המלאכה – קהילה קרועה – ירון צור – המלאכה

המלאכהקהלה קרועה

שיעור בעלי המלאכה היהודים במרוקו היה גבוה ביחס לשכיח בקרב המיעוטים היהודיים. נתוני מפקד 1947 לימדו כי בעלי המלאכה הם 36 אחוז מן האוכלוסייה היהודית המפרנסת, ו־6.5 אחוזים מכלל בעלי המלאכה במרוקו – שיעור גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה. היה זה פועל יוצא מן הסדר הכלכלי הטרום־מודרני בארצות צפון אפריקה, שחלוקת העבודה הוסדרה בהן במשק המקומי ומלאכות חיוניות נמסרו ליהודים כחזקה בעיר ובכפר. סדר זה הבטיח פרנסה ליהודים במקצועות מסוימים, אך עלול היה גם ליצור עודף עוברים במקצוע זה א־ אחר, או לגרום מצוקה בשעת משבר מבני בתחום המלאכות, כפי שאירע בתהליך המודרניזציה. בתקופה הקולוניאלית לא יכלו אפוא בעלי מלאכה יהודים להימנות עם עשירי החברה היהודית. מכל מקום אנשי הג׳וינט התרשמו כי מעמדם החברתי של בעלי המלאכה היה נמוך מזה של הסוחרים. הם ראו זאת בצער, כי העיסוק במלאכה, כמו החקלאות, היה בעיקרו של דבר תופעה רצויה בעיניהם.

המלאכות העיקריות שרווחו בין היהודים היו סנדלרות, חייטות, נפחות עודפות. בכמה ענפים עדיין נהנו היהודים ממונופול, למשל בעבודות נחושת ובייצור מסורתי של סירים. במראכש מצאו הסוקרים של הג׳וינט בשנת 1951 כ־100 יהודים המייצרים פריטים שונים מנחושת הדורשים מומחיות רבה כמו סירים, מגשים, קופסאות לסוכר ולתה וכו'. האומנים קנו את הנחושת מקמעונאים שרכשו אותה מסיטונאי בקזבלנקה. את תוצרתם נהגו היצרנים היהודים למכור למוסלמים, ורק אלה היו מוכרים אותם בשווקים וברחובות למקומיים ולתיירים. היתה זו דוגמה לשיתוף פעולה ולחלוקת תפקידים מסורתית בין מוסלמים ליהודים בשוק העבודה. חרש נחושת יכול היה להכין 12-10 מגשי נחושת ביום ולהרוויח על כל אחד מהם ב־35 פרנק. רווחיו של אומן כזה היו אפוא 10,000 עד־ 12,000 פרנק לחודש. ככלל מצאו הסוקרים, כי בעלי מלאכה שמצבם טוב יחסית הרוויח 15,000-8,000 פרנק לחודש(בין 23 ל־50 דולר), ובהכנסה זעומה זו היה עליהם לפרנס לעתים קרובות משפחה בת שבע עד עשר נפשות.

בעל המלאכה היה בדרך־כלל ראש משפחה, סדנתו היתה קטנה ופרימיטיבית והמכשור בה דל. המספר הממוצע של עובדים בסדנה היה בין שניים לשלושה פועלים, ואלה נרשמו במפקד האוכלוסין כמי שעוסקים במלאכה. במילים אחרות, רוב המפרנסים מן הסוג הזה לא היו אומנים, אלא פועלים, לעתים בלתי מיומנים כמעט. אצל הסנדלרים, חרשי הנחושת, הצורפים ועושי הסנדלים מצאו הסוקרים גילדות של אומנים. אמנם לגילדות האלה לא היה מעמד חוקי, אך חברי כל גילדה היו ממנים ״אמין״ שעמד בראשם – ייצג אותם בפני השלטונות, יישב סכסוכים פנימיים, וטיפל בחלוקת המסים שהיו חייבים לשלם לפאשה. חברי הגילדה היו חייבים גם לספק לפאשה מתוצרת מלאכתם ללא תמורה, שריד לנוהג בתקופה הטרום־קולוניאלית.

מצרכי מותרות(שטיחים, רהיטים אמנותיים, עבודות עור מקושטות) יוצרו בעיקר על ידי מוסלמים. עבודות עץ, עבודות ברזל, טווייה ואריגה היו מלאכות מוסלמיות לחלוטין, לדברי הסוקרים. שתי המלאכות הנפוצות ביותר בין היהודים היו, כאמור, הסנדלרות והחייטות. בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, ייצרו בשביל חקלאים ערבים וצרכנים דלים. גם הם, כמו בעלי הדוכנים בשוק והרוכלים, שהיו רוב המפרנסים היהודים ממסחר, לא פעלו בשביל השוק האירופי במרוקו, אלא בעבור השוק של הילידים בלבד. במראכש, בירת הדרום המרוקני, הקהילה השנייה בגודלה במרוקו ומוקד מצוקה חמור, מצאו הסוקרים כי רוב בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, ביצעו רק עבודות אלמנטריות לשוק המקומי ובדרגה נמוכה. הסנדלרים הכינו סנדלים מחתיכות עור שרכשו לעתים קרובות ממוכר אשפה ומסוליות שנרכשו מחרש גומי שהכין אותן מצמיגים. בעבור זוג סנדלים קיבלו בין 80 ל־100 פרנק. בקיץ, העונה הבוערת, הרוויחו בין 400 ל־600 פרנק ליום. אטדגי נזכר בביקור אצל דודו הסנדלר בעיר מזגאן, בבית־המלאכה שהוא החזיק עם בנו בשכונה המוסלמית:

סוליה מגומי של צמיג, שתי רצועות מהגומי של הפנימית, מסמר פה מסמר שם והנה עוד זוג סנדלרים שהם מוכרים בפרוטות. דוקא פרנסה טובה יש להם מהצמיגים המשומשים. זה כמו בפיסיקה: שום דבר לא הולך לאיבוד; הכל מקבל צורה אחרת. אפילו המסמרים הם מסמרים משומשים אותם מיישר הדור בסבלנות אין קץ.

במראכש מצאו סוקרי הג׳וינט כי בתחום החייטות היה שיעור הנשים העובדות גבוה, והן הרוויחו כ־300 פרנק ליום (פחות מדולר). הן ישבו בשוק תחת צלונים, רובן תפרו במכונות תפירה ששכרו תמורת 750 פרנק לשבוע (מעט יותר משני דולר), וביצעו עבודות תפירה פשוטות לעוברים ושבים בשוק. ככלל, מראכש נחשבה לעיר בעלת הריכוז הגדול ביותר של בעלי מלאכה יהודים. על־פי סטטיסטיקה שערך מנהל בית־הספר של כי״ח בעיר היו 3,100 מפרנסים בקהילה, מהם 1,750 בעלי מלאכה ורק 650 סוחרים. בין שאר המפרנסים נמנו 300 פקידים ו־400 בעלי מקצועות אחרים, ביניהם פועלים רבים.

לא רק מבוגרים עסקו במלאכות הנפוצות. סוקרי הג׳וינט מצאו כי גם צעירים עסקו במלאכות בנוסח המסורתי, שהיו נתונות כבר בירידה. מיד אחרי מלחמת־ העולם עדיין לא היו במרוקו מוסדות מודרניים לחינוך מקצועי לילידים. טכנאות מכנית וחשמלית היתה כמעט מונופול של מתיישבים אירופים. ילידים למדו את מלאכתם בהיותם שוליות אצל בעלי מלאכה מיומנים, שם ביצעו את העבודות הקשות ביותר. בתי־הספר של כי״ח הכשירו מדי שנה עשרות צעירים להיכנס למסחר האירופי, אך לא לסדנאות ולתעשייה. 300 הפקידים שהעלה הסקר במראכש היו ברובם פרי החינוך האליאנסי. אחת התופעות הבולטות בתחום החינוך היהודי לאחר המלחמה תהיה כפי שנראה התרחבות ההכשרה המקצועית ליהודים. רשת ״אורט״ נוסדה במרוקו בשנת 1947, ואטדגי היה אחד מן התלמידים במוסדותיה בשנות החמישים.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר