encore bien établie par les géologues. En outre, du fait du climat, il était possible de vivre en plein air, c'est pourquoi la plupart des stations se trouvent en surface : elles sont isolées et il est difficile de les raccorder entre elles. Les grottes ont été occupées de façon permanente, ce qui a provoqué des mélanges entre des couches d'âges différents, par exemple à Taforalt.

Nous suivons ici la division classique en Paléolithique, ou époque de la pierre taillée, Néolithique ou époque de la pierre polie et enfin apparition des métaux, en insistant toutefois sur les particularités de l'Afrique du Nord et du Maroc.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב 1

לפי ספר בראשית אין מוצא משותף לכל השבטים שאנו קוראים להם ערבים. בני כוש בן חם ואחי מצרים, פוט וכנען, היו: ״סבא וחוילה וסבתה ורעמה וסבתכא ובני רעמה שבא ודדן״ (בראשית י,, ז׳ = דברי־הימים א א/ טי), ו״יקטן (בן עבר) ילד את אלמודד ואת שלף, ואת חצרמות ואת ירח; ואת הדורם ואת אוזל ואת דקלה; ואת עובל ואת אבימאל ואת שבא; ואת אופיר ואת חוילה ואת יובב, כל אלה בני יקטן״ (בראשית י/ כ״ו—כ״ט = דברי הימים א א׳, כ׳—כ״ג). נזכרים כאן שבטי דרום־ערב, והכתוב מייחס אותם פעם לבני חם ופעם לבני עבר. אמנם, מבחינת לשונם נמנים הם ללא כל ספק עם בני עבר (לשונם שמית היא), אבל בעיית מוצאם הגזעי אינה פשוטה כלל. בענין זה יש עוד כמה וכמה ספקות. נראה, שבראשונה קורא גם לעמים ששכנו בערב — כוש, ורק אחד־כך נתייחד השם הזה לאתיופים שבאפריקה. בני שם וחם היו לפנים, בתקופה טרום־היסטורית, חטיבה אחת. גם מבחינת הלשון נפלגו בדרום ערב. גם בני פוט ישבו בקצהו הדרומי־מערבי של חצי־האי ועל החוף האפריקני שממולו, ויש לזהותם עם פונט (הארץ שקיימה קשרים קבועים עם מצרים לפני חמשת אלפים שנה בערך)[. גם החקירה האנתרופולוגית גילתה קירבה מדהימה בין דרום־ערב וצפון מזרח אפריקה, קירבה גדולה מזו שבין דרומ־ערב וצפון ערב. הטיפוס הדרומי דומה לגזעים השוכנים באפריקה (סומלי, דנקיל) ולמצרים, למן התקופה הקדומה ביותר ועד היום. מצד אחר יש דמיון רב ביניהם ובין עמי הודו הדרומית .

לא נתפלא שברשימה הזאת נמצאת דדן, נאה בצפון חג׳אז. בדדן היתה מושבה קבועה של סוחרים ממעין, המלוכה העתיקה שבדרום־ערב, אחר־כך ירשו, כנראה, את המקום הזה השבאים, ומלכיהם נזכרים, כפי שראינו, ברשימות אשוריות. זכרם נשתמר אולי גם בשם ואדי אלשבא שליד מדינה. רבים השמות הדומים לשם העם השבאי: סְבָא, סַבְתָּה, סַבְתְּכָא. התחלפות האותיות ש—ס מקורה בהבדלים פונטיים שבין הצפון והדרום«!. בכתובות נזכרים המקומות שַׁבְּוַת (בירת חצ׳רמות) ושַׁבם — שםאם. (השוה: שבם, במדבר ל״ב, ג' ושִׂבְמָה, יהושע י״ג, י״ט, ישעיה ט״ז, ה׳—ט׳)». קשה מאוד לקבוע את מקומן של חוילה ואופיר; שתיהן נזכרות כארצות זהב: ״ארץ החוילה, אשד שם הזהב. וזהב הארץ ההוא טוב; שם הבדולח ואבן השהם״ (בראשית ב: י״א—י״ב); ״ויבואו אופירה, ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים ככל ; ויבִאו אל המלך שלמה״ (מלכים א טי, כ״ח; ראה גם שם י/ כ״ב); ״כתם אופיר״ (תהלים מ״ה, יי). המלומדים מחפשים את הארצות האלה ומביעים השערות שונות: מדין, החוף הדרומי של ערב, חוף המפרץ הפרסי, פנים ערב .

רעמה, הידועה ליחזקאל (כ״ז׳כ״ב), נזכרה גם בכתובות הדרומיות, והיתה ידועה גם לפטולומיאוס. חֲצַרְמָוֶת מתאימה לחצ׳רמות, את הֲדוֹרָם מנסים לזהות עם שבט אהל אלהדרה, השוכן כיום בסביבות חצ׳רמות. צנעא, בירת תימן, נקראה בפי המשוררים בתקופה שלפני האיסלאם, וכן בפי היהודים עד היום הזה, אזאל — והשם הזה מתאים לאוזל, שבספר התולדות: אולם קשה להחליט, אם אין בכך השפעה יהודית קדומה. את ט׳פאר, שיצאו לה מוניטין בימי שלוט החמנרים, מזהים עם סְפָּר הנזכרת בבראשית י' ל׳ 16.

מחוז חצרמוות נקרא על שם ממלכה קדומה באותו השם שהתקיימה באזור זה, ושמו נגזר מהתנ"ך. בירת המחוז היא העיר אל-מוכלא. המחוז משתרע על פני מישור מדברי נרחב שנחצה בידי ואדי חצרמוות, ובידי הרים שהגבוה ביניהם מגיע לגובה של 2,500 מטרים.

הטמפרטורה הממוצעת בשנה היא 27° מעלות צלזיוס, הקיץ חם, החורף מתון. ישנם גשמים במחוז גם בימי הקיץ, בנוסף לימי הסתיו ולימי החורף.

בעוד התקיימה קהילה יהודית קדומה שהצמיחה מתוכה (לדברי ר' חיים בן יחיא חבשוש בספר "קורות ישראל בתימן"), בשנת 1495 משיח שקר ששמו לא נודע, אך מסופר שאסף מאמינים רבים ונלחם בשבטי תימן האחרים. לאחר הפסדו במלחמה נפרעו יהודי חצרמוות מתמיכתם בו.

בשנת 1948, לאחר התנקשות ביחיא מוחמד חמיד א-דין (שיחסו ליהודים היה טוב), החלו פרעות ביהודי תימן. גם במחוז עוד היו פרעות, אך לא היו כמעט פגיעות בנפש, אם כי היו פגיעות גדולות במיוחד ברכוש היהודים במחוז.

יהודי המקום עלו לישראל בשנת 1950 במבצע מרבד הקסמים.

עֶצְיוֹן גֶּבֶר (בכתיב מקראי גם עֶצְיֹן גֶּבֶר) היא עיר קדומה ששכנה בארץ אֱדום, בראש מפרץ אילת, סמוך לאילת ועקבה של ימינו. היא נזכרת מספר פעמים בתנ"ך, כתחנה במסלול מסעי בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים, ובהמשך כעיר נמל ששימשה למסחר עם ארצות שונות לאורך חופי ים סוף בתקופת המלכים.

מפתחות לתטואן-מואיז בן הרוש

הטרילוגיה התטואנית

אבל כאן טמונה הרי כל הבעיה, והיא שהספרדים הבינו מניסיונם בגולה שהדרך לשמור על חייהם הרוחניים היא הפשרה, לגבי האשכנזים הפשרה הייתה מוות, ולכן מאז שנות החמישים אנחנו מתפשרים והם רואים בזה חולשה, אנחנו מוותרים והם רואים בנו רפי- שכל, הדבר הזה מתקשר לבעיה הערבית שתמיד נמצאת ברקע כאשר מדברים על העניין העדתי, וגם הפלשטינאים התפשרו משך שנים עד שהבינו שהדרך היחידה היא להילחם, הם לא חשבו שהם נמצאים מול יהודים חדשים, שונים מאלה שהכירו בצפת ובחברון, בטבריה ובירושלים, עד היום אנחנו לא הבנו, או אולי הרעיון כבר מתחיל לחלחל שהיהודים האלה שונים מאתנו, החוויות שלהם שונות, המסקנות שלהם כלפי המציאות שונות,

וכך הסתובבתי ברחובות תטואן, מחכה למישהו שיקרא בשמי, מחכה למישהו שיאמר משה משה, ויקרא אותי לסנה הבוער, הוא לא קרא לי, אבל ברחובות אלה מצאתי הרבה חלקים מן הפסיפס שהיו אבודים שנים, מצאתי וחשתי שאני יכול לחיות עם הערבים, שאנחנו, היהודים יכולים להסתדר אתם, ולא רק לדבר על חוסר-הבררה שהובילה לגירוש של יותר מחצי מיליון ערבים ב1948״, עד להריגתם של מאתיים ילדים ערביים באינתיפדה, או למאה ערבים בכפר כנא, כל הזמן אנחנו מדברים על האין-בררה, אבל האין-בררה הזה נובע מתפיסת העולם שלנו, מתסמונת הגטו שהשתלטה על כל האליטות של החברה הישראלית, כאן ברחוב מַהָרַקָה אנואר, הרחוב שבו ראיתי לראשונה את העולם, הלכתי ברחובות האלה, וראיתי שאני גם ערבי, ראיתי את הגיחוך של ההוגים הישראלים המבקשים מן האנשים זהות אחת ומוחלטת, עד כדי חלוקה בין ישראלים ליהודים, עד כדי חלוקה בין ישראלי לספרדי, כאילו שאי-אפשר להיות שניהם, הרי זו מיטת- סדום, ואתם לא יכולים להכניס אדם כמוני למיטת-סדום כזאת, אני, ערבי, יהודי, ים תיכוני, בעל אזרחות ישראלית וצרפתית, ואם הייתי יכול גם הייתי מבקש דרכון ספרדי, איך אתם יכולים להכניס אותי לזהות מוגדרת כל-כך, ואני בכלל חושב שריבוי זהויות אינו אלא יתרון, ולא חסרון, הוא מכין אותך ללכת בעולם כאיש העולם, ולא כאיש שהעולם מאיים עליו, כאן ברחובות האלה, מתבונן בדרוויש היושב בפינת רחוב עם שתי ידיו פתוחות כמו ספר, בדיוק כמו שישב אותו אביון ליד בית- הספר שתמיד הייתי מגיע אליו בריצה לפני הצלצול ונותן לו חצי דירהם, הנה הוא יושב בפינה ברחוב מוחמד טורס, וקורא בתוך ידיו את העולם, קורא עם עיניים סגורות, או אולי הוא עיוור, הוא אינו זז, קשה להבין אם הוא מבקש נדבה, או שהנדבה שלו היא האוויר העובר בין ידיו, הוא לא זז שם שעות, הוא יושב שם מאז בריאת העולם, ריבונו של עולם, אולי זה אליהו הנביא, כאן ברחובות תטואן, שכמו הרבה ערים אחרות נקראת ירושלים הקטנה, אולי הוא אחרון היהודים כאן, אחרון הנביאים בעולם, מחכה לרגע שיעזוב היהודי האחרון מכאן כדי להגיע לירושלים, הוא יושב עם הגִ׳ילַבִיָה החומה שלו, וקורא את חיי, קורא אותם בשקט בפניי, קורא את לידתי ואת מותי, קורא את בניי ואת בנותיי, קורא את כל ספריי, את כל כתביי, קורא את אהבותיי ואת אכזבותיי, את שברון-לבי, את הימים שהשארתי כאן ברחובות, ימים של תקווה ושל גלים, גלים של אושר, הוא קורא את מות אחי, והוא לא בוכה על כלום ולא צוחק על כלום, כאילו כשמתבוננים מלמעלה השמחה והבכי נראים אותו דבר, אותה חוויה ארוכה אחת, אולי הוא הנביא עלי, והוא יעלה כך עם ידיו הפתוחות לשמים, לבקש רחמים על בני אברהם שהגיעו לסוף ההיסטוריה נאבקים זה בזה, הוא יבקש רחמים, אני יודע שהוא יכול לבקש רק רחמים, הדין לא יעזור אלא יביא עוד דין, ולעוד מיתות, ואולי הרחמים היחידים הם הדין, ואוי לו ליום הזה ולאנשים ביום הזה…

"כל שנה, אמר לי שלמה אסייג, מזמין אותנו ראש-העיר לסעודה שנתית, והוא מושיב תמיד את היהודים לידו, זה קצת מביך כלפי האנשים כאן, בכלל אם איזה שוטר יאמר לך משהו, פשוט תענה לו שאתה יהודי, אתה תזכה ליחס של הגנה מוחלטת, אתה לא צריך להראות דרכון או כל מסמך אחר,״

אחר-כך בעוברי את הגבול ליום אחד בספרד הסתכל על הדרכון שלי איזה שוטר בגבול וכאשר ראה שנולדתי בתטואן, הוא אמר לי "אה… אנתא דיאלנה!" ואת זה כמובן הבנתי היטב, זה אומר "אתה משלנו", הוא כמובן רצה קצת בקשיש כמו כל אחד משלנו, וכדי לעבור מהר יותר את הגבול נתתי לו, כאשר אחי ואני מסובבים אותו מכל הצדדים כדי שלא יראו שהוא קיבל, בדרך לסאוטה, העיר הספרדית באפריקה, הגבול שתמיד נהגנו לעבור כאילו כדי לעבור לאירופה, כי תמיד היהודים הלכו אחרי אירופה, תמיד כשהם יכלו ותמיד הם קיבלו סטירה מאירופה, זה ישראל ההולך אחרי עשיו, שהוא אדום, כי הוא הבן יעקב העוקב אחר אחיו התאום הבכור. באסטרולוגיה מקובלת הדעה שבנים תאומים תמיד נולדים בהפרש זמן כזה שהמזל של האחד הוא התת מודע של השני, אם זה מזל השמש או המזל העולה, וכך עד היום יעקב עוקב אחרי אדום. במקום, כמובן ללכת לדבר עם ישמעאל, אולי הוא מפחד שישמע האל.

אני אומר את הדברים לאשתי האלג׳ירית והיא אומרת לי: לך למרוקו שלך, לך לערבים שלך, אני ממש מתעצבנת על מה שאתה אומר, אתה עושה אידיאליזציה של הערבים עכשיו, וכו'…" כאן מתחילה כל הרטוריקה הציונית שמסבירה כל זוועה שאנחנו עשינו במילים של "לא הייתה בררה" וכל זוועה שהם עושים בהאשמה קולקטיבית של כל העולם הערבי. אני חושב שהם עושים אותו דבר. ואם נמשיך כך עתידנו לא מזהיר במיוחד.

מה שצריך לומר שאחרי ספרד, פולין וגרמניה, וכל ההיסטוריה שלנו עם עמי אירופה, עלינו סוף סוף להבין שאין לנו שום סיבה שלא להתקשר קצת יותר עם עמי ערב, וזאת גם לאור ההיסטוריה שלנו אתם, שאמנם איני רוצה לקרוא לה אידיליה, אך ודאי הייתה בתחום הסביר והידוע באנושות בין שני עמים החיים יחד, ואולי מעבר לזה, להתבונן בהם ולהדגיש, כן, בדיוק כך, להדגיש את הצדדים הערביים הטמונים בתרבות שלנו.

לא, איני חושב שיש הרבה סיכויים לדבר הזה, אני קול קורא במדבר, קול צועק בהר, קול הולך לאיבוד בקקופוניה התקשורתית השלטת, ובכל זאת צריך שהדברים ייאמרו, שלפחות ייאמרו אם לא יישמעו.

סוף…

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר