מעמד היהודים בפאס ויחסיהם עם המוסלמים 1873 – 1900

7 – מעמד היהודים בפאס ויחסיהם עם המוסלמים 1873  1900

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בפרק האחרון נתאר את יחסי היהודים עם הממשל והאוכלוסייה המוסלמית בשליש האחרון של המאה ה-19, ואת ההגבלות וההשפלות שהוטלו עליהם. חלק מהן מעוגנות ב " תנאי עומר ", ואחרות שרירותיות. היהודים היו קורבנות של התנכלויות ורציחות, כפי שניתן ללמוד בעיקר ממקורות זרים.

הרושם של המבקרים האירופאים שהיהודים נתונים להשפלות ומבוזים יותר מהנוצרים, אף כי העוינות מכוונת נגד שניהם. במכתב ל " טיימס , הלונדוני שהועתק לג'ואיש כרוניקל ב-5 בספטמבר 1873 נאמר, שכל נוצרי ויהודי הנכנס לפאס נרגם כמעט עד מוות תוך כדי צעקות " כלב נוצרי ,.

במקור משנות ה -90 נאמר שאלה ואלה מכונים בכינוי " כלב ". היהודי הוא שעיר לעזאזל במשברים המתרחשים במרוקו, וקיימת שנאה עממית כלפיהם.

על היהודים לשלם לא רק מס גולגולת, כפי שמתחייב מהקוראן, אלא לתת מתנות בארבעת החגים הגדולים של המוסלמים " עיד אלאצ'חא – חג הקורבן, עיד אל פיטר – סיום צום הרמדאן, ראש השנה ההג'רית, עיד מילאד אלנבי – יום הולדתו של הנביא, וכן בעת לידת נסיך ובנישואיו.

הבדלה בלבוש : בהתאם לתנאי עומאר, על הד'מים להיבדל בהופעתם. השוני בהופעה נקרא בערבית ג'יאר, ומתבטא בצבעי בגדים שונים, ובאיסור על לבישת בגדים ממשי. במרוקו הצבע של הלבוש, הנעליים וכיסוי הראש הוא שחור, כי זה הצבע המגונה על ידי המוסלמים.

איסור רכיבה על סוסים : לפי תנאי עומאר, האיסור חל על סוסים. על פרדים יש חילוקי דעות, ועל חמורים עליהם לשבת לרוחב על המרדעות ללא קישוטים. בפאס לפי מבקר בשנת 1870, מותר להם לרכב על חמור במרחק מסוים מהעיר תמורת תשלום.אחרים מציינים שאפילו בתוך הרובע היהודי אסור להם לרכב על סוס.

יהודי אינו רשאי לדרוש זכויותיו בבית משפט מוסלמי. כך כתב המיסיונר גינצבורג. הכוונה שעדותו של ד'מי נגד מוסלם אינה קבילה במידה והיא מפלילה את המאמין, ואין לו סיכוי לזכות בדין צדק לפני הקאדי . כי לפי הדין המוסלמי, ד'מי יכול להעיד רק נגד ד'מי. נושא זה עורר התנגדותן של האגודות היהודיות באירופה והמערכת הדיפלומטית האירופית בשנות ה – 80, כי גם נוצרים סבלו מהפלייה זו.

אסור ליהודי לקרא ולכתוב בערבית, כי זו שפת הקודש בה נכתב הקוראן, ואסור לד'מי לקרוא ספר זה. אסור ליהודי להחזיק מקל הליכה ( כנראה עשוי לשמש להגנתו ), על יהודי לנשק את ידו של המוסלם אם הוא פוגשו בדרך, וגם אם מקללו או מכהו עליו לפנות לצד שמאל או ימין בהתאם לפקודת הראשון, ואם לא יעשה כך, הוא מקולל, ויכונה בשמות גנאי כמו כלב, חזיר ונוצרי.

אסור לו להתקרב למעיין או לבאר ממנו שותה מוסלם ולא לשבת לידו אלא ברשותו של האחרון. להשפלות אלו השפעה על אופיים של היהודים והופעתם, לדעתו של גיצבורג. הם מתרפסים וערמומיים, הופעתו החיצונית של היהודי בפאס מצביעה על מצבו המושפל, עיניו חדות וחסרות מנוחה, חיוכו מאולץ, הליכתו מעידה על כאון, הוא מבטא פחד וחוסר ביטחון.

ממקורות אחרים למדים על הפליות נוספות. על היהודים בפאס לברך מוסלם בכינוי סידי – אדוני, ולכנותו בכינויי כבוד. לפי מקור משנת 1877 אשור להם להשאיר שערות על המצח, ומותר רק להשאיר פיאות הלחיים. השני בתספורת מופיע גם בתנאי עומאר. בחגים המוסלמים אסור שנוצרים ויהודים ייראו ברחובות. הדבר נועד להגנתם, כי בחגים יש התלהבות דתית שעלולה לפגוע בבלתי מוסלמים.

היהודים מופלים בתשלום מכס. חלה עליהם החובה למלוח את ראשיהם של העבריינים ומורדים שנידונו למוות, וראשיהם מוקעים בשערי העיר למען ישמעו וייראו. גם היהודי הזקן והנכבד חשוף לעלבונות של כל נער ופרחח ברחוב, המעיז לירוק, למשוך בזקנו, לבעוט בו, והנפגע לא יעיז להגיב. אסור להם לעזוב את המדינה ללא רשות מן השלטונות.

הכניסה למסגדים אסורה ליהודים ולנוצרים בהתאם לקוראן כמקובל עד היום הזה.

חליצת נעליים ברובע המוסלמי.

יהודי פאס השלימו עם ההגבלות וההשפלות המנויות לעיל. אבל הגזירה שהעיקה עליהם היא החובה לחלוץ נעליהם בעוברם מהמללאח לרובע המוסלמי. הדבר חל גברים ונשים כאחד, ללא התחשבות בקור וברטיבות בחורף, בחול החם של הקיץ כשעליהם לדרוך על אבנים לעתים חדות.

המנהיגות היהודית בפאס יחד עם הארגונים היהודיים באירופה והמערכת הדיפלומטית פעלו לביטולה. לגזירה זו אין תקדים בתנאי עומאר, אבל היא ידועה במרוקו דורות רבים ומתאשרת ממקורות יהודים וזרים.

בידיעות שפורסמו בג'ואיש כרוניקל משנת 1871 ואילך, בדוח"ות של כי"ח ו " אגודת אחים " נאמר שהיהודים חייבים לחלוץ נעליהם בערים פאס, אזמור, תיטואן ומראכש. לפי ידיעות שפורסמו בשנת 1873 על היהודים לחלוץ נעליהם בכל פעם שעוברים ליד אחד המסגדים בפאס, וכך היה נהוג במשך שנים.

יש עדויות משנת 1878 ואילך שעל היהודים והנוצרים לעקוף את הרחוב בו שני המסגדים המקודשים ביותר בג'אמע אלקראויין וג'אמע אלאדריס, וכך היה נהוג עד שנת 1912. לפי מבקר אחד בשנות ה – 80 יש מספר רחובות מחוץ למללאח בהם אסור ליהודים לעבור.

בתעודה מ – 28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, היהודים בפאס חייבים ללכת יחפים בצאתם מהמללאח. באגרתו של רבי אבנר ישראל הצרפתי ב – 1879לא. לאב מזכיר חברת כי"ח, הוא כותב בהקשר חמסחר מחוץ למללאח :

" ויש להם במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגלים, בתקופת תמוז, וביום סגריר.

הוראה זו חייבת גם בכמה ערים פנימיות אחרות של מרוקו, והעיקה על היהודים. בשנת 1880 ננקטו צעדים שונים, פניות לסולטאן ולאגודות היהודיות בפריס ובלונדון, והתערבות דיפלומטית כדי לבטלה.

במכתב מפורט מפאס בי"א אדר תר"מ – 12 במרס 1880, עליו חתמו שמונה מחכמי פאס ותשעה גדולי הקהל לכל ישראל חברים בקשר להתנכלויות מצד מוסלמים בפאס ובמקומות אחרים, התלוננו על המושל בפאס שהורה כי :

החונים מחוץ לעיר שמסתחרים שם יהודים רבים, להכריח היהודים ללכת בשוק ההוא יחפי רגלים דבר שלא היה לעולמים וכן הוה ויהודי אחד אשר לבש מנעלו לעלות לגבעה קטנה המלאה רגבי אבנים דקים, הוכה מכת אכזריות בלי חמלה הכה ופצוע.

מכאן שההוראה לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי הורחבה גם לשווקים מחוץ לעיר.

פיליפ טרוטר שנלווה לג'והן דרומונד האי לחצר הסולטאן באפריל 1880 כותב שמשלחת של היהודים מפאס בראשם חכם התייצבה בפני הסולטאן חסן הראשון לפני מספר ימים, כדי לבקשו בין השאר להתיר לנעול נעליים בעוברם למדינה. הם טענו : " אנו חלשים, נשותינו רגישות וחוק זה לוחץ עלינו "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר