גירוש ילדים מישראל למרוקו-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

גירוש ילדים מישראל למרוקוהסלקציה במרוקו

פרשה זו היא מן העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו: מדינה, אשר קיבלה את ״חוק השבות״, גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש ״מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה״, ומן הדין־וחשבוך עולים הפרטים הבאים: – גנזך, 5558/9/ג, מסמך15003, דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.   נספח ב' יובא בהמשך.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 15-13, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער: ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13, ויעקב סבה בן 13. כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות (אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים). כן הואשמו הילדים על־ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953. וכך נכתב בדין־וחשבון:

כל הגורמים היו בדיעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה [לעליית הנוער] שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד … הוחלט על החזרתם. בדין־וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. ״הוחלט על החזרתם״ ־ נכתב סתמית.

מהדין־וחשבון עולה, כי ״החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סרבו כלל״.

בדיון ב״מוסד לתיאום״ בנושא גירוש הילדים, שנערך ב־15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם; לא היה כל גירוש בכפייה, והיתה חליפת מכתבים עם ההורים; בדרך־כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת וגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר; כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבנו להורים, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו.אצ"מ S100/512, פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 15 במרץ 1953

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה ־ בעוד הדין־וחשבון מציין רק כעשרה תיקים. גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין־וחשבון; אפילו אם היתד, חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו ־ האם יכלו להגיב; ״לא, אל תשלחו אותם. אנחנו לא מוכנים לקבלם״? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה? בדיון ב״מוסד לתיאום״ אמר ק־גוריון למשה קול;

כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו.

הבעיה העיקרית היא: למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלותם?״ הנה כי כן, לבן־גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי ־ אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בךגוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים! אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן־גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב ״בקשה״ לחברי ההנהלה הציונית:

יש הסכם, כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על־ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש [ההדגשה שלי] מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל״. גנזך, 5558/9/ג, מכתב ראש הממשלה לחברי ההנהלה הציונית,  15 במרץ 1953

 גם דבורה הכהן, שבספרה עולים בסערה מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את ״הדין־וחשבוך של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ״המראה מקום״ בספרה. היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון ב״מוסד לתיאום״, ואף הגדילה לעשות בקובעה ״עובדה״ ־ כאילו היו ילדים אלה היו חולי־נפש:

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות: משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

הערת המחבר : הכהן, עולים בסערה, עמוד 311. כן מציינת כהן, שתוך חמישה שבועות היו לילדים שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה. היא הסתמכה רק דיווחו של משה קול – בעוד מקריאת ה " דין וחשבון " ניתן להגיע למסקנה, שמדובר בכעשרה תיקים בלבד, וכל עניינם כייסות .

מובן שבשום מקום ב״דיךוחשבון״, אף לא בדיון ב״מוסד לתיאום״, לא נקבע שילדים אלה היו חולי־נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 ״גילוי דעת״ מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב:

" נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 13-12 ניצחו [את] מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב … נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות. כלומר, לטמיון ולאבדון … האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה? … האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו? אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבוריות שתחקור ב״ענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור. גנזך ג/5558/9, מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, במרץ 1953 – נספח ג' שיובא בהמשך….

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמר אז:

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשות בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית־הסוהר במולדתו״. אצ"מ S100/937, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 5 בנובמבר 1951

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את ״חוק השבות״ ואת מערכת המשפט בארץ.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר