ארכיון יומי: 11 בפברואר 2016


מפטיר והפטרה פרשת תרומה בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת תרומה בנוסח יהודי מרוקואיתמר מלכא

רבי חיים בן עטר- אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

 

רבי חיים בן עטראווירה המלוח של סאלי היה סם חיים לנפשו הדוויה של חיים בן עטר. הוא טייל עם פאסוניה על־פני החול הזהוב, וחש שהנעורים שבים אליו. מאחוריהם, במרחק מה, מפאת הכבוד, התנהלה חבורה של תלמידים נאמנים שבחרו ללכת בעקבות רבם באשר ילך, אף כי לא היה יכול במצבו להבטיח להם אפילו צל קורה להקים שם ישיבה, כדי שיוכלו להמשיך בה את לימודיהם.

בשבתו בבית אביו סירב חיים בן עטר לאכול לחם חסד, כי אביו כבר זקן, ובקושי הצליח להוציא את פרנסתו מעיסוקו. שנות הרעב, שהכריעו את קרובו הנגיד משה בן עטר, הביאו גם להתרוששותו. חיים החליט לחזור אל המלאכה שלמד בימי נעוריו מר׳ לוי אנקווה, הלא היא מלאכת רקמת תשמישי קדושה. אכן, גדולה מלאכה המכבדת את בעליה ומפרנסת אותו. גם תלמידיו הצטרפו אליו ושימשו אותו כשוליות. כך יכלו לסיים את עבודת יומם בשעות מספר, ועוד נותרו להם שעות רבות ביום ללימוד תורה. הימים ימי קיץ, ולמה יכול אדם מישראל לשאוף בימי חום אלו, אם לא לשבת בצילה של תאנה כבדת עלים ומפיצה ניחוח משכר, ולשוט מתוך התמכרות במרחביה של התורה?

אבל הקיץ וחומו חולפים עד מהרה, ורוחות העולות מהים מבשרות את בוא החורף וגשמיו. ר׳ חיים בן עטר ותלמידיו חייבים היו למצוא לעצמם אכסניה לימי הכפור. הדאגה החלה לכרסם בליבם ולשבש את תלמודם. את הפיתרון לבעייתם גילתה, לגמרי במפתיע, פאסוניה. יום אחד, בדרכה מן השוק, נאלצה לסטות מנתיבה, כי היה זה יום חג למוסלמים, ורבים מהם התגוררו ברחובות הראשיים. ביום כזה יעדיף יהודי, ולא כל שכן יהודיה, לסטות לדרך עוקפת כדי לא להיתקל בהמון. והנה, בעברה ליד בניין גדול ומוזנח, ראתה ערביה זקנה. זו הביטה בה לרגע, בעיניים תוהות, ומייד — אור זרח עליהן. הזקנה כבדת הבשר התנפלה על פאסוניה בחיבוקים ובנשיקות ובהרעפת דברי חיבה והערצה. לרגע נדהמה פאסוניה. אחר כך נזכרה באומנת שגידלה אותה בשנים שחיתה עם משפחתה בסאלי. כשהעתיק אביה את מושבו לעיר המלכות מכנאס, ריחם על הזקנה והפקיד אותה על אחזקתו של מחסן ישן, ששימש לו לאחסון סחורות. עם הזמן נמכרו הסחורות, ומשה בן עטר מסר את המחסן הריק לרב ביבאס, שהיה דיין בסאלי, על־מנת שישפצו ויהפכו לבית־כנסת. בינתיים נתמנה משה בן עטר שר בחצר המלך איסמאעיל ועבר למכנאס. כך נשאר המחסן בידיו של הרב ביבאס. הרב ביבאס חמל גם הוא עליה, ולא מלאו ליבו לשלחה משם. עם מותו, עבר המחסן לידי שני בניו, ר׳ יוסף ור׳ חיים, ועליהם הוטל להפוך את המחסן לבית־כנסת.

בעוד הזקנה מרעיפה עליה מנשיקותיה, ומתרוצצת לכבד אותה במטעמיה, רק אלו שאין עליהם סכנת טריפה, ניצנץ רעיון במוחה של פאסוניה: מדוע לא יטול בעלה את המחסן, שהינו ממילא רכוש אביה, ויקים בו הן בית־כנסת, כמשאלתו של האב, והן ישיבה, כדי שלא יחדל חלילה לימוד התורה. לאחר שטעמה ממעדניה של הזקנה, שלא להעליב אותה, ולאחר שהיללה ושיבחה את תבונת־כפיה, רצה אל בעלה ובפיה הבשורה. לשמע הדברים אורו עיניו של חיים בן עטר. עם זאת תהה בינו לבין עצמו אם לא מן הראוי להודיע לאחים ביבאס בטרם יטיל חזקה על המקום ? הרי הנימוס מחייב לכך, שכן חותנו הפקיד בפירוש את הטיפול במקום בידי הרב ביבאם הזקן.

לא העלה ר׳ חיים בן עטר בדעתו לרגע, איזו תיבת שרצים עתידה להיפתח עם פנייתו לשני האחים בדבר המחסן. בפתח האיגרת, הודה להם בנימוס על שדאגו לשמור על המקום בל השנים. בהמשך, הודיעם שהוא משחרר אותם בזה מן החובה להוסיף ולשאת בעול האחריות על המקום. דווקא הדברים שנכתבו בתמימות עוררו את חמתם של השניים. הם מיהרו להביא לפני חיים בן עטר מסמך המאשר, שר׳ משה בן עטר לא רק מסר לאביהם את המחסן, אלא גם ויתר על כל ההכנסות העתידות לנבוע מבית־הבנסת, ועל כן, לדעתם, אין ליורשו של משה בן עטר כל זכות על המחסן. חיים בן עטר טען עדם, שגם אם נבון הדבר, הרי מדובר בבית־כנסת, וכיוון שעברו שנים ולא הפכו את המקום לבית־כנסת, וכיוון שבכוונתו של חיים אמנם לעשות זאת, ולהקים במקום בית ועד שישמש את הכלל, עליהם לוותר על זכותם.

לטענה זו הוסיף, ששעה שמשה בן עטר נידב את המחסן לאביהם הרב ביבאס, היה הלה בעל אמצעים דלים ואילו בן עטר היה עשיר מופלג, ואילו כיום — נתהפך הגלגל. את האחים ביבאס בירך השם וראו ברכה בעיסוקם, ואילו הוא, חיים בן עטר, נתרושש. על כן, מבנה זה, לא זו בלבד שיאפשר לו להתאושש מעט, אלא יותר מכך — יאפשר לו ללמד את תלמידיו הנאמנים, ויעניק לו את השלווה הדרושה לו להשלמת שני ספריו, אחד פירוש לתלמוד, ואחד פירוש לתורה. האחים ביבאם לא יכלו להאמין. האמנם מצפה התמים הלז שיוותרו על מקום שיש להם עליו חזקה?

פרץ ויכוח, שהפך עד מהרה לסכסוך, וכבר סערה כל קהילת סאלי ונתפלגה לשני מחנות: אלו אומרים הלכה כבית בן עטר, ואלו אומרים הלכה כבית ביבאס. ופרץ הוויכוח מעבר לגבולות סאלי, והגיע עד לערים מכנאס ופאס, וגם שם נחלקו הרבנים: אלו אומרים הצדק עם ר׳ חיים ור׳ יוסף ביבאס, שהרי מסמך בידיהם המאשר את בעלותם וחזקתם על המקום, ואלו אומרים — לא, כי הצדק עם ר׳ חיים בן עטר, שבעלי החזקה קיבלוה לשם מטרה מסוימת, שלא עמדו בה, ולכן אבדה זכותם. לעומתם ר׳ חיים בן עטר עתיד להפוך את המקום למרכז לתורה ולעבודת השם. מי יודע לאן היו הדברים מתגלגלים אילולי פאסוניה.

לאחים ביבאס היתה אחיינית יתומה, בתו של אחיהם ר׳ מאיר ביבאס המנוח, ושמה אסתר. מהיותה יתומה מאב, ואולי גם בגלל ידיהם הקפוצות של דודיה, נותרה ברווקותה עד לגיל עשרים, גיל מופלג לבתולה באותם ימים. הנערה מצאה חן בעיני פאסוניה, כי היתה ענוגה ושקטה, ואף כי משפחתה שלה ומשפחת בן עטר היו נתונות בסכסוך, הסבירה אסתר פנים ליריביה, לא מתוך התחסדות, וגם לא מתוך קנטור כלפי שני דודיה, אלא מתוך נעימות טבעית. יום אחד, שעה שהוויכוח הגיע לשיאו, הפתיעה פאסוניה את הגברים הניצים בהביעה רצונה לספר להם סיפור. לא היה זה מן המקובל שאשה תסב כך תשומת־לב, אולם הכל רחשו כבוד אל פאסוניה הגבירה, שהיתה כבת־נסיכים. היא דיברה אליהם, וסיפרה על הפלוגתא המתמשכת ששררה בין סבה מצד אמה, ר׳ אברהם מימראן ובין אביה ר׳ משה בן עטר, והוסיפה ברמז שהדרך היחידה שנותרה על מנת ליישב את הסכסוך ביניהם היתה באמצעות קשרי חיתון. משה בן עטר נשא לאשה את אמה, בתו של אברהם מימראן, והכעס הפך לשמחה, הטינה — לחתונה.

״המשל יפה,״ קרא יוסף ביבאס, ״אך תלמדנו הרבנית בן עטר, מהו הנמשל?״

״יושבות כאן שתי משפחות מפוארות וחושפות שיניים זו לזו. מדוע לא ליישב את הסכסוך על־ידי קשרי חיתון וייגזר מראש, שהבתולה הכשרה אסתר לבית ביבאס תירש את מבנה בית־הכנסת, וכך תובטח בעלותו של בעלה על המקום, ובית־הבנסת יהיה שייך הן למשפחת ביבאס והן למשפחת בן עטר?״

״עצה נבונה, אשת חיל מי ימצא! ובכן, הרבנית פאסוניה מצאה אותה, את הכלה היעודה, אבל תאיר את עינינו כבוד הרבנית ותאמר לנו: מיהו החתן?״ ״מיהו החתן? גדול בתורה, שאין גדול הימנו בכל העיר ובערים רבות אחרות; נצר למשפחה בעלת ייחוס ועתירת כבוד, גם אם חסר ממון הוא; איש נפלא, ובעל מסור ונאמן…״

״האיש היחידי העונה לתיאור זה הוא ר׳ חיים בן עטר עצמו!״ אמר חיים ביבאס בצחוק רועם.

 ״הוא האיש!״ קראה פאסוניה.

התדהמה היתה כה גדולה, שלמשך שעה ארוכה דמם החדר, ופתאום החלו הכל מדברים בבת־אחת. תחילה נראה הרעיון כחסר־שחר, אולם משהסבירה פאסוניה את מניעיה והציעה לשאול את פי הנערה, הפתיעה זו ואמרה שאם טוב הדבר בעיני דודיה, טוב הדבר גם בעיניה. העניין הוכרע, ושתי המשפחות נרתמו במרץ לשיפוץ בית־הכנסת. עוד באותו אביב נשמע בו קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.

רבי חיים בן עטר חשש, שמא בהיותו מטופל בשתי נשים, תינטל ממנו שארית השלווה שנותרה בחייו הסוערים. למזלו, זכה לשתי נשים, שכל אחת כשלעצמה יכלה לשמח כל בעל, ושתיהן ביחד — על אחת כמה וכמה. פאסוניה הבוגרת, אשר קיבלה את מנת אהבתו של בעלה בכל שנות חייהם המשותפות, היתה מוכנה לקבל עוד אשה לחוג המשפחה, ולא זו בלבד שלא קינאה בה, אלא עשתה הכל בתבונה ובלי להתבלט, כדי להקל על הזוג החדש את ירח הדבש שלהם.

״אהוב את אסתר!״ אמרה לבעלה, ״רק כך קיים סיכוי שאלוהים יברך את רחמה.״ פאסוניה אהבה את אסתר אהבה אמיתית, מעין אהבת אם, ורצתה בכל מאודה שזו תרגיש באשה שוות־זכויות בבית. לא הכל הבינו את פאסוניה ברוח זו. אנשים, מתוך קטנוניותם שלהם, ומתוך ששופטים את זולתם לפי אמות־המידה שלהם, הרחיקו לכת עד כדי כך, שראו בצדיקותה של פאסוניה משום עיוות. אולם פאסוניה לא שמה אליהם לב. אסתר התגלתה כנערה נבונה ובעלת לב. אולי בזכות יחסה של פאסוניה אליה, שלא הותיר בנדיבותו מקום לתחרות. היא השכילה לכבד את מעמדה של פאסוניה בלי לוותר כהוא־זה על זכויותיה שלה, אבל גם בלי לנצל את יופיה ואת נעוריה המשובבים, כדי לסחוט מבן־זוגן המשותף טובות־הנאה מיוחדות.

מסימטאות המללאח – יעקב אלפאסי

מסמטאות המללאח

גגות בתי המלאח היו סמוכים זה לזה ופעמים נשקו זה לזה. אנחנו כילדים אהבנו לשחק במשחק קפיצת הגגות ״תנקיז אֶ־סְטִיחַאן, בעיקר במועדים ובשבתות.

ביתם של שושלת בן־עטאר ממוטט, צוקי העיתים נתנו בו אותותיהם. גם המוסלמים אינם מעזים לשוטט בחורבותיו מפאת יראתם את הקדוש. נזכרתי במקום בו דורכות רגלי, איך אבי היה סוחב על כתפיו החזקות מדי יום שישי מלוא שק חלות שהיה אוסף מיהודי הקהילה לצורך חלוקתן לנזקקים. הפניה שמאלה במורד הרחוב מובילה לרחוב הקצבה. בו ממוקם בית הסוהר. למראה המבנה גופי מתכסה בזיעה המלווה בתחושה של עלבון ובושה. אני נזכר גררה הגַ'נְדַרְמֶרִיַה (אנשי השלטון) המקומית את אבי במורד סמטאות המלאח, כשלגופו גופיה ותחתונים בלבד ובשרו שותת דם, כך לעיני קהילת קודש אזימור והשכנים המוסלמים. וכל־כך למה? על אשר הפר צו של הפרוטקטורט הצרפתי: הוא הפיק שיכר בהחבא וגם סחר בו. לימים הופיע בביתנו מוחמד אל־ערובי, שוטר מהג׳ננרמריה המקומית וחברו של אבי וסיפר לנו שמאיר אבישעיד, שעמד בראש ״שבעה טובי העיר״ – ועד קהילת אזימור, ומתוקף תפקידו היה מקורב לשלטונות, הוא שהסגיר את סודו של אבי. משפחת אבישעיד חלשה על מונופול ייצור היין של אזימור וסוחרים קטנים כאבי איימו על מקור פרנסתם. עד היום אינני בטוח במהימנותו של הסיפור.

בהמשך הדרך – בית הכנסת, ואני צועד בזכרוני ממנו אל ביתי, כשלוח אותיות האלף־בית כרוך סביב צווארי ואני משנן אותן בעל פה. סמוך לבית הכנסת, ״החמאם״ – בית המרחץ המקומי. ימי שישי, טרם כניסת השבת, ידי היתה שלובה בידו של אבי ושנינו צועדים ל״חמאם״. אני עם שכבה עבה של לכלוך שדבק בי כל השבוע. באולמו המהביל, אבי היה מקרצף את עורי ויוצק על גופי קיטונות של רותחין. אדום, לוהב וצחור כשלג הייתי שב אל ביתי, לובש בגדים של שבת וצועד עם אבי לעברו של בית הכנסת.

ריחות של דגים מטוגנים ומרקים מהבילים היו בוקעים מקדרות שעל האש ומפעפעים לתוך חללו של המלאח היהודי. פיוטים ונעימות של ״לכה דודי״ ו״יגדל אלוקים חי״ מהדהדים באוזני ותחושת הערגה האין סופית לסעודת ערב שבת ממלאת אותי. ועוד בטרם נסתיימה, היו נעצמות עיני ושוקעות לתוך לאות מצטברת שתולדתה במעשי קונדס ובמשחקי ילדים שריככו את עליבות חיינו.

והנה ביתו של ״שכיר־החרב״, סעידו בן חמיסה, דמות הרואית ומרתקת. בין מנחה לערבית של שבת היינו מסתופפים בצלו ויונקים בתאווה רבה את סיפורי הגבורה ועלילות הקרב האחרון. בהמשך מצד שמאל, המקווה. כילד סיפרו לי, שהנשים הרוחצות בו נולדות מחדש.

הן מותירות את עולם הילדות מאחור והופכות לנשים בשלות, וכאן המקום להזכיר שבתחילת המאה ה־20 התרחש נס במקווה שאני עומד לפניו, כאשר נחטפה נערה מהמקווה ע״י שדים (התרחשות חטיפתה של הנערה בסיפור סט).

בית אבי היה בעבר ביתו של סבי. משנפטר סבי לבית עולמו נעשה הוא ביתנו. לא רחוק ממנו שכנו בתיהם של הצדיקים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אברהם בן־נתן, צדיק שהיה מקובל כמתווך בין השדים לבני אנוש. בחזית הבית, סמוך למזוזה, היתה תלויה תדיר אגודת שומים ועל הדלת מקוש שצורתו ח׳מסה. ומה שנותר היום מסמלי הגנה אלה היה שקע בית המזוזה ושני חורים המעידים על מסמרים שקיבעו אותה אל המשקוף. על אבן הרֹאשה היתה מוטבעת תבנית כף יד, שנמרחה בחינה ויצרה תבנית של ח׳מסה, יהודי המלאח, בשעה שהסתודדו זה עם זה, לא העלו על דל שפתיהם את המלה ח׳מסה משום שנחשבה היא ״סגולה נגד עין רעה״ ומי שמעלה אותה על דל שפתיו, מעלה עליו השומע כאילו הוא בעל העין הרעה. גם את הספרה חמש, המזכירה ח׳מסה, הטיבו להסוות במיני רמזים כמו איִדָק – ידך (שיש בה חמש אצבעות), או־זוז או תלאתא (שניים + שלוש = חמש). ומי שנחשד כמקור לעין רעה, היו מרימים כנגדו כף יד פשוקת אצבעות ואומרים לו: ח׳מסה פי־ענק – ח׳מסה בעינך, כלומר, העין הרעה תפעל נגדך.

בביתנו עברו לגור דיירים מוסלמים. בעלת הבית קבלה אותי בחמימות רבה וטרחה לצין בפני את שושלת משפחתי מסב סבי ועד אבי ומדי פעם נתכסו עיניה בדוק של דמעות. טיפסתי בגרם מדרגות אל הדיוטה העליונה, פה היה חדרי ובו פגשתי את חַדוּדִי – קשישה מְשֻׂכֶּלֶת רגליים ישובה בלבו של החדר.

בסמוך אליה ״קָנון״ – מוקד ובו גחלים, עליהם גימרה מיני שרפים שפיטמו את החלל בריח חריף של קטורת. נִכְחָה ישב נער מבוהל מה. היא נטלה מטפחת בד והשליכה לתוכה זרעים של שאנוז – קֶצָח, שרף שקד וזרעים של חָרְמָאל – שַׁבָר לבן, צררה הכל לפקעת והעבירה אותה שבע פעמים סביב לראשו, זאת כדי לגרש ממנו מרעין בישין שהתרגשו עליו. וביני לבין עצמי אמרתי ״אין חדש תחת השמש״, שהרי גם אמהותנו פעלו בדיוק נמרץ כמנהג ערבים אלה. ממש בבית זה, שכפות רגלי דורכות בו, נהגו לרצות שדים ורוחות בהכנת תקרובת שהיתה מורכבת מחינה, שמן, סוכר, חלב וסולת ואותה היו מפזרים במקומות המועדים לפורענות – מקום משכנם של שדים, כגון מפתן הבית, ביבי שופכין, בית המטבחיים ובית הקברות. אמי היתה נוהגת לכסות בלילה את כל המאכלים והסירים שמא, רחמנא לצלאן, בחשיכה יפקדו אותם שדים ויטילו בהם מיני כשפים. באווירה מבושמת זו הגישו לי תה שיבה נפלא והשילוב של השניים עירפל את חושי וחדר לכל נימי זכרונותי.

יהודים בודדים קורבנות המרד-אליעזר בשן

יהודים בודדים קורבנות המרד

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בספרות התשובות של חכמי יוון בדור זה מצויים דיונים על יהודים שנשבו או נרצחו על ידי המורדים, וכן הדים לסבלם כתוצאה מהמרד.

במקור אחד מסופר על יהודי שבא לבית המכס בנמל בשעה שהגיעה לשם ״ספינה של ערלים המורדים״; אלה תפסוהו והוליכוהו עמהם. לימים נודע ש״הרגו ליהודי וחתכו את ראשו וחתכו זרועותיו״.

ר׳ רפאל יעקב מנשה, מחכמי שאלוניקי (נפטר תקצ״ב/1832), מספר על מר גורלו של רופא יהודי, ששהה בין הכפריים בקרבת שאלוניקי ונרצח על ידי המורדים, על פי עדות שנמסרה בשנת תקפ״ה (1825). אגב הסיפור ניתן ללמוד כמה פרטים על שיטותיהם של המורדים:

נשאלו הערלים שבכפרים אשר סביבות עירנו סאלוניקי על המרד שמרדו כאדונינו המלך שלטן מחמוד יר״ה והרימו יד כנגדו כידוע, הנה לאחר שנתפייסו… [שאלם המעיד] מאי דעתם מעיקרא למרוד במלך יר״ה ומה עלה בדעתם להרוג להיהודי שהיה יושב עמכם בכפר הנד שקצת יהודים שהיו אז בשאר הכפרים שלחום לביתם ואתם לא שלחתם לשלום להיאודי שהיה בכפר שלכם וכי בהריגת יאודי אחד היו נוצחים המלחמה… והשיבו הערלים הנז׳ שכמו צער בנפשם על הריגת היאודי בכור בן אליצפן הרופא שהיהודי הנז׳ נתגדל בכפר שלהם.

בהמשך מסופר שהוצע לרופא לחזור לביתו בשאלוניקי, אך הוא סירב, שכן פחד שבדרך ייתפש. גם לאחר שהוצע לו ליווי לשמירתו עד מקום בטוח, שם שולטים התורכים, סירב, באמרו שטוב לו בכפר, שם הוא מרוויח את לחמו, ואין לו מה לעשות בשאלוניקי. הכפריים לא רצו להסגירו למורדים, בתואנה שהם זקוקים לו כרופא; אף סיפרו שהוא התנצר. ללא הועיל: המורדים איימו שאם לא יסגירו לידיהם את הרופא יהרסו את הכפר. לאחר שהוסגר למורדים הופצה שמועה שהרגוהו בשריפה; אך לבסוף התברר שחתכו את ראשו ״כדרך שחותך המלכות״. ממקור זה עולה המסקנה כי בכפרים, שם לא היתה שליטה לשלטונות העות׳מאניים, היתה הסכנה ליהודים רבה יותר מאשר בערים. בכפר ניתן היה למורדים לאתר ביתר קלות יהודי בודד ולכן אותם יהודים שהיו יוצאים לכפרים כרוכלים, או לשם קניית מזון וחומרי גלם כגון צמר, חזרו לעיר. במקרה של הרופא, הוא הניח כי היות שהוא מרפא את היוונים יחוסו עליז־; ושמא חששו המורדים שהוא מרגל. המקור מעיד גם על שיטתם של המורדים (וגם של יריביהם) להטיל עונשים קולקטיביים. שאלת המעיד, מה התועלת בהריגת יהודי, וכי הדבר יביא לנצחונם? — בוודאי נשאלה על ידי רבים מהיהודים והיא ביטוי אופייני לחוסר המעורבות הפוליטית של היהודים. הריגת יהודים חפים מפשע לא היתה אלא נקמה, ביטוי של עוינות ורשעות.

אלמנתו של התורגמן חיים סיקסו פונה לשגריר הבריטי לקבלת סיוע למשפחתה (1894)

בקרב היהודים שכיהנו בתור תורגמנים אצל השגרירויות והקונסוליות הזרות במרוקו, היו משפחות שבהן היה התפקיד עובר מדור לדור, בהן משפחות בן שימול, אבנצור וסיקסו.

חיים בן דוד סיקסו, שאלמנתו פנתה לעזרה, מונה על־ידי השגריר הבריטי ג׳והן דרומונד האי ב־1856 לתפקיד פקיד בשגרירות בטנג׳יר ליד הקונסול ריד(Reade), אז החל לפעול בתור תורגמן במקום אביו דוד שחלה. ב־1866, בהיותו בן 33, עדיין לא היה מעמדו ברור, ועלתה בעיית זכויותיו לפנסיה. משרד־האוצר בלונדון הודיע לו כי כדי ליהנות מזכות זו עליו להיות מצויד בתעודה משירות המדינה (Civil Service), ולשם כך — לפי החלטת האוצר מ־1859 — עליו לעבור מבחן. סיקסו כתב לשגריר דרומונד האי ב־5 במרס 1866, כי הוא מעדיף שלא להיבחן ולוותר על פנסיה. לפי מידע מ־19 בינואר 1872, הוא מכהן כבר 15 שנים בתפקיד זה, ועתה התפטר בגלל סכסוך. בשנות השבעים המשיך לעבוד בתפקיד תורגמן ומילא תפקידים שונים בשגרירות, ובהם — הממונה על רכושה והמפקח על התיקונים בביתה. ב־1880 נלווה לביקורו של ג׳והן דרומונד האי אצל הסולטאן חסן הראשון ולא כרע לפני הסולטאן כשכל הנוכחים כרעו. הוא גם נלווה לביקור של השגריר קירבי גריןKirby  Green אצל הסולטאן(גרין החליף את דרומונד האי באוקטובר 1886).״

באשר למשפחתו של סיקסו: אביו דוד נזכר לראשונה ב־1829 בתור תורגמן לקונסוליה של פורטוגל בטנג׳יר. מ־1844 ועד פטירתו ב־25 במרס 1866 פעל בשירותה של השגרירות הבריטית בטנג׳יר. הוא זכה לאמונו ולהערכתו של ג׳והן דרומונד האי. זה היה מצרפו לשאר אנשי צוותו במסעותיו ובפגישותיו עם הסולטאן ועם הווזירים. סיקסו גם ייצג את השגריר בפגישות עם אנשי הממשל.\ מ־1849 ואילך כיהן אתו אהרן אבנצור בתור תורגמן בשגרירות.\ יצחק סיקסו נזכר בינואר 1872 בתור תורגמן של קונסול אוסטריה. אברהם סיקסו כיהן בתפקיד תורגמן של ־משלחת הדיפלומטית הגרמנית בטנג׳יר, וכן של הקונסול הבלגי שם בשנות השבעים ׳השמונים של המאה הי״ט, וקיבל אזרחות בלגית ב־.1888 הוא קיבל את פניו של ־'אופולד מלך הבלגים בביקורו בטנג׳יר ב־1900. אחיו יעקב מילא תפקיד זה אחריו עד פטירתו ב־.1907 דודו כיהן בתפקיד תורגמן לשגריר הגרמני בטנג׳יר, ואחיו יחיא בזירת את ספרד מגיל 20, ופרש לאחר 50 שנות שירות בשנת.1876 אהרן — לא ידוע מהו הקשר המשפחתי בינו לבין האחרים — כיהן בתור קונסול ספרד ברבאט, כפי שנזכר בתעודה מ־23 באוגוסט.1894

ב־3 בספטמבר 1894 כתבה אלמנתו של התורגמן חיים סיקסו לשגריר הבריטי טאטוב (Satow) וביקשה לעזור לה למענה ולמען היתומות שלה. פטירת בעלה ־״ותירה אותה ללא פרוטה וללא מקורות פרנסה, והיא הביעה את אמונתה שהוד פעלתו, נציג הוד־מלכותה (המלכה ויקטוריה) בטנג׳יר, יפעיל את השפעתו לזכותה בפנסיה מהממשלה כדי שבימים הבאים לא תסבול מחסור.

היא הוסיפה שבעלה המנוח היה במשך 35 שנים תורגמן של הקונסוליה הבריטית, משרה שהיתה גם בידי אביו במשך חצי מאה. ומאז שנוסדה סוכנות בנמלים, הוא :יהל אותה ותרם תרומת־מה להתפתחותה. העובדה שהוא נפטר בעוני יחסי ושהיה ־;לוי במשכורתו בלבד, מוכיחה שהתנהג באופן מכובד וביושר. עליה להזכיר שבעלה •רש רכוש מועט מהוריו, אבל היות שמשכורתו הספיקה רק לקיום משפחתו, הרכוש התמעט מאוד ושועבד, ונפל עליה העול של תשלום ריבית והחזקת ילדיה. אילו היה המצב שונה, לא היתה במצוקה ולא היתה מבקשת את עזרתו הטובה של הוד מעלתו (ראה תעודה מס׳ 4).

השגריר הפנה את מכתבה לשר־החוץ הרוזן מקימברלי (Kimberly), ותשובתו ב־12 בנובמבר 1894 היא שלילית. לדבריו, אץ כסף להוצאה זו.

בס"ד מוסר בלערבי פרשת תרומה – בערבית יהודית-תוניסאית

תוניסיה-רבניה
פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת תרומה. פיהה 2 מצוות עשה. ומצות לא תעשה ואחדה מצוות עשה הומאן 1] אלי ילזמנה נבניו בית המקדש. 2] ומצוה באש אלכהנים יעמלו לחם הפנים פוק השלחן פלהיכל קדאם קדש הקדשים. והמאן 12 אן כבזה. אלוחדה מנהם טולהה 80 ס"מ. וערצ'הה 40 ס"מ. וכסנהה 0.8 ס"מ. וילזם לכבזאת יווליו מרבעין. מענאהה לא מדוורין ולא מתלתין ולא שכל אוכר. וכאנו יאכדו 24 קלבה קמח וירויחווהם ויגרבלוהם ב11 כרבאל חתה יציטו מנהם 24 עשרון. וכל כבזה כאנת 2 עשרונים. וכאן פיהם נס כביר יאסר. אלי כאנו כל נהאר הזמעה יעמלוהם ויחטוהם עלה השלחן.ונהאר הזמעה אלי בעדהה ינחיווהם ויחטו ואחדין אוכרין. ויכרזו אלאוולין. וכאנו ילקאווהם סכאן כיף אלי טייבוהם תווה. ומצות לא תעשה ואחדה. אלי מה ינחיוושי אלעציאן אלי יקימו ביהם לארון. מן לחלק אלי פלארון. 
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. קאללנה לפסוק. אלי רבבי וצא משה רבינו באש יקול לישראל ידפעו נדבה באש יעמלו למשכן. ולחז"ל קאלו עלאש רבבי טלב מן ישראל באש ידפעו הומאן והאדה כאן רבבי ינזם יהבטלום למשכן חאצ'ר זמלה האו עלא לאקל יהבטלום אלי יסתחקו. וזאוובו אלי וקתלי ישראל ידפעו הומאן ויעמלו הומאן הזכות האדאך יכליה באש השכינה ולקדושה תנזל אכתר עלא ישראל. וחאזה אוכרה. וקתלי ישראל הומאן אלי תעבו פיה יווליו יסתחפצ'ו עליה באש מה יכלאשי. אלי מערוף אלי מה יכלא למשכן כאנשי אידה כאן יעמלו ישראל לעבירות. ווקתלי תעבו פיה הומאן. יווליו יסתחפצ'ו עליה ומה יעמלושי הדנוב אלי האדאך האש חאזתו רבבי. וקאלו באש יעמל לארון ווצפלו כיפאש יעמלו. וקאלו באש יעמל שלחן אלי יחטו עליהה לחם הפנים ווצפלו כיפאש יעמלהה. וקאלו באש יעמל מנורה ווצפלו כיפאש יעמלהה. וקאלו באש יעמל משכן ווצפלו כיפאש יעמלו. 
מן זמלת לחאזאת מתאע למשכן אלי וצא רבבי משה רבינו באש יעמלו כאן השלחן אלי יחטו עליה לחם הפנים. ולפסוק סמאהו השלחן הטהור. לחז"ל נשדו מאדאם כתב עליה לפסוק אלי הווא טהור מאענאהה ינזם יוולי טמא. ועלאש יטמא. והאדה הווא חאזה אלי תקעד דימה ומה תתקאמשי ואחנאן ענדנה פדין אלי כלי העשוי לנחת מה יקבלשי טומאה. וזאוובו. מן הוני יביין אלי פלעיד כאנו לכהנים יקימו השלחן ויכרזו לישראל באש ישופו לעזב אלי פיה. אלי לכהנים יעמלו לכבז נהאר הזמעה וירזעו יאכדו נהאר הזמעה אלי בעדהה. מאענאהה באעד זמעה. ויחטו לכבז הזדיד. וכאן יקעד שכון תקול עליה תווה כיף כרז מן לכושה.

פלפרשה מתאע הזמעה האדי. לפסוק כתב. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. הרש"י ז"ל פסר פי דבור ויקחו לי תרומה. לי לשמי. הוני מערופין הנשאייד. אלי לפסוק חקו כתב ויתנו לי מוש ויקחו לי. ולחז"ל זאוובו פיהה ברשה זוואבאת. הנשדה התאנייה חקו ויתנו לכם. אלי חייעטיו ליהם הומאן. חתה חד מה ינזם יעטיה חאזה לרבבי. והאדי אלי זאווב עליהה הרש"י ז"ל. לשמי. לאכן חתה עלא הרש"י תממה נשדה. אלי למצוות לכל ילזמהם לשם שמים. אלי ואחד יעמל מצוה

 מוש לשם שמים מה ענדהה חתה קימה. ונשדה אוכרה. עלאש כאן הוני לפסוק וצ'אח אלי ילזם לשם שמים. [ ורבי דוד מאדאר הי"ו. זאווב פיהה זוואב. אלי למצוות לכל יזיוו ללעבד קדאש מן מררה פי חייאתו. ינזם מררה יעמלהה מוש לשם שמים. ומן באעד תוולי לשם שמים. שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולאכן תרומת למשכן. מררה ואחדה. ובהאדה אכד לפסוק אלי ילזמהה לשם שמים ] ולחז"ל זאוובו עלה הנשדאת האדון ברשה זוואבאת. וחתה אחנאן חנחאוולו נזאוובו זוואב אוכר.

מערוף אלי קאלו לחז"ל. אלי ואחד אלי מה יכלצשי ואחד כאן פי פלוסו אלי יחבום עליה. האו פי כדמתו אלי כדמהאלו. יסתממה כיף אלי קאעד יאכדלו רוחו. ומוש רוחו ברך כאנשי חתתה רוח לפמילייה מתאעהו. כיף מה מכתוב פלגמרה אלי תממה רבי וקתלי יכלץ לכדאמה מתאעהו. יקולום איזה כוד רוחך.

והוני ישראל חידפעו פלוס לדמת למשכן. כיף אלי קאעדין יאכדולום רוחום. עליהה קאלום רבבי ויקחו. אלי יתביינלום חיאכדו רוחום ורוח לפמילייה מתאעום. מה יכאפושי. אלי התרומה לי. לייה האנה. ואלי ידפע חאזה לרבבי תזידלו חיים מוש יאכדולו רוחו. והרש"י ז"ל תנשדתלו. יאכי הומאן חייעטיוו לרבבי. והאדה חייעטיוו  לגבאים. האשכון האדה אלי ינזם יעטיה לרבבי. עליהה זאווב. אלי הומאן חייעטיוו ללגבאים ולאכן לשם שמים. ובהאדה ינזאדלום חיים אלי הצדקה תזיד חיים מוש תנקץ חיים.

אכוואני לעזאז. מצות הצדקה הייא מצוה כבירה יאסר. כיף מה קאלו לחז"ל וצדקה תציל ממות. אלי לעבד אלי תגזר עליה גזרת מות מן השמים. וקתלי ידפע לצדקה לגזרה האדיך תתקטע. ורבבי ימנעו. ולמעשר אלי הווא נוע מן הצדקה. לפסוק כתב עליה בחנוני נא בזה. מאענאהה אלי לעבד ינזם יזרב פיה רבבי. אלי חתתה מצוה מה ענדנה חק נזרבו פיהה רבבי. כאן למעשר. אלי רבבי קאל אלי ידפע למעשר והרקותי לכם ברכה עד בלי די. ולחז"ל פסרו חתתה אלי תקולו יזי. כיף מה כאן וקת לכיר הוני פי בלאדנה זרבה. אלי הנאס תעבת מן לכדמה ומה תפרח כאן מה תזי השבת האו לעיד. וואחד אלי יזיבולו כדמה תזיהו צ'רבה עלא קלבו. וקדאש מן מררה יקולו ארפעהה לפלאן. ומול הסלעה יקולו תעמל מזייה. ראו דרת עלא לכדאמה לכל וכלהם מעביין. ונתפכר האנה פי ואחד צאחבי. כאן יסכר עליה חנותו אלי יכדם פיהה. ומה יכרז כאן נפץ הליל וקתלי יתאכד אלי מה עאד יזיהו חד. מן כתרת טלב לכדמה והווא מוש כאלט. ומראת ילקא האשכון יסתננה פיה. והצדקה נואע. אחסן צדקה הייא וקתלי ואחד יעאוון הנאס באש תכדם. מאענאהה אלי ישופלו טריקה כיפאש יכדם וילקא מה יצרף עלא פאמילתו בראס מרפוע. אלי קאלו לחז"ל ואחד מן הנאס אלי עישתו מוש עישה אלי יצטחק באש יאכד מן ענד הנאס. ואלי יעאוון הנאס באש תכדם ותעיש מן גיר חשמה חאזה מליחה יאסר. ואחסן טריקה פצדקה. אלי מן אקווה לעבירות וקתלי נחשמו בעצ'נה. ובלאכץ ברבים. כיף מה קאלו לחז"ל. המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ד' יצילנו. וכיף מה קאלו פלגמרה. אלי פי ארץ ישראל כאנו ירצ'ו באלום יאסר באש מה יחשמו חד. אלי יסתממה כיף אלי קתלו. אלי לעבד וזהו יצפאר. כיף למיית אלי יופאלו הדם.

 וחתה הווא יופאלו הדם מן ווזהו ויצפאר. וממכן יאסר ידכלו פי כטר. ולעכס מתאעהו הייא למצוה לכבירה אלי יעאוון הנאס באש תצטקאת מן ערק זבינהם. תוולי כיף אלי עיישו הווא ולפמילייה מתאעהו. כאנשי אלי מה ינזמשי יכדם וקתהה ילזמנה אחנאן נעטיוו פלוס באש ינזם יעיש. ולאכן אלי ינזם יכדם מאדאבינה נשופולו כדמה באש מה יתחשמשי. ונזיבו הוני מעשה יעקב כדמתו נזאר פלמובילייה. פי ווקת מן לווקאת כאן לאבאש עליה ועאייש הווא ולפמילייה מתאעהו בשופע. ולאכן דאר עליה לווקת. אלי חללו מעאמל יביעו למובילייה חאצ'רה. ויביעו ארכס מנו ביאסר. והנאס מה תחבשי תסתנא. אלי הווא כאן יכדם בידיה. וחתה למאכינאת אלי ענדו מוש כיף למאכינאת אלי פלמעאמל. ובהאדה בדאת תצ'ייאק עליה הדנייה. ומה עאד יזיבו כאן פתצליח. וולאת דארו נאקצה קדאש מן חאזה. והווא מה ישריה כאן אלי יצטחק ללמאכלה בסיף ומוש כאלט. ומראת יקעד בשהר מה יצ'רב חתתה צ'רבה. נהאר פי עשייה בעת וולדו ללעטאר באש יזיב זוז כבזאת לדמת לעשה וזוז באכוואת חליב לדמת פטור הצבאח. וולדו קאל ללעטאר קאלך באבא עטיני זוז כבזאת וזוז באכוואת חליב. קאלו קולו חתתה יכלץ לקדים. קדאש מן אלף שקל נחבהם עליה. וכל שהר לכרידי ינזאד ומה כלצשי. לולד טבס ראסו וכרז. בצדפה כאן תמה גאדי ואחד עשיר כביר אלי וקף יאכד דבוזה מה. אלי לחאל ציף והווא עטש. באעד מה כרז לולד תלפת ללעטאר קאלו קדאש תחב עליה האדה. קאלו 5000 שקל. קאלו האו צ'ך ב-7000 שקל. 5000 מתאעך. ולוכרין באש יצרף מנום השהר האדה. ובעתלו לכבז ולחליב תווה וקולו גדווה יזיני והאו לכארט וויזית מתאעי ומשה. מן גדוה דק לבאב מתאע דאר לעשיר האדה. פלבאב יעקב ומרתו וזאבו מעאהם בשכוטייה. דכלוהם ופרחו ביהם. קאלו מה נערפשי כיפאש נשכרך עלא אלי עמלתו מעאייה. אלי הזגאר חייבאתו מן גיר עשה ומן גיר פטור. והאנה בקצ'רת רבבי נעמל מזהודי ואוול מה ידכלו פלוס לידי נזיבהומלך נזרי. ותבארך אללא ופיך מן לפוק. קאלו יאכי פי באלך עטיתהמלך איכאך לפלוס. האדון תסבקה באש תבדללי לכוזינה מתאעי. אדכל ללכוזינה וכוד לקייאץ. וזאד כלמלו צחאבו לעשירים באש יכדמלום חתתה הומאן. ואיכה רזאע יכדם עלא רוחו ורזעת לפרחה לדאר מתאעו. באעד עאם כדה כאדו באהי ומשה הווא ומרתו לדאר לעשיר האדה. דקו לבאב חלולום ופרחו ביהם יאסר. קאלו האדה כאדו זגיר מן ענדי. אלי מה עמרי מה ננסה אלי אנתין עיישתני מן הזדיד. וכאן מוש מנך ראני בטאל ומה ענדישי האש נאכל ולא נווכל זגארי. זאוובו לעשיר יצ'הרלי האנה אלי ילזמני נזיבלך כאדו. אלי אקבל מה תערפת עליך כנת עשיר זגיר. ותווה פי עאם דובל לעשרות מתאעי עשרה מראת. ומוש איכה ברך. כאנשי למאשאכל אלי כאן ענדי מעה מס הכנסה ומעה למונאפשין מתאעי צפיתהם לכל כיף מה נחב האנה. וזיד אלי הווא מערס תווה סת שנין. ומרתו מה חבלת כאן הסנה. האשכון אלי ילזמו ישכר צאחבו. האנה האו אנתין. קאלו האדה הווא אלי קאלו לחז"ל והריקותי לכם ברכה עד בלי די. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.  

Année scolaire 1960 /1961

ALLIANCE 1Année scolaire 1960 /1961

Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle

Brit 30

Après les solennités de Tichri, l'année scolaire 1960-1961 commence et je retourne à Akka. J'ai pensé à faire profiter mes élèves des jeux et des astuces, appris à la colonie et chez les scouts : nœuds de marins, morse, jeux de piste. Leur parler de films, de cirques et de leurs animaux, de Guignol et de son castelet. De leur apprendre à construire un petit théâtre d'ombres chinoises. C'est simple : tendre une toile blanche sur une boîte en carton, découper les personnages dans du carton, une bougie allumée, fixée à l'arrière-scène et dirigée sur l'écran, servira de source lumineuse pour l'animation des ombres. Apprendre tout en s'amusant : le côté ludique de la connaissance et la nécessité du plaisir dans l'apprentissage sont d'une haute importance. A ce sujet, le Talmud rapporte l'histoire d'un maître d'école qui apprend à lire aux fils des pauvres comme aux fils des riches. Il ne prend aucun salaire des personnes qui n'ont pas les moyens de payer. Il a un bassin de poissons pour divertir les élèves dissipés et les inciter à étudier.

J'avais hâte d'arriver à l'école pour appliquer ce programme à mes élèves, et de les voir heureux en classe et à la maison. Les élèves ont repris l'école. Ils sont tous gais, fiers de porter les vêtements reçus du Joint avant les grandes vacances. Leur mine est resplendissante. Pour une fois, ils commencent l'année scolaire dans le délai. Les locaux scolaires ont été rénovés comme prévu. La classe accueille plus de lumière grâce à la nouvelle fenêtre et à l'agrandissement de l'ancienne. Les murs intérieurs de l'école, nouvellement repeints, apportent au regard un peu plus de fraîcheur et d'espace. La cour de récréation fait l'admiration de tous par ses fleurs. Nous la couvons comme un bébé et, chaque matin, nous allons voir l'éclosion des bourgeons, et nous nous pâmons de joie de voir les plantes, les melons et les pastèques grandir de jour en jour. Bientôt, ils nous seront servis à la cantine. Tous les soirs, cette plate-bande fleurie reçoit de l'eau du ruisseau puisée dans des cruches par une main généreuse, qu'un âne transporte.

A Akka, le grand problème, c'est la chaleur. Cela m’empêche d'aller voir de jolis coins que je regarde de loin inondés de soleil. Ce que j'aime le plus, c'est d'aller me promener avec les élèves et découvrir la nature : les oiseaux qui chantent, les fleurs qui sentent bon, les arbres, leurs fruits et leur ombre. Pour cela, il faut attendre qu'il fasse un peu frais. Cela est rare mais cela arrive de temps en temps. Les élèves sont heureux de se promener avec moi en plein air. Ils me font connaître des endroits charmants. Nous aimons surtout aller du côté de la rivière et de voir les troupeaux se désaltérer à leur soif dans son courant. Je profite de l'occasion pour leur parler de la Fable du « Loup et de l'agneau », que je leur apprendrai la semaine prochaine. Je leur parle de La Fontaine et de son époque. Sur place, pour leur donner un avant- goût, je cite ce vers que les écoliers connaissent bien : « Un agneau se désaltérait / Dans le courant d'une onde pure ». Sur le chemin du retour, nous chantons le cœur gai : « Une fleur au chapeau / A la bouche une chanson … ». Je garde un souvenir attendrissant de ces moments de liberté, et des rires joyeux des élèves. De les voir heureux m’emplit de bonheur. Et c'est là ma récompense. Je constate les progrès accomplis, et le chemin parcouru par mes élèves, depuis mon arrivée. Je leur ai proposé de les présenter à l'entrée en sixième et au Certificat d'Etudes Primaires. Ils ont le niveau et ils peuvent tenter l'essai. Ils ont préféré améliorer leurs chances pour l'année prochaine. J'ai respecté leur choix

Messod Lévy ne s'est jamais plaint d'un mal de tête ou d'un surcroît de travail. L'école était sa vie. Aucune absence, toujours à l'heure, et le travail bien fait. Hélas, malade, et faute de soins appropriés, son cœur s'est arrêté de battre un samedi matin. Le samedi soir, il y a du monde au cimetière, sur un plateau rocheux. Des lampes éclairaient tant bien que mal l'endroit. Le brave Nissim Abisror creusait de ses puissants bras, avec une pioche, la fosse où reposera mon ami Messod Lévy. Nissim frappait sans relâche la roche de cette terre ingrate. J'étais près de lui et je suivais le mouvement de ses bras. Je commençai à paniquer, me demandant si Nissim allait ouvrir une tombe là où il creusait. Nissim me regarda comme pour me faire comprendre que tout sera pour le mieux. Il creusait et je lui disais :

< Creuse, creuse encore, s'il te plait. Ce n'est pas assez large ». A force de ténacité et de persévérance, Nissim est venu à bout de ce sol pétré. Les prières d'usage précédèrent l'inhumation. La femme de Messod Lévy poussait des cris de désespoir. L'assistance est bouleversée. Son frère récite le qaddish. Nos ombres s'allongeaient démesurément sur les tombes, signe que nous étions encore de ce monde. Le temps est venu pour nous de quitter ces lieux et de les rendre à la paix éternelle de leurs occupants. Déjà, d'autres ombres flottaient sur nos têtes. Entouré de David Assaraf et des frères Abisror, à la lumière de la lampe de l'école que tenait Raphaël, nous avons accompagné les endeuillés jusqu'au seuil de leur maison, leur disant : « Que Dieu de miséricorde vous accorde consolation et assistance ».

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר