חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות יהודית ר׳ בסקין

מתוך חוברת פעמים חורף תש"ס – חוברת מספר 82נשים במרוקו

השפעתן של דעות הרמב״ם עמדה בעינה לאורך ימי הביניים ועד לעת החדשה. גויטיין האמין כי בקרב נשים יהודיות בחברה המוסלמית הבורות היתה גדולה, ושבמקרה הטוב, ידיעתן את השפה העברית הצטמצמה לרוב ליכולת להתפלל תפילות מועטות מן הזיכרון. וגדולה מזו, הוא העיר כי באזורים מסוימים, למשל בתימן, נשים לא למדו אפילו את התפילות.

ברם, היו גם מקרים חריגים, בפרט בבתיהם של בני שיכבת העילית שלא היו להם בנים.11 אחת הנשים המלומדות הידועות ביותר שחיה בחברה זו היתה בתו היחידה של הגאון רב שמואל בן עלי(נפטר 1194), חכם בעל שיעור קומה, שעמד בראש ישיבת בגדד למעלה משלושים שנה. וכן כתב על בתו ר׳ פתחיה מרגנסבורג: ״והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואין אותה״. אשה אלמונית זו היתה כה ידועה, עד כי הפייטן ר׳ אלעזר בן יעקב הבבלי(נפטר 1250) חיבר קינה על מותה בלשון זה:

 

מְגִנָּה נָתְנַה בְּלֵב וְכָכָה        אֲנָחָה שָׁבְרָה לֵב כָּל יְקוּמִים

לְמִיתַת הַגְּבִיָרהַ הְיָקָרה      מְקוֹר חָכְמָה וְתִפְאָרֶת לְאֻמִיִם

וְהַדָּלִית אֲשֶׁר חָסוּ בְצִלָּהּ    בְּנֵי אָדָם וְכָל יַלְדְּי רְחָמִים

הֲלֹא הָיְתָה כְּעֵיַנִים לְעִוֵּר     וְכַלָּשׁוֹן לְאִישִׁים נֶאֶלָמִים

וְעֵינֵי הַיְּקוּם אוֹרוּ בְּאוֹרָהּ   וְהָיוּ מַרְאוֹת בְּרָע עֲצוּמִים

הֲלֹא רֵיחָהּ בְּכָל קֵצְוֵי אֱדָמוֹת     כְּקִנמָוֹן וְכָל רָאישֵׁי בְּשָׂמִים

 וְהוֹצִיאָה לְאוֹרָה תַּעֲלוּמוֹת       וְשָׁמָה הַגְּלוִּים נֶעֱלָמִים.

 

תעודות הגניזה מספרות על אבות שלימדו תורה לבנותיהם, כמו למשל בקינה זו של אב על מות בתו החכמה:

בזכרי חוכמתך ותורתך

וחסדיך ויושר פעלך

יקד יקוד כיקוד אש בלבי ותשתפך מררתי בקרבי על חסרונך

ואומרה מי יתן לי שומע לי בעת אשר הייתי קוראך ועל פיסוקך שואלך.

קיימת גם עדות כי כמה נשים (נדון בהן להלן) למדו תורה עם בעליהן או עם קרובי משפחה אחרים, והשתמשו בידיעותיהן המופלגות כדי להתפרנס כמורות. אולם, גויטיין הטעים כי גם נשים שהיו מלומדות יותר מן המקובל מעולם לא יכלו להתחרות בגברים, שנחשפו ללשון העברית ולכתבי הקודש מינקותם, הן בלימוד והן בעבודת בית הכנסת. לפיכך אין זה מפתיע, כדבריו, לגלות כי מעבר לחליפת המכתבים, ״דומה כי לא הגניזה הספרותית ואף לא זו התעודתית כוללות ולו חיבור אחד, שתוכנו דתי או אחר, שניתן לייחסו בוודאות לאשה״. ובמקום אחר העיר כי ״דבר אחד נעלה מכל ספק: להוציא חריגים, הנשים הידועות לנו מדפי הגניזה לא התכנסו יחדיו ללמוד תורה״.

בגניזה נשתמרו כמה מכתבים שכתבום נשים (יואל קרמר קיבץ כמאתיים דוגמאות), ובמכתבים אלה ניתן למצוא התכתבות עם בני משפחה לצד פניות ובקשות למוסדות הקהילה ולפקידיה. אף שרוב המכתבים הוכתבו לסופרים מקצועיים, טוען קרמר כי מכתבי הנשים שומרים על מידה רבה של ישירות וטבעיות, שאינה מצויה במכתבי גברים. קרמר הסביר זאת בכך שנשים לא יכלו להרשות לעצמן לשכור סופרים מקצועיים שהיו אמונים על דרכי הביטוי הרשמיות, ולכן הן פנו ללבלרים פחות מלומדים, שפשוט רשמו את מחשבותיהן כלשונן. אולם קרמר הדגיש גם כי ההכתבה לסופר אינה מלמדת תמיד על היעדר האוריינות, שכן נשים כגברים פנו לסופרים מקצועיים גם כאשר הן יכלו לכתוב בעצמן: הסופרים הוסיפו פתיחה וסיום, ומלבד זאת, הכול נהגו למסור לסופר מקצועי פנייה לערכאות, תלונות, וכן נושאים המחייבים את חתימת בית הדין או את אישורו של מי מראשי הקהל. קרמר העיר כי בעוד שמכמה מכתבים לנשים עולה כי על הנמענת היה למצוא מי שיקרא בפניה את המכתב, דבר המעיד על בורותן, מכתבים אחרים – ובכללם מכתבים של בעלים לנשותיהם – היו פרטיים מאוד ונועדו לעיני האשה בלבד.

ודאי הוא כי היו נשים שכתבו את מכתביהן במו ידיהן. למשל, נשתמר מכתב שנכתב, ככל הנראה, על ידי אשה ששכבה על ערש דווי. הכותבת, שזכתה לחינוך טוב, ציוותה על אחותה כדלהלן: ״שתטפלי בבתי הקטנה ושתעשי מאמץ שהיא תלמד. אמנם יודעת אני שאני מטילה עליך מעמסה יתרה, שהרי אין לנו מה שיספיק להחזקתה, לא כל שכן להוצאות הלימוד״. כפי שעולה ממכתב זה, הרווי ביאוש, שכר הלימוד היה גבוה, ודומה כי הבנות המעטות שזכו ללמוד קרוא וכתוב בצורה סדירה, בין בעברית בין בערבית, היו בנות למשפחות אמידות. שמואל בן יהודה המערבי, יהודי בן המאה הי״ב שהתאסלם, סיפר באוטוביוגרפיה שלו כי אמו ושתי אחיותיה, שגדלו בבצרה, היו גדולות בתורה וכתבו דרך קבע עברית וערבית: לפי גויטיין, גם בקרב הגברים היו אלה הישגים בלתי רגילים בתקופה שבה אמנות הכתיבה היתה אך נחלתן של שכבות מסוימות. ברם גויטיין ציין כי אין זאת אומרת שבנות למשפחות סופרים, יהודיות כמוסלמיות, לא למדו את אמנות הכתיבה, ואף העיר כי בראש קהילת דאקוק שבאיראן ניצב עזריה, ״בנה של המעתיקה״. כן הזכיר גויטיין את מרים בת בניה, שנודעה כ״סופרת אומנת״ בתימן מעט יותר מאוחר.

הערת המחבר : מזכיר " חומש מדויק ויפה ובסופו רשום : אל תשיתו עלי חטאת אם תמצאו בו שגיאות, כי אשה מינקת אנכי "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר