רבי חיים בן עטר- אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

 

רבי חיים בן עטראווירה המלוח של סאלי היה סם חיים לנפשו הדוויה של חיים בן עטר. הוא טייל עם פאסוניה על־פני החול הזהוב, וחש שהנעורים שבים אליו. מאחוריהם, במרחק מה, מפאת הכבוד, התנהלה חבורה של תלמידים נאמנים שבחרו ללכת בעקבות רבם באשר ילך, אף כי לא היה יכול במצבו להבטיח להם אפילו צל קורה להקים שם ישיבה, כדי שיוכלו להמשיך בה את לימודיהם.

בשבתו בבית אביו סירב חיים בן עטר לאכול לחם חסד, כי אביו כבר זקן, ובקושי הצליח להוציא את פרנסתו מעיסוקו. שנות הרעב, שהכריעו את קרובו הנגיד משה בן עטר, הביאו גם להתרוששותו. חיים החליט לחזור אל המלאכה שלמד בימי נעוריו מר׳ לוי אנקווה, הלא היא מלאכת רקמת תשמישי קדושה. אכן, גדולה מלאכה המכבדת את בעליה ומפרנסת אותו. גם תלמידיו הצטרפו אליו ושימשו אותו כשוליות. כך יכלו לסיים את עבודת יומם בשעות מספר, ועוד נותרו להם שעות רבות ביום ללימוד תורה. הימים ימי קיץ, ולמה יכול אדם מישראל לשאוף בימי חום אלו, אם לא לשבת בצילה של תאנה כבדת עלים ומפיצה ניחוח משכר, ולשוט מתוך התמכרות במרחביה של התורה?

אבל הקיץ וחומו חולפים עד מהרה, ורוחות העולות מהים מבשרות את בוא החורף וגשמיו. ר׳ חיים בן עטר ותלמידיו חייבים היו למצוא לעצמם אכסניה לימי הכפור. הדאגה החלה לכרסם בליבם ולשבש את תלמודם. את הפיתרון לבעייתם גילתה, לגמרי במפתיע, פאסוניה. יום אחד, בדרכה מן השוק, נאלצה לסטות מנתיבה, כי היה זה יום חג למוסלמים, ורבים מהם התגוררו ברחובות הראשיים. ביום כזה יעדיף יהודי, ולא כל שכן יהודיה, לסטות לדרך עוקפת כדי לא להיתקל בהמון. והנה, בעברה ליד בניין גדול ומוזנח, ראתה ערביה זקנה. זו הביטה בה לרגע, בעיניים תוהות, ומייד — אור זרח עליהן. הזקנה כבדת הבשר התנפלה על פאסוניה בחיבוקים ובנשיקות ובהרעפת דברי חיבה והערצה. לרגע נדהמה פאסוניה. אחר כך נזכרה באומנת שגידלה אותה בשנים שחיתה עם משפחתה בסאלי. כשהעתיק אביה את מושבו לעיר המלכות מכנאס, ריחם על הזקנה והפקיד אותה על אחזקתו של מחסן ישן, ששימש לו לאחסון סחורות. עם הזמן נמכרו הסחורות, ומשה בן עטר מסר את המחסן הריק לרב ביבאס, שהיה דיין בסאלי, על־מנת שישפצו ויהפכו לבית־כנסת. בינתיים נתמנה משה בן עטר שר בחצר המלך איסמאעיל ועבר למכנאס. כך נשאר המחסן בידיו של הרב ביבאס. הרב ביבאס חמל גם הוא עליה, ולא מלאו ליבו לשלחה משם. עם מותו, עבר המחסן לידי שני בניו, ר׳ יוסף ור׳ חיים, ועליהם הוטל להפוך את המחסן לבית־כנסת.

בעוד הזקנה מרעיפה עליה מנשיקותיה, ומתרוצצת לכבד אותה במטעמיה, רק אלו שאין עליהם סכנת טריפה, ניצנץ רעיון במוחה של פאסוניה: מדוע לא יטול בעלה את המחסן, שהינו ממילא רכוש אביה, ויקים בו הן בית־כנסת, כמשאלתו של האב, והן ישיבה, כדי שלא יחדל חלילה לימוד התורה. לאחר שטעמה ממעדניה של הזקנה, שלא להעליב אותה, ולאחר שהיללה ושיבחה את תבונת־כפיה, רצה אל בעלה ובפיה הבשורה. לשמע הדברים אורו עיניו של חיים בן עטר. עם זאת תהה בינו לבין עצמו אם לא מן הראוי להודיע לאחים ביבאס בטרם יטיל חזקה על המקום ? הרי הנימוס מחייב לכך, שכן חותנו הפקיד בפירוש את הטיפול במקום בידי הרב ביבאם הזקן.

לא העלה ר׳ חיים בן עטר בדעתו לרגע, איזו תיבת שרצים עתידה להיפתח עם פנייתו לשני האחים בדבר המחסן. בפתח האיגרת, הודה להם בנימוס על שדאגו לשמור על המקום בל השנים. בהמשך, הודיעם שהוא משחרר אותם בזה מן החובה להוסיף ולשאת בעול האחריות על המקום. דווקא הדברים שנכתבו בתמימות עוררו את חמתם של השניים. הם מיהרו להביא לפני חיים בן עטר מסמך המאשר, שר׳ משה בן עטר לא רק מסר לאביהם את המחסן, אלא גם ויתר על כל ההכנסות העתידות לנבוע מבית־הבנסת, ועל כן, לדעתם, אין ליורשו של משה בן עטר כל זכות על המחסן. חיים בן עטר טען עדם, שגם אם נבון הדבר, הרי מדובר בבית־כנסת, וכיוון שעברו שנים ולא הפכו את המקום לבית־כנסת, וכיוון שבכוונתו של חיים אמנם לעשות זאת, ולהקים במקום בית ועד שישמש את הכלל, עליהם לוותר על זכותם.

לטענה זו הוסיף, ששעה שמשה בן עטר נידב את המחסן לאביהם הרב ביבאס, היה הלה בעל אמצעים דלים ואילו בן עטר היה עשיר מופלג, ואילו כיום — נתהפך הגלגל. את האחים ביבאס בירך השם וראו ברכה בעיסוקם, ואילו הוא, חיים בן עטר, נתרושש. על כן, מבנה זה, לא זו בלבד שיאפשר לו להתאושש מעט, אלא יותר מכך — יאפשר לו ללמד את תלמידיו הנאמנים, ויעניק לו את השלווה הדרושה לו להשלמת שני ספריו, אחד פירוש לתלמוד, ואחד פירוש לתורה. האחים ביבאם לא יכלו להאמין. האמנם מצפה התמים הלז שיוותרו על מקום שיש להם עליו חזקה?

פרץ ויכוח, שהפך עד מהרה לסכסוך, וכבר סערה כל קהילת סאלי ונתפלגה לשני מחנות: אלו אומרים הלכה כבית בן עטר, ואלו אומרים הלכה כבית ביבאס. ופרץ הוויכוח מעבר לגבולות סאלי, והגיע עד לערים מכנאס ופאס, וגם שם נחלקו הרבנים: אלו אומרים הצדק עם ר׳ חיים ור׳ יוסף ביבאס, שהרי מסמך בידיהם המאשר את בעלותם וחזקתם על המקום, ואלו אומרים — לא, כי הצדק עם ר׳ חיים בן עטר, שבעלי החזקה קיבלוה לשם מטרה מסוימת, שלא עמדו בה, ולכן אבדה זכותם. לעומתם ר׳ חיים בן עטר עתיד להפוך את המקום למרכז לתורה ולעבודת השם. מי יודע לאן היו הדברים מתגלגלים אילולי פאסוניה.

לאחים ביבאס היתה אחיינית יתומה, בתו של אחיהם ר׳ מאיר ביבאס המנוח, ושמה אסתר. מהיותה יתומה מאב, ואולי גם בגלל ידיהם הקפוצות של דודיה, נותרה ברווקותה עד לגיל עשרים, גיל מופלג לבתולה באותם ימים. הנערה מצאה חן בעיני פאסוניה, כי היתה ענוגה ושקטה, ואף כי משפחתה שלה ומשפחת בן עטר היו נתונות בסכסוך, הסבירה אסתר פנים ליריביה, לא מתוך התחסדות, וגם לא מתוך קנטור כלפי שני דודיה, אלא מתוך נעימות טבעית. יום אחד, שעה שהוויכוח הגיע לשיאו, הפתיעה פאסוניה את הגברים הניצים בהביעה רצונה לספר להם סיפור. לא היה זה מן המקובל שאשה תסב כך תשומת־לב, אולם הכל רחשו כבוד אל פאסוניה הגבירה, שהיתה כבת־נסיכים. היא דיברה אליהם, וסיפרה על הפלוגתא המתמשכת ששררה בין סבה מצד אמה, ר׳ אברהם מימראן ובין אביה ר׳ משה בן עטר, והוסיפה ברמז שהדרך היחידה שנותרה על מנת ליישב את הסכסוך ביניהם היתה באמצעות קשרי חיתון. משה בן עטר נשא לאשה את אמה, בתו של אברהם מימראן, והכעס הפך לשמחה, הטינה — לחתונה.

״המשל יפה,״ קרא יוסף ביבאס, ״אך תלמדנו הרבנית בן עטר, מהו הנמשל?״

״יושבות כאן שתי משפחות מפוארות וחושפות שיניים זו לזו. מדוע לא ליישב את הסכסוך על־ידי קשרי חיתון וייגזר מראש, שהבתולה הכשרה אסתר לבית ביבאס תירש את מבנה בית־הכנסת, וכך תובטח בעלותו של בעלה על המקום, ובית־הבנסת יהיה שייך הן למשפחת ביבאס והן למשפחת בן עטר?״

״עצה נבונה, אשת חיל מי ימצא! ובכן, הרבנית פאסוניה מצאה אותה, את הכלה היעודה, אבל תאיר את עינינו כבוד הרבנית ותאמר לנו: מיהו החתן?״ ״מיהו החתן? גדול בתורה, שאין גדול הימנו בכל העיר ובערים רבות אחרות; נצר למשפחה בעלת ייחוס ועתירת כבוד, גם אם חסר ממון הוא; איש נפלא, ובעל מסור ונאמן…״

״האיש היחידי העונה לתיאור זה הוא ר׳ חיים בן עטר עצמו!״ אמר חיים ביבאס בצחוק רועם.

 ״הוא האיש!״ קראה פאסוניה.

התדהמה היתה כה גדולה, שלמשך שעה ארוכה דמם החדר, ופתאום החלו הכל מדברים בבת־אחת. תחילה נראה הרעיון כחסר־שחר, אולם משהסבירה פאסוניה את מניעיה והציעה לשאול את פי הנערה, הפתיעה זו ואמרה שאם טוב הדבר בעיני דודיה, טוב הדבר גם בעיניה. העניין הוכרע, ושתי המשפחות נרתמו במרץ לשיפוץ בית־הכנסת. עוד באותו אביב נשמע בו קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.

רבי חיים בן עטר חשש, שמא בהיותו מטופל בשתי נשים, תינטל ממנו שארית השלווה שנותרה בחייו הסוערים. למזלו, זכה לשתי נשים, שכל אחת כשלעצמה יכלה לשמח כל בעל, ושתיהן ביחד — על אחת כמה וכמה. פאסוניה הבוגרת, אשר קיבלה את מנת אהבתו של בעלה בכל שנות חייהם המשותפות, היתה מוכנה לקבל עוד אשה לחוג המשפחה, ולא זו בלבד שלא קינאה בה, אלא עשתה הכל בתבונה ובלי להתבלט, כדי להקל על הזוג החדש את ירח הדבש שלהם.

״אהוב את אסתר!״ אמרה לבעלה, ״רק כך קיים סיכוי שאלוהים יברך את רחמה.״ פאסוניה אהבה את אסתר אהבה אמיתית, מעין אהבת אם, ורצתה בכל מאודה שזו תרגיש באשה שוות־זכויות בבית. לא הכל הבינו את פאסוניה ברוח זו. אנשים, מתוך קטנוניותם שלהם, ומתוך ששופטים את זולתם לפי אמות־המידה שלהם, הרחיקו לכת עד כדי כך, שראו בצדיקותה של פאסוניה משום עיוות. אולם פאסוניה לא שמה אליהם לב. אסתר התגלתה כנערה נבונה ובעלת לב. אולי בזכות יחסה של פאסוניה אליה, שלא הותיר בנדיבותו מקום לתחרות. היא השכילה לכבד את מעמדה של פאסוניה בלי לוותר כהוא־זה על זכויותיה שלה, אבל גם בלי לנצל את יופיה ואת נעוריה המשובבים, כדי לסחוט מבן־זוגן המשותף טובות־הנאה מיוחדות.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  
רשימת הנושאים באתר