סיפורה של אנני-חלק שני-האם ערבים בצפון אפריקה הצילו יהודים בזמן השואה…

בין צלב הקרס לסהרה

במשך שנים זכרה אנני את חאלד כאורח תדיר ונכבד בסעודת שבת, שנהנה במיוחד מהעוף בקוסקוס הטעים של המשפחה. כעבור שנים, אפילו אחרי שנישאה ועקרה לפנים הארץ, לעיירה סְבֵּיטְלה במרכז תוניסיה, הקפיד חאלד לקפוץ לומר שלום כל אימת שהזדמן לשם. אנני לא שמעה מעולם את הוריה מדברים עם חאלד על נדיבותו בזמן המלחמה, אבל קשר השתיקה הוא שחיבר אותם יחדיו.

סיפורה של אנני לא דמה לשום סיפור אחר ששמעתי במהלך המחקר שלי. לפי הקריטריונים של יד ושם למועמדות לתואר חסיד אומות העולם, הנתונים צריכים להבהיר באורח חד־משמעי כי אדם לא־יהודי סיכן את חייו, את חירותו או את מעמדו כדי להציל ״יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או גירוש למחנות המוות… לא בעבור רווח כספי או תגמול אחר״. לפי סיפורה של אנני, חאלד עבד אל־ואהאב עונה על הדרישות האלה וראוי להכרה כ״ערבי חסיד אומות העולם״. אבל האם הסיפור הזה אמיתי? איזה חלק ממנו הוא עובדתי? ואיזה חלק הוא פרי דמיון תוסס של ילדה בת אחת־עשרה, תמונות של מציאות שנראית לה אמיתית, שנצרבו בתודעתה לפני שישים שנה?

זיכרון של אישה בת שבעים ואחת שנה על אירוע בן שישים שנה אינו שקול כנגד סמכותם של היסטוריונים חשובים. אבל אז התחלתי לקבל מסרים בדוא״ל מעמיתה מופלאה, שירה(שנטל) שמחוני, שהיתה אז מרצה באוניברסיטת תל אביב. שירה נולדה באריאנה, לפנים עיירה ערבית־יהודית שוקקת חיים, שנהייתה בינתיים לפרבר של תוניס רבתי. אביה, ז׳ורז׳ צרפתי, כיהן בתפקיד סגן ראש עיריית אריאנה ובתקופת המלחמה היה נציג הקהילה היהודית של העיירה במגעים עם השלטונות הצרפתיים והגרמניים. שירה ענתה לאחת ההודעות הראשונות שלי באינטרנט ומאז ועד היום היא מספקת לפרויקט הזה תמיכה יקרה־מפז. היא הכירה את אנני אישית, וכמוני מצאה עניין רב בסיפור. בחוקרת בלתי נלאית, החליטה שירה למצוא ראיות שיתמכו בעדותה של אנני. והיא אכן עשתה זאת, שלב אחר שלב.

בדברה עם יהודיות תוניסאיות בדרכים שהיו פשוט בלתי אפשריות מבחינתי, נודע לשירה שרבות מהן פחדו פחד מוות מהתאווה המינית של החיילים הגרמנים. שירה שלחה לי דוא״ל על שיחתה עם אישה מסוס ושמה דיזל, שמשפחתה עקרה לעיירה מוכנין בזמן המלחמה. דיזל אמרה כי כולם ידעו שהחיילים הגרמנים מחפשים נערות יהודיות בשביל ״לעשות חיים״. ״כשהגרמנים מצאו אישה צעירה״, ציטטה שירה מפיה של ז'יזל, ״הם לקחו אותה למחנה שלהם ויותר לא ראו אותה״. ז'יזל היתה אמנם רק בת ארבע־עשרה עם בוא הגרמנים, אבל המשפחה דאגה לשלומה עד כדי כך שהגתה תוכנית מורכבת להחביא אותה בתוך באר כל אימת שיחידה גרמנית עברה דרך מוכּנין.

בדוא״ל אחר תיארה שירה שיחה עם אלמנה יהודייה תוניסאית בת שמונים ושבע תושבת פריז, ושמה גבריאל בוכובזה, שבעלה בא ממהדיה. היא זכרה היטב כי הרבה משפחות יהודיות בעיירה התפצלו במהלך הכיבוש הגרמני: הנשים והילדים ברחו למקום מבטחים בכפר והגברים נשארו לבצע עבודת כפייה. מה שהיה רלוונטי במיוחד לסיפורה של אנני היה זה: גברת בוכובזה אמרה כי היא זוכרת שהגרמנים הקימו בית בושת במהדיה ומינו יהודייה מבוגרת ממזרח אירופה לנהל את המוסד. אולי היתה זו ״המיילדת היהודייה הנשואה למוסלמי״ שאנני דיברה עליה.

כעבור כמה חודשים שלחה לי שירה דוא״ל שנראה לפחות כמספק אישוש לכך שגרמנים אמנם אנסו נערות יהודיות. בדוא״ל הזה היא גוללה סיפור ששמעה מאחיינית של אישה יהודייה, ילידת תוניסיה, שנאנסה על ידי שלושה חיילים גרמנים. לדברי האחיינית, דודתה התחתנה ברבות הימים וילדה ארבעה ילדים, אבל מעולם לא החלימה לגמרי מהטראומה. אישה זו (שאין סיבה עניינית לחשוף כאן את שמה) לא הפיקה שום רווח אישי מרקיחת סיפור של מצוקה אישית כזאת, שנשאה מן הסתם בשתיקה כל השנים הללו. בשים לב לפרטים שהאחיינית של האישה מסרה לשירה, אין יסוד לפקפק בו. אם הסיפור הזה נכון, חשבתי, יש בו כדי לתמוך בסיפורה של אנני. אחרי ככלות הכול, אם היו נשים יהודיות שנאנסו על ידי חיילים גרמנים, אי־אפשר לדחות מניה וביה את עצם הרעיון שקצינים גרמנים רצו לאנוס את אמה של אנני או להביא אותה לבית של ״נשים כלואות״.

במאי 2004 טסתי מרבאט לתוניס, במטרה מפורשה לנסות להוכיח – או להפריך, לא יכולתי להתעלם מהאפשרות הזאת – את סיפורה של אנני. באמצעות חברים בתוניסיה התאמצתי במשך חודשים לגלות דברים נוספים על חאלד עבד אל־ואהאב ומשפחתו, בתקווה ללמוד את הסיפור מהצד שלו, אבל לא ־הצלחתי. תחת זאת חיפשתי אפוא דרכים לאושש את מה שאנני סיפרה לציפורה. מזלי שיחק לי כמה פעמים ומצאתי בדיוק את מבוקשי.

בריאיון שלה תיארה אנני בפרוטרוט את חיי היומיום של ילדותה במהדיה. תוך כדי כך הזכירה גם את השמות של חברי ילדותה. בחיבה מיוחדת זכרה שתי ילדות ערביות, האחיות כלייפה, סוהא וסלחה. שלוש הילדות למדו יחדיו בבית הספר, אכלו בצוותא ושיחקו יחד זו בביתה של זו. בבואי לתוניס עיינתי באחד הכלים השימושיים ביותר של חוקר – מדריך הטלפון – ומצאתי שני מספרי טלפון במהדיה תחת השם כלייפה. לשמחתי הגדולה ענה לי באחד המספרים קולה החם והלבבי של נאז׳לה כלייפה, אשת חוסיין, האחיין של סוהא וסלחה. החלטתי לנסוע למחרת מתונים למהדיה כדי לבקר את נאז׳לה וחוסיין.

מהדיה שוכנת בחלק הדרומי של מפרץ חמאמאת, על החוף, דרומית לעיר הנמל החשובה סוס. במאה העשירית היתה מהדיה בירת השושלת הפטימית, והיא מוסיפה להתפאר ב״מֶדינה״ מוקפת חומה, בּוּ זֶ׳ראס שמה, שיש בה, כמצוין במדריך Lonely Planet שלי, ״מבוך של כיכרות מוצלות־בגפנים ורחובות מרוצפים צרים״.הכניסה הראשית לתוך המֶדינה עוברת דרך שער מקושת מרשים, סקיפה אל־קהלה, בצד הרחוק של מה שהיה לפנים רחוב עלי ביי. רציתי למצוא את ביתה של אנני, אבל בינתיים הוחלף שם הרחוב – והוחלפו מספרי הבתים – ואין זכר למספר 58. חלק גדול של העיר העתיקה נפרש מערבה לאורך חצי־אי קטן, שבקצהו המזרחי ניצב המגדלור כף ד׳אפריק. בקצה הכף נמצא אחד מבתי הקברות יפי־הנוף של העולם, במקום שגלים לוחכים מצבות לבנות שנכרו עמוק בתוך הסלעים. נאז׳לה אמרה בעצב כי לאנשים שקבורים בבית הקברות הזה שיחק מזלם – גם הם וגם נשמותיהם חיים לנצח בגן עדן.

בדירתם הקטנה והנוחה, המשקיפה על הים בצד הצפוני של העיירה, שמעתי מנאזילה ומחוסיין חדשות מסעירות: גם סוהא וגם סלחה עדיין חיות, ומה שחשוב לא פחות, ערניות במידה סבירה. תושבי מהדיה מתגאים בכך שערבים ויהודים חיו ועבדו בה יחדיו מאות בשנים, הם אמרו, ואף כי אינם זוכרים כל כך את משפחת בוכריס, הם בטוחים שהדורות יזכרו היטב את שנות המלחמה. אבל הם הסבירו כי נבצר מהם לקחת אותי אל האחיות. סכסוך משפחתי משתולל במשך שנים, סיפור של יריבות וקנאה שהגיע ברבות הימים אל בתי המשפט המקומיים. התקשיתי לעקוב אחר הפרטים המדויקים של מי גנב לכאורה ממי, אבל הבנתי היטב את הסברה של נאז׳לה כי סוהא וסלחה לא ידברו אתי אם אבוא עם המלצה ממנה או מבעלה. מוטב פשוט לבוא ולדפוק בדלת ביתן. כשנאז׳לה טלפנה אחר כך לאחת הבנות של הדודה לוודא שהן נמצאות בבית, נודע לה שדודן רחוק מת באותו בוקר. סוהא וסלחה עומדות בוודאי לצאת לביתו של הנפטר, הזהירה, ולפיכך מוטב שאזדרז.

כעבור עשרים דקות בערך דפקתי על דלת עץ גדולה צבועה בכחול מול הנמל המסחרי הקטן של מהדיה. משרתת פתחה את הדלת ואני ביקשתי לדבר עם מאדאם חמזה, שמה של סלחה לאחר נישואיה. היה לי מזל. סלחה בדיוק יצאה מהבית הראשי, בצד הרחוק של החצר, לבושה שחורים. היא עמדה להיפגש עם אחותה בהמשך הרחוב ואחר כך ללכת אתה אל ביתו של הרודן ששבק חיים. הצגתי את עצמי בקצרה, וקודם שהיה לה זמן לחשוב פעמיים, שאלתי אם היא זוכרת ילדה יהודייה ששיחקה אתה לפני שישים שנה ושמה אנני בוכרים.

תארו לעצמכם את המעמד מנקודת המבט של סלחה. בעיירת הדייגים הקטנה הזאת אין דברים רבים שמפריעים לקצב האטי הצפוי של חיי היומיום. ואז, לפתע פתאום, צץ איש מוזר, ״פרופסור״ אמריקני. הוא מופיע בדלת ביתה, בלי הזמנה ובלי התרעה, לשאול על חברת־ילדות מלפני יותר מיובל שנים. אם אומר שסלחה נדהמה אנקוט לשון המעטה.

אבל בסלחה היה חוסן שהתגלה במהרה. (אין לי ספק שהיא מילאה תפקיד מרכזי בסכסוך של משפחת כלייפה!) לא יצאה דקה והיא כבר עברה על פני, חלפה בשער ויצאה לרחוב. למען האמת, נראה לי שרק משום שהתרשמה מהמרצדס המבהיקה, השחורה, הנהוגה על ידי נהג, שהתגלתה לה חונה לפני ביתה – ידידה תוניסאית נדיבה השאילה לי את המכונית ואת הנהג למשך השבוע – היא הסתובבה ודיברה אלי. אתה יכול לחזור מחר, אמרה, או להצטרף אלי עכשיו. החלטתי לא להסתכן בכך שתשנה את דעתה, וצעדתי אתה מערבה לאורך הכביש הראשי. המשרתת שלה פסעה בדיסקרטיות מאחור. במרחק כמאה וחמישים מטר המתינה קשישה קטנטונת עוד יותר ליד עוד דלת גדולה וצבועה. זו היתה סוהא, אחותה הגדולה של סלחה.

בלכתנו נעשתה סלחה ידידותית, וכשהגענו לדלתה של סוהא היא הציעה שניכנס פנימה, כדי שנוכל לשוחח בלי רעש המכוניות החולפות. חוסיין, האחיין שלהן, הזהיר אותי כי משתי דודותיו, סוהא היא זו שהזיכרון שלה מהימן במידה קטנה יותר. אבל לתדהמתי, היא התחילה לדקלם את אילן היוחסין של אנני כאילו התכוננה לחידון. ״אנני בוכרים?״ שאלה. ״לאחותה קראו אווה?(כן.) הוריה היו יעקב ואודט?(כן.) יעקב עבד בתחנת הדלק אחרי המלחמה?(נכון.) אודם היתה ממשפחת בוקרה?(כן.)״ כעבור כמה דקות כאלה אמרו שתיהן, כי הן זוכרות לא רק את אנני ואת משפחתה אלא גם שהיתה היסטוריה משותפת למשפחות בוכרים וכלייפה שראשיתה הרבה שנים לפני כן, כשסבה של אנני היה המזכיר של סבא שלהן.

עכשיו פניתי לנושא האמיתי שלי ושאלתי על סיפור תקופת המלחמה של אנני. לא רציתי להנחות אותן, אבל לא הייתי בטוח שהן ינדבו מידע אישי למישהו שהיה עדיין זר גמור. סיפרתי להן שראיינתי את אנני כמה חודשים קודם לכן, לפני מותה, ושהיא סיפרה סיפור מרשים על קורות משפחתה בזמן הכיבוש הגרמני. האם מי מהן יודעת למה אני מתכוון? ושוב, סוהא, הקשישה מהשתיים, היא שענתה ראשונה.

״החווה״, אמרה. אנני ומשפחתה שהו כמה חודשים בחווה בטללסה. היה מוגזם להניח שהיא תזכור את שם בעל האדמות, אבל כשהזכרתי את ״משפחת עבד אל־ואהאב״ אמרה סוהא, ״כן, האיש שלקח אותם היה חאלד עבד אל־ואהאב״. המשכתי ללחוץ, בתקווה לקבל אישוש לסיבת החילוץ – דהיינו, שחאלד פחד שהקצין הגרמני יאנוס את אודט – אך הן לא הכירו קטע זה של הסיפור. (שלא במפתיע, הלוא אנני אמרה שמשפחתה לא דיברה על כך מעולם.) כששאלתי במפורש אם הן זוכרות סיפורים על יחסי מין בין חיילים גרמנים ונערות יהודיות ממהדיה, נראה היה שנתקלתי בחומה של תרבות וזיכרון. האחיות כלייפה לא אמרו כן ולא אמרו לא. שתיהן, כמעט יחד, הגביהו כתפיים, כמבקשות שלא אשאל.

השיחה הסתיימה בתוך דקות. סוהא וסלחה סיפרו לי, בלי המרצה מצדי, מה שקיוויתי לשמוע: סיפורה של אנני, לפחות בקווים כלליים, היה נכון. לדבריהן, משפחת בוכרים אכן עברה את תקופת הכיבוש הגרמני של מהדיה בחוות עבד אל־ואהאב. לפני הנסיעה בחזרה לתוניס, נותרה לי עוד תחנה אחת. אם הביקור הזה יעלה יפה, אוסיף עוד שכבת אישור לסיפורה של אנני. היעד הבא היה טללסה.

מי שאין לו סיבה מיוחדת לעצור בטללסה, לא יעצור שם. קומץ חנויות עלובות, מרפאה ובית ספר יסודי לאורך הכביש הראשי, לא ממש עיירה. כשעברנו על פני תמרור המציין את גבולות העיירה ביקשתי מהנהג לעצור במוסך קטן. כמה גברים שוחחו בירכתיו. שאלתי את המנהל אם מישהו יכול לכוון אותי אל החווה של חאלד עבד אל־ ואהאב. למראה המרצדס שבה באתי הם אולי חשבו שהגיע מפקח מס מהעיר הגדולה, ושתקו. אבל כשהמשכתי לדבר בתערובת של ערבית וצרפתית והסברתי שאני פרופסור אמריקני, שהגיע ממרחקים בגלל משהו חשוב שהתרחש בחווה במלחמת העולם השנייה, הם התרככו. אחרי ככלות הכול, שום ביורוקרט תוניסאי לא היה מסוגל לרקוח סיפור (או מבטא) כזה. אחד הגברים התנדב אפוא להביא אותי אל החווה, שהכניסה אליה היתה במרחק כמה מאות מטר בלבד.

החווה היתה בדיוק כפי שאנני תיארה אותה. זו היתה נחלה ענקית, שהשתרעה על פני אלפי דונמים מדרום לכביש הראשי. היא היתה מלאה בבוסתני תפוחים ובכרמי שקדים וזיתים, בדיוק כפי שאמרה. משמאל לדלת הקדמית של הבית הראשי החד־קומתי היה אסם גדול ונמוך. ובצד הרחוק של הבית, מוסתרת חלקית מאחורי עשב גבוה, היתה ברכה, שעשרות צינורות חלודים של מזרקה התרוממו ממרכזה. ניכר בעליל כי לכך התכוונה אני כשאמרה שהברכה היתה ״בנויה כמו ברכת שחייה אמריקנית״.

דלת הבית הראשי של החווה היתה מוגפת בקרשים. לא נותר ספק שאיש לא התגורר בו כבר הרבה שנים. מורה הדרך שלי סיפר שחאלד מת כמה שנים לפני כן, חשוך־בנים, ואיש לא קיבל על עצמו לנהל את החווה. (מסתבר כי להנחתי בדבר הפחד של המקומיים מפני גובה המס היה על מה להסתמך.) כמה מפועלי החווה לשעבר עשו מאמץ ל מנוע התפוררות גמורה של המבנים, אבל השטחים החקלאיים, אמר האיש, לא עובדו כבר שנים.

עמדתי לי שם, במקום שבו גבר ערבי הציל אישה יהודייה עם משפחתה מגרמנים שאיימו עליהן. האחיות כלייפה אימתו את סיפורה של אנני, והביקור בחוות טללסה אישר אותו. חזרתי לתוניס באותו ערב במצב רוח מרומם. הצטערתי רק על כך שאיני יכול לספר לאנני מה גיליתי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר