תולדות חייהם של רבני וחכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
נמנה על בית דינו של רבי משה ב״ר יונתן גאלאנטי וחתם בפסקים רבים עם רבני ירושלם. בשנת תט״ז [1656] הסכים על ספר ״שער אפרים״. בשנים תמ״ח ותנ״א חתם עם רבני ירושלם על ענין
הקדש טבריה [׳זרע אנשים" סימן ל].
חיבר ספר ״ברית אברהם״. החיד״א כותב שראה את הספר בכתב יד אך עד היום לא נדפס. רבי חיים אבולעפיה מזכיר בספרו ״עץ החיים״ חידושי תורה ממנה כן הובאו כמה מתשובותיו וחידושיו בספרי חכמים מבני דורו. במכון מצוי צלום של פזמונים, שירים וקינות שלו [אמסטרדם – עץ חיים 128 א׳ ס׳ 3599]. נפטר בשנת ת״ל [1670].
אור החיים, בערכו, כנסת ישראל, שה״ג, בערכו
רבי אברהם ב״ר יעקב ששפורטש
נולד באלג׳יריה, ולימים היה רב ומיחידי קהל אמשטרדם. הוציא לאור את ספרי אביו הגדול בעל ספר ״שו״ת ״אהלי יעקב״ וכן את הספר ״קיצור ציצת נובל״. נפטר ישיש סביב שנת ת״ק [1740].
רבי אברהם ב״ר יצחק איראי
הרב נפתלי הכהן כתב בספרו אוצר הגדולים אלופי יעב [חשומ״ד], ב׳ עמוד ס״ד וזה לשונו: מחכמי אפריקא בעיר תהרס. בשנת תש״ן – ת״ת [לאלף החמישי] נמצאו שאלותיו בתשובות הגאונים מן רב האי גאון ז״ל, תהרס זו תהרת היא תייארת של היום, אם כן, ר׳ אברהם הוא מראשוני הרבנים הקדמונים הידועים לנו באלג׳יריה, [ראה תשובות הגאונים, שערך הרכבי, ברלין תרמ״ז, חלק ד׳, סי׳ ט״ז]. חי בשנים 1040-990 למספרם.
אוצר גחלים אלופי יעקב בערכי.
רבי אברהם ב״ר יצחק בירדוגו
הוא אביו להרב המשבי״ר. ועיין בהקדמת ראש משבי״ר. שכתוב אחד היה אברהם הוא הראש, והוא חי במאה הה׳.
רבני משפחת בירדוגו, עמוד קסא
רבי אברהם ב״ר יצחק הלוי תמ״ך
מחכמי ספרד בדור האחד עשר. פייטן ופילוסוף. נפטר בשנת ה׳קנ״ג [1393]. מושבו היה בגרונה. יש החושבים כי בא מפרובנס. חברו של רבי פרופיאט דוראן האפודי שכתב קינה לאחר מות רבי אברהם לבנו יוסף כדי שתיקרא בעת הזכרת נשמתו. היה בקשרי מכתבים עם הר״ן והריב״ש. בפרעות האיומות של שנת קנ״א 1391- ברח מגרונה ונדד בפרובנס ובמצרים עד שהגיע לארץ ישראל. מסיבה שאינה ידועה חזר לספרד ומת שם. נודע בפירושו ל״שיר השירים״ בו הוא מגלה את ידיעותיו בפילוסופיה כשהוא הולך בדרכו של הרמב״ם בספרו ״מורה הנבוכים״. יש המפרשים את השם תמ״ך – ראשי תיבות ״תהי מנוחתו כבוד״.
תור הזהב
רבי אברהם ב״ר יצחק לאנייאדו
נולד בחלב בשנת ש״ה [1545] בערך, היה חתנו של רבי שמואל לאנייאדו בעל היכלים׳. עלה לצפת כדי ללמוד בישיבת מרן. בהקדמה לספרו ׳מגן אברהם׳ [ויניציאה שס״ג] הוא מספר על כך:
אמר הצעיר אברהם והוא בן לאדוני אבי החכם הנעלה כמה״ר יצחק לאנייאדו זצ״ל: כל ימי גדלתי בין החכמים חברים מקשיבים לקול המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים בצפת תוב״ב, דולה ומשקה מים חיים ונוזלים מורינו הרב כמהר״ר יוסף קארו זלה״ה, אשר מפתו פת נקיה אכלו גאוני וגדולי עולם, ומימיו שתו רבים וגדולים. וחשקה נפשי בתורה, והייתי מתאבק בעפר רגליהם לשתות בצמא את דבריהם אצל אלוני מורי ההוראות להבין ולהורות.
אביו נפטר עליו בעודנו בצפת ומאז לא שלו וקיים ׳את התורה מעוני בצפת׳. כנראה שנשאר בעיר הזאת גם אחרי פטירת מרן. רבי חיים ויטאל מספר בספר החזיונות שלו שבחודש טבת של״ז, בהיותו בהסגר בעין זיתון, ראה בחלומו שהוא נמצא בבית הכנסת הגדול בצפת במעמד מרן ורבי אברהם לאנדו הממונה׳. הם באו לבקשו שיתקן ׳נפש הנפטר׳ רבי יצחק אמיגו. רגליים לדבר שנחסרה אות יו״ד מן השם והוא – הוא?
בשובו לחלב נשא לאשה את בת דודו רבי שמואל לאנייאדו וחמיו תמך בידו, וכאומרו: החזיק בידי בבר ולחם ומזון… ומלאכת שמי׳ בידי ללמוד וללמד תלמידים לטרוף לחם חקי.
כלומר שהיה משתכר מהרבצת תורה בתלמידים. רבי שמואל לאנייאדו שלח אותו לויניציאה להדפיס את ספרו כלי יקר ובאותה העת הדפיס גם את ספרו שלו, מגן אברהם. ספרו נקודות הכסף על שיר השירים נדפס בויניציאה שע״ט על-ידי חתנו משה ב״ר שמואל לאניאדו. משה זה קיווה להדפיס גם ספר כלי פז לבעל הכלים ואינו מכנהו אביו אלא מורו. ואינו בנו של בעל הכלים. אותה שעה אביו לא היה בחיים.
בשער הספר כונה המחבר: ׳הרב הכול׳, הדיין המצויין, הפטיש החזק. מתא ורבנא, החכם השלם, כמוהר״ר אברהם לאנייאדו נר״ו. ׳חתנו הוסיף ׳התרגו׳ והלעז ופירוש רש״י׳. הספר מסורג. התרגום האיטלקי נדפס בדפים לעצמם ואינם בסדר הפסוקים המתפרשים. הלעז מסתיים בדף מז, ב, בסוף פרק ג. תוספת זו עשאה כדי שיוכל להפיץ את הספר באיטליה ולכסות הוצאותיו. לצורך ההדפסה לווה כסף מידי ׳הראשון החכם השלם אלופי ומיודעי כמוהר״ר משה אלטרץ׳.
הפירוש הוא בשני אופנים: ׳בים נאמרה או בסיני נאמרה׳, ואגבם מפרש ׳מקצת מאמרי רז״ל אשר יבאו בתוך הפסוקים׳. הפירוש הוא חלק קטן מספרו תורת חסד.
ספר תורת חסד הוא חיבור עצום ורב וגדול אף מספרי היכלים׳. הוא פירוש על התורה וההפטרות ובתוכו משולבים חמש המגילות, תהלים משלי איוב ודניאל, שנהוג היה לקרוא בהם בשבתות מסויימות124. מחמת גודלו והקיפו אי-אפשר היה להוציאו לאור בפעם אחת, אלא חיבור-חיבור לבדו. בהקדמה לפירוש שיר השירים כתב שהמחבר: ׳ולהיות כי רבה המלאכה אשר כתבתי בחיבורי הגדול על התורה תורת חסד ואין כח להדפיס אותו בבת אח״, גמר בדעתו להדפיס ׳כל דבר בפני עצמו׳. חמש מגילות כל מגילה ומגילה בפני עצמה וכן ׳להדפיס פירוש ההפטרות ותהילים משלי איוב ודניאל׳.
החיבור היה בחלב עד לדורות האחרונים. ברשימת ספרי כ״י עתיקים לרבי משה חמווי הכהן מחלב נזכר הספר אהבת חסד [סי׳ יט] וכתוב שם שהחיבור הוא על כל התורה, ההפטרות והמגילות. חלק אחד, עצום בגודלו והיקפו נמצא באוסף בניהו בעצם כתיבת-ידו שלמחבר ונמצאים בו הדפים שסח-תקצ, כלומר 220 דפים, מפרשת שלח לך [ולא מראשיתה] ועד סוף וזאת הברכה. בסופו כתב המחבר דברי הודאה אלה:
ועלי להודות ולשבח אליו ית/ אשר זכני לגמור ביאור תורת חסד עם פי׳ הפטרות. ועתה בס״ד אגמור שאר ההפטרות בעזרת צור מהוללי, ה׳ צורי וגואלי. ויזכני האל להרבות ספרים ובפרט על שאלות ותשובות. אמן כן יהי רצון [218ב].
בדפים 220א-222א: ׳מפתחות השלשה ספרים ויקרא ובמדבר וספר דברים בס״ד אכתוב אותם להיות לזיכרון בין עיני׳. המפתח הוא למאמרי חז״ל ולפסוקי התורה. אמור מעתה שהחלק הראשון לא נמצאו בו אלא הפרשיות שבספר בראשית ובספר שמות, הפירוש לפרשיות ספר ויקרא וחלק מספר במדבר היה, איפוא, בחלק השני שבידי. החלק הראשון נעלם ולא ידוע היכן מקומו.
לאחר זמן הוסיף אחרי המפתחות: ׳מאמר דרשתי אותו בשמועת כה״ר סעדיה שנפך ( ואולי צריך להיות " סופר ) הלוי הנבון נ״ע׳ [222ב-223א]. בסופו כתב אחד הבעלים בחרוז [בדיו בהירה ודהויה והקריאה קשה ביותר]: ׳שאלתיך בחיי נפשך ידידינו ש ותורת אל היא בך מעידה: אם תמצא כתבי זה בידי זר עשה מצוה ותשיב האבידה. הצעיר עובדיה לבית שרף ש יצ״ו. בגזרת נחש שלא תופר לצמיתות על ש יד בני אדם והקורא בו׳.
דומה שפירוש המגילות וחלק מהכתובים שהמחבר הזכירו לא נמצאו בכרך לעצמו, אלא הם משולבים בתוך הפירוש לתורה. המחבר קיווה להדפיסם תחילה משום שמחמת גודלו של פירוש לחומש יהא צורך בסכומי עתק ואין ידו משיגה.
כדי שתתן דעתך על רוחב הפירוש: אציין לך את הצפיפות העצומה, שאין דומה לה, שבה נכתב הספר. אורך כל עמוד משורה ראשונה ועד אחרונה הוא 25 ס״מ בערך, ובו 69 שורות. קימוץ זה, עד קצה היכולת, מלמד עד כמה חסר כסף היה המחבר. גם הדיו היה פשוט, מעשה ידיו מעפצים, וצבעו משתנה מבהיר לכהה גם באותו עמוד.
וזאת דרכו של רבי אברהם לאניאדו בפירושו: כמעט בכל פסוק ופסוק הוא מביא דברי מורו רבי שמואל בספרו כלי חמדה וכן דברי רבי משה אלשיך בתורת משה, שהוא מזכירו אך ורק בראשי תיבות מהר״ם, וכותב: ׳מורי הרב ז״ל כתב׳ וכן: ׳פי׳ מהר״ם ז״ל. ׳המובאות ארוכות ביותר. בסופן הוא כותב: ׳ולי אני הצעיר נראה׳, נושא ונותן בדבריהם, מפתח את רעיונותיהם, מחזקם או סותרם ומגלה פנים אחרות. ונביא דוגמא אחת: ׳ע״כ למרהר״ם ז״ל ולעד״ן צריכים אנו להבין קשר והתיחסות עם הפסוקים הקודמין שמא פרשיות אלו ות׳.
המחבר שם לו למטרה דרך זו לקשר בין הפסוקים. כדרך הפרשנים בזמנו הוא מעורר ספיקות כדי לחדד ולהבהיר את הפירוש. מפרשני זמנו יזכיר את רבי טוביה ב״ר אברהם הלוי בספרו חן טוב [ויניציאה שס״ה] ואינו הולך בדרכו. וכן ׳בעל מר דרור׳, והכוונה בלי ספק לרבי מרדכי ב״ר יצחק הכהן מדמשק, מחבר ראש מר דרור, דרושים על התורה, ויניציאה שע״ח. חכם זה היה מרבני דמשק ואף הוא היה תלמידו של בעל הכלים וחתנו, כלומר גיסו של רבי אברהם, אבל אין הוא מזכיר את שמו בספרו כלל.
מכלל הדברים המאלפים שבספר נביא עניין אחד, שדומה כי יש בו בכדי ללמד גם על מחשבות ופירושים שנתבררו לו בעת שדרש בקהל וכן בשעה שכתב את דרושיו. וזה לשונו שמגלה חכמתו לרבים יוצא שמו בכל העולם …שאפילו הדברים המכוסים ממנו מגלים לו. כאשר כמה פעמי׳ קרה מקר׳ לתלמיד חכם שהוא דורש בקהל, והב״ה [הקדוש ברוך הוא] משפיע ומגלה לו דברים שלא עלו במחשבתו לאומר׳, כי מים עמוקים ידלה בזכות׳ דרבים עדיף. דברים מעין אלה, שבל לו לאדם לכמוס לעצמו את חידושיו אלא ראוי לו לפרסמם ברבים כי אז יעלה בידו להוסיף ולחדש הרבה, אתה מוצא גם בהגותו של רמ״ק. חיבר ספר שאלות ותשובות וייחל להדפיסו. וגם הוא לא נדפס ואבד. נפטר בחלב סמוך אחר שנת ש״פ.
יוסף בחירי, עמודים שט-שיא
דברי הימים מכנאס-ר' יוסף משאש ז"ל
רבי יוסף משאש זצוק"ל חיבר לא מעט ספרים, ביניהם אוצר המכתבים בשלושה כרכים. רבי יוסף יליד משאש, שלא ידע רווחה כלכלית בחייו במרוקו, כתב מכתבים רבים שתמורתם קיבל שכר לפי נדבת לבו של המקבל. הוא קיבץ ואסף וכתב באוצר המכתבים כרך א' את דברי הימים של העיר מכנאס, עיר הולדתו. בקטגוריה זו, אשתדל להביא את דבריו או כתביו של רבי יוסף אודות העיר מכנאס.
דברי הימים למכנאס.
סימן מח-כרך א'
למעלת החכם החשוב החוקר הנכבד, כמהר"ר שלום הלוי ישצ"ו.
שלשום הגיעני מכתב כבודו על ידי האיש כה"ר שמואל עטייא הי"ו, כולו רצוף אהבה, וענות צדק, תורה רבה אדוני על רוב אהבתך אלי, אף כי לא עשיתי עמך חסד, רק טיילתי עמך ממבוי למבוי, ונתכבדתי בחברתך לעיני הרואים, נוסף על שכרי בפועל עובד, ואך כך היא דרך טהורי הלב לחשוב מעט להרבה, האל יגמלך כל טוב סלה אמן.
מה שכתב כבודו לעבוד עמו עבודה קלה, והשכר הרבה, לערוך לפניו בכתב מפורש את דברי ימי כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעיר עז לנו מכנאס יע"א, ימחול נא אדוני, אין זן עבודה קלה, רק כבדה וארוכה, ואי אפשר להגיע עד תכליתה, כי צריך לזה הרבה שאלות לזקני העיר, וחפוש מחפוש בכל שטרי זכיות של בעלי בתי כנסיות מיד מ י קנו ראשונה.
ואי אפשר להשיג מבוקשי על נכון ועל נקלה, רק צריך עדן ועדנין, ועם כל זה למען אהבתיה דמר, אטרח עמו בעבודה הזאת, ואך לאט לאט, כל שבוע אמסור לו דברי ימי אחת, כאשר תשיג ידי יד כהה, ואך : יען כבודו נוסע ממקום למקום, צריך תמיד להודיעני לאיזה מקום וליד מי אשלח, ושכרי על פי עבודתי, וכפי נדבת לבו הטהור, ושלום.
הצעיר, אני היום ס"ט.
החכם הלזה, הוא מערי תורקייא, ובא לחקור על ענייני ישראל בכל ערי המערב הפנימי והחיצון.
סימן נא-כרך א'
למעלת החכם החוקר הנכבד, כמוה"ר שלום הלוי ישצ"ו.
שלשום הגיעני מכתבו עם סך ארבעים צורום, על ידי ציר אמונים כה"ר שמואל עטייא בי"ו, ואני תכף לקבלת מכתבו הראשון, נגשתי אל העבודה, ולא יכולתי להשיג משום אחד מבעלי בתי הכנסיות שום שטר מקנה, כי כולם אמרו, צריכים לזה חיפוש מחפוש, ואפשר שלא ימצאו, כי כולם ירושה להם מאבותיהם, ובכן אספתי המעומרים של כתבים בלויים הנמצאים תחת ידי ומלוחות הכתובים משני עבריהם בכתב יד ישן נושן, התוליים באיזה בתי כנסת.
גם מפי זקנים ישרים ונאמנים, וסידרתי הכל על נכון, כאשר עיני קדשו תחזינה, בהדוגמא הזאת הראשונה, ואם תיטב ביעיניו, אמשוך עוד את דרכי כמוה, ואם יש בה חסרון יודיעני. ומה שכתב כבודו, שאוסיף עוד לתאר צורת הבית ותכונתו ומוצאיו וכו…
כי כן יעצהו הרה"ג כמוהר"ר וידאל הצרפתי ישצ"ו, ולידו אשלח כל המכתבים, כן אעשה בע"ה, ואך לא יאיץ ולא יגוש אותי כבודו למהר עבודתי, כי איש מהיר במלאכתו, לא תכון בצדק עבודתו, ובכן לאט לי, וה' יעזור לי. וזה יצא ראשונה :
1 – בית הכנסת הנקראת עתה על שם הרה"ג כמוהר"ר ברוך טולידאנו זצ"ל, ובפי מתי מעט, על שם כמוה"ר שמואל טולידאנו ישצ"ו, שהוא ראש לחברת גומלי חסדים תכב"ץ, היא עליה שעולין לה בעשר מעלות ועשויה כמין גם, צדה האחד בנוי על גבי מבוי קטן, שממנו נכנסים למבוי הגדול הנקרא מבוי לברגא ( מלה בערבית, והיא מגדל בעברית, על שם מגדל ישן שיש בסופו, העשוי לשמירת העיר בזמן הקודם.
וצדה השני בנוי על בית שער ובית התבשיל של החצר הראשונה שבפתח המבוי הקטן הנזכר, ובתוך הבית שער עומדים מדרגותיה, ועוד נמשכת על גבי בית שער של חצר אחרת הסמוכה לחצר הראשונה מאחריה, ואותו ההמשך הוא מיוחד לבדו, כמין חדר קטן, בכפה כמין קשת על פתחו, ושתי דלתות ומנעול, והוא גם כן בכלל בית הכנסת.
וכאשר נכנסים לבית הכנסת, נמצא החדר לצד שמאל, ובית הכנסת לצד ימין, ויש בה שני היכלות לספרי תורות ולספרי דפוס הבלויים, אחד עומד לצג דרום, נוכח החדר הקטן, ואחד עומד לצד מערב, וחלוק לרוחבו בשתי חלונות עשויות להאיר, הנשקפים למבוי לברגא הנזכר.
ובצד מזרח יש גם כן הרבה חלונות להאיר, נשקפים לרחוב גדול, וכן בצד מערב יש הרבה חלונות, נשקפים לשתי החצרות הנזכרים, וכל החלונות עשויות בלי סדר ובלי שום תואר, רק נקבים נקבים, מהם מרובעות ומהם ארוכות וצרות, ויש מהם בלא דלתות.
ויש מהם דלתות עשויות מחתיכות לוחות פשוטות בלי מנעלים, רק חתיכות עץ קטנטנות, עשויות כקולמוס משני עבריהם, תקועים במסמרים בצדם, שעל ידם הם נסגרים, ועוד יש בצד מערב חילון גדול נשקף על גג החצר החיצונה הנזכרת, אשר ממנו עולים בסולם קטן אנשי החצר ושמש בית הכנסת לגגות, להטיחם ולסודם בסיד מפני הדלף.
התיבה, היא של עץ מטלטלת, ארוכה וצרה, ועליה קובה של עץ, ופרח של עץ בראשונה, עומדת בין שתי קרנות, הגם נוכח החדר הקטן הנזכר, פני החזן לצפון, ואחוריו לדרום, גם התיבה וההיכלות הם בלי תואר ובלי הדר.
בתקרה תלויים הרבה כוסות גדולים, בשלשלאות של נחושת, רובם בכף היד של נחושת בראש השלשלת, ויש עוד עם ביצה בת היענה רקנית נקובה, אחוזה בחשוקי נחושת קלועים במקלעות פרחים ותמורות, הכוסות הם לעילוי נשמות שמביאים משפחת המת אחר פקידת שנתו, ובאמצע התקרה, יש כעין קובה עשויה מבנין, ומוקפת חלונות לגג.
ובאמצעה, תלוי פנס גדול עשוי מבדיל, מוקף זכוכית מכל מין צבע, וכתוב עליו באותיות כגולות, באשורית יפה שהוא לעילוי נשמת התה"ק, הרשב"י ורמב"ה זיע"א, ואת הכל מדליקין בערבי שבתות ויום טוב ובמוצאיהם, ובשני ובחמישי, ובכל יום שאין אומרים בו תחנון.
הפנס, מדליקין בשעות שמתנדבים האנשים ונשים לעילוי נשמת הצדיקים הנ"ל, והכוסות ממלאים אותם מים עד חציים, ונותנים בהם שמן זית, ומדליקין אותם בפתילות של פשתן ושל קנבוס, הפתילות עשויות כמו קמץ הפוכה, תחתיה עב ועגול שתהא נוחה לעמוד על השמן.
והזנב היוצא מאמצעה הוא שמדליקין, אלו הפתילות עושין אותן הזקנות, ולפעמים השמשים. ועוד יש בה ארון גדול, קבוע בקרן צפונית מערבית, שהוא אוצר כל הכלים הצריכים לבית הכנסת, סל של פתילות, אגודות פשתן וקנבוס, סל של שעוות, כד של חרס לשמן זית, קערה של חרס עם כף גדול של בדיל, לתת בו שמן בכוסות.
שמרטוטים ובלאות לקנוח יד השמש, מטאטים, מסמרים, סכין בלויה לכריתת השעוות, גם נר חנוכה, מעילים ומטפחות של ספר תורה שבלו, טליטות ותפלינות בלויות, כוסות ושלשלאות שנשברו, וכל היוצא בזה.
ובתוך החדר הקטן בפנה אחת אצל המזוזה מימין, עומד כסא גדול וארוך, ארבעה עמודים עגולים תקועים בארבע קצותיו, אחוזים למעלה בזר של עץ, ועליהם קובה של עץ, הכל מעשה אומן מפותח בציצים ופרחים, והוא עשוי לכלות לנשאן בו ביום חתונתן.
לאחר שבע ברכות, מבית אביהן לבית החתן, וכל בית הכנסת גם החדר הקטן, מלאים ספסלים של עץ, ארוכים ורחבים כי הישיבה עליהם היא בקפול הרגלים תחת העגבות, מהם קבועים במסמרים עם הכותלים, ומהם מונחים באמצע, ולכלם אין שום תואר והדר, ויש מהם שמקובל בידם שישבו עליהם רבנים גדולים זה מאות בשנים.
והזקנה והיושן מחופפים עליהם, ומטילים על גבם טלאים טלאים של עץ עם טסי ברזל, ועדין נדים ונעים, וקול שריקות כצרעה משמיעים, ויש ספסלים שעליהם מוצעים מחצלאות כמדתן, ויש לבדים ויש כרים, הכל בלוי מזוקן.
התקרה עשויה מקורות ארזים ארוכים מרובעים, ועליהם לוחות דקים. ועל הלוחות מעזיבה עבה, מעפר וסיד ואבנים דקים, וקרקעית הבית כנסת מרוצף באבני בנין פחותי ערך, ויש בה הרבה חפירות מלאות עפר, ומערב שבת לערב שבת מכבדין ומרבצין אותה, כל כתליה מבית ומבחוץ מסוידים בסיד לבן, אין בה שום משיחה בששר.
זמן הוסדה, חפשתי ומצאתי על חתיכת נייר דבוק על לוח עץ, שארית פליטת נייר גדול שהיה דבוק על אותו הלוח ותלוי בבית הכנסת הזאת, זמנו תשרי תקצ"ט לפ"ק , והוא בלשון ערבית, והעתקתיו לך לעברית, וזה תוכנו : אבותינו סיפרו לנו, שזאת בית הכנסת נתייסדה בתחילת האף הששי, על ישי משפחת בני " דאווד אוחיון ", עדיין מהמשפחה הזאת קיים בעיר, וכלם מתפללים בה.
שברחו מכפרי המדבר סחרא מפני חמת המציק שכנינם הרעים, ובאו למכנאס הם וקרוביהם, ראש המשפחה היה שמו יעקב, ובנו בית הכנסת הנזכר, עם הסמוכה לה, אשר שניהם היו רק אחת, ונחלקו לשתיים, ונשארה בידם וביד זרעם עד שנת רנ"ו ליקב לפ"ק, שבאו הרבה אנשים חכמים ונבונים מגלות ספרד, וקנו מהם חציה.
והיו הם מנהיגיה וחזניה, עש שנת ש"ץ לפ"ק שנפלה כלה מםני הרעש שהיה בליל ט" באב, ונתפזרו קהליה לבתי כנסיות אחרים, ובשנת או"ת הברית לפ"ק באו אבותי הראשונים כמוהר"R יוסף טולידאנו, ושני בניו כמוהר"ר דניאל וחיים זיע"א, שהיו מגלות קשטילייא, ונתיישבו בפאס קרוב לעשרים שנה, ומפני המחלוקת באו למכנאס.
וקנו הבית כנסת הזאת כמות שהייתה נפולה, וחדשו אותה כמות שהייתה מקדם, וכל בני קהלה. על כן יכולתי להעתיק מהחתיכה הנזכרת אחר עמל רב ותלאה עצומה, וחבל על דאבדין. ועם כל זה, אחר עומק המחשבה, וכפי מה ששמעתי מפי הזקנים, נוכל לגמור הדבר בכי טוב על פי השכל הישר, והוא, וכל בני הקהלה הראשונים, חזרו להתפלל בה כמקדם.
ואך הרבנים הנזכרים, הם שהיו מנהיגים אותה בכל דבר, והם הורישוה לבניהם, ובניהם לבניהם, עד הרבנים הגדולים והעצומים כמוהר"ר יעקב, הידוע בשם מהרי"Y ( ראשי תיבות מורינו הרב רבי יעקב טולידאנו זיע"א, ואחיו כמוהר"ר חיים, הידוע בשם מהרח"ט ( ראשי תיבות של, מורינו הרב רבי חיים טולידאנו זיע"א ) בני כמוהר"ר משה זיע"א, שהם דור ששי לכמוהר"ר יוסף הנזכר.
ומפני איזה סכסוך שהיה ביניהם, חלקוה לשניים, בכותל מפסיק בין צפון לדרום, וקבעו מדרגות אחרות בתחילת הכניסה למבוי מקוה טהרה, מצד ימין, לעלות בהן לשניה, שנפלה בחלק מהרח"ט ה נזכר ז"ל. ובית הכנסת שאנו מדברים עליה נפלה בחלק מהרי"ט הנזכר, הוא ושני אחיו כמוהר"ר ברוך, וכמוהר"ר אהרן זיע"א, והם הורישוה לבניהם, ובניהם לבניהם עד הדור הזה. שזרעם הם בעליה ומנהיגיה, ואין לשום משפחה אחרת חלק ונחלה עמהם.
שלוחי צבור שבה עתה, הם : כמהר"ר שמואל טולידאנו ובנו יחידו כמהר"ר אברהם ישצ"ו, והחכם הותיק כבוד הרב יוסף טולידאנו הי"ו, אחיו של הרב שמואל הנזכר, ובנו הרב יעקב, והחכם החשוה והכולל כמוהר"ר מכלוף טולידאנו, הוא בעל אחותי מרת מירא מב"ת, בכבוד הרב משה הי"ו, והחכם החשוב והכולל כבוד הרב משה טולידאנו בן הרב יוסף ז"ל.
כלם עוזרים זה לזה. והקהל שבה מתפללים, הם קרוב למאתיים נפש, ממשפחות שונות ומנהגי תפלתם הם כמנהג כל בתי כנסיות שבעיר. הבית הגדול והקדוש הזה שמש ישיבה גם כן לרבנן ותלמידיהם, ויצאה ממנו תורה ויראת שמים בכל דור ודור, מיום שנתחדש על ידי הרבנים הקדושים. כבוד הרב יוסף ובנין הנ"ל, ואפשר גם קודם להם.
והם וזרעם אחריהם הרביצו בו תורה ברבים, וגם אבותי הקדושים, כבוד הרב זכרי בן משאש, ובנו כבוד הרב מרדכי הצדיק, ובנו כבוד הרב שלום, וכבוד הרב דיד זיע"א, הרביצו בו גם הם תורה ויראה, רבות בשנים, וכמו כן עוד דודי הרב דוד הנזכר, בריש חידושיו למסכת ביצה.
זה מה שנתחדש לי בלמדי עם התלמידים בבית הכנסת הידועה הנקראת על שם הרב הקדוש מור זקני אבי אבי אמי, כבוד הרב ברוך טולידאנו זיע"א, וכמו כן עוד במקומות אחרים, והאחרון הגדיל, הוא מור אבי הרב הקדוש חיים משאש זיע"א, שהרביץ בה תורה ויראת חטא למאה וחמישים תלמידים במשך ארבעים שנה ויותר, בימים ובלילות.
וגם הוא בה למד מנעוריו אצל אחיו הנזכר זיע"א, וגם עתה בה לומדיםבני הישיבה הגדולה שבעיר אצל אדמו"ר כבוד הרב חיים בירדוגו, בימים ובלילות, יהי רצון שזכות קדושתה תעמוד, שתצא ממנה תורה ויראה עד כי יבא שילה בב"א.
זאת תורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומבואיו וכל חקתיו וכל תורותיו, ובטחוני חזק, שיהיו דברי אלה לחן ולכבוד בעיני כבודו, והנני מחכה לתשובתו הרמתה, תכף לקבלה, למען דעת איך למשוך עוד את עבודתי, ושלום.
הצעיר אני היו"ם ס"ט.
פולמוס הנפיחה-עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
ידוע לנו כי היתר הנפיחה הונהג בספרד באיזור קאסטיליה לכל הפחות סמוך לגירוש, בעקבות הגזירות וההגבלות הכלכליות שהוטלו אז על היהודים. ידיעות אלה היו מקוטעות ולא ברורות דיין. ידיעות משלימות ומפורטות בסוגיה זו מצאנו בחיבור " עץ חיים "
הפולמוס במארוקו נסב רק על היתר נפיחה במקום שאין שני ראשי הסירכה יוצאים מהריאה. אבל במקום ששני ראשי הסירנות יוצאים מהריאה, דהיינו סירכה ״שלא כסדרן״ המוזכרת בתלמוד, גם המגורשים אסרו».
פולמוס הנפיחה
המגורשים בפאס המשיכו להחזיק במנהגים שנהגו בהם בספרד, כולל מנהג היתר הנפיחה, דבר שהתושבים נהגו בו איסור מקדמת דנא. מאחר שהיתר הנפיחה מקטין את אחוז הטריפות ומונע הפסד ממון, נגררו אחריו רבים מהתושבים. נראה שהתנהגות זו של המגורשים והתושבים ביחס להיתר הנפיחה לא עוררה תשומת־לב עד לשנת ר״ס (1500). בשנה זו ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מהעיר תוניס, לרגל עסקיו בסחר הבינלאומי. הוא זה שהעיר לראשונה לתושבים, כי היגררותם אחרי מנהג המגורשים בענייני הנפיחה היא שלא כדין, מה גם שכמנהג התושבים נוהגים במרבית קהילות ישראל שבהן ביקר. הוא דרש שעל התושבים לחזור למנהגם המקורי. אף־ על־פי שתמכו בו חלק מחכמי הגירוש, עמד מולו ר׳ משה חלוואה, אשר פסק שהנפיחה מותרת גם לתושבים. נראה כי הוויכוח שהתעורר בעת ביקור ר׳ שלום דעך משעזב את המקום, ומנהג היתר הנפיחה התפשט גם לערים נוספות במארוקו״.
בעקבות מקרה שאירע באייר שנת רפ״ו (1526), שיצאה תקלה מתחת יד שוחט התושבים, התעורר מחדש הדיון בהיתר הנפיחה תקלה זו הביאה את הנגיד, עמי שם טוב בן אברהם, לישבע שלא יאכל עוד בשר שהותר בנפיחה. חכמי התושבים ניגשו לערוך בדק־בית בנוהלי השחיטה והבדיקה, כדי למנוע הישנות תקלות. בהתייעצות עם חלק מחכמי הגירוש, החליטו לאסור את הנפיחה וכן לפתוח איטליז נפרד לתושבים; מונו ארבעה חכמים כאחראים ומפקחים על עניין בדיקת הריאה. ההחלטות התקבלו במעמד חכמי הקהל וראשיו, הוכרז עליהן בציבור בבית־הכנסת והן קיבלו תוקף של הסכמה. הדי ההסכמה עוררו ויכוח ופולמוס סביב היתר הנפיחה בין המוני העם התושבים והמגורשים. הדברים הגיעו עד כדי הטחות עלבונות כלפי המגורשים, שהם אוכלי טריפות, ופגיעה בכבוד ר׳ משה הלוואה (שכבר נפטר), שהיה מראשי חכמי הגירוש המתירים. תלמידיו, שקינאו לכבוד רבם, השתדלו לכנס את כל חכמי המגורשים כדי להגיב על הזלזול והלעז שמוציאים על רבותיהם חכמי קאסטיליה. עוד באותו היום גזרו נידוי על אלה שפגעו בכבוד רבם ועל כל מי שיזכיר שהנפיחה אסורה. בין היתר טענו המגורשים בתשובתם לר׳ חיים שכל עניין טריפות הריאה אינו אלא מדרבנן, ולכן פסקו בו החכמים כדעת המקילים, בניגוד לנאמר בהסכמת התושבים שטריפות הריאה איסור תורה. הם חתמו את תשובתם: ״וכל מי שלא יחזיק בידינו הרי הוא עובר על תורת ישראל ביד רמה והוא אפיקורוס״. ר׳ חיים נדהם מדבריהם והוא האריך להוכיח מדברי התלמוד והראשונים שטריפות הריאה הוא איסור תורה לכן חובה לנהוג בה כדעת המחמירים
נראה כי בעקבות ההסכמה והחרם הלך הפולמוס והחריף. הצדדים חיפשו דרכים להכריע את המאבק לטובתם, תוך בקשת סיוע מהשלטונות, אשר ניצלו את הסכסוכים והמריבות בתוך הקהילה כדי להטיל קנסות על הצדדים. המריבות סביב היתר הנפיחה נמשכו עד שנת רפ״ט. מכסלו שנה זו עד שנת רצ״ה (1535), אין אנו שומעים על פעילות כל־שהיא בפולמוס הנפיחה, ונראה שהפולמוס דעך בשנים אלו. בתוך תקופה זו הלכו והידלדלו שורות התושבים אוסרי הנפיחה, עד שקצב התושבים, שהיה רגיל לשחוט כל שבת עשרים כבשים, שחט שבת אחת באדר שנת רצ״ה ארבעה כבשים והספיקו והותר. משמעות עובדה זו היא שהרוב הגדול של התושבים היו עוברים על הסכמתם וצורכים בשר מאיטליזי המגורשים.
בהיוודע הדבר לר׳ חיים, כינס את תלמידיו להתייעצות ואף הורה להם שיפסיקו להתפלל עם קהל התושבים וכינה אותם ״עבריינים״. הוראה זו עוררה את הפולמוס מחדש והביאה את חכמי המגורשים, שראו עצמם נפגעים ממנה, לפנות שוב לנגיד ולדרוש את התערבותו לטובתם. הם נימקו את דרישתם בעובדה שהם הרוב. דומה כי קצה נפשו של הנגיד ב״מלחמות היהודים״, והוא פנה לר׳ חיים בדרישה שיסלק ידיו מהעניין ויניח לקהל התושבים לנהוג כרצונם: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים״ ״. דברי הנגיד גרמו לרפיון ידי ר׳ חיים, שחש יותר ויותר את היותו בודד במערכה ואת אפיסת כוחותיו להמשך המאבק, מפאת גילו. מחוסר ברירה נאלץ להביע את נכונותו להפסיק את התערבותו, בתנאי שחכמי המגורשים אשר נקב בשמותם יכתבו ויחתמו על פסק הלכה מבוסס על ספרות הפוסקים שאותם ציין, לאחר עיון ודיון במקורות ההלכה עם תלמידי ישיבותיהם הגדולים ויסיקו את המסקנה שהנפיחה מותרת. כמו־כן דרש כי יעיינו במקורות בדיני חרמות והתרתם, ויסיקו מתוכם שאכן מותר לתושבים לעשות התרה להסכמתם שבה אסרו על עצמם את הנפיחה. במידה שינהגו כך, הרי הוא, ר׳ חיים, מתחייב לסלק ידיו מהעניין, ישמור פיו ולשונו שלא יערער ולא ידבר סרה באוכלי הנפיחה. הצעתו התקבלה בברכה על־ידי חכמי הגירוש, אשר מיהרו למלא אחר הצעתו, ובערב שבת הגדול באותה שנה הגישו לו פסק ארוך, שהקיף את כל הספרות ההלכתית בנושא, ובו הם הסיקו שהנפיחה מותרת ללא שום פקפוק גם לתושבים.
הפסק פותח במקור ההלכה, במסכת חולין, ומסתיים בחיבורי חכמי ספרד בדור שלפני הגירוש. גם לאחר שקבל ר׳ חיים את פסק ההלכה לא השתכנע, והוא כתב פסק תקיף שבו סתר את תשובתם והסיק שהנפיחה אסורה, חכמים אסרוה גם בספרד ואין יסוד להתירה גם למגורשים .
למעשה, המציאות הוכיחה שלא היה מקום בפאס לקיומן של שתי שחיטות נפרדות זו ליד זו, של המגורשים ושל התושבים. זאת מאחר שמרבית התושבים נטו מסיבות כלכליות לקבל את היתר הנפיחה, מה גם שחכמי מארוקו התנגדו מאז ומתמיד, וגם בתקופות מאוחרות, לפילוג ולהתגודדויות ודגלו באיחוד העם ובביטול הקהלים».
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.
ראש הווזירים ענה לדרומונד האי לפי הוראת הסולטאן ב-12 בנובמבר. הוא טוען שהמוסלמית הרתה ליהודי, ומקבל את ההנחה שהוא לא מת ממאה המקלות הנהוגות גם לעבריינים אחרים, אלא הגיע לביתו בריא ואחר כך מת.
הוא מעמד את הצהרות בנו של הנרצח כעדות יחיד אינטרסנטית, ושלדבריו שיקר, לעומת עדויות של אחרים מבני דתו, כשכמובן האחרונים אמינים. אם יש לשגריר הבריטי ספקות לגבי האמת, הוא מציע שיישלח אליו אדם שהיה נוכח שבשעת המעשה, או שישלח מישהו מהימן שילווה על ידי פקיד מחצר המלכות, ואחד מהשבט המקומי כדי לחקור ולהגיע לאמת. אם יתברר שהמושל אשם עליו להיענש, ואם יוכח ההיפך, אז ייענש הבן שהעיד נגד המושל.
הווזיר הנ"ל מאשים את היהודים באופן כוללני, המחפשים דרכים ליצירת חילוקי דעות בין ממשלות, כדי לגרום לניתוק הידידות ביניהן. לדעתו, על השגריר להכיר בהתנהגות המעליבה של כמה יהודים כלפי השלטונות
הוא גם ביקורתי להצעתו של שהמושל יפוטר. " אם הפקידים יפוטרו בכל פעם כשהם מענישים יהודי, הדבר עלול להרוס את מערכת הממשל, והמושלים יסרבו למלא תפקידם. המושלים התמנו כדי לקיים את הצדק לכל אדם ללא משוא פנים "
אבל אין הוא שולל את התוכנית למאסרו של מושל אנתיפה, בין אם האשמה תוכח או לא, ומציע שיינקטו צעדים כדי להטעותו לבל יברח להרים, בהם אין האוכלוסייה מקבלת את מרות הסולטאן. בסיום מבקש את דורמונד האי שיסייע לווזיר לענייני חוץ שפרשה זו תגיע לפתרון משביע רצון.
דרומונד האי מדווח לשר החוץ על מהלכיו בנושא והמסקנות לגבי אופי המשטר
דרומונד האי יחס חשיבות למקרה זה וממנו הוא למד על המשטר במרוקו, וכיצד על בריטניה ומדינות אחרות לנהוג כלפי מדינה זו. הדברים מתבטאים בשני מכתבים שכתב לשר החוץ ב-10 בנובמבר, בהם דיווח לו על צעדיו בנושא ומגעיו עם הווזירים של הסולטאן, וצירף העתקים של חלק מהעדויות הקשורות לעניין, חוץ מהעדויות שלש שלושת היהודים לטובת המושל, שהוצאו מהם בכוח.
הוא משוכנע שהמושל הרג את דהאן כתוצאה ממלקות רבות במשך שעתיים וחצי. אישור להנחתו קיבל מפקיד גבוה שהגיע ממראכש לטנג'יר ואמר לו שכל אחד יודע שמושל אנתיפה הרג את היהודי, והאשמה כאילו נאף עם האישה אינה אלא אמתלה למושל על שהרגו.
" אמנם היהודי היה מאד לא דיסקרטי בכך שהרשה למוסלמית לשרת אותו בביתו ", אבל דוחה את האשמה שהוא בא במגע מיני אתה. דרומונד האי משוכנע שמוחמד ברגאש יודע שהמושל אשם, אלא שהוא ופקידים אחרים קיבלו שוחד כדי לסוכך עליו.
הוא חוזר על תביעתו שהמושל ייאסר וייענש אפילו אם מניחים שלא הוא הרג את היהודי, כי הדבר ישמש דוגמה טובה למושלים אחרים למנוע מעשים אכזריים בכל יום כלפי מוסלמים ויהודים חפים מפשע. אם המושל יצליח להתחמק יהיה זה אות לפונקציונרים אחרים לנהוג בשחיתות ללא פחד מתגובה.
להערכתו, אירוע זה אופייני למשטר במרוקו. הוא בטוח שהווזירים מסתירים מידע מהסולטאן על מצבם העלוב של אזרחיו, וההתמרמרות עלולה לגרום למרד. אמנם בכל הדורות לא היה במרוקו שלטון יציב וסדר חברתי ראוי לשמו, אבל בשנתיים האחרונות מאז שהחל בכהונתו ראש הווזירים הנוכחי חלה הידרדרות.
" ביטחון החיים והרכוש של יהודים ומוסלמים לא היה מעולם כה ירוד כמו עתה ". המושלים מתעלמים מפקודות של הסולטאן לדיכוי פושעים או לתשלום פיצויים לנפגעים. הם יודעים שעל ידי מתת שוחד לווזיר ולפקידים אחרים בחצר, יתעלמו ממעשיהם הנלוזים והסולטאן לא יפטר אותם.
כדוגמה לאי צדק גם כלפי המוסלמים הוא מספר על שני מוסלמים שנרצחו בסביבות טנג'יר, הרוצח נאסר אבל הפחה קיבל שוחד מקרוביו והוא שוחרר.
גם נציגים של מדינות אחרות שופו בפעילות הדיפלומטית בקשר לפרשה זו, וכך הגיע הנושא לידיעת כל הממשלות הזרות שהיו להן נציגים במרוקו. מסקנותיו של דרומונד האי לגבי הנושאים העומדים על הפרק ביחסי מרוקו עם מדינות אירופה.
הוא מגיב להחלטות של ועידת מדריד בצורה ביקורתית, וחוזר על דעתו שהמשך החסות למספר מוגבל של יהודים עשירים בערי הנמל, אינו פותר את בעייתם של המוני היהודים, ותולה תקווה רק בשינוי המשטר במרוקו.
להערכתו, הצהרה של הסולטאן בלחץ ממשלות זרות בדבר סובלנות דתית או רפורמות לטובת היהודים, לא תהיה בהן כל תועלת, אלא אם ייאלץ הסולטאן על ידי מעצמות לשנות את שיטת הממשל ולסלק את הפחות והשייחים ששולטים במדינה באכזריות ותוך סחטנות.
כצעד ראשון על הנציגים הדיפלומטיים לדרוש פיטוריו וענישתו של מושל אנתיפה, כדי שזה ישמש תקדים, ואם יהיו מקרים דומים של רצח או עוולות אחרות, יתבע זאת שוב מהשלטונות.
כפי שהתבטאו במכתביו ב-10 בנובמבר, ומאמציו לטפל במושל לפי מידת הצדק. הוא התבקש לתאם עם שאר הנציגים הדיפלומטיים בהגשת הנשא בפני הממשלה המאורית, כדי שיינקטו צעדים אפקטיביים לענישה ולמניעת מעשים אכזריים, כפי שמתוארים במכתביו.
חמישה ימים לפני כן העביר משרד החוץ לפי הוראת השר את המכתבים הנ"ל של דרומונד האי לעיונם של אנשי " אגודת אחים ", וועד שליחי הקהילות של יהודי אנגליה, בו הודיע דרומונד האי, לדברי הפקיד במשרד החוץ " על הצעדים שננקטו כדי להעניש את מושל אנתיפה על שגרם למותו שלך יעקב דהאן "
וב-24 בדצמבר הודה מר א. לוי המזכיר של האגודה הנ"ל בשם המועצה על שהעביר את המכתבים לעיונם, ולאחר הקריאה יוחזרו.