ארכיון יומי: 5 בפברואר 2016


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת משפטים. מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

Asilah

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת משפטים. מאת: הרב משה אסולין שמיר "ואלה המשפטים – אשר תשים לפניהם". (משפטים כא, א).

אמר רבי עקיבא: "עורכם לפניהם כשלחן ערוך".(מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דנזיקין פרשה א') פירוש: ה' אומר למשה: תלמד את התורה לבני ישראל עד שתהיה סדורה בפיהם. ב. אמר רבי שמעון: "אלין אינון סדורין דגלגולא…". (זוהר משפטים). פירוש: ה' אומר למשה: תלמד את בני ישראל את סדרי החזרה בגלגול על עבירות שבין אדם לחברו המוזכרות בפרשה. הגלגול יותר קשה מאשר גהינום. (הרמ"ק).

פרשת משפטים מעוטרת ב- "גן" = 53 מצוות, העוסקות ברובן, במצוות שבין אדם לחברו, והיא הפרשה ה- 18 = ח"י בתורה, דבר הרומז לכתוב "ו-חי בהם". כלומר, יש להחיות את קדושת תורתנו הקדושה בתוך חיי היום יום – חיי העולם הזה, ולקדש בכך את חיי החומר.

פרשת משפטים גם מופיעה לאחר פרשת מתן תורה שהיא הפרשה ה- 17 = טוב, בבחינת הכתוב: "כי לקח טוב }=17 בגימטריא{ נתתי לכם, תורתי אל תעזבו". היא גם ניצבת לפני פרשת תרומה – פרשת המשכן בה נאמר לעם ישראל: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה' ח'). כלומר, כתנאי להקמת המשכן, והשכנת השכינה בתוך עם ישראל, יש לשמור על אותן ג"ן מצוות שבין אדם לחברו המופיעים בפרשת משפטים. ולכן נאמר "ואלה המשפטים" עם ו"ו החיבור במלה "ואלה", כדי להדגיש: "ואלה מוסיף על הראשונים; מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני" כדברי רש"י בשם רבי ישמעאל במכילתא.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הכתוב: "אשר תשים לפניהם" – "ונתחכם הכתוב לומר כאן, אשר תשים לפניהם, לומר, כי דינים אלו יתחייבו בשמיעתם כל איש ישראל… כי משפט זה, הוא מהמשפטים אשר צריכים לשים לפני כולם, ולזה תמצא, שדיבר הכתוב בדרך נוכח…". כלומר, על האדם ללמוד איך להתייחס לעבד על פי ההלכה. מסגנון האוה"ח הק' הנ"ל, ניתן להבין שהיחס הראוי לעבד, מהווה קנה מידה למצוות שבין אדם לחברו בהן משופעת פרשתנו, ולכן יש ללמדם ולעורכם לפניהם כשולחן ערוך כדברי רבי עקיבא שהובאו לעיל. הרמב"ן קובע שכל פרשת משפטים מהווה הרחבה ופירוט של הדיבר האחרון בעשרת הדברות – לא תחמוד , ולהלן דברי קודשו: "כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון, יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו…וכן אמרו במדרש רבה: כל התורה כולה תלויה במשפט , לכן נתן הקב"ה דינים )= משפטים( אחר עשרת הדברות (הרמב"ן שמות כא' א')

להמשך הקריאה של המאמר השלם ….
טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת משפטים. מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

איש כספים ומדינאי – דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

רוחב־דעת וסובלנות כגון אלה לא היו חיזיון נפרץ בימי־הביניים, ־בבחינה זו, כמו מבחינות אחרות, היה אלפונסו אדם בלתי רגיל. הוא הצטיין ביחוד בכנותו, ושימש דוגמה יחידה במינה של מלך שפקד על סופר קורותיו הרשמי שלא לכתוב את תולדות מלכותו בעודו בשלטון.

מלך כזה, שבמדיניותו הבסיסית נטה חסד ליהודים ושהשקפותיו לא עוצבו על־ידי דעות קדומות, לא נרתע מלכלול יהודים בין אנשי חצרו. ואכן, דון יצחק לא היה החצרן היהודי היחיד: השפעה מרובה נודעה גם לשני האחים יחיא: גדליה, שהיה רופאו של אלפונסו, ויוסף, שהיה יועץ רם דרג. אברבנאל ודאי מצא חן בעיני אלפונסו במיוחד, לא רק בשל כשרונותיו המרובים, אלא גם בשל יושרו האינטלקטואלי ולמדנותו העצומה. שכן אלפונסו, חוץ ממה שהיה פטרון של הספרות, היה גם אספן ספרים ומלומד חריף שכל. אין ספק שכל התכונות הללו הביאו להתפחותה של אותה אינטימיות בין אלפונסו לאברבנאל, וגרמה לזה האחרון להגות כלפי המלך לא רק הערצה אלא גם רגשי חיבה.

אולם היה גורם נוסף שסייע לבצר את מעמדו של אברבנאל ותרם לעליית השפעתו בחצר המלכות: יחסיו עם הנסיכים לבית בראגאנצה.

ב־1461 מת הדוכס הראשון של בראגאנצה, ואת תוארו ומעמדו הוריש לבנו פרדיננד. אופיו של נסיך זה משתקף בעובדה, שסירב לקחת חלק בקנוניות של אביו נגד דון פדרו, ואפילו התנגד להן בגלוי. הואיל וב־1454 עמד המלך אלפונסו עצמו על טעותו בהערכת העוצר המנוח, לא נזקפה עובדה זו לגנותו של פרדיננד אלא לזכותו דווקא. ההשפעה שרכש לו הדוכס פרננדו בחצר המלוכה עלתה אפילו על זו של אביו, ועם בניו של איש זה – ובלי ספק גם עמו – קשר אברבנאל קשרי ידידות עמוקים.

סימן ראשון לידידות זו אנו מוצאים באיגרת תנחומים שכתב אברבנאל לרוזן של פארו, אחד מארבעת בניו של פרדיננד, לרגל מות חותנו, הרוזן אודמירה. חיבה עזה שררה בין הרוזן המנוח והרוזנים החיים, ומעניין לציין שהרוזן של פארו שיגר בימי אבלו מכתב אל אברבנאל, שבו הביע את יגונו על מות חותנו עוד קודם שקיבל את איגרת תנחומיו של אברבנאל – דבר, שלא יכול היה לקרות אלמלא התקיימו ביניהם יחסי קירבה מיוחדים. מתשובתו של אברבנאל אנו למדים שידע על פרטי היחסים בין הנסיכים – פרטים שיכלו להיות נהירים רק לידיד קרוב מאוד. האיגרת נכתבה בתחילת שנות השבעים – כלומר, קודם שאברבנאל ביסס אה מעמדו כחצרן, ולא נפריז אם נניח שאברבנאל חב תודה על מעמדו בחצר לנסיכים של בית בראגאנצה.

בני בראגאנצה היו האצילים העשירים ביותר בחצי־האי, ונכסי הקרקע שלהם היו עצומים. אין אנו יודעים איזה שירותים סיפק להם אברבנאל בניהול אחוזותיהם הכבירות, אך ודאי מילא כמה תפקידים חיוניים, כי ידוע לנו שגמלו לו ביד רחבה. הוא עצמו נעשה בעל אחוזות רחבות ידיים, שאחדות מהן נפלו מן הסתם בחלקו כמתנות מידידיו אסירי־התודה ונדיבי הלב. נראה שגם כשפעל בשירות המלך הוסיף אברבנאל לייצג בתחומים מסוימים את ענייניהם של נסיכי בראנגאצה.

אולם מכל נסיכיה של משפחה זו פיתח אברבנאל קשרי ידידות אמיצים ביותר עם פרדיננד 11, בנו בכורו של הדוכס. היחסים ביניהם הגיעו לדרגת קירבה גדולה כל כך, שמקובל היה על הכול, שפרדיננד לא היה יוזם שום פעולה חשובה בלי שנמלך באברבנאל. משנעשה פרדיננד 11 באפריל 1478 – אחר מות אביו, פרדיננד 1 – הדוכס של בראגאנצה, ודאי עלה כתוצאה מכך גם מעמדו של אברבנאל, שהרי מעולם לא זכה בית בראגאנצה להשפעה מרובה כל כך בחצר המלכות כאותה שנהנה ממנה בימיו של נסיך זה. בשנים ההן(1481-1478) – שנותיו האחרונות של אלפונסו v – הגיע גם אברבנאל למרום השגיו ולשיא יוקרתו.

יש לזכור שקדמה לשנים אלו המלחמה עם קסטיליה – מלחמה, ששיקעה את הארץ במשבר מסוכן, מדיני וכלכלי כאחד. אין בידנו ידיעות על עמדתו של אברבנאל באותה תקופה גורלית של הסיכסוך בין פורטוגל וקסטיליה, פרט למה שנוכל ללמוד בדרך ההקש מגילויי דעת בודדים בכתביו. באחד מאלה מותח אברבנאל ביקורת על מלחמות־התקפה, שאין בהן, לדעתו, לא חוכמה ולא תועלת. מלחמות כאלו, טוען הוא, לא די שאינן נושאות ברכה, אלא צפויות הן להמיט אסון על התוקפן, גם כשמתחילה הוא נראה חזק הרבה יותר מן האומה המותקפת על־ידיו. דומה שזה היה מצבה של פורטוגל ערב המלחמה, ואפשר מאוד שביקורתו של אברבנאל משקפת לא רק דעות שגיבש בדיעבד לגבי התנפלותה של פורטוגל על קסטיליה (בלא התגרות קודמת מצד זו האחרונה), אלא גם את יחסו לסיכסוך בזמן תיכנון ההתקפה. יכולים אנו להסיק מסקנות לגבי עמדתו של אברבנאל באותו זמן גם מעמדת פטרונו, הדוכס של בראגאנצה (פרדיננד 1), שהתנגד לתוכניתו של אלפונסו לכבוש את קסטיליה, מאחר שראה בה הרפתקה מסוכנת שלא תוכל להסתיים בהצלחה.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצ"ל

בעה׳שדרים

שני צנתרות הזהב אורות פנימיים, לנו לעיניים. הרבנים המובהקים. מלאים זיו ומפיקים כמוהר' עמור אביטבול ישצר. וכמוהר׳ עמרם אלבאז ישצר כירא׳

אחר שים שלום טובא, אין לדבר קצבה. באתי במגלת ספר להודיע לכתר׳ קובל דנא כהרי״ע אתורג'מאן שהלך כעת למחזק׳ שבבואו למחק׳ הביא בידו כתבים כתבי מררי; לגבי דידי קוברן צדיק שורפן חסיד כי מלאים על גדותן חירופין וגידופין כל שהוא מין קללה נגד גאוני עולם חסידי ופרושי אשכנז רבני ירושלים ורבני מקומות אחרים זולתם. כל שומע הדברים תצלנא אזניו רואיהם יכירום המרבה לספר הרי זה מגונה ה׳ הטוב יכפר. בו בפרק כאן נמצא כאן היה אחד המיוחד מיקירי ירושלים ממשפחות המיוחסות הרב השדר/ כמוההר מרדכי מיוחס אשרי עין ראתה כלול בכל מדות שמנו חכמים במקדש וחכו ממתקים הראנו את כל תוקף הדברים להסיר מלב המתעקם אשר חס מיהא לדברי המסתים והכל בעדים וראה עידיו בחתומיו וכין אין נפתל ועקש. הכל עשה יפה בעטו׳ בסדר נכון כל אמת אמת תפשיה דברי אמת נכרים. ואף גם ואת אמרנו לרדוף שלם לבל יתחלל ש״ש וירקד השטן בבית קודש הקדשים וימצא מקום הסט״א ליאחו בסבך במקום קדושה. כד נתן אל לבו הרב השדר׳ והטה אתנו לשמוע בקולנו מרוב ענותנותיה. ושלחנו אחר רי״ע הנוי ונומינו לו להחזיק בשלום אדעתא שיתן לו כתב בר' השד"ר שיהיה לו לבדו מחילוק רבי צבי מאמשטרדם בכל שבוע לבד מחלקו בכולל ויהי החילוק שוה בכולל כגר כאזרח וישוב הבל לאיתנו אהבה וחיבה בקירוב בשר עצם אל עצמו אב אחד לכולנו. ויאותו לדבר הוה וקבל ויצא הריע: ויבוא אח"כ במשפטי תנאים מפולאים תפלים מבלי מלח. ואח"כ הלך למחוק׳. אי לזאת אחינו אתם עליכם המצוה כהני ה׳ לשלוח אחריו לייסרו בשבט מוסר לבל יעשה הרעה הגדולה הזאת ואם [לא] יאבה לשמוע ויחזיק במרדו להוציא רבה. תהלות לאל יד האמת נטויה לעקור השקר ממקומו וליכנס בהדומו וידע בי בצרת עצמו הוא רודף כי מי יניח רבני ישראל וירדוף אחר וכו' ונראה מה יהיו חלומותיו ומקשה לבו יפול ברעה כתיב. ואם יטה אתן לשמוע ידע כי בטובתו ובטובת ישראל הוא דורש. ודי בזה כי הכתב בקצר אמיץ וחכמים בחכמתם מבין ריסי עיניו יכירו האמת. וה' אלהים אמת ינחינו בדרך אמת וא״ש כיש אנה׳ ונאה׳ דושו׳ החו"ף פאס ש׳ בבית אלהים נהלך ברגש לפרק וקיים

וידאל הצרפתי

רבי שלמה בכר אברהם

כלולות ״בית אל״ שנת ה׳ תרי״ג (1853)

האי שד'ר דידן. באנצק׳ לתולדות חכמי א״י כרך א׳ עט. קלח׳ כתב על בנו רבי אברהם יוסף שהם ״נצר למשפחת רבנים מפורסמת שהשפעתה היתה גדולה בארץ ובגולה. אבי חותנו היה הרב המקובל רבי שלמה ב״ר יהודה הכהן ולכן הוא מכונה חתנא דבי נשיאה, ובספר שא״י עט. 434 כתב שבשנת תרי״א (1851) נשלח בשליחות המקובלים, ואיגרת שלחותו נמצאת בידי ר׳ יעקב משה טולידאנו, ולפנינו נמצא מכתב ממנו, ובו מתלונן על חסרון כבוד ובזיון שקבל מהק״ק צפרו, ובפרט מרבי רפאל משה ז״ל משום מה, שהיה אז צעיר לימים.

במכתבו מזכיר רב עצמאי שיצא מירושלים מרוב דוחקו וצערו בשם הרב יהושע לורייא ממשפחת רם והגיע לצפרו באותה תקופה, רב זה לא נזכר ברושמי תולדות חכמי ירושלים הנמצאים תחת ידי כעת.

ב״ה

יום יב׳ מנחם תרי״ג

המאור הגדול, מעוז ומגדול, מע' הרב המובהק ונוגה לו ברק כמוהה״ר עמרם אלבאז יצ״ו יאיר לעולם ובריא כיר״א

קדמא אל אריש בצלותא בשלמא לרב שלמים מרובים מאת ה' וכרבבים, והדר צלי׳ ופי׳ צחי אינו נאחיל אלא צלי׳, וציליא גם היא תיתם רישא אבולה ברבא אורך ימים, שבעהו וכבוד והדר תעטרהו, גם בניו ישבו ישרים. נטיעות דומות לשרשים גיל יגיל צבי צדיק כיר״א. עיטי׳ המדברה להגיד כי ישר תלי״ת באתי לחיטו״ל ״ ועתה ע״י מכ״ד החכם השלם והכולל מגזע היחס והמעלה כמוה״ר רבי יהושע לורייא יצ״ו יקבל ספר הקדוש הלכות יוט״ו וי״ר לא ימוש ספר התורה מפיך ומפי זרעך וכר עד עולם. והוא מנחת עני כדי שיזכור אותי ולמע׳ הגיזברים הי״ו. אמת יהגה חיכי דמלבד דלא ראיתי מאתם שום כבוד. ולא דרך ארץ. ואדרבא בזיונות ונירעון כסף. ועשו לי הפסד גדול בנדבתי. אבינה ואומר עם קוני מאי דעבר כאין. ותשועת ה׳ כהרף עין. ממקום אחר ישלח שלומיו, ואנא…. אדרוש שיר האלף באייר וחי״ן למע' הגיזברים הי״ו וברכות התורה יחולו על ראשם כי״ר ״ ולמע׳ הרב המופלא סבא דמשפטים כמוהר״ר עמור אביטבול יצ״ו כפילנא בשלמא והנני דורש וטו׳ כדת מה לעשות לגבי מי שגדול ותפלתי קבע שהקב״ה ירפאהו רפואה שלימה כיר״א ולמר בריה דרבינא אהובי וידי״ן רבי חיים אליהו יצ״ו אדרו״ש שייר האלף. ולמע׳ ידי״ן….המו'ח סי׳ אברהם מאמאן ונ״ב סי׳ שמחה ת״ם אדרו״ש וטו׳ וישלם ה׳ פעולם והי יפקדם בבנים זכרים וש״ק והיה בדעתי לעשות להם חטיבה אחת בעולם…. מגיע להם הטובה. וחלותי מרו״ם למען ירוש׳ ת״ו שישים עין השגחתו בעין חמלה וחנינה למע' החכם המוכ״ד שהוא ממשפחת רם דמצב דוחקו וצערו צרת הבת ירושלים יצא לדפוק על פתחי נדיבי עם אלקי׳ אברהם וע״י תהיה צליחתיו ולכל הק״ק אדרושוט״ו ולמע׳ הגביר ונכבד גיזבר סי׳ יהושוע אלבאז יצ״ו אדשוט״ו. והי יפקדהו בוש״ק ולסי׳ אליהו אישלוש יצ״ו אדשוט״ו וחלותי שישימו השגחתם על קיבוץ הקופה וישלם ה׳ פעולם וכו'. אימא סיפא תפילתי על חיכי תשוב למען יטב לך והארכת ימים ברוב עוז ושלום בטוח בחסדי אבי אברהם והוא צעיד המשתלח

שלמה בכר אברהם

וחלותי שיכתוב לי תשובה מקבלת הספר ואילך ומשוט״ו מקצה מזה באתי להגיד הידוע את עשה לי ר׳ רפאל משה שהשבעני תמרורים השקני מי ראש ולענה, ולא די מה שביזה לי, וג״כ נגע בכבוד יסודי העולם חסידי עליון וביזה אותם ביזיונות אשר לא ניתנו ליאמר. ואני הייתי מדבר עמו שלא להפסיד הנדבה דידעתי דבשבילו היה לי הפסד. ועוד לכבוד בעה״ב הייתי מדבר עמו. ולכבוד עצמי מחלתי לו. ולכבוד גאוני עולם. וחסידי עליון איני מוחל לו כו״ע, ורומי אתו החכמה והמדע ולא נעלם מש' מרן וכל הפוסקים ז"ל. על הדברים שמנדים את האדם, ולא כתבתי ושלחתי את הדין הצריך לו כדי שלא להכשיל את הרבים דוקא, עד שאכתוב לעיק"ו ירושלים ת"ו, ויש לי זכרון עדות על מה שבחיזה אותם, והלא לאמונה עדות ה׳ נאמנה, שבשעה שיעלה בדעתי הדברים אשר נאמר על חסידי עק״ו ירוש׳ ת״ו יסתמר שער בשרי אוי לאזנים שכך שמעו, ראוי היה לעשות קריעת בגדים, דבעו״ה כ״ב ירדה פריצות לעולם. וכתבתי לרומ' דבודאי ענין כזאת אפילו אם הוא קרוב לו אינו ישר בעיניו וראוי לעשות לו דינו כדת משה וישראל״ ואני אכתוב לירוש׳ והם יתבעו עלבונם ודי בזה וש״ש.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. – סקירה היסטורית ותרבותית. משה חלמיש

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. – סקירה היסטורית ותרבותית. משה חלמישהקבלה בצפון אפריקה

ספריית " הלל בן חיים – הוצאת הקיבוץ המאוחד

מחקר תולדות הקבלה לא ייחד מקום הולם לצפון אפריקה. מועטות הן המונוגרפיות שהוקדשו לנושא זה. גרשם שלום פתח את הדרך במאמר שכתב על אבני זכרון של אדרוטיאל, ופירורים שונים חזר והעלה, וכמוהו גם ישעיה תשבי, אגב מאמרים אחרים. מחקרים נוספים לא פורסמו עד שנות השבעים של המאה העשרים. אסקור כאן חלקם.

בשנת תשל״ח פירסם מאיר בניהו את מחקרו המפורט על אברהם אבן מוסה ובנו משה, ובשנת תש״ם נתפרסמה רשימתי על המקובלים במארוקו. רשימה זו עודכנה בהרבה, וחזרה ונדפסה בשנת תשמ״ו בנוסח מורחב. בשנת תשמ״ה ראה אור מאמרה של רחל אליאור על המקובלים בדרעה.

 שתי עבודות־דוקטור הוקדשו לחקר משנתם של מקובלים: דן מנור – ר׳ יעקב אבוחצירא; ובעז הוס – כתם פז של ר׳ שמעון אבן לביא (תשנ׳׳ג). ד׳ מנור הוסיף וכתב מאמרים וחיבורים על נושאים שונים, ואילו ב׳ הוס התמקד בר״ש לביא. בשנת תשנ״א הופיעה מהדורה פקסימיליה של צפנת פענח לר׳ יוסף אלאשקר בתוספת מבוא מאת משה אידל.

 לר׳ יעקב איפרגאן הוקדש מאמרו של מ׳ חלמיש בשנת תש״ן, ובכך החל העיסוק בחוגו של ר׳ משה בן מימון אלבז, שלבד ממאמרים שונים יצאה לאור לראשונה מהדורה נדפסת (לוד תשנ״ח) של גנת ביתן, ובעתיד הקרוב ביותר תראה אור הדפוס מהדורת מנחה חדשה. אזכיר גם מהדורה של חיבור נוסף שנכתב לפני התקופה הנסקרת על ידינו, והוא ספר המלכות לרבי דוד הלוי, שהוהדר בידי גד עמאר בשנת תשנ״ח, בתוספת מבוא. ולא סקרתי כאן את הדיונים שנזכרו כפרטים במאמרים שאין עניינם במפורש בקבלת צפון אפריקה.

מעין זה חייב אני להזכיר ספרות היסטורית וביו־ביבליוגרפית, שלא צמחה בבית־המדרש של עולם המחקר, אך מספקת חומר חשוב גם על אישים וספרים הקשורים בעולמה של הקבלה. למשל, באשר למארוקו – יחס פאס של ר׳ אבנר ישראל, שפורסם בידי הרב ד׳ עובדיה: רשימת רבני פאס שערך הרב משה עמאר: נר המערב (ירושלים תרצ״א, ומהדורה חדשה: שם תשל״ג) של הרב יעקב משה טולידאנו: מלכי רבנן (ירושלים תרצ״א, וד״צ שם תשל׳׳ה) של הרב יוסף בן־נאיים; על רבני צפרו כתב הרב דוד עובדיה (קהלת צפרו, ד, תשמ״ה); חשיבות גם לספריהם של Zafrani H., Mille ans de vie juive au Maroc, Paris 1983, וחלק ב, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו – ספר המקורות, לוד תשמ״ו: 1986 Kabbale vie mystique et magie, Paris ; יוסף תדגי, הספר והדפוס העברי בפאס, ירושלים תשנ״ד. באשר לאלג׳יריה – אליהו רפאל מרציאנו, מלכי ישורון, ירושלים תש״ס. תוניסיה – מלכי תרשיש (מאת כהן בנימין רפאל, [נתיבות] תשמ״ו); תולדות חכמי תונס (בני ברק תשמ״ח), בעריכת יוסף הכהן טנוג׳י, ובסופו קונטרס אנשי־שם, על חכמי ג׳רבה, מאת הרב רחמים חי חויתה הכהן. ג׳רבה – ממלכת כהניס (בסוף פרח שושן, מאת ר׳ שושן הכהן, ירושלים תשל״ז). כמו כן, חכמי ישראל בג׳רבא ובתוניס, שערך בועז חדאד בשנת תשמ׳׳ב. טריפולי – יהדות לוב (תל־אביב תש״ך) שערך הרב פריג׳א זוארץ, וכלל בו חומר היסטורי, ביוגרפי ותרבותי. יש לציין שלאחרונה החלו להופיע חיבורים שונים על ההיסטוריה, החיים והאישים של יהודי המגרב לארצותיהם ולמקומותיהם, כגון יחס דבדו החדש, שערך אליהו רפאל מרציאנו (ירושלים תשנ״ז). המשותף לכל אלה שהקבלה אינה נושא מרכזי בחיבורם, וחשוב מזה – לא תמיד אפשר לסמוך על דיוקם בפרטים. התעוררות ״פטריוטית״ חיובית זו טעונה בדיקה מדוקדקת. אך עם ההסתייגויות והטעויות עדיין יכולים הם לשמש מקור חשוב לשירותו של המדע.

היקף היריעה של החיבור הנוכחי מחייב אותנו לצמצם את התיאור בתחומים שונים, ואף להימנע מדיון בתחומים כמו השבתאות וכוי. עם זאת, הבאנו פרטים רבים, מתוך הכרה שלפי מצב המחקר כיום רק בדרך אקומולטיבית נוכל להתקדם לקראת שירטוט תמונה מלאה. לאחר מכן לא יהיו הדברים שבכאן אלא בבחינת מצע, שכן חובה מוטלת על האקדמיה להקדיש מחקרים, למשל, לתיאור מעמיק של משנתם של מקובלים שונים: לטיבם ולייחודם של פרשני קבלת האר״י למיניהם, ועוד מונוגרפיות כיוצא באלה. מובן שאין הקומץ משביע את הארי, ובסקירה המאפיינת חיבורי זה מבקש אני להציע חומר בסיסי של מה שנכתב בצפון אפריקה בשדה הקבלה, להציג את הנפשות הפועלות ולהעלות דמות כוללת של התרבות היהודית אשר יותר ויותר כפפה עצמה תחת השפעת הקבלה.2 אולי מן הראוי להבהיר משהו נוסף בהקשר זה. השפעת הקבלה לא היתה כרוכה מינה ובה בביטול העולם הפילוסופי. כאשר הושמעה ביקורת הרי זו היתה עניינית ולא העמידה, פרט לר׳ יעקב אביחצירא, דווקא את הקבלה כמקור מועדף. עם זאת, חובה לציין שצפון אפריקה לא היתה מנוערת מתחום זה. ואסקור כאן חיבורים אחדים בלבד. ר׳ שמעון בן צמח דוראן, הרשב״ץ, עסק הרבה בפילוסופיה לצד מקורות קבליים, וידועים ספריו מגן אבות וקשת ומגן. ר׳ אפרים אלנקאוה (1442-1359) כתב את שער כבוד ה׳ (תונס תרס״ב), ור׳ חיים בלייח (1919-1832) בפירושו הוסיף לעמת את הדמב״ם והרמב״ן. ״ספר תפארת ישראל, והם ששה דרשות נחמדות כלולות משבע חכמות״, מאת שלמה בן צמח רוראן (ויניציאה [שנ׳׳ו או שנ״ט]), משתמש בהגותו בספרי פילוסופים כמו רמב״ם, רלב״ג, רשב״ץ, ר׳ יצחק עראמה וכדומה. בשו״ת יכין ובעז, ח׳׳א, סימנים קלד-קלה קיימים דיונים מסועפים, המצביעים על היכרות רחבה של המחבר, ר׳ צמח בן שלמה דוראן, עם הספרות הפילוסופית, אך מתבטאת בהם ביקורת נגד הפילוסופיה בעיקר מתוך חשש של העדפתה על פני תלמוד תורה וקיום מצוות. ר׳ שמעון לביא מזכיר כמה פעמים פילוסופים, או ״החיצונים״, ואפילו את ויכוחיו עמהם. למשל, ״בא אלי איש אחד מתהולל בפלוסופיותו״ ומאשים את המקובלים בהגשמה. או: ״כאשר שמעתי באזני א׳ התמפלספים [י] שאמר זה ביום ר״ה אחת בבית הכנסת דרך שחוק״.7 ואין צריך לומר שהוא מרבה מאוד להזכיר את מורה נבוכים. אצל ר׳ וידאל הצרפתי (מחצית שנייה של המאה הט״ז בפאס) דרים בכפיפה אחת קבלה ופילוסופיה. בדרושים שבספר יוסיף דוד(ליוורנו תרט״ז) ניכרת ידיעה בספרות הפילוסופית, אם כי תוך ביקורת נגדה. אולם ר׳ רפאל משה אלבאז כתב חיבור גדול, באר שבע (ירושלים תשמ״ג), על שבע החכמות, ואף כתב פיוט ״על שבע חכמות״ ובשבחן. ר׳ רפאל בירדוגו כותב את חיבורו רב פנינים, הכולל עיונים פילוסופיים. שמואל בן אברהם טייב, שהיה רב בסוסא, כתב את אילת השחר (תונס תרמ״א), והוא כולל דרושים על דרך המחשבה הפילוסופית. רעיונות אלה משמשים למחבר נקודת מוצא בדיוניו בנושאים כמו: בריאת העולם, גמול, השגחה וכוי. את הפילוסופים הוא מזכיר גם בספרו כנפי שחר (ג׳רבה תרע״ז), והוא פירוש להגדה של פסח. בתונס תש״ח הוא כתב את עפעפי שחר ונדפס בג׳רבה תש״ט, והוא פירוש לתורה הנושא אופי הגותי ופילוסופי (עם שהוא כולל גם דברי קבלה). לעומתם, איש המאה העשרים, ר׳ מסעוד הכהן, בספרו י״ג שרשי היהדות (ירושלים תשל״ג), יוצא בחריפות נגד הפילוסופיה וממצאי המדע, ולעומתם מעלה על נם את הקבלה.

בספרים שונים פזורות ידיעות על ספרי הגות, אך אלה אבדו. כך ארע, כנראה, לספרו של ר׳ חביב טולידאנו (נפטר ח בחשון תע״ו). בדף שמעבר לשער ספרו תרומת הקדש (ליוורנו תרכ״א) הוא מציין שיש עמו, בין היתר, חיבור בשם ״נזר הקדש, ליישב ההשגות שעשו על מורה הנבוכים״. הוא קורא אפוא לתרום כסף להוצאות ההדפסה. וכנראה שזו לא באה לכלל מעשה. אולם חשיבות רבה נודעת לדבריו בהקדמת תרומת הקדש, בה הוא כואב על ספרי המינים והמסיתים כי רבו, ולנוכח תופעה זו ״קצר המצע מחכמי זמננו שהורגלו כי אם בש״ס ובפוסקים ולא תועיל חכמתם כי אם לענין ההלכות והוראת המצות למאמינים בתורה ובדברי חכמים מרב אשי עד משה. אבל אינם יכולים לעמוד בקשר המלחמות נגד בעלי התורות החדשות אשר פשטה המינות ברוב המדינות ורבו השאלות והחקירות בכל הפאות על ידי החכמות החיצוניות לא שערום הראשונים״ וכו'. הערכה גלוית־לב כזו היא נדירה, אבל משקפת את כל האמת במערומיה. אכן, במבט כולל אפשר להגדיר את העיסוק הרוחני בספרות הפילוסופית כעיסוק שולי. כנגד זה, מעמדה של הקבלה הלך והתחזק, ואת זאת אבקש להראות במהלך חיבור זה.

סקירת מעמדה של הקבלה בארצות צפון אפריקה חייבת מראש לתחום תחומים גאוגרפיים. בעוד שמארוקו היתה חדורה רוח הקבלה עוד מימי־הביניים, כפי שנראה בסמוך, והיתה מושפעת רבות מן הקבלה, ומשופעת בה, ואף נתקיימו בה חוגים של מקובלים, כמו זה שבדרעא בזמנו של ר׳ משה אלבז או זה שבתיטואן או במראכש במאות הי״ח והי׳יט וחוגים אחרים שריכזו תלמידי חכמים מצד אחד ו״עמך״ מצד אחר – הרי ג׳רבה, שהקבלה תופסת בה מקום חשוב ביותר, אין זו אלא מציאות של הדורות האחרונים בלבד. לפיכך, סקירתנו ההיסטורית תעסוק תחילה בכל ארץ בנפרד, ולאחר מכן, עם סקירת התכנים תלווה אותנו ההבחנה הגאוגרפית במידה פחות בולטת. עם זאת, ברור שאין החלוקה חתוכה. יש חכמים שעוברים מארץ לארץ," ויש פיוטים שמהלכים גם בארץ סמוכה. כדוגמה לתנודות אזכיר כי כתם פז של ר׳ שמעון לביא נכתב בפאס ובטריפולי, עד להדפסתו הראשונה מצוי היה בכתב־יד אצל ישועה טנוג׳י בתוניס, ומצא אותו חכם מאלג׳יר. אף על פי כן העדפנו לנקוט תחילה דרך גאוגרפית היסטורית. עם זאת, המבנה הפנימי של כל פרק, כלומר של כל ארץ, אינו זהה, והכל כמתחייב מן הנתונים עצמם.

בניגוד לצפת או לארצות אירופה שבהן נוצרו בזמן החדש אסכולות מיוחדות (כגון זו הקורדובריאנית או זו הלוריאנית, ואפילו השבתאות והחסידות) או קמו אישים בעלי שיעור קומה כמו הרמ״ע מפאנו, נתן העזתי, רמח״ל, הגר״א, ר׳ שניאור זלמן מליאדי, ר׳ נחמן מברסלב ורבים אחרים – הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה, פרט לחוגים המצומצמים שנתרכזו סביב אישיות מסוימת (כמו ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי וכיו׳׳ב), אך פעילותם והשפעתם כמעט לא חרגה מעבר לגבולם. יוצאים מכלל זה הם שני הפרשנים הדגולים של הזוהר – ר׳ שמעון לביא ור׳ שלום בוזגלו – שחיבוריהם אמנם נמנים עם הקלסיקה הקבלית. אותה התמודדות אינטלקטואלית שקטה (שכללה גם קליטה של יסודות והשקפות) עם העולם התרבותי החיצוני שהיתה אופיינית ליהודי אירופה לא פקדה את יהודי המגרב באשר לא ניצב בפניהם אתגר כזה. התופעה של המורביטון בדרום מארוקו לא הגיעה, ככל הנראה, לביטוי מיוחד. אמנם נושא הערצת הקדושים כן זכה למגע הדדי קרוב ביותר, אך ביסודו של דבר לא היה לכך קשר עם העולם הקבלי דווקא, הגם שקברי מקובלים מסוימים זכו להערכה יתרה.

אין ספק שגם המצב הכלכלי, ההיסטורי, החברתי, האינטלקטואלי והתרבותי הקשה שהיה מנת חלקם של אבותינו שם, וזאת לצד העדר בתי־דפוס כדלקמן, נתנו את אותותם בהיקף היצירתיות הרוחנית. אמנם חכמי הלכה ודרוש רבים הגיעו להישגים מכובדים בתחומם, ועם שחלקם שלחו ידם גם בקבלה, אך היצירה הקבלית כשלעצמה לא שגשגה. רובי הדברים נושאים אופי של פירוש על־אתר או דרושים שאינם מגיעים כדי פיתוח שיטתי. כנגד זה, תשומת לב רבה מאוד ניתנה לנושא התפילה וכוונותיה. אך אף בתחום זה לא מקרה הוא שהשפעה רבה נודעה (כמובן לאר״י וגם) לרש״ש ולחיד״א, ואלה באו מחוץ למגרב. כלומר, אנשי המקום נזקקים למעיין חיצוני. חיבורים מועטים נכתבו כיצירות קבליות עצמאיות, ואילו רובם שילבו אזכורים מן הספרות הקבלית, ככל שמצאה היד, לתוך כתיבתם הפרשנית, הדרשנית, ההלכית או אף השירית. ברם, אין לזלזל כלל בתופעה זו, שכן היא מצביעה על הרעב הרוחני למרות הקשיים האובייקטיביים. מבחינה זו מעניינת היא השאיבה ממקורות החסידות הבעש״טית במהלך המאות התשע־עשרה והעשרים. החלק השני של החיבור הנוכחי בא אפוא להראות עד כמה חדרה הקבלה כאורח חיים ל״אליטה״ ולשכבות הרחבות כאחת. החברה בכללה נהנתה מעצם הקריאה או ההאזנה לזוהר, ולא פחות מכן משעשועי גימטרייאות, סגולות ופתרון חלומות. אפשר לומר כי במידה רבה הופעת דברי קבלה בחיבורים הכתובים אינה אלא ביטוי לתרבות וחינוך הכוללים במסגרתם גם עיוני קבלה.

דוגמה טובה תשמש השבתאות. בדרכים שונות הגיעה תנועה זו למגרב, אך לא זכתה לתקוע בה יתדות נאמנים. במשך כשני דורות התפשטה התנועה בערים ובכפרים רבים. אך לפי החומר שנותר בידינו נראה שהצד האידאולוגי של התנועה לא העמיק לחדור פנימה. פולמוסים התנהלו בעיקר סביב ביטויים חיצוניים, כגון ביטול צום תשעה באב או הדלקת נרות בבית־כנסת, וחלקם שרד במשך שנים רבות. המאבק החריף מצד כמה רבנים, בעיקר ר׳ יעקב ששפורטש ור׳ אהרן הסבעוני, שהתקיים בראשית התפשטותה של השבתאות הצליח לחסל את השפעתה במידה ניכרת בעודה באיבה. ובכל זאת, הפולמוס סביב  " חמדת " ימים כביכול חלף מעל ראשם, והספר לא נתפס כשבתאי כפי שלא נתפס כך אצל רבים משלומי אמוני ישראל באירופה, עד שגדולי החכמים מציינים את שמו ומסתמכים עליו באופן חופשי.

התשוקה הפנימית הטבועה בקרב יוצרים והוגים לפרסם את הגיגי לבם ורוחם באה לביטוי גם במגרב. לפעמים מנמקים זאת משום ״כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל״(ירמ׳ כ ט), לפעמים מטעם ״אל תמנע טוב מבעליו״(משלי ג כז), ולפעמים כחובת מילוי חלקו האישי של כל אדם בהבנת התורה, בהתאם לתפיסה הקבלית. ואכן, יצירות שונות נכתבו, ספרי תיקונים הועתקו ואף נערכו, ומקצת מן המחברים כתבו כבר בגיל צעיר למדי. סקירת היצירה הצפון אפריקאית בתחום הקבלה, לרבדיה ולסוגיה, היא אפוא נושאו של החלק השלישי.

ברם, בלא להיכנס לשאלה הנצחית – אם ההיסטוריה יוצרת את האדם והמנהיג או להיפך – אין להתעלם מן הנפשות הפועלות ומן התהליכים שהן נוטלות בהם חלק. משום כך שילבנו בראש הספר, בחלקו הראשון, את תהליכי התפתחותה של הקבלה בכל אחת מארצות המגרב, תוך ציון האישים הידועים כמקובלים, בין שנטלו חלק חשוב ובין שנטלו חלק מועט. מבחינה זו, ידיעותינו המפורטות יותר על מקובלים רבים שפעלו במארוקו באות לידי ביטוי בהיקף ״רשימת המקובלים״ האלפביתית שהצגנו במסגרת הפרק הראשון. אישים אלה הם שהובילו את התפתחות הקבלה ומעמדה בארצות המגרב, איש איש בדרכו, ברוחו ובהישגיו, והם שהניבו את הפירות המוצגים בחלקים השני והשלישי.

שתי עובדות צריכות לעמוד לנגד עינינו משום שהן מונעות סקירה מלאה יותר: ראשית, מיעוט בתי הדפוס בארצות המגרב גרם לכך שחיבורים רבים של חכמיהן לא נשתמרו, כפי שמלינים הם בהזדמנויות שונות. שנית, אובדן ספרים בשל גזירות ורדיפות. נסתפק כאן בעדות טראגית, אחת מני רבות, מראשית המאה הי״ז. מעתיק ספר הישר ומביאו הראשון לבית הדפוס (ונציה שפ״ה), הוא ר׳ יוסף בן שמואל, מספר בהקדמתו, כי מוצאו מ״עיר ואם בישראל, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר המהוללה פאס יע״א״. בשנת גע״ש (1613) ברח ממנה בגלל סכסוכים פנימיים בחצר המלוכה, שבעטיים נחתו צרות על היהודים, ובין שאר הפורענויות – ״כמה וכמה ספרים, מינים ממינים שונים, חדשים גם ישנים, מהם מדפוס מהם מכתיבת יד, חדשים מקרוב באו, רובא דרובא נשרפו נקרעו ונגנזו תחת המפולת״. אם כי היו, לצערנו, גם ״פגעי טבע״ כגון זה שארע לספרייתו העשירה של ר׳ יוסף סירירו שכלתה בשרפה (מ״ר, ס ע״ד).

סוף המבוא…..

?Les événements antijuifs de Demnat furent-ils une exception

    1. Il etait une fois le Maroc

      il-etait-une-foisTemoignage du passe judeo-marocain

      David Bensoussan

    1. Les événements antijuifs de Demnat furent-ils une exception?
    1. Non, ils illustrent une condition de vie de minoritaires. La différence est que, les moyens de communication aidant, l'Occident fut au courant de ces exactions. On se souvient qu'après la visite de Sir Moses Montefiore, le sultan avait signé un dahir dans lequel il interdisait que l'on s'en prenne sans raison aux Juifs. L'euphorie qui régna dans les milieux juifs d'Angleterre fut toutefois prématurée. En effet, deux mois à peine après la promulgation du décret, le Vice-gouverneur (khalifa) de la ville de Mogador donna la bastonnade à un Juif qui ne s'était pas déchaussé en passant devant une mosquée. Un autre reçut 200 coups de bâton pour avoir osé demander à un administrateur combien il serait payé pour la confection d'un vêtement. Quand le Grand rabbin alla demander à commuer cette peine injuste, il lui fut rétorqué de ne pas insister, faute de quoi le châtiment passerait à 2000 coups de bâton. Six mois plus tard, le Juif Ben Eish mourut roué de coups pour avoir osé se plaindre au Khalifa d'avoir été l'objet d'un vol. Quarante et un petits commerçants juifs furent assassinés sur les routes de la région de Mogador entre 1865 et 1880. Ceci se passait à Mogador, ville réputée être la plus sécuritaire pour les Juifs du Maroc.
    1. Par ailleurs, les tailleurs juifs de Meknès reçurent la bastonnade pour ne pas avoir livré à temps un vêtement commandé par un haut fonctionnaire… La compilation des excès – connus – contre les Juifs ferait l'objet d'un volume en soi. Il en ressort que les protégés consulaires étaient pratiquement les seuls à pouvoir demander justice pour des méfaits commis contre eux. Les incidents qui suivent donnent une idée de leur teneur.
    1. En 1792, cinquante Juifs d'Oufrane dans le Sud marocain furent placés devant un bûcher en flammes pendant sept jours. On leur offrit le choix entre la conversion et le bûcher. Ils choisirent le bûcher.
    1. En 1811, il fut ordonné de détruire les synagogues de Meknès construites cette année-là.
    1. En 1820, le Mellah de Fès fut saccagé et des atrocités y furent commises suite à la fausse information selon laquelle le sultan Slimane était mort. Le saccage reprit de façon bien plus grave lorsqu'il mourut vraiment deux ans plus tard.
    1. En 1826, suite aux tueries de quinze des leurs, les Juifs du village d'Agouraï abandonnèrent leur village et déménagent en masse à Meknès.
    1. En 1834, un prince tomba follement amoureux d'une jeune juive tangéroise Sol Hachuel. Il se trouva deux musulmanes pour affirmer que Sol s'était converti à l'islam, ce qu'elle réfuta totalement. Elle fut emprisonnée mais refusa d'abjurer. Elle mourut décapitée sur la place publique. Des Juifs jetèrent des pièces en l'air pour pouvoir détourner l'attention de la foule et récupérer le corps avant que l'on en abuse. Sol ou Solika devint un symbole de résistance à l'oppression et sa tombe dans la ville de Fès, un lieu de pèlerinage.
    1. En 1837, les Juifs de Fès demandèrent la permission de construire un bain public dans l'enceinte du Mellah. Les oulémas consultés répondirent par la négative…
    1. En 1844, le Mellah de Mogador fut mis à sac par les tribus voisines lorsque la ville fut bombardée par la flotte française. Élie Benamozegh écrivit dans la préface de l'ouvrage d'Abraham Ben Judah Koriat Brith Avoth : « Comme les colombes des vallées, les navires français fondirent sur la ville, déversant sur elle une pluie de feu et de fer… De la campagne s'abattirent sur la cité les hordes sauvages des Bédouins semant la terreur, rançonnant, pillant et massacrant les populations juives innocentes.»
    1. Suite au départ de l'Espagne de Tétouan, conséquence de la fin de la guerre hispano-marocaine de 1860, la population musulmane s'attaqua violemment à la communauté juive de cette ville.
  1. En 1867, les Juifs de Tétouan furent attaqués par des pirates du Rif. Ces attaques se reproduisirent l'année suivante et la France et l'Angleterre intervinrent pour empêcher que la situation n’empirât. Le complice de l'assassinat de M. Pariente fut remis en liberté par le pacha, lequel interdit aux Juifs de passer par la porte qui mène au cimetière.

אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012

אסלאם-ירושלים

דומה כי את הגיונם של רבים מפוסקי ההלכה לאורך השנים ביחס להר הבית תמצת המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון, בפסק דינו בעניין נאמני הר הבית 17 נגד היועץ המשפטי לממשלה. אלון הסביר כי גישה מיוחדת זו בעולמה של יהדות, שככל שהמקום והעניין מקודשים יותר, חלה חובה מיוחדת שלא להתקרב אליו ולהתהלך במחיצתו, אין בה משום ריחוק והתרחקות אלא יש בה משום קרבה והערכה". הוא אף ציטט דברים ברוח זו מפיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שדן רבות בנושא המקדש והר הבית. דברים דומים כתב בדורנו גם הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים, בספרו 'שלהבתיה': "בעלותנו ושייכותנו מתגלות בכך שאיננו נוגעים במקום זה וגאוננו הלאומי מתבלט בכך שאנו מראים רוב הפוסקים החרדים והדתיים לאומיים אסרו על כניסת יהודים להר הבית והדבר הקל על הממשלה לאכוף את איסור תפילת היהודים בהר. בתמונה: כרוז שנתלה בירושלים מזהיר הלכתית מפני כניסה להר הבית.

לעולם כולו יש מקום בו איננו נכנסים… אין המרחק מפריד. אדרבא – הוא מחבר."  לעומת זאת מבטא הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה ומהמרכזיים שבין רבני הציונות הדתית, עמדה מורכבת יותר. שרלו, כמו עוד מאות רבנים ציוניים תובע לאשר תפילת יהודים בהר, 20 אך אינו מעלה על דעתו פגיעה כלשהי במסגדים. הוא מכיר בערכו של הר הבית ואינו מוכן לוותר על הזיקה היהודית אליו, אך מנגד מכיר גם במגבלות השונות, בדרך למימוש מלא של הזיקה הזאת. שרלו מצדד בלימוד ענייני הקודש והמקדש ואף ב"הטמעת התחושה המתמדת של החסר לנו", אך מדגיש ש"בניין המקדש מתחיל במקום אחר", בבחינת "בלבבי מקדש אבנה, מקום של עשיית צדק, צדקה, מוסר ומשפט בין אדם לחברו ותיקון עולם וחברה." 21 עם השנים דבקה מדינת ישראל – בעיקר בהשפעת מנגנוני הביטחון שלה, השב"כ והמשטרה, בסטטוס קוו של דיין. יתרה מזאת: היא אף יזמה או השלימה עם שני שינויים מרכזיים שחלו בהר, לטובת הצד המוסלמי:

בניגוד להחלטה המקורית של דיין, כבר שנים רבות שהמשטרה אינה מאפשרת כניסה חופשית של יהודים להר, גם לצורך ביקורים. היא מגבילה את מספר היהודים – בעיקר יהודים דתיים שנכנסים להר. רק כמה עשרות יהודים דתיים רשאים לשהות בהר יחדיו, והם מלווים על ידי שומרי ואקף ושוטרים שפוקחים עליהם עין, בודקים בכליהם כדי לוודא שלא "הגניבו" להר טלית, תפילין או סידור, ומשגיחים ששפתותיהם אינן ממלמלות תפילה. 22 רק לאחר יציאתם ממנו מתאפשרת כניסתם של כמה עשרות נוספים. גם שעות הכניסה של יהודים להר מוגבלות ומצומצמות, ובשעת מהומות ומתח נסגר ההר בפניהם.

בהר הבית הוכשרו באמצע שנות ה 90- של המאה ה 20- שני חללים תת-קרקעיים גדולים שהרחיבו מאוד את שטחי התפילה של המוסלמים במקום – החלל התת-קרקעי בפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית המכונה אורוות שלמה )בפי המוסלמים: מסגד אל-מרוואני( והחלל מתחת למסגד אל-אקצא המכונה אל-אקצא הקדום.

גם הפיקוח הארכיאולוגי בהר הבית נעשה תחת מגבלות קשות. המגבלות נובעות מעמדת הוואקף, כי הוא הריבון, השליט והמחליט במקום. ישראל מתחשבת ומגלה הבנה לעמדה זו, אף שבאופן רשמי – אינה מסכימה לה.כך למשל, היו שנים שבהן הפיקוח הארכיאולוגי כלל לא התאפשר. עבודות שיקום, שיפוץ ובינוי במקום מתבצעות לא פעם )בתיאום עם ממשלת ישראל( על ידי ממשלות וגופים זרים, כמו ירדן או מצרים, ומדינת ישראל מהלכת במקום על 'קצות האצבעות'. בהסכם השלום עם ירדן, ממשלת ישראל אף הכירה במעמדה הבכיר העתידי של ירדן בכל הנוגע למקומות הקדושים למוסלמים בירושלים הכוללים את הר הבית (אל-חרם אל- שריף), בשלב שבו ייחתמו הסכמי שלום והסדרי קבע עם שאר העולם הערבי.

העובדה שהמדיניות הרשמית והמעשית של מדינת ישראל כפי שהיא מגולמת בהחלטות מועצת הרבנות הראשית, בהחלטות ממשלה ובהחלטות בג"ץ, משאירה את ניהול הר הבית בידי אנשי הוואקף המוסלמי, אינה מוכרת בעולם המוסלמי של ימינו. להפך: פעילותם של גורמים יהודיים לא ממשלתיים ולא מרכזיים, חלקם קיצוניים ושוליים, לחידוש מיידי של עבודת המקדש ואף להריסת המסגדים, מוצגת על ידי גורמים פלסטיניים ומוסלמיים כאילו היא המשקפת את העמדה הרשמית והמעשית של מדינת ישראל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר