יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר' שלמה חלואה-יוסף שטרית
גם שנת פטירתו ושנות חייו של רש״ח עדיין עלומות. אולם הסברה נותנת, שהוא נפטר לפני תחילת המאה ה־19. את הקינה האישית האחרונה שהוא חיבר והידועה לנו מתוך הדיוואן השני שלו, שהוא ערך כמעט כולו בשנת תקנ״ג (1793), כתב רש״ח בשנת 1792, לרגל קבלת ההודעה על פטירתו של הדיין ר׳ יהודה אנהורי מסאלי. כמו כן לא ידועה לנו קינה משלו על אישיות אחרת כלשהי שנפטרה לאחר תאריך זה, כגון ר׳ יקותיאל ברדוגו ( אחיו הבכור ומורהו של ר' יקותיאל ), שהיה מכרו ומיודעו של רש"ח, ונפטר בשנת תקס"ב – 1802. זאת ועוד, בדיוואן קול יעקב לרבי בירדוגו, בנו השני של רבי יקותיאל, אין אנו מוצאים קינה לרגל פטירתו של רש"ח. הקינה האישית הראשונה המתוארכת אצל רבי יעקב ברדוגו נושאת את התאריך של ראש חודש אב תקס"ג.
בסיכומו של דבר דומה, שר׳ שלמה חלואה נפטר בשנות השישים או לכל המאוחר בשנות השבעים לחייו. תופעה נוספת התומכת בסברה זאת היא, שבמאות קובצי הפיוטים והקינות שבכתיבת יד שעייננו בהם ושמקורם במרוקו אין אנו מוצאים שירים משלו השונים מאלה שבדיוואנים הידועים לנו ושנערכו בידו כולם במלואם עד לשנת 1794 או 1795 כנראה.
שירתו של רש׳׳ח לא זכתה כאמור לצאת בדפוס, וכתובי־היד שלו לא הועתקו בידי אחרים. עם זאת שירים שונים של רש״ח – מועטים אמנם ביחס למכלול יצירתו ־ מפוזרים בכתבי־יד של פיוטים, שמקורם באזורים מרוחקים זה מזה במרוקו, ולא רק במכנאס ובקהילות הסמוכות לה. תפרוסת רחבה כזאת של מעט משיריו בקהילות שונות יש לייחסה לא רק להתקבלותה הטבעית של שירתו בשל סגולותיה הברורות, אלא גם ואולי אף בעיקר לנדודיו ברחבי הקהילות היהודיות במרוקו בחיפוש אחר נדבנים ומקורות פרנסה לבני ביתו, כמו שעשה לפניו ר׳ דוד חסין.
נדודיו אלה של רש״ח חלו בשנת תקמ״ג (1782/83), לאחר שלוש שנות הרעב הקשות (1782-1779 שבהן הוא כילה את הונו וממונו וירד מנכסיו, וכן לאחר מאורעות תק"ן – תקנ"ב, שאת מוראותיהם וזוועותיהם הוא תיאר בקינות רבות. לפני כן הוא עסק כנראה במסחר. במבוא שהקדים לקינותיו על שנות הבצורת והרעב כתב רש"ח :
[…] כי כל היום מעלות השחר ועד הלילה הייתי עוסק לקבורתם [של מתי הרעב] ולא הייתי נושא ונותן במעותי כדי להשתכר אפילו על ידי אחרים, כאשר עשו רבים ונכבדים שעבדו עבודה שהיא זרה להם מפני יוקר השער: ואני לא הצריכני השם לכל זה ונתנני לרחמים בעיני הבריות, והיתי ניזון בריוח ולא בצמצום כל ימי הרעב, והיתי שש ושמח לעשות רצון קוני באוני והוני; ולא נשתנה מאכלי ומזוני, עד אשר פסקה המות שמחמת הרעב. ונשארתי עני מהוני, ויוקר השער עדיין אומר ועונה, ויראתי שמא יחזור הדבר לכמות שהיה. יעצוני כליותי לצאת חוץ למחיצתי, ארצי ומולדתי [=מכנאס] אני ובני ביתי לפקח על פרנסתי, למקום שאין מכירים אותי, ונשארתי שם שנה תמימה אני ובני ביתי דרים, שומרים לבקר, שומרים עד
אשר פקד השם את עמו והייתי מן החן ??] על מצות ומרורים. עד היום לא
שקטנו מיוקר שערים, ואין אומר ושב, כי קצ׳׳ב רב קצ״ב אל במרום נצב:
ואנו מחשים מתי ישיב האל שבות עם העצב מיוקר השער ומחוסר השפע, כי כלתה פרוטה מן הכיס ואין דורש ואין מבקש.
כתובות רבות של שירי שבח ושירי צדיקים מציינות במפורש את הקהילות השונות שהוא עשה בהן או מרמזות עליהן. בכולן הציג עצמו רש׳׳ח כמשורר התר אחרי נדיבות לבם של ראשי קהילות ונדבנים, ובתחנותיו השונות גמל למיטיביו בכתיבת שירי שבח או שירים מוזמנים למענם. הוא הגיע עד לתאפילאלת שבדרום־ מזרח מרוקו, ואף עד לגיברלטר הרחיק נדוד.
,הערות המחבר – 1 – כתב יד הנמצא בספרייה הלאומית בפריס והועתק קרוב לוודאי במוגאדור בסוף המאה ה־19, מכיל יותר מעשרה פיוטים של רש״ח, לא מסומנים ברובם, וביניהם שיר שאינו מופיע בדיוואנים של רש׳׳ח.
(2) כ״י שיטרית שברשותי, הועתק כנראה בסאלי במחצית הראשונה של המאה ה־19, מכיל את הפיוט שחיבר ר׳ שלמה חלואה על א׳׳י ואתריה הקדושים (״בשגיון פי ירון / שבח ארץ טהורה: / על קרית ארבע חברון, / אשירה אזמרה״).
(3) כ״י אחר שברשותי, שיטרית 8, שהועתק בסוף המאה ה־19 בצפרו, מכיל את הפיוט ״שיר מזמור למנצח, / לשלמה ישוחח, / מצרות לא ירויח, / ישקוט ינוח״.