ארכיון יומי: 25 בפברואר 2016


בס"ד מוסר בלערבי פרשת כי תשא-בערבית יהודית-תוניסאית

בס"ד      מוסר בלערבי פרשת כי תשאתוניסיה-רבניה

פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת כי תשא. פיהה 4 מצוות עשה ו5 מצוות לא תעשה  מצוות עשה  הומאן 1] באש כל ואחד יעטי מחצית השקל 2] באש אלכהנים יכסלו ידיהם וקתלי חיעמלו עבודה פי בית המקדש 3] באש נעמלו שמן המשחה 4] באש פשמטה מה נכדמושי לארץ'. מצוות לא תעשה הומאן 1] באש חתה חד מה ידהן בשמן המשחה 2]באש מה נעמלושי שמן המשחה כאן לבית המקדש 3] באש מה נעמלושי לקטורת כאן לדמת בית המקדש 4] באש מה נאכלושי מן אלחאזה אלי תקרבת ללעבודה זרה 5] באש מה נאכלושי לחם אלי אטייב פלחליב.  

פלפרשה מתאע הזמעה האדי. יקוללנה אלפסוק עלא מעשה העגל. אלי משה רבינו טלע לסמה נהאר 6 פי סיון באש יזיב התורה. ורבבי עטאהו הלוחות אלי מכתובין מן ענד רבבי. וקאלום אלי חנהבט באעד 40 יום. והומאן חשבו אלי נהאר 16 פי תמוז יכמלו ל40 יום. והווא נהאר 6 פי סיון מה יתחשבשי עלא כאטר מן גיר ליל. ומה יסתמה טלאע כאן נהאר 7 סיון ויהבט נהאר 17 פי תמוז. והומאן וקתלי לקאו משה מה הבטשי נהאר 16 תמוז. קאלו לאזם השנווה נצארלו. וזיד השטן וראלהום מלאכים יהזו פלארון מתאע מיית. קאלו ודאי משה רבינו נפטר. ומשאו לאהרן קאלולו שופלנה האשכון ישד בלאצת משה. ווקתלי חור ולד כלב ומרים קעד ירץ' עליהם קתלו. ואהרן כאף עליהם. עלא כאטר אידה כאן יקתלו חתה הווא. יווליו קתלו נביא ומה יתסמחלומשי דנובהם. ובהאדה קאלום זיבולי הדהב מן ענד נסאכם. עלא כאטר יערף אלי הנסה מה תשלמשי פי דהבהה. יאכי המאן נחאו אלכראץ אלי ענדהם ועטאוהמלו. ותמה ואחד אסמו מיכה. אלי וקתלי ישראל כאנו פי מצרים. כאנו אלי מה יכמלשי חשאב אליאזור מתעהו יחטולו ולדו פי בלאצת ליאזור. ומשה רבינו קאל לרבבי נחב נמנע הזגאר האדון. רבבי קאלו אנה נערף אלי הומאן מוש באהיין וסראחלו באש ימנע ואחד. ומנע מיכה האדה. ווקתלי ישראל חיכרזו מן מצר ומשה חב יטלע לארון מתאע יוסף הצדיק מן לבחר. כדה טרף דהב וכתב עליה שם מפורש וכתב עליה עלי שור ולווחו פלבחר. וטלע לארון מתאע יוסף. ווקתלי תצק לבחר מיכה לקא הטרף דהב האדה וחטו מעה הדהב אלי למו ללעגל. וחטו אהרן פלבוט לסבאך וטלע עגל יקול אני אלקיך ישראל אשר הוצאתיך ממצרים. ובנה אהרן מזבח הווא בידו. עלא כאטר אידה כאן יקולום אבניו. כל ואחד יעמל חאזה פי דרז יכמלו. וקאלום תווה מוכר גדוה עיד. והווא קאל גדוה יזי משה רבינו וכל שיי יופה. ולאכן הומאן קאמו בכרי ובדאו יעבדו לעגל. ורבבי קאל למשה בארה אהבט אלי ישראל גלטו גלטה כבירה. ורבבי קאל למשה רבינו אלי חיקתל ישראל לכל. ווקתהה הבטו 5 מלאכי חבלה באש ינפדו. ומשה רבינו צלה לרבבי. ווקתלי קאלו זכור לאברהם יצחק ויעקב. קתל מנהם 3. וואחד קתלו רבבי. וואחד קתלו משה וקתלי קתל 3000 מן בני ישראל. ורבבי קאל למשה אלי חיעמל מן משה רבינו עם ישראל באעד מה יקתל ישראל. ווקתלי צלה משה רבינו רבבי מה קתלומשי. לאכן לברכה אלי כרזת מן ענד רבבי מה תרזעשי פארגה. ותווה זגאר משה רבינו קד ישראל לכל במה פיהם עשרת השבטים. והבט משה ומעאהו הלוחות. ווקתלי שאף לעגל כסר הלוחות. ורחה לעגל וקאל האשכון מה עבדשי לעגל יזיני. וזאוו זמיע שבט לוי. וקאלום קתלו אלי עבדו לעגל. וקתלו 3000 ואחד. ומן באעד טלע משה לסמה וקעד יצלי עלא ישראל 40 יום ורבבי סאמחהם. ונהארתהה ראש חדש אלול. ולאכן קאלו אלי תווה יעאקבהם בשוייה וכל גלות אלי כרזנה פיה וכל גזרות אלי זאו עלינה פיהום באי מן עון לעגל. ומן באעד עאוד טלאע והבט הלוחות התאניין אלי כתבהום הווא. והבט נהאר כפור. ונהארתהה רבבי קאלו סלחתי כדבריך. ועטאנה רבבי נהאר כפור באש כל עאם יסאמחנה פיה וקתלי נרזעו

 בתשובה.מאענאהה משה רבינו טלע 3 מראת לסמה. וכל מרה קעד 40 יום לא כלה ולא שרב. ווקתלי הבט וזהו ולא יצ'וי ומה נזמושי בני ישראל יברקו פי. ומשה רבינו כטה וזהו. באש ינזמו ישראל יתקרבולו. ווקתלי יטלע הסמה האו יקררי ישראל התורה ינחיה. ומן באעד יעאווד יכטיה.

פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי. לפסוק כתב כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו לד' וכו'. מערופין הנשדאת פלפסוק. אלי כי תשא מאענאהה וקתלי תחשב. עלאש לפסוק כתב לחשאב בתשא. עלאש מה כתבשי כיף לעאדה כי תפקוד. כי תחשוב. הנשדה התאניה. האש מאענאהה ונתנו איש כופר נפשו. לפסוק חב יקוללנה  אלי מה נחשבושי בלעדד. כאנשי כל ואחד יעטיה מחצית השקל ומן באעד יחשבו קדאש שקלים באש מה תחכמשי פיהם לעין הרע. האש מאענאהה המאלה ונתנו איש כופר נפשו. אלי חייעטיוו באש יחשבו ביה מוש כופר נפש. וינזמו יחשבוהם חתה בחאזאת אוכרין. כיף ינאי המלך אלי חשבהם בלכליות מתאע קרבן פסח.

מרתין לקינה אלי מה כאנתשי למיתה ומן באעד ולאת מיתה. בדנוב אדם הראשון אלי כלה מן עץ הדעת. וישראל וקתלי כדאוו התורה תנחאת למיתה ורזעת וקתלי עמלו לעגל. נבדאוו נפאהמו האמה כיר תכלקת למיתה האו לא. הנאס לכל חתקול ודאי מה תמאשי מיתה כיר. לאכן אידה כאן מה תמאשי מיתה. השנווה לכרה אלי חנאכדו. אלי לעבד תכלק פלעולם באש יעמל התורה ולמצוות ויאכד כראהו באעד למיתה. ואידה כאן מה תכלקתשי למיתה ומה כאנשי יצר הרע השנווה לכרה אלי חייאכדו לעבד. כיף לעבד אלי משא לבלאד אוכרה באש יכדם. אידה מה תמאשי כדמה גאדי עלאש משה זמלה. ובהאדה למיתה כאנת לאזמה. ויצר הרע כאן לאזם. המאלה עלאש רבבי פלאוול כלק אלי מה תמאשי מיתה. לחז"ל קאלו. לא היה דוד המלך ראוי לאותו מעשה. ולא ישראל לעשות העגל. כאנשי באש יווריו אלי תממה תשובה. דוד המלך לליחיד וישראל לרבים. הוני תממה נשדה. יאכי באש ישראל יתעלמו התשובה רבבי יצ'חי בדוד המלך ובישראל. הזוואב הווא הי. אלי רבבי יכטאר אכתר נאס יחבהם וייצ'חי ביהם לדמת ישראל. דוד המלך מערוף קדאש כאן מחבוב ענד רבבי. ודור המדבר אלי לחז"ל סמאוו דור דעה. באש נערפו קדאש רבבי יצ'חי עלא כאטרנה. ובהאדה רבבי נחה למיתה ועמלהה מן באעד באש יוורילנה עלאש תכלקנה פלעולם. באש נעמלו התורה ומעשים טובים באש נאכדו לכרה מתאענה פי עולם הבא.

והוני לפסוק חב ירמזלנה. כי תשא את ראש בני ישראל. מאענאהה באש תערף האשכון הווא אלי מחבוב ענד רבבי והווא נשיא מתאע ישראל. מוש לאזם שאדד לחכומה. אלי הנשיא ענד רבבי מראת תלקאהו אדם פשוט. וקתלי תלקא ונתנו איש כופר נפשו. אלי יצ'אחי ביה רבבי באש ישראל יתעלמו מנו וירזעו בתשובה. האדאך הווא אלי מחבוב ענד רבבי יאסר.

אכוואני לעזאז. כלנה נערפו אלי תכלקנה פלעולם האדה באש נתבתו התורה ולמצוות. אלי אידה תכלקנה באש נשיכו ונתמתעו פי עולם הזה. ראו רבבי מה עמלשי למיתה זמלה. ונקעדו פלעולם האדי באש נשיכו והאכהוו. ולאכן למיתה הייא חאזה מן לחאזאת אלי תביין אלי לעבד תכלק באש יתבת התורה ולמצוות. ובהאדה כלנה ילזמנה דימה נכממו כאן פלמצוות ולמעשים טובים. ומן סירת אלי לעולם תכלק בטאביעה. ובהאדה ילזמנה נכדמו ונאכלו ונשרבו ונלבשו. ולאכן האדה מה יבררשי וקתלי אחנאן נעמלו הדנוב. האו נבררו הדנוב מתאענה בלחאזה האדי האש פיהה. ועלאש חראם. ילזמנה נערפו אלי לכרה מתאענה גאדי וקתלי נעמלו לחאזאת האדוך. מוש וקתלי נעמלו כאן לחאזאת אלי יעזבונה. ולחז"ל קאלו פי אכר מסכת עוקצין. לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. השנווה לברכה אלי קאעד יחכיה עליהה.

כאן עלא לברכה מתאע עולם הזה. והאדה כל ואחד ומזלו אלי תכלק ביה. לאכן ודאי הוני אלי יקצד עלא עולם הבא. מאענאהה כוף רבבי. הוני קאעד יקוללנה תחבו באש כוף רבבי מתאעכם מה יתאתרשי. שדו פי מדת השלום. והאדה הווא אלי נתמנאוו פי בלאדנה. והוני נשכרו הנאס אלי חאוול ומה זאלת תחאוול באש יוולי השלום פי בלאדנה. ונשאללה רבבי יוופקהם באש יתווצלו יעמלו השלום פלבלאד לכל. ובאש כבאראת לבלאד יתלפתו באש יווריו כוף רבבי לנאס אלי מה תערפשי וגאלטה פי ברשה חאזאת. ותרזע בלאדנה הזגירה האדי מפכרה ללבלדאן לכל כיף מה כאנת. ונזיבו הוני מעשה עלא קבר זדיד מתאע תלמיד חכם חוזר בתשובה ענדו קראבאת לעסר שנין. נהאר התלאתין מתאעהו. נהאר אלי פי ישראל יעמלו הרכאמה. נלקאו ראזל כביר ואקף פי ידו תהלים ויקרא. הווא איכה וכלטו למשפחה מתאע לאברך האדה אלי מן לבאשהם ואצ'ח אלי מה ענדום חתה עאלאקה מעה הדין. הבטו מן לכראהב אלי זאוו ביהם. והוני תקרב ראזל כביר לאלי קאעד יקרא התהלים קאלו האשכון קאלך אלי נחבו האשכון יקרא עליה תהלים. קאלו אנתין תערפני והאנה נערפך מליח. ומוש מן חקך באש תוורילי השנווה נעמל פי ולדי. הוני הראזל התאני וזהו חמאר ולפאמילייה מתאעו אלי זאת מעאהו וקפו באהתין. קאלום תחבו תערפו כל שיי אקעדו נחכילכם. קאלום האנה אסמי משה. לחכאייה האדי נצארת אקבל ארבעין סנה. יוסף האדה אלי קדאמכם כאן זארי ונזם דבר רכסה באש יכרז מן רוסיה הווא ומרתו וולדו. ולאכן פלווקת האדאך ולדו נפטר. ובהאדה האנה טלבת מנו באש נעטיהו ולדי ירפעו מעאהו לישראל. והאנה וקתלי יחן עלייה רבבי ונזי לישראל נאכדו. ותפאהמנה וכדה ולדי מעאהו. ואקבל מה יכרז מן הדאר קלתלו אסמע ראו האנה חנעטיך ולדי באש יעיש יהודי פי ארץ ישראל. מאענאהה נחבך תעלמו הדין מליח. עלא לאקל אידה כאן מה נזמתש נקאבלו פי עולם הזה. באעד למיתה יעמללי נחת רוח. תלאתין סנה תעדאו והאנה נעארך באש נכרז מן רוסיה. מה עמרי מה נסית ולדי אלי מה נערפשי האשנווה נצאר פיה. באעד תלאתין סנה תחל אתיחאד הסופייאתי ועארכת וכרזת וזית לישראל. פלאוול מה ערפתשי כיפאש חנלקא ולדי האו יוסף זארי. ולאכן רבבי יחבני. אלי סכנת הוני פלבלאד אלי עאייש יוסף. ומוש פלבלאד ברך. כאנשי פשכונה אלי עאייש פיהה יוסף ומעאהו ולדי. לאכן ללאסף השאדיד לקית אלי יוסף בזמיע כיפו ומן גיר מה יגצב עליה חד סלם פדין וחתה ולדי כיף כיף. ובהאדה כממת באש נעמל כטוה. לכטוה לאוולה קאבלת ולדי וקלתלו נחב נחכי מעאהו. ובשוייה חכיתלו לחכאייה לכל. וקלתלו מה יקולשי ליוסף אלי הווא עמל מעאייה מזייה ומה נחבשי נחשמו. פלאוול תגשש עלייה וקאלי תכדב. קלתלו תנזם תתאכד. ופעלן תבת פלארשיף מתאע יוסף וערף כל שיי. זאני קאלי השנווה טאלב מני. קלתלו טאלב מנך חאזה ואחדה. ילזמך תעיש יהודי בלחק. קאלי השנווה ילזמני נעמל. קלתלו חתתה האנה מה נערפשי. אלי עשת פי בלאד מה תכליכשי תעמל הדין. ולאכן נמשיו מעה בעצ'נה ללישיבה ונטלבו מן הרבי גאדי באש יעלמנה הדין. ומן וקתהה בדה ולדי ירזע בתשובה חתתה אלי ולינה הזוז בעלי תשובה כאמלין. צחיח יא יוסף האו לא. קאלו צחיח. האמה השנווה נפעך התשובה אלי עמלהה ולדך. האו פלאכר מאת מן גיר מה יתמתע בחייאתו. קאלו בלעכס הווא תווה קאעד יאכד פי כרה לכדמה אלי כדמהה. ולאכן אנתין חצ'רתש רוחך. ראך כברת. ותערף השנווה כאן יקוללנה בוך ז"ל וקתלי כננה זגאר. אלי כל מצוה אלי נעמלוהה ענדהה חשאבהה פי עולם הבא. הוני קאם יבכי יוסף. קאלו צחיח מה חצ'רת חתה שיי. ותווה עלא ידך נרזע חתה האנה. טלעו מעה בעצ'הם ללכרהבה מן גאדי לרבי באש יוורילו טריק התשובה. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.   

התמודדותו של הרב יוסף משאש עם כתיבת שמות פרטיים בגיטין

התמודדותו של הרב יוסף משאש עם כתיבת שמות פרטיים בגיטין

 

הפטרת כי תשא בנוסח יהודי מרוקו \ haftarah ki tisa

הפטרת כי תשא בנוסח יהודי מרוקו \ haftorah ki tisa \ haftarah ki tisa

 

איתמר מלכא

טללי אורות בתורת רבנו ״אור החיים״ הק׳ לספר שמות – פרשת ״כי תשא״.

טללי אורות בתורת רבנו ״אור החיים״ הק׳ לספר שמות – פרשת ״כי תשא״.Asilah

מאת: הרב משה א. שמיר

״כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם… ונתנו איש כפר נפשו… מחצית השקל תרומה להי״ (כי תשא ל, יב)

מחצית השקל – תיקון חטא העגל (רבנו ״אור החים הק׳).

רבנו ״אור החיים״ הקדוש אומר על פי חז״ל שהציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי ״כי תישא את ראש בני ישראל״ במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל היות והם חזרו בתשובה, ואחר כך תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: ״החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה – נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות״.

את זאת הוא לומד מתוספת ו׳ החיבור במילה ״ו-נתנו״. קודם הם חזרו בתשובה, ואחר כך ״נתנו״ מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע״י שכולם ירתמו ויתרמו, יחזרו לשלמות.

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

״וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק״ (שמות לב ו).

התהליך הנ״ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות והעמותות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן דל, הפועלים בראשית דרכן מתוך מסירות – ולבסוף ״כל אחד עושה לביתו״.

במעמד הר סיני – ו׳ בסיון, משה התבקש על ידי הקב״ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז׳ בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח׳ בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז׳ בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז׳ בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון הכהן ניסה להרגיע ולמשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את ״נזמי הזהב״ של נשותיהם היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם מהם נעשה העגל: ״ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלוקיך ישראל״.

אהרון ניסה לדחוק את הקץ ובקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – ״חג לה׳ מחר״, היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו השכם בבוקר: ״וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק״ (שמות לב ו). אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב בדרכם ליצירת העגל ועבודה זרה: בשלב הראשון, מעלים קורבנות ״עולות״ – שכל בשרם מוקדש כל כולו לה׳. מתנהגים כצדיקים גמורים. בשלב השני, קרבנות ״שלמים״ בהם משתתפים הקב״ה, הכהנים והמקריבים. ״שלמים״ – עושים שלום עם כולם. בשלב השלישי: ״לאכול ולשתות״ – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם. בשלב הרביעי: ״ויקומו לצחק״ – ״יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור (רש״י).

התהליך הנ״ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות והעמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל עד מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והתלהבות – ולבסוף, ״כל אחד עושה לביתו״, בבחינת הכתוב: ״רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם״ (תהלים קמט, ו). הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים רק לשם שמים. על הדרך, חרב האינטרסים עובדת בשלבים.

"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (יבנו ״אור החיים״ הק׳ שמות לא, ב).

במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירות נפשו של חור הלכה למעשה, זכה נכדו בצלאל, לבנות את כלי המשכן ככתוב: ״ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמות לא, ב-ד).

רבנו ״אור החיים״ הק׳ אומר על כך: ״ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל״. רש״י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. לפי עומק הפשט, הביטוי ״דעת״ רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו. הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו״איש עצתו יודיענו״ (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם״.

בברכת ״אתה חונן״ מבקשים אנו מהקב״ה לחונן אותנו בחינם במשולש המחשבתי: חכמה, בינה ודעת.

הגמרא (שבת פח ע״ב) מדמה את מעשה העגל ל״כלה המזנה בתוך חופתה״. רש״י אומר (כי תשא לג לה) ״שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל״. הסיבה לכך היא שבכל דור אנו חוטאים במעין עגל הזהב דבר הנובע מחוסר אמונה תמימה בקב״ה, לכן באה – מצות פרה אדומה שמאפרה מטהרים טמאים דבר שאין בו שום היגיון אלא חוקה. כך באמונה בה׳, יש לקבל עול מלכות שמים ללא שום הסבר. משה רבנו מבקש מה׳: ״הראני נא את כבודך״ – איך אתה הקב״ה מנהיג את העולם? הקב״ה עונה למשה: ״כי לא יראני האדם וחי״ -האדם לא יכול להבין איך הקב״ה מנהל את העולם, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בכל מה שקורה היות וגם בחטא העגל רק ״העם״ = הערב רב פגם באמונה בקב״ה, ועמ״י נענש בגלל שלא מחו כדברי אוה״ח הק׳ במקום. הנביא חבקוק אומר: ״וצדיק באמונתו – יחיה״. בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה/יבחן, על פי אמונתו. שנזכה.

״אך את שבתתי תשמרו… ושמרתם את השבת פי קדש היא לכם…

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת״ (כי תישא לא יג-יז).

רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל", חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע״ב].

מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה כך שיוכל להקשיב לדבר ה׳. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא. ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים חמים והושיבו אותו נגד המדורה… (יומא לה ע״ב). להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. ״הקטן״ שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים. מה נענה ביום התוכחה על כך, שלמרות עידן המותרות- משקיעים אנו מעט זמן בלימוד ״תורת חיים אמת״.

״ושמרו בני ישראל את השבת״.

6 מתוך 12 פירושי רבנו "אור החיים" הקדוש.

רבנו ״אור החיים״ הק׳ שואל: מדוע התורה חזרה שוב על מצוות שמירת השבת בפעם השלישית? מה כוונת הכתוב: ״לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?. הוא מיישב את השאלות הנ״ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.

א. עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את ״יום השביעי״ המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש על ידי בית הדין.

ב. אדם בודד שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, ״מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה…״ (שו״ע סימן שד״מ ס״א). טעם הדבר, כדי ״לעשות את השבת״, שלא ישכח את יום השבת האמתי.

ג. ״ושמרו בני ישראל את השבת״ – נצפה מתוך שמחה לבוא השבת בשביל לשמור ו״לעשות את השבת״.

ד. ״ושמרו בני ישראל את השבת״ – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ״ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת ״לעשות את השבת״ כפסיקת מרן (השו״ע סימן רס״א ס״ב) ״יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש״. בירושלים מוסיפים 40 דקות.

ה. רבי שמעון בר יוחאי אומר: אמרה השבת לפני הקב״ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב״ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל במעמד הר סיני, אמר להם הקב״ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: ״ושמרו בני ישראל את השבת״ – כדי ״לעשות את השבת״. הזיווג עם השבת נעשה בלימוד תורה. על שעה של לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף כדברי ה״בן איש חי״.

ו. ״ויום השביעי שבת לה׳ אלוקיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך…״. כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל הרחוקים שלא יחללו את השבת. לכן נאמר ״ושמרו בני ישראל את השבת״ – לשמור שלא תתחלל גם על ידי אחרים. כמו כן לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים ״שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר שמא יטה.

מוסר השכל: עד כמה אנו צריכים ללמוד דיני שבת כדי לשמור שבת כהלכתה.

על הקשר בין שם הפרשה ״כי תישא״ למצוות השבת המופיעה בפרשה. אם תישא = תרים את ראש האותיות מעל המלה ר-א-ש, תקבל שבת:

האות שמעל ר היא – ש האות שמעל א היא – ב האות שמעל ש היא – ת . (הרב כדיר סבאן).

מחצית השקל – ומשמעותה הפנימית. "אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב'יה מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו – כזה יתנו" (מדרש תנחומא).

״באחד באדר, משמיעין על השקלים…״. (שקלים פרי א, משנה אי). השבת שלפני ר״ח אדר, נקראת ״שבת שקלים״ היות ובכל בתי הכנסת מוציאים ספר תורה שני ובו קוראים את פרשת ״כי תשא״ עד ״לכפר על נפשותיכם״ כדי להזכיר לאנשים ״מבן עשרים שנה ומעלה״ לתרום את מחצית השקל. בתקופת המקדש, המצווה היא מדאורייתא, ומהכסף נקנו קורבנות ציבור. את זאת לומד רבי טבי בשם רבי יאשיה בגמרא (מגילה כט, ע״ב) מהכתוב: ״זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה״ (במדבר כח, יד). ״זאת עולת חודש״ – עולת ראש חודש, ״בחודשו״ – מן השקלים החדשים״, ״לחודשי השנה״ – בחודש הראשון שהוא ניסן, לחודשי השנה״. כולמר, החל מר״ח ניסן, יש לקנות את קרבנות ציבור מהשקלים החדשים. את יתרת הכסף משנה קודמת, מופנה לבדק הבית. ערך השקל לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל. בזמן המשנה, מטבע הסלע הייתה שווה ל״שקל הקודש״ שבתורה. יוצא שמחצית הסלע = 2 דינרים = מחצית השקל של התורה. בימינו, תורמים ״זכר למחצית השקל״ בלבד. נוהגים לחשב את ערך מחצית השקל לפי מחיר אונקיית כסף {31.1 גרם} בבורסת לונדון השווה כ-$29, בתוספת 30% תקור {עמלות, הובלה, ביטוח וכוי}, יהיה מחירה כ-$40. מכאן יוצא שערך מחצית השקל {7.10גרם} הוא כ-10 דולרים. (החישוב לפי גדעון ישראלי מחבר ״טל מן הגיזה״). בפוסקים קיימות דעות שונות. הגאונים: 17 גרם כסף. הרמב״ן אומר שכאשר הגיע לעכו, הראו לו מטבע השווה למחצית השקל. אבל לא בהכרח נכון. המקובל כיום, הוא דעת ״הבית דוד״ שערך מחצית השקל: 8.7 גרם כסף. ״בעל הטורים״ אומר: שקל בגימטריא נפש [430}. ניתן להוסיף שהתרומה הנקראת ״מחצית השקל בשקל הקודש״ – מתקדשת ומכפרת על הנפש ״העוברת על הפיקודים״ – העוברת עבירות. על השאלה מדוע לא מקדימים ״שבת זכר״ שנאמרה לפני מצוות ״מחצית השקל״? עונה רבי שמעון בן לקיש: ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל. לפיכך ציווה ה׳ להקדים את שקלי ישראל לפני פרשת זכר״ – להקדים תרופה למכה. (מגילה, יג ע״ב). ״כל העובר על הקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת ה׳״ (שמות ל, יד).

בעל הטורים: מבן עשרים שנה״ – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע״א ד״ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש שוות חצי שקל לששים ריבוא יוצאי מצרים. ב״הגהות הב״ח״ מובא החישוב לכך כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר ״חיים של תורה״. שקלי המן:

כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 !כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר. מנה = 25 שקלים. 600,000*25= 15,000,000. מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000 שקלי עם ישראל:

עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. ״מבן עשרים ועד בן שבעים שנה״. 600,000*50= 30,000,000

״זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש״. ״זה יתנו״- מפרש רש״י ״הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל״. על זה מסביר הרב אלימלך מליזאנסק, (שיום פטירתו חל בכ״א באדר. בספרו על התורה.) אש – מצד אחד, היא היסוד החשוב ביותר, שבלעדיו אין חיים, מקור אנרגיה, מניע מכונות, מביא הון רב לבעליו, ומצד שני האש גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש. בהשוואת האש לכסף, גם הכסף הוא כך, מצד אחד יכול להרוס ומצד שני, ע״י מתן צדקה ומעשר ניתן להגיע באמצעות הכסף עד כסא הכבוד. הגמרא אומרת ״גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים״. בספר ״פנינים משלחן הגר״א״ נאמר: אם ננתח את המלה ״מ-ח-צ-י-ת״. האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת את הצדקה, כאשר האותיות הצמודות לה חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.

על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים ״השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה״ מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר ״השיב את חמתי״, כלומר, ״השיב את המלה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במלה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.

׳זכור את אשר עשה לך עמלק…׳׳ (דברים כה, י« – יט). המן האגגי הפרסי העמלקי, הגרמני והאירני – עמלק שבכל דור ודור.

בשבת הסמוכה לפורים, תחול ״שבת זכור״ בה מצווים מדאורייתא לזכור את מעשי עמלק על ידי קריאה בספר תורה, ולכן משתדלים להוציא ספר תורה מהודר לשם כך בו קורא המפטיר בספר שני את פרשת ״זכור״, ואחר כך קוראים בהפטרה מתוך ספר (שמואל א טו) המתאר את מלחמת שאול בעמלק, חטאו וקריעת המלוכה משאול. עמלק ״מלווה״ את עם ישראל מאז יעקב אבינו כאשר עשיו הרשע – הסבא של עמלק עורך ״קבלת פנים״ צבאית ליעקב אבינו וב״ב החוזרים מלבן הארמי ומנסה לחסלם. לאחר יציאת עם ישראל ממצרים, עמלק מתייצב על משמרתו ונלחם עם ישראל ברפידים. (שמות בשלח יז, ח -טז). עמלק שוב מתגלה בדמותו של המן האגגי, שהיה מוכן לשחד את אחשוורוש בסכום של עשרת אלפי כיכרות כסף השוות כיום למיליון דולר. בגרמניה המזוהה עם עמלק כדברי הגמרא (מגילה ו ע״א) לפסוק: ״אל תיתן ה׳ מאווי רשע, זממו אל תפק״ (תהלים קמ, ט).. ״אמר יעקב לפני הקב״ה: ריבונו של עולם, אל תיתן לעשיו הרשע תאוות לבו. זממו אל תפק – זו גרממיה של רומי״. ויש גורסים גרמניה של רומי.

במשפטי נירנברג לאחר השואה, עמדו לדין 23 פושעי מלחמה נאציים, 11 מתוכם נידוני למוות. היה צפוי שיוצאו להורג ע״י כיתת יורים בהיות המשפט צבאי, אבל הוחלט לבסוף לתלות אותם. אחד מהם, הצורר ה-ר-מ-ן = אותיות המן + ר-שע. גרינג ממקימי הגסטפו התאבד בכלאו שעתיים לפני ביצוע גזר הדין, כך שביום כ״א תשרי 

תש״ז {1946} -יום הושענא רבה = יום החיתום, נתלו רק עשרה. זוהי מעין מהדורה חוזרת של עשרת בני המן שנתלו על העץ.

שנת תש״ז אכן רמוזה באותיות הקטנות בשמות עשרת בני המן שנתלו במגילה: פרשנדתא, פרמשתא, ויזתא = ת – ש – ז 1946. האות ו במלים ״ואת״ המופיעה בבני המן רומזת לריבוי, היות ומבחינה תחבירית היא מיותרת. זה רומז לאלף השישי בו הצוררים הנאציים נתלו. גם המלה ״ואת״ המופיעה לפני כל אחד מבני המן, באה לרבות כדברי רבותינו (ילקוט מעם לועז אסתר רלז) רומזת על תליית עשרה נוספים בנוסף לעשרת בני המן. כמו כן, המלה ״את״ רומזת תמיד לריבוי כדברי הגמרא (סוטה יז, ע״א).

מעניין לציין, שאחד הנידונים הגרמניים יוליוס שטרייכר שבמשך עשרים שנה הפיץ שנאה נגד העם היהודי בעיתונו ״דר שטירמר״ בו שימש כעורך, אמר לפני שחבל התלייה נכרך על צווארו: ״חג פורים 1946״. כל זה מסביר את דברי חכמים ש״אסתר ברוח הקודש נאמרה״ (מגילה ז ע״א).

כעמלק אחרון של ימינו, מהווים היאטולות מאירן/פרס – צאצאי המן הרשע המכריזים השכם והערב על רצונם להשמיד אותנו ללא כל התגרות מצדנו כמו ״קבלת הפנים הצבאית העמלקית״ לה ״זכינו״ עם יציאתנו ממצרים.

"אראנו נפלאות״

מטבע של אש – אש לשון הרע.

בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים שחי בעיקר על תרומות מחו״ל, סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על ארץ ישראל, כך שתרומות בוששו להגיע. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה אותה קנה במכולת השכונתית. האבא שלא מצא את המטבע במחבוא וראה את הילד מוצץ סוכריה על מקל, ניגש ישר לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז היות וגם הציבור האמין למוהל. לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב, מזה הבנתי שהוריו עשירים היות ונותנים לו לשחק במטבע של זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן החלטתי לחלפיף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אחזיר לך את מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מהילד שלך רק מטבע רגילה. לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.

חז״ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב״ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב״ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, אבל מצד שני, האש יכולה גם לשרוף חלילה. גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת ״צדיק אוכל לשובע נפשו״ מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת ״פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד״.

״המטבע של אש״ – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדו השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של העני והדל.

שבת שלום ומבורך – משה שמיר

ברכת מזל טוב וברכות נאצלות – לאסף ומיכל לנישואיכם. יקוים בכם ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ – בתוך התא המשפחתי.

לע״נ: הסבא הצדיק רבי יוסף בר עליה ע״ה, והסבתא הצדיקהזוהרה בת חנה ע״ה –

הסבא והסבתא של החתן אסף נ״י. לע״נ: הצדיקות הסבתא רבא חנה בת מרים ע״ה, ועליה בת מרים ע״ה – הסבתות רבות של החתן אסף נ״י. לע״נ הסבא רבא הרה״צ רבי אברהם בר אסתר וע״ה ומו״ר אביו המלוב״ן הצדיק רבי מסעוד אסולין ע״ה.

Norman Stillman L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE

Les exilés séfarades vinrent au Maroc en plusieurs vagues aux XlVème et XVème siècles. Beaucoup s'établirent dans les villes côtières sous contrôle portuguais, telles que Arzila, Azemour, Safi, Mazagan et Santa Cruz (Agadir). Les nouveaux venus étaient pour la plupart économiquement et culturellement supérieurs à la population juive indigène, laquelle ils désignaient avec condescendance des noms de forasteros (étrangers) ou berberiscos (berbères ou indigènes). Ceux que nous voyons comme intermédiaires entre les Wattàsides et le Portugal, et à un degré moindre l'Espagne, appartenaient à l'élite intellectuelle et commerçante qui vint vite à dominer la vie communale juive au Maroc.

Les Ouattassides (arabe : waṭāsīyūn, وطاسيون) ou Banû Watâs (arabe : banū al-waṭās, بنو الوطاس, tamazight : Aït Waṭas, ⴰⵢⵜ ⵡⴰⵜⴰⵙ) forment une dynastie berbère marocaine ayant succédé aux Mérinides dès 1472. Ils seront évincés par les Saadiens en 1554.

Comme les Mérinides, dont ils sont souvent décrits comme une branche, les Ouattassides sont berbères d'origine zénète

De leur forteresse de Tazouta, entre Melilla et la Moulouya, les Wattassides ont peu à peu étendu leur puissance aux dépens des Mérinides régnants. Les deux familles étant apparentées, les Mérinides ont recruté de nombreux vizirs chez les Ouattassides ; ces derniers prirent peu à peu le pouvoir, que le dernier sultan Mérinide perdit complètement en 1465. La chute des Mérinidesest suivie par une période de confusion qui dura jusqu'en 1472, au terme de laquelle les Ouattassides deviennent sultans.

À partir de 1528, les princes Saadiens, qui contrôlent le sud du Maroc depuis 1509 et Marrakech depuis 1524, cessent de reconnaître le pouvoir central wattasside. De ce fait, le Maroc se trouva divisé en deux entités. À l'issue du conflit opposant Saadiens et Wattassides, ces derniers sont définitivement vaincus en 1554, permettant aux premiers de réunifier le pays.

 Jacob Ruté par exemple devint le Nagid (chef laïc) de la communauté juive de Fès. De nombreux autres réfugiés appartenaient à la bourgeoisie, y compris des artisans et techniciens qui détenaient de hauts talents militaires et stratégiques.

Une fois encore, on ne doit pas tirer des conclusions hâtives sur la situation des juifs dans la société marocaine de cette époque: la plupart des nouveaux venus semblent avoir préférer vivre dans les villes côtières occupées par les Portugais plutôt que dans celles de l'intérieur islamique. Ils prirent part à la défense de ces enclaves contre les attaques musulmanes et cherchèrent à se retirer avec les colons chrétiens quand les Portugais durent les évacuer. Les raisons de cette intéressante préférence étaient tant sociales qu'économiques. Les Portugais étaient remarquablement tolérants envers les juifs dans leurs possessions africaines malgré la promulgation de l'Edit d'Expulsion de 1497 ou l'établissement de l'Inquisition en 1540. En outre, les ports étaient probablement les entrepôts commerciaux les plus actifs de l'époque et contrairement à la situation qui leur était faite dans les principales villes de l'intérieur, les artisans n'étaient pas exclus par les guildes islamiques.

Les juifs qui servirent les Wattâsides, et ensuite les Saadiens, appartenaient à une élite privilégiée. Comme la plupart des hommes qui évoluaient dans la Cour, une distance considérable les séparait du reste de la population. Certains étaient des chefs de communauté compétents, tandis que d'autres pouvaient être aussi tyranniques et insupportables envers leurs coreligionnaires que n'importe quel autre courtisan. La vie n'était probablement pas très facile pour ceux qui n'appartenaient pas à la classe dirigeante au Maroc, une observation qui, dans une certaine mesure, est encore valable aujourd'hui.

Durant le bas moyen-âge et les débuts des temps modernes, les lois régissant la situation des juifs au Maroc étaient parmi les plus sévères de tout le monde arabe. Vers la fin du XVème siècle, un nombre considérable de décisions juridiques concernant le traitement restrictif des juifs avait déjà été accumulé comme on peut le constater dans le Kitâb al-Mi'yâr al-Mughrib (La Pierre de touche merveilleuse), la grande compilation de fatwâs maghrébines éditée par Ahmad al- Wansharlsî, mort à Fès en 1508.

Dans les principales villes et dans les centres religieux du Maroc, l'injonction coranique d'humilier les dhimmîs y était littéralement appliquée tandis que les lois somptuaires y étaient strictement ob­servées. Outre les vêtements distinctifs et les restrictions concernant les montures, les juifs devaient marcher pieds-nus dans les rues de certaines villes et généralement lorsqu'ils passaient à proximité d'une mosquée. Tel était le cas de Séfrou par exemple, jusqu'au règne de Moulay al-Hasan (1873-1894), qui annula cette pratique typiquement maghrébine. Les juifs n'étaient autorisés presque nulle part à porter des chaussures de cuir pour marcher en dehors du mellâh. A Fès, depuis le début du XVIème siècle, les chaussures prescrites aux juifs étaient des sandales de paille.

Cette application très stricte des lois de ségrégation ou shakla (ghiyàr au Moyen-Orient) était très probablement dûe à l'importance socio-politique grandissante de personnalités religieuses charisma­tiques à travers le Maroc durant les dernières années de la dynastie marinide.

[1]        Selon le Rabbin David Ovadia, The Communily of Sefrou, III, Jérusalem 1975, p. 144 (hébreu). Cette pratique fut abolie après un incident dans lequel un juif étranger venu au Maroc pour receuillir des dons destinés aux institutions religieuses de Terre Sainte fut frappé parce qu'il oublia d'enlever ses chaussures devant une mosquée. La victime s'est plainte auprès du son consul qui intervint devant les autorités. Auparavant, les femmes juives avaient été exemptées de cette exigence par Mawlày Sulaymân (1792-1822

פורים בעיתון אל-חורייה שנת 1922

 

פורים-אל חורייאהודעה שהופיעה בעיתון " אל חורייא ב 01/03/1922 במרוקו, עיתון שהופיע בשפה הערבית יהודית. בכלל השיטוט בארכיוני העיתונים מניב ידיעות רבות וחשובות המתארות את חייהם של יהודי כל מרוקו, צרותים שהיו מרובות, חיי המסחר,חדשות מהעולם ובעיקר הקשר לארץ ישראל

האדי לפאיז עאם וואחד. אלעדו דליהוד המן כאן יחאב יפניהום כאלהום לאכן אללאה עמאללהום וואחד אניס כביר ופללתהום, עלא קבאל האד אסי נעמאלו פורים.

 זה מה שקרה שניה אחת. אובי היהודים המן רצה לקבור אותם כולם, אך אלוהים עשה להם נס אחד והצילם, ועל כן אנו חוגגים את חג הפורים

האד למעשה הווא כא יזרא דימא פליהודשי מרראת כא יכונו פרחאנין ושי מרראת פלהנא או שי מרראת מוזידין באס איפנוהום או סידי רבי כא יפכהום מן כול דיקא או אייאמאת מלאח דלפרחא כא יזוי.

מעשה זה קורה תמיד ליהודים, לעתים היו שמחים, לעתים מרותים, ולעתים מוכנים המה לכל צרה, ואדוננו הקדוש מצילם מכל צרה וצוקה והנה באים עליהם ימים טובים של שמחה

זה ההסבר שנותן הכותב לקוראיו, בצורה שטחית ביותר.  בסוף ההודעה הוא מוסיף הטפות מוסר – חתא חנא מלזום עלינא אנכונו יהוד מלאח…שומה עלינו להיות יהודים טובים ( כמובן שכאן הוא התכוון לדרכה של התורה והמצוות…..)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר