פולמוס הנפיחה-עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגין

ידוע לנו כי היתר הנפיחה הונהג בספרד באיזור קאסטיליה לכל הפחות סמוך לגירוש, בעקבות הגזירות וההגבלות הכלכליות שהוטלו אז על היהודים. ידיעות אלה היו מקוטעות ולא ברורות דיין. ידיעות משלימות ומפורטות בסוגיה זו מצאנו בחיבור " עץ חיים "

הפולמוס במארוקו נסב רק על היתר נפיחה במקום שאין שני ראשי הסירכה יוצאים מהריאה. אבל במקום ששני ראשי הסירנות יוצאים מהריאה, דהיינו סירכה ״שלא כסדרן״ המוזכרת בתלמוד, גם המגורשים אסרו».

פולמוס הנפיחה

המגורשים בפאס המשיכו להחזיק במנהגים שנהגו בהם בספרד, כולל מנהג היתר הנפיחה, דבר שהתושבים נהגו בו איסור מקדמת דנא. מאחר שהיתר הנפיחה מקטין את אחוז הטריפות ומונע הפסד ממון, נגררו אחריו רבים מהתושבים. נראה שהתנהגות זו של המגורשים והתושבים ביחס להיתר הנפיחה לא עוררה תשומת־לב עד לשנת ר״ס (1500). בשנה זו ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מהעיר תוניס, לרגל עסקיו בסחר הבינלאומי. הוא זה שהעיר לראשונה לתושבים, כי היגררותם אחרי מנהג המגורשים בענייני הנפיחה היא שלא כדין, מה גם שכמנהג התושבים נוהגים במרבית קהילות ישראל שבהן ביקר. הוא דרש שעל התושבים לחזור למנהגם המקורי. אף־ על־פי שתמכו בו חלק מחכמי הגירוש, עמד מולו ר׳ משה חלוואה, אשר פסק שהנפיחה מותרת גם לתושבים. נראה כי הוויכוח שהתעורר בעת ביקור ר׳ שלום דעך משעזב את המקום, ומנהג היתר הנפיחה התפשט גם לערים נוספות במארוקו״.

בעקבות מקרה שאירע באייר שנת רפ״ו (1526), שיצאה תקלה מתחת יד שוחט התושבים, התעורר מחדש הדיון בהיתר הנפיחה תקלה זו הביאה את הנגיד, עמי שם טוב בן אברהם, לישבע שלא יאכל עוד בשר שהותר בנפיחה. חכמי התושבים ניגשו לערוך בדק־בית בנוהלי השחיטה והבדיקה, כדי למנוע הישנות תקלות. בהתייעצות עם חלק מחכמי הגירוש, החליטו לאסור את הנפיחה וכן לפתוח איטליז נפרד לתושבים; מונו ארבעה חכמים כאחראים ומפקחים על עניין בדיקת הריאה. ההחלטות התקבלו במעמד חכמי הקהל וראשיו, הוכרז עליהן בציבור בבית־הכנסת והן קיבלו תוקף של הסכמה. הדי ההסכמה עוררו ויכוח ופולמוס סביב היתר הנפיחה בין המוני העם התושבים והמגורשים. הדברים הגיעו עד כדי הטחות עלבונות כלפי המגורשים, שהם אוכלי טריפות, ופגיעה בכבוד ר׳ משה הלוואה (שכבר נפטר), שהיה מראשי חכמי הגירוש המתירים. תלמידיו, שקינאו לכבוד רבם, השתדלו לכנס את כל חכמי המגורשים כדי להגיב על הזלזול והלעז שמוציאים על רבותיהם חכמי קאסטיליה. עוד באותו היום גזרו נידוי על אלה שפגעו בכבוד רבם ועל כל מי שיזכיר שהנפיחה אסורה. בין היתר טענו המגורשים בתשובתם לר׳ חיים שכל עניין טריפות הריאה אינו אלא מדרבנן, ולכן פסקו בו החכמים כדעת המקילים, בניגוד לנאמר בהסכמת התושבים שטריפות הריאה איסור תורה. הם חתמו את תשובתם: ״וכל מי שלא יחזיק בידינו הרי הוא עובר על תורת ישראל ביד רמה והוא אפיקורוס״. ר׳ חיים נדהם מדבריהם והוא האריך להוכיח מדברי התלמוד והראשונים שטריפות הריאה הוא איסור תורה לכן חובה לנהוג בה כדעת המחמירים

נראה כי בעקבות ההסכמה והחרם הלך הפולמוס והחריף. הצדדים חיפשו דרכים להכריע את המאבק לטובתם, תוך בקשת סיוע מהשלטונות, אשר ניצלו את הסכסוכים והמריבות בתוך הקהילה כדי להטיל קנסות על הצדדים. המריבות סביב היתר הנפיחה נמשכו עד שנת רפ״ט. מכסלו שנה זו עד שנת רצ״ה (1535), אין אנו שומעים על פעילות כל־שהיא בפולמוס הנפיחה, ונראה שהפולמוס דעך בשנים אלו. בתוך תקופה זו הלכו והידלדלו שורות התושבים אוסרי הנפיחה, עד שקצב התושבים, שהיה רגיל לשחוט כל שבת עשרים כבשים, שחט שבת אחת באדר שנת רצ״ה ארבעה כבשים והספיקו והותר. משמעות עובדה זו היא שהרוב הגדול של התושבים היו עוברים על הסכמתם וצורכים בשר מאיטליזי המגורשים.

בהיוודע הדבר לר׳ חיים, כינס את תלמידיו להתייעצות ואף הורה להם שיפסיקו להתפלל עם קהל התושבים וכינה אותם ״עבריינים״. הוראה זו עוררה את הפולמוס מחדש והביאה את חכמי המגורשים, שראו עצמם נפגעים ממנה, לפנות שוב לנגיד ולדרוש את התערבותו לטובתם. הם נימקו את דרישתם בעובדה שהם הרוב. דומה כי קצה נפשו של הנגיד ב״מלחמות היהודים״, והוא פנה לר׳ חיים בדרישה שיסלק ידיו מהעניין ויניח לקהל התושבים לנהוג כרצונם: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים״ ״. דברי הנגיד גרמו לרפיון ידי ר׳ חיים, שחש יותר ויותר את היותו בודד במערכה ואת אפיסת כוחותיו להמשך המאבק, מפאת גילו. מחוסר ברירה נאלץ להביע את נכונותו להפסיק את התערבותו, בתנאי שחכמי המגורשים אשר נקב בשמותם יכתבו ויחתמו על פסק הלכה מבוסס על ספרות הפוסקים שאותם ציין, לאחר עיון ודיון במקורות ההלכה עם תלמידי ישיבו­תיהם הגדולים ויסיקו את המסקנה שהנפיחה מותרת. כמו־כן דרש כי יעיינו במקורות בדיני חרמות והתרתם, ויסיקו מתוכם שאכן מותר לתושבים לעשות התרה להסכמתם שבה אסרו על עצמם את הנפיחה. במידה שינהגו כך, הרי הוא, ר׳ חיים, מתחייב לסלק ידיו מהעניין, ישמור פיו ולשונו שלא יערער ולא ידבר סרה באוכלי הנפיחה. הצעתו התקבלה בברכה על־ידי חכמי הגירוש, אשר מיהרו למלא אחר הצעתו, ובערב שבת הגדול באותה שנה הגישו לו פסק ארוך, שהקיף את כל הספרות ההלכתית בנושא, ובו הם הסיקו שהנפיחה מותרת ללא שום פקפוק גם לתושבים.

הפסק פותח במקור ההלכה, במסכת חולין, ומסתיים בחיבורי חכמי ספרד בדור שלפני הגירוש. גם לאחר שקבל ר׳ חיים את פסק ההלכה לא השתכנע, והוא כתב פסק תקיף שבו סתר את תשובתם והסיק שהנפיחה אסורה, חכמים אסרוה גם בספרד ואין יסוד להתירה גם למגורשים .

למעשה, המציאות הוכיחה שלא היה מקום בפאס לקיומן של שתי שחיטות נפרדות זו ליד זו, של המגורשים ושל התושבים. זאת מאחר שמרבית התושבים נטו מסיבות כלכליות לקבל את היתר הנפיחה, מה גם שחכמי מארוקו התנגדו מאז ומתמיד, וגם בתקופות מאוחרות, לפילוג ולהתגודדויות ודגלו באיחוד העם ובביטול הקהלים».

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  
רשימת הנושאים באתר