בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

משם שמתי פעמי לשכונת הנואוול (=סוכות או בקתות), כנראה זכר למתיישבים ראשונים שמצאו מנוח לרגליהם בדיור ארעי שם, שבנפתולי שביליה נולדתי וגדלתי עד לעלייתי לארץ. ללא קושי זיהיתי את הסמטאות, המקומות והבתים שבהם עברו שנות ילדותי, אך באתי למצוא את הבית שעזבתי בו את בני משפחתי מאחורי לפני 30 שנה, וכאחוז תזזית דבקתי בחיפושי אחריו. היו אלה רגעים שלא מן העולם הזה, כי אף שלא עלה בידי לזהות את האתר בדיוק, רגלי נשאוני לשם. התעכבתי לחקור ולשאול כי נפשי יצאה לקול או למראה מסייע, אך השכנים שחלקם הכירו את הורי כיוונו את פעמי לכיוון שבו צעדתי ממילא. הדופק בעורקי היה קרוב לפוצץ את רקותי כאשר טיפסתי במדרגות הדירה. היססתי, היות וחדר המדרגות של זיכרוני היה רחב וגבוה בהרבה, ומספר מעלותיו גדול בהרבה והמרחקים ביניהן מרווחים בהרבה משנראו לי עתה. אך לא היה עוד ספק – זה המקום. הבטתי סביבי בידיים רוטטות ובעיניים ערפיליות אל שאר הדירות השכנות, כמבקש לדחות לעוד רגע קט את ההתעמתות הבלתי נמנעת עם ביתי שכה רציתי בה וכה יראתי ממנה. אך כבר לא היה מפלט, שכן הייתי שם. נקשתי בריסון וביד רועדת על הדלת, וערבייה צעירה פישקה את דלתה במבוכה ובעין שואלת. ביארתי בגמגום מי אני וביקשתי היתר לבוא פנימה ולראות. הרעד הפנימי שלי הגיע לשיאו עד שלא ידעתי היכן אתחיל, אך ביקשתי רשות להביט סביב. היא חייכה בחמימות ובהבנה, שהייתי אסיר תודה עליהן ושבלעדיהן לא הייתי מעז להמשיך, וסימנה שהכול פתוח לרווחה לפני. היא צמצמה עצמה כדי לא להעיב עלי, אחזה תינוקותיה בידיה ונסוגה אן־שהוא כדי להותיר לי מרחב פתוח לחוות בו את רגשותי במלוא העצמה ובפרטיות בלתי מופרעת. ואז החילותי מרחף כבחלום, מן המבוא אל המטבח, בית הכבוד וחדרי המיטות, המחסנים שבהם נהגנו לשחק במחבואים, ואפילו גג הבית ששימש לנו מגרש משחקים בימי הקיץ הלוהטים. מצאתי עצמי בחדר המרווח שבו ישגו אחי ואחיותי ואני, עשינו שיעורי בית, שיחקנו, רבנו, צחקנו ובכינו. אף פינה ואף זווית לא חמקו מעיני הבוחנות כלא־מאמינות, אצבעותי נגעו בכל קיר וחלון, מבטי סקר כל קורת עץ שסמכה את התקרה, וכמה התאוויתי שקורה כזו תסעד את עומס רגשותי שאמר להכריעני! הזיכרונות והעולם האמתי לא התיישבו יחד היות והפסגה הזוהרת במחשבה לא פגשה ברגשות השפל התהומי שסובב אותי. הייתי חייב לצאת מן המחנק שאחז בי, נתתי שלמי תודה למארחת נעימת־הסבר והלכתי לדרכי מלא וריק בה־בעת, מורם לעננים ומושפל לעפר.

ריצת האמוק בסמטאות המלה הייתה ריקנית משהו לאחר חוויית ההתרוננות המרירה ההיאה החמאם(בית המרחץ) שאליו שלחו אותנו לפרקים לרחוץ בשרנו בערב שבת וחג, המאפייה השכונתית שאליה הבאנו את לחם ימי החול והחמין של שבת, בתי החברים והקרובים, החנויות, הסמטאות החבויות שהובילו לבתי הכנסת, קיר בית הקברות – כל אתר וצרור זיכרונותיו. בפרט העלה חיוך על שפתי זכר המאפייה שתמיד עוררה אצלי תמיהות. אמי ז״ל לשה בעצמה את כצקה מדי יום לשש כיכרות לחם כי מזון כה בסיסי אין מניחים לעוזרת לענות בו. היא פעלה בזריזות מפליאה, כורעת על ברכיה מול קערת החרס הענקית שבה עירבה את הקמח והמים. הקמח היה לבן, ובעתות מלחמת העולם, כאשר לאנשים רבים לא היה די להם, וכשהיה – היה עשוי סובין ושעורה, ובימים של טרם מודעות לתזונה נחשב זה ללהמא עניא, הייתה אימא ז״ל מונעת מאתנו מלצאת לרחוב עם הלחם המבהיק בלובנו והמרוח בחמאה טרייה כדי לא לנקר את עיניהם של ילדים שחיו במחסור. כל יום בשעה יעודה, לאחר שכיכרות הלחם החמיצו ותפחו, בא ערבי שליח המאפייה (טראח) והעמים את כיכרותיו של כל בית אב על לוח עץ נפרד זה על גבי זה בערמה שעברה את קומתו, והוליך את כל הכבודה הזו בשיווי משקל קרקסי היישר לפי התנור. בעל הבית, סידי אליזע׳י, דמות ססגונית כשלעצמה, שבמקום מן הייישוב לא היו מתירים לו לעסוק באפיית לחם עם אפו המכורסם והמזוהם בפצע פתוח, שמדי שבוע איכל יותר ויותר את מה שנותר ממנו – אליזע׳י זה ניצח על העניינים מעתה ואילך. כבמטה קסמים, ובסימונים סמויים שמעולם לא עמדתי על טיבם, ידע למי שייכות הכיכרות האפויות, הבחין אותן מכל מאות האחרות והדומות להפליא והסדירן על הלוחות, שמיד נשא השליח בחזרה לבתים מהם נטל אותן בבוקרו של יום. ובדיוק כשהכול שבים מבית הספר או מן העבודה, מגיע לוח הלחם המהביל שכולם אצים לקצצו לפרוסות. בשבתות היה הפלא גדול יותר כי ילדים שלוחי אמם הביאו בעצמם את סירי החרס ובהם החמין והחיטה והפקידום בידי אליזע׳י, והוא התקין אותם לתוך התנור העמוק שהכיל מאות כמותם. בימי שישי וביום שבת בצהריים היו הדרדקים שהפקידו את סיריהם שבים לתבוע אותם, והוא הוציאם חמים לפי סדרם וידע מה להפקיד בידי מי, בלי שאי־פעם עלתה טענה על שמאן דהוא נהנה בטעות מחמין זולתו. בבית אבא היה תנור גחלים במטבח, ונחסך לנו כל הפולחן הזה של הפקדה ומשיכה של סיר החמין בערב שבת ולמחרתו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר