ארכיון יומי: 14 בפברואר 2016


מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים בענייני יהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

מי שלא הורגל מנעוריו לקיים את מצוות התורה הרבות – הן יהיו עבורו עול כבד וייתכן שלא יוכל לקיימן. מוטב שלא יתגייר. גישה זו של היהדות נוהגת גם כלפי כל אדם פרטי הבא כיחיד ומבקש להתגייר. על אחת כמה וכמה יש לנקוט משנה זהירות כאשר מדובר בקבוצה שלמה שמבקשת להסתפח לעם היהודי. כך היה בעיר מדינה, כאשר בא מוחמד עם קבוצה שלמה של ערבים וביקשו להתגייר. יחיד המתגייר מושפע מהחברה היהודית הסובבת אותו והוא יכול להתערות לגמרי בתוך כלל הציבור היהודי. לא כן כאשר קבוצה שלמה והומוגנית באה להתגייר. מטבע הדברים יש לחשוש שגם לאחר גיורם הם ישארו נבדלים מכלל העם, לא יושפעו ממנו ולא יקיימו את המצוות כהלכה.

ואכן, תקדימים היסטוריים מלמדים על ניסיון לא מוצלח בגיורים המוניים: הערב-רב שיצאו עם ישראל ממצרים; עבדי שלמה; הכותים-השומרונים, שלא הקפידו בשמירת המצוות כהוגן ונעשו שונאים ליהודים: האדומים ש׳התייהדו׳ לאחר שינאי המלך ניצח אותם. כנראה הם היו מהנוצרים הראשונים, שבאו מאומות העולם וחברו לבסוף לרומאים וסייעו להם בחורבן בית המקדש השני. גם בני העם הכוזרי, קבוצה אתנית שגרה בין הוולגה ובין האורל, שהתגיירו במאה השמינית, לא עלה גיורם יפה, ובמהלך הדורות התנצרו או התאסלמו רבים מהם.

הערת המחבר : רבי אברהם בן הרמבי׳ם בפירושו על בראשית כה, כג, ודיל: ״״.וגם בבית שני כאשר גברה מלכות ישראל נכנע אדום וחזרו אל משמעתם והזקיקו אותם [ישראל] למילה כמו שהובא בדברי הימים ליוסף בן גוריון, ובסוף בית שני כאשר נחלשו ישראל גברו אדום והם היו סיבה לחורבן בית שני כמו שהתנבא דוד בזה ואמר: זכר השם לבני אדום את יום ירושלים וכוי, ונאמר בקינות: שישי ושמחי בת אדום וכר, ונסבה ל]התגלות הדת הנוצרית אשר [אדום היו] עיקרה כלומר מייסדי שיטתה אחרי מות ישו… נכמה] שנים כמו שהוא מפורסם, ולפיכך נתיחסו הנוצרים כולם לאדום אע״פ שהיו מאומות הרבה אשר נכנסו בדתם, כמו שמתייחסת דת האסלאם לישמעאל אע׳׳פ שאומות הרבה נכנסו בדתם, ושפלות ישראל וגבורת הנוצרים המציאות כעת עדות עליהן אבל סוף המצב גבורת ישראל ושפלות אדום, כמו שניבא בלעם על זה: והיה אדום ירשה וכר וישראל עושה חיל, וכן: ועלו מושיעים וכר״. גם הרמב״ן, בספרו ספר הגאולה, כותב כדברים אלה; אבל אין כן דעת האבן עזרא לבראשית כז, מ.

דעתם של חכמי הפרושים הוא שאין לגייר לחצאין. שליחיו של ישו נקטו גישה שונה לחלוטין. פאולוס מודה:

״למען היהודים אני כיהודי, כדי להשיג יהודים; למען הכפופים לתורה אני כמו כפוף לתורה – הגם שאינני כפוף לתורה – כדי להשיג את הכפופים לתורה; למען אלה שאין להם תורה אני כמו בלי תורה ־ אף שאינני עומד בלא תורת אלוקים בהיותי כפוף לתורת המשיח ־ כדי להשיג את אלה שאין להם תורה״{ ״אין יהודי אף לא גוי, אין עבד אף לא בן־חורין, לא זכר אף לא נקבה, משום שכלכם אחד במשיח ישוע״, (קורינתים א ט, כ-כא! גלטים ג, כח).

פאולוס יצר דת חדשה, שאיננה לא יהדות ולא דת אדם ונח. הוא מתנגד לברית המילה: ״אני, שאול, אומר לכם שאם תמולו, לא יועיל לכם המשיח. אני חוזר ומעיד בכל איש אשר ימול, כי חובה עליו לשמור את כל התורה״(גלטים ה, ב-ג).

את ברית הבשר הוא החליף ב׳ברית׳ אחרת – זו עם ישו – העולה על המילה, ובאמצעותה תשוחרר האנושית מחטאיה. הוא יוצר דת של יהדות לחצאין:

״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם״ (מעשי השליחים טו, יט-כ).

פשרה זאת איננה דת אדם, נח ואברהם ואיננה יהדות. הגוי לא הצטווה אלא רק לא לאכול דם היוצא מן החי לפני שמתה הבהמה, (סנהדרין נז, א). לדעת פאולוס כבר לא מעניקה שמירת התורה זכות, והוא מבטיח שהנוצרים שותפים בשווה עם היהודים בשכר:

״שיהיו הגויים שותפי נחלה, שותפי גוף ושותפי ההבטחה במשיח ישוע על-ידי הבשורה״(אפזים ג, ו).

מסתבר שההבטחה והתקווה הזאת של פאולוס – שמאמיני ישו יהיו ׳שותפי נחלה, שותפי גוף ושותפי ההבטחה׳ עם היהודים בשכר ששמור לעמו – היא שגרמה לנצרות, ואחריה לאסלאם, למשוך אחריהם המונים רבים כל כך. ההבטחה הזאת גם גרמה לכך שאינם יהודים בעלי כוונה רצינית, שהיו מסוגלים להתגייר גיור אמיתי, לא עשו כן, אלא בחרו את הנצרות והאסלאם. התלמוד קובע: יצירת חוקים בתורת דת עצמאית היא כגזל מן היהודים וכניאוף עם היהדות.

הערת המחבר : סנהדרין נט, א. והטעם, כנראה, כי גוזלים מן היהודים את העתידים להתגייר גיור אמיתי. הם גם ירמו את יהודים שייכנסו לדת החדשה ושיעזבו את היהודים ואת היהדות. הם גם יגזלו אחר כך את ממונם וארצם של עם ישראל בטענה שדתם היא הדת העליונה. הם גם ינסו להתחתן עם יהודיות בטענה שאין בין דתם ליהדות ולא כלום. ראו היטב בעניין זה את דברי הרמב״ם בספרו יד החזקה למלכים י, ט-יא; ואת תשובות הרמב׳׳ם פאר הדור, תשובה נ, שמובאת בלשונה בספרנו בסוף פרק ז.

יש מקום לחקור, האם התנהגות היהודים בעת יצירת הנצרות היתה דוגמה כה טובה, עד שהיה בה כדי להשפיע על אומות העולם לשמור על הדת של שבע מצוות בני נח ? ואם לא, האם ה׳שליחים׳ ומוחמד נטלו על עצמם ׳שליחות׳ שהיהודים לא עסקו בה כדי הצורך? מצד אחר יש לשאול: האם השליחים ותלמידיהם, וכן מוחמד ותלמידיו, לא נושאים על עצמם באחריות במה שהיהודים לא יוכלו להתעסק כראוי להשפיע על האומות?

מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת ?–דורון חכימי

 

מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמתואתם היהודים אשר לכם ניתן הספר האמינו בגילוי שהוריד כעת המאשר את מה שבידכם מקודם לפני שנמחק את צורת פניכם ונסב אותם אחורנית או נקללכם כמו שקיללנו את מחללי השבת.

סוף ציטוט

הפלא ופלא, איך עורכי הקוראן הירשו לעצמם להתבטא כלפי עם הספר בעוינות ובשנאה עיוורת כזו במקום לבקש מהם סליחה ומחילה על כל מעשי הנבלה שביצעו נגדם ביתר׳ב.

על המוסלמים להכיר בעובדה שההון והרכוש היהודי שנגזל מהם בכוח החרב הוא אשר ביסס וחיזק את מוחמד וחבר נאמניו האכזריים שליווהו בדרכו רוויית מעשי רצח, שוד וביזה בעיקר נגד העם היהודי.

היו קנדי אחד מגדולי חוקרי תולדות האיסלאם כותב בספרו ׳מוחמד והחליפות׳ בפרק לידתה של המדינה האיסלאמית, מצטט:

זמן קצר אחרי קרב אוחוד תקף מוחמד את השבט היהודי ״בנו נציר״ שהיה השבט העשיר ביותר בין שבטי היהודים. הקרקעות של בנו נציר חולקו רובן בין המוהג׳רון כך היו המהגרים וביניהם מוחמד עצמו בפעם הראשונה לבעלי קרקעות בנאת אל מדינה.

סוף ציטוט

שנאת מנהיגי האיסלאם כלפי היהודים מתבטאת כתגובה על אי הסכמתם להכיר במוחמד כשליח ה׳ ובגילוי שכביכול הוריד. על כן, חובה להבהיר לכל המוסלמים שמוחמד לא גילה ולא חידש שום דבר שלא היה ידוע למאמינים באלוהים ואף לעובדי האלילים.

הביטוי הכוחני ״נמחק את צורת פניהם ונסוב אותם לאחור״ מבהיר את הבורות של עורכי ספר הקוראן אשר ביטאו את כוח החרב האכזרי שליווה את תולדות האיסלאם מתחילתה גם בכתב.

בהתייחס לכתוב בהמשך סורה 50 מצטט: ״נקללכם כמו שקיללנו את מחללי השבת״. חובה לציין שמוחמד הוא אשר חילל את קדושת יום השבת בקובעו את יום השישי כיום הקדוש למוסלמים. דהיינו, עליכם לקלל את מוחמד ואת יועציו שדחו את יום השבת וחיללו את כבודו ולא את היהודים.

בסורת הנשים פסוק 65 :

ואם יאמרו להם לבוא אל השליח ולהאמים במה שאללאה הוריד תראה שצבועים אלה סוטים ממך לצד אחד אולם כאשר תפגע בהם צרה שבעצם ידיהם גרמו לה הם באים אליך ונשבעים באללאה . סוף ציטוט

קשה להתעמק בכוונת עורכי הקוראן ולהבין את משמעותה המדויקת של האמרה החוזרת ונישנת פעמים אין ספור בספר הקוראן, מצטט: ״לבוא אל השליח ולהאמין במה שאללה הוריד״.

 מה אללה הוריד למוחמד ־ חרב?

היהודים מתוארים בסורה 65 בספר הקוראן כצבועים וכמתחמקים ועוד מודגש בהמשך שאם תפגע בהם צרה הם נכנעים ונשבעים באלוהים. מי לא נכנע ולא התחנן על נפשו תחת החרב האכזרית של האיסלאם? האם רק היהודים המכונים צבועים?

עורכי ספר הקוראן לא היו מספיק חכמים כדי להבין שזוהי תכונה אנושית להיכנע תחת לחץ ותגובת היהודים לא נבעה מצביעות אלא מהסבל שלא יכלו לשאת עוד תחת מעשי הרצח והגזל שהסבו להם לוחמי האיסלאם במשך אותן השנים.

בסורה 93 – 95 בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:

אסור למאמין לרצוח מאמין אחר, מי שרוצח מאמין בכוונה תחילה עונשו גיהינום לנצח וזעם אללה עליו עם קללתו.

סוף ציטוט

עורכי ספר הקוראן כנראה לא הכירו דיים את קורות חייהם של מוחמד וחבר לוחמיו הבכירים, הם אף פסחו בכוונה תחילה על מעשיהם הבלתי אנושיים ועל דחפיהם החייתיים לבצע מעשי זוועה למען שוד וביזה.

ידיהם של מוחמד, אבו בקר, עומר, עותמאן ועלי וכל מצביאי צבאו מגואלות בדמם של אלפי יהודים שהאמינו באלוהים ונרצחו על לא עוול בכפם.

  • האם רוצחי היהודים המאמינים יבואו על עונשם כמתואר בסורה 95-93?
  • האם מוחמד וכל מנהיגי האיסלאם שוכנים בגיהינום לנצח תחת זעמו וקללתו של אללה?

רק אלוהים יודע את התשובה הנכונה.

Brit-La vie Juive a Mogador

Description de l'intérieur de la ville.ברית..גיליון מיוחד

Passons à la description de la disposition des constructions à l'intérieur de la ville.

A ses débuts, la ville n'était pas tellement spacieuse. Elle avait été conçue par un ingénieur français, Cornut, suivant un plan dit "à la Vauban" : ses dimensions ne dépassaient pas celles d'un grand château-fort.

Tout à côté du port, il y avait le quartier administratif et semi-résidentiel. Composé d'une grande bâtisse qui servait aux douanes, avec un logement pour les chefs de service au premier étage, et les bureaux au rez-de- chaussée. Tout près de la bâtisse se trouvaient quelques maisons de hauts fonctionnaires dont une, connue sous le nom de Dar Essoultan, la maison du roi. D'un autre côté était la maison du Cadi avec ses services dont quelques boutiques à l'usage des Adonis.

Dans le prolongement de la Grande muraille vers l'intérieur du quartier, se situait la grande mosquée. Elle était vraiment d'une dimension importante et avec son minaret elle était le plus haut bâtiment de la ville. C'est face à la Mosquée, au moment de la grande prière du vendredi, que se faisaient les ablutions des fidèles. Depuis la rue, on voyait les hommes assis autour d'un bassin où coulait l'eau dont ils se servaient pour se laver la figure, les bras et les pieds.

Tous les hommes qui voulaient passer pour des gens civilement et religieusement bien éduqués procédaient de la même façon. Pourtant, les hauts fonctionnaires, les magistrats et les gens vraiment bien élevés ne se lavaient pas en public. Cet endroit s'appelle Dar Lodo. L'officiant qui était le Caïd, y allait assez cérémonieusement. Mais la vraie cérémonie, c'était la procession du Pacha (ou du gouverneur) de chez lui à la grande place de Dar Elassor ainsi nommée à cause de la bâtisse où était installée la douane, nommée par la suite : la Caserne du Chayla.

 En effet, la bâtisse désaffectée depuis longtemps (les services de la douane ayant été transféré dans un autre endroit) avait servi de caserne aux forces du débarquement français qui avaient occupé Mogador en 1913. Le bateau qui les a débarqués s'appelait Chayla.

Le grand portail de cette caserne est un chef-d'œuvre de l'art marocain et les français en ont fait un site historique et touristique. Il avait inspiré tous les artisans, menuisiers, bijoutiers, dessinateurs, photographes, peintres et comme de bien entendu, les maîtres maçons. Tous ont essayé de reproduire cette œuvre.

Nous disions donc que le Pacha se rendait officiellement à ce Djamaa le vendredi, quelques Mokhaznis ou gardes du corps, s'avançaient au-devant de lui, déblayant le chemin, écartant la foule, les mouches, les chiens et tout ce qui pouvait entraver sa route ou salir ses habits éclatants de blancheur, ajoutant une certaine dignité à la majesté avec laquelle il avançait pas à pas, imitant en cela le cortège du Sultan.

Après lui venaient certains dignitaires de la ville, ses amis, le chef des Mokhaznis (son Khalifat honore un autre Djamaa mais avec moins de cérémonial) et tous les autres Mokhaznis. Après la prière, les Mokhaznis sortent les premiers et s'alignent en face de la mosquée, au garde à vous. Leur chef, qui fait fonction en cette occasion du chef du protocole, leur dit : "Galkoum, el Bacha Allah yaouenkoum".

Eux se plient en avant, faisant une profonde révérence et lui répondent : "Ambarkfi amar Sidi !"

Ce qui revient à dire ceci : "Le Pacha vous dit que Dieu vous aide, que Dieu bénisse votre vie". Leur réponse : "Nous voici à la disposition de notre seigneur pour œuvrer pour sa gloire et son bonheur pendant toute notre vie". Après, le cortège prend le chemin du retour à la maison. Cette cérémonie n'est dépassée en ampleur et en mise en scène que par celle présidée par le Cadi le jour de la Dhiia, la fête du mouton. Les dignitaires de plusieurs confréries s'alignent en un cortège composé de personnes de qualité.

Les plus vénérables, habillés de leurs plus riches habits, vont en tête, tenant des porte-drapeaux avec des emblèmes aux couleurs chatoyantes, surmontés par une boule dorée. Ils chantent d'une voie mélodieuse, leur profession de foi, en une phrase rituelle, répétée en canon. Un groupe commence à réciter la première partie de cette phrase et l'autre groupe la termine en chantant la fin de la phrase. Ils vont ainsi en chantant jusqu'à ce qu'ils arrivent devant l'immeuble du Cadi. Celui-ci sort alors de sa maison avec sa suite personnelle et se joint au cortège, reprenant le même refrain. Ensemble, ils se dirigeaient vers une autre grande mosquée où avait lieu la prière en commun sur une grande place découverte.

A la fin de la prière, le Cadi prenait la parole et haranguait la foule longuement. Après quoi l'on procédait à l'abattage ou plutôt à l'immolation du mouton. Cet acte était considéré comme symbolisant le sacrifice d'Ismaël par le patriarche Abraham, à la place d'Isaac. La coutume consistait à traîner ce mouton pendant tout le trajet de la Medersa – nom donné à la mosquée où ce sacrifice se passait – jusqu'à la maison du Cadi. Et si le mouton restait encore vivant devant cette porte, c'était bon signe pour toute l'année, une année de prospérité et de bonheur. Mais si par malheur le mouton mourait en route, c'était alors un signe de mauvais augure. La fête se poursuivait plus ou moins joyeuse, selon que le mouton avait résisté ou non jusqu'à la maison du Cadi.

Le quartier qui vient ensuite, est le quartier dit "commercial". En réalité, dans toutes les rues que comportait la cité, il n'y en avait pas une qui ait été conçue à cet effet. Tout au plus la rue centrale comprenait une vingtaine de boutiques ou de magasins en deux rangées face à face, distants les uns des autres de la largeur de la rue, c'est-à-dire six à sept mètres. La longueur de la rue est à peu près d'une centaine de mètres. Dans ces magasins se vendait un peu de tout, épicerie, principalement sucre et thé, sucreries et boissons II y avait aussi deux ou trois coiffeurs. Mais le négoce, le vrai commerce se faisait plus prosaïquement, dans les maisons même des négociants.

אני לדודי-כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

פיוט לתפלין סימן אני יחייא חזק.yechia_adahan

 נועם גדילים תעשה לך.

 יברך את הנערים. שלמה מאיר נבחרים :

 

אור לי״ד שנים בזריזות. ישמר מצוות בעליזות. אשרי אנוש יעשה זאת. לשם אדיר האדירים:

נשכר וזריז במהרה. אביהם להם עטרה. לעוטה כשלמה .אורה מאיר לארץ לדרים:

יוסד ארץ לשמים. ירבה לו שפע כפלים. בברכת אליהים חיים. ברחמיו משקה הרים:

באו האחים בשניהם. תוך ישראל אחיהם. שם יי נקרא עליהם. בורא רוח יוצר הרים:

חבש לראשם עטרות. ציצית ותפלין מאירות. לשם יוצר המאורות. מלף מלכים ושרים:

יזהרו בברכתם. בכל יום עת הנחתם. אל שדי יברך אותם.בברכת אבות והורים:

יראת יי תוסיף ימים. לאשר ד.הולכים בתמים. בעבודת חי העולמים. בה יזרח אור לישרים:

 

אב רחמן רחם עלינו . בזכות ישראל אבינו . וגלה נא קץ ישענו. בזכות תמימים ויערים:

חנוך שלמה חיש קומה . לקרות תורה התמימה – בתוך עדה השלמה בני מלכים ושרים:

זרז עצמך בטהרה. אתה מאיר קום מהרה. לברך על ספר התורה בתוך אהובים ברודים:

הפרק בפאס הערבית – מארץ מבוא השמש – הירשברג

מארץ מבוא השמש

הפגישה השנייה עם עבד אל-חיי אל-כיתאני הייתה ללא עדים. נראה, כי שומרי ראשו ביררו בינתיים את אשר היה טעון בירור. השייך היה אדיב ביותר. הפעם שוחחנו על עניינים יהודיים. הוא סיפר לי על מקרים המרובים, שבהם היו פונים אליו יהודים, שיהא מליץ יושרם בפני הפאשות ובבתי הדין, במיוחד באזור הדרום. רק לפני זמן מועט קיבל במתנה לספרייתו ספרי דת אחדים בעברית, אות הוקרה על עזרתו, שהגיש לקבוצת יהודים, כדי להוציא לצדק דינם בסכסוכים עם שכניהם המוסלמים

המשבר התברר לפני הקאיד, נציג הפאשא. השייך ציווה להביא את הספרים, ופתח אותם במהופך. היו אלה שני כרכים של ש"ס, הוצאת פרנקפורט מלפני מאתיים שנה. מסכת בבא בתרא ומספר מסכתות בסדר מועד, עם הקדשה ודברי תודה בלשון ערבית, באותיות עבריות. בין יהודי המגרב רק מתי מספר יודעים לקרוא ולכתוב אותיות ערביות.

גישתו של השייך הייתה זו של " מולא ", האדון המעניק חסות לד'מי, לנתין, הבא לחסות בצלו. שוחחנו גל על עניינים כלליים, של יחסים בין יהודים ומוסלמים. כשנפרדתי ממנו ביקשני למסור את ברכתו שלום לכל היהודים, בכל מקום שהם ולהבטיחם, כי מוסלמים כנים וטהורי לב רואים בהם את אחיהם. ואלמלא ה " סיאסה ", הפוליטיקה בצורתה החדשה. והזרים המעוניינים ללבות את השנאה יכולנו לחיות בשלום ובידידות. כשנפרדנו מסר לי השייך את מספר הטלפון שלו ( שאינו במדריך ), וביקשני, כל אימת שאזדמן לפאס אתקשר אתו, כדי לקבוע זמן לשיחה.

בבואי אל עבד אל-חיי הייתה השעה לפני בין הערביים. כשיצאתי ירד החושך ושוב נאלצתי לעשות את דרכי ברגל בשכונה השוממה,. ואיש לא עקב אחרי ואיש לא ניגש אלי. חזרתילמללאח. היה ערב מוצאי יום טוב אחרון של הגלויות. בבית אחת המשפחות הסוחרים הוותיקים נפגשתי עם מובלמים אחדים, שבאו לברך את ידידיהם לסיום החג.

במקרה נקלעתי דווקא לבית מצדדיו של הסולטאן מוחמד בן יוסף. לא ברור לי, כיצד נודע להם על ביקורי אצל ראש הכיתאניה. ניכר היה, שאלה ואלה לא היו מרוצים מביקורי. פאס הייתה כולה תמיד המחנה הסולטאן בן יוסף, וגם אהדתם של היהודים הייתה נתונה לו. סולטאן זה העסיק בעלי מלאכה וסוחרים יהודים כספקיו הפרטיים. חותנו של מארחי היה חייט הסולטאן, וכשמת לפני שנים אחדות הרשו לאלמנתו לפתוח חנות סדקית בארמון הסולטאן, כדי לספק את צרכי הפמליה שלו, כלומר את נשותיהם ולמצוא את פרנסתה בכבוד. אכן חייט המלך אינו תופר בגדיו סתם, זו עמדה בעלת השפעה וישירה על הסולטאן.

על נושא זה של יחס היהודים כלפי המחלוקת בדבר הסולטאן שוחחתי עם אחד מראשי הקהל בפאס, ציוני, שחשב על מכירת אחוזתו בצפרו, כדי לעלות לארץ.

לפי דבריו התכוננה כבר בתו המורה לעלייה בזמן הקרוב ביותר. גם הוא רמז לי, כי יהודי פאס כולם תומכים בסולטאן המודח. מתוך דבריהם עמדתי על המתיחות הרבה בין אנשי פאס ובין דברי ארגון הקהילה ברבאט. אלה האחרונים הושפעו ממדיניותם של השלטונות הצרפתים, והיחסים החריפו ביותר עם שובו של המלך מחמד בן יוסף.

מניסיונותיי האישיים ומכל מה שראיתי ושמעתי במרוקו, סבורני שאפשר להסיק, כין אין בלב תושביה המוסלמים של ארץ זו רגשות של שנאה מושרשת ליהודים, בצורתה הידועה לנו מארצות אירופה רבות, שהן כיום משני עברי מסך הברזל.

העובדות של פרעות והתנפלויות רצח, כפי שאירעו במקומות שונים בשנים האחרונות, אינן באות לסתור את דברי, הן מוכיחות רק, שעל נקלה אפשר לטפח ולגדל שנאה עקובה בדם בקרב המונים, עד כמה אין לזלזל בסכנה זו חזינו לא פעם בבשרינו. הכרזות הקצרות בלהג מקומי כפי שראיתין, שהיו מופצות לפני 18 בנובמבר 1954, " הוי אחים הרגו את היהודים, בימים 18-19-20 של חודש זה ( נובמבר ) החלצו כולכם לפעולה " ולמטה ציור אקדח, דיין לגרום לשפיכות דם נקי. והלא יש כוחות רבים, שלא יירתעו בשעת הצורך, מלהשתמש בתעמולה כזו לצרכיהם.

שנאה כזו אפשר ללבות, ובתנאי הארץ, יש להודות, כי קל יהיה ללבותה. כי אכן טבוע בלב המוסלמים רגש עליונות כלפי היהודים והנוצרים. לגבי הנוצרים הכובשים האדונים הבאים מאירופה, הותש כוחו של רגש זה. והוא חי ופורח ביחס ליהודים, ילידי הארץ. אלה הם בריות מושפלות, נתינים החוסים בצל אדוניהם המוסלמים, שאף לא לכבוד הוא להתגרות בהם.

יחס זה קיים בכל הארץ. יהודי במלבושו המסורתי לא יעז לשאת נשק בגלוי, במיוחד לא ישא את הנשק המסורתי, את הפגיון בנדן הכסף, שהוא סמל האציל הערבי והברברי. לבחור יהודי מותר לשאת את הפגיון רק פעם אחת בחייו, ביום שמחת לבו, כשהוא נושא אשה. זכות מיוחדת זו מוענקת ל " מוקדם ", הגבאי הממונה על " קבר קדוש " על ידי מתן הרשאה לחגור את הפגיון אחת בשנה ביום ההילולא של הצדיק, מעין אות הוקרה לקדוש, שה " מוקדם " משרת אותו.

במללאח שבכפרים קיימים יחסי שכנות טובים, ואף אל המללאח שבערים, ובמיוחד של פאס, חדרו עתה המוסלמים ותפסו את המקומות, שנעזבו על ידי היהודים. עתה רואים חנויות של מוסלמים ליד חנויות של יהודים.

כוחו של היהודי הוא בזה, שהוא אינו מזוין. ואין להתפלא על גישה זו, הרי זו היא גם גישתם של רבים מבני עמנו, הדוגלים עדיין בסיסמה של " לא בחיל ולא בכוח ", אם תתקדם האמנציפציה של היהודי, אם הוא ידרוש את זכויותיו כאזרח שווה בכל, אין ספק, כי הדבר יעורר את שנאתם של ההמונים. אז יספיק ניצוץ, שיגרום להתפוצצות. 

סורה 47- מוחמד

ذَلِكَ بِأَنَّ اللَّهَ مَوْلَى الَّذِينَ آمَنُوا وَأَنَّ الْكَافِرِينَ لَا مَوْلَى لَهُمْ 11הקוראן

זאת כי אלוהים הוא מגן המאמינים, ולכופרים אין מגן.

 

إِنَّ اللَّهَ يُدْخِلُ الَّذِينَ آمَنُوا وَعَمِلُوا الصَّالِحَاتِ جَنَّاتٍ تَجْرِي مِن تَحْتِهَا الْأَنْهَارُ وَالَّذِينَ كَفَرُوا يَتَمَتَّعُونَ وَيَأْكُلُونَ كَمَا تَأْكُلُ الْأَنْعَامُ وَالنَّارُ مَثْوًى لَّهُمْ 12

אלוהים יכניס את המאמינים ועושי הטוב אל גנים שנהרות זורמים למרגלותיהם. הכופרים שטופי תענוגות ולועטים כבהמות והאש מעונם.

 

وَكَأَيِّن مِّن قَرْيَةٍ هِيَ أَشَدُّ قُوَّةً مِّن قَرْيَتِكَ الَّتِي أَخْرَجَتْكَ أَهْلَكْنَاهُمْ فَلَا نَاصِرَ لَهُمْ 13

מה רבות הערים שהיו חזקות בכוחן מעירךָ אשר גירשה אותךָ, ואולם אנו השמדנו אותן, ולא קם להם מושיע

עירך : מכֶּה, שממנה גורש הנביא למדינה

 

أَفَمَن كَانَ عَلَى بَيِّنَةٍ مِّن رَّبِّهِ كَمَن زُيِّنَ لَهُ سُوءُ عَمَلِهِ وَاتَّبَعُوا أَهْوَاءهُمْ 14

היִשוו אלה אשר בידם ראָיה מעִם ריבּונם לאלה המשתבחים במעשיהם הרעים והנוהים אחר משוגות לבם ?

 

مَثَلُ الْجَنَّةِ الَّتِي وُعِدَ الْمُتَّقُونَ فِيهَا أَنْهَارٌ مِّن مَّاء غَيْرِ آسِنٍ وَأَنْهَارٌ مِن لَّبَنٍ لَّمْ يَتَغَيَّرْ طَعْمُهُ وَأَنْهَارٌ مِّنْ خَمْرٍ لَّذَّةٍ لِّلشَّارِبِينَ وَأَنْهَارٌ مِّنْ عَسَلٍ مُّصَفًّى وَلَهُمْ فِيهَا مِن كُلِّ الثَّمَرَاتِ وَمَغْفِرَةٌ مِّن رَّبِّهِمْ كَمَنْ هُوَ خَالِدٌ فِي النَّارِ وَسُقُوا مَاء حَمِيمًا فَقَطَّعَ أَمْعَاءهُمْ 15

זה משל גן עדן אשר הובטח ליראים : בתוכו נהרות שחל מים אשר לא ייעכרו לעולם, ונהרות של חלב אשר לעולם לא יחמיץ, ונהרות של יין ערב לחך השותים, ונהרות של דבש טהור. ומזומן להם בו כל פרי למינו, ומחילה מריבונם. היִשוו לאלה השוהים לנצח באש, ואשר יושקו בה מי רותחין שיקרעו את מעיהם לגזרים ?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר