מנהגי פסח אצל יהודי צפון אפרקיה – מנהגים

כלים למינדרה

כלים למינדרה

מנהגים

כדורי החרוסת

מנהג קדמון קיים אצל יהודי המגרב, לקחת את כדורי החרוסת שנותרו מליל הסדר, מדביקים אותם בקיר הסמוך לכותל של באר המים הנמצאת בחצר הבית.

בצפרו היו מדביקים את כדורי החרוסת שנשארו באחד מקירות החיצוניים אל מחוץ לבית.

בדבדו הדביקו חמישה כדורי חרוסת קטנים כסגולה, על מזוזת פתח הבית.

לפי האמונה העממית: עלמה האוכלת משיירי החרוסת, מקרבת את פעמי חתנה אליה, וראש המשפחה שדואג לבתו, נוהג להשאיר בכוונה קצת חרוסת במטעמים לבתו.

הגלימה הלבנה

רבים נוהגים עד היום ללבוש ולתהדר בליל הסדר בגלימה לבנה וארוכה המגיעה עד קרסוליים פַאַרַאזִייא או גַ'אללַאבִייָא, כסמל לחירות. יש לציין שגם במרוקו, המוסלמים האמידים וה״שיכים״ נהגו ללכת עם גלימות ארוכות בצבע לבן או ירוק, סמל למעמד מכובד, ואילו האיש הפשוט הסתפק בכותונת צרה מאוד שהגיעה בקושי לברכיים, זאת כדי להבדילו מבני המעמד.

מי־ניסן מרפאים

ימי ניסן מהווים תקופה מבורכת, משום שהגשמים שיורדים בזמן זה, יש להם תכונות מיוחדות והם מרפאים מחלות, נגד נשירת שער הנשים.

מי־ניסן מפתחים את הזיכרון

מי־ניסן, אומרים שהם עוזרים ומפתחים את הזיכרון אצל הילדים. כאשר הללו איחרו לדבר, והיו כאלה שבגיל שנתיים ויותר וטרם דיברו, גם עוד לא עשו צעד אחד. לתינוקות אלו, נתנו לשתות מים ״שלנו״, של חודש ניסן, בהם השתמשו קודם־לכן ללישת הבצק של המצות, אחרי שזוקקו וטוהרו היטב באמצעות בד דק הנקרא " אל –חאייאתי " , על־כן נהגו לומר: " אל מא די ניסאן כאי טלק אל-לסאן "  לאמור: מי־ניסן משחררים את הלשון. מי־ניסן ידועים הם, שיש בהם: ״אל באראכא״ (הברכה) ואגדות רבות מספרות על הגשמים היורדים בחודש ניסן, אשר בגינם מתחילים את גז הכבשים דווקא בחודש זה.

גשמים בליל הסדר

אם יש רעמים וברקים בחודש ניסן ובפרט בליל הסדר, הערבים היו שמחים וגם מאושרים. הם טענו שאחרי הגשמים יהיה שובע גדול ושלום בין מלכים, במיוחד כאשר ירדו גשמים בשפע בליל הסדר, הם ראו בזה, סימן טוב לשנה וברכה לחקלאות. אח״כ היו באים בהמוניהם לברך את השכן היהודי אשר עימו הם בקשרי־מסחר כל־השנה, ברכו אותו לכבוד " עיד ארג'יפא " (חג המצות). הם נהגו לומר לו: " האד לעאם, טאחת ארג'יפא פטין "  היינו: ״השנה נפלה המצה בחימר״, משפט לא מובן דיו, כנראה רצו לבטא את ברכתם במשל ובמליצה, כאשר כוונתם היא לאחל לו, שהברכה תשרה בקדירת החימר של עקרת הבית, אשר בה היא מבשלת את ארוחות המשפחה. זוהי גם ברכה מיני רבות בה מברכים בחג הפסח וחג הסוכות.

כלים־בזעיר אנפין

כלים למינדרה

כלים למינדרה

גם הילדים הקטנים שותפו באופן פעיל במנהגי החג אשר כונה גם ״עיד לפול״ (הג הפולים). בחול המועד, הביאו הערבים לשכונת היהודים, כל מיני כלי־בית לבישול: סירי בישול זעירים עשויים מחרס כמו: קדרות, כדים לשתייה וצלחות, והכל מחרס ובזעיר אנפין. ההורים קנו לילדיהם את כל ״מערכות האוכל״ החדשים שיוצרו זה עתה והילדים השתמשו בהם ובישלו בהם פולים ירוקים. נושא הבישול לא היווה בעייה, הילדים חפרו חור באדמה

אשר מחוץ לבית, כל ילד סחב מהבית פחם או שני פחמים והנה תנור מוכן. לפעמים הערבים הביאו גם תנורים זעירים שייצרו מחימר ומכרו אותם ליהודים והילדים בישלו ואכלו בצוותא בתיאבון ובהנאה רבה. כל קבוצת ילדים השתתפה עם הקבוצה הגרה בשכנות של אותו בית, כך עשו כמין קומונה, בישלו ביחד ואכלו ביחד. השותפות הזו, זכתה לכינוי ״כ׳אלוטא״.

בקאזאבלנקה, קראו אותה בשם ״מינדרא״. הטעם למנהג זה הוא כנראה להוסיף שמחה לאוירת החג. (פסחים).

אין אוכלים דגים

משפחות רבות נהגו שלא לאכול דגים בחודש ניסן. במכנאס היו משפחות שלא נגעו בדגים בחודש הזה ולא באו אל פיהם בכלל, במיוחד לא טעמו את הדג ״א־סאביל״ אילתית), כמו משפחות: לענקרי, הלחמי, אלבו, אביכזר, סביעני, אדהאן ושרביט.

גם בתוניסיה ובאלג׳יריה היו משפחות שלא טעמו דגים בכל חודש ניסן.

לא טועמים זיתים

בפאס, הרבה משפחות לא אכלו זיתים בחודש ניסן ולא קירבו אותם אל פיהם בטענה שהם מביאים לידי שכחה, ומאחר ואנו מחוייבים לזכור את יציאת מצרים ולא לשכוח אותה, לכן נמנעו מלטעום אותם. בכלל הרבה משפחות בצפון אפריקה, נמנעו מלאכול זיתים שחורים בחודש ניסן בטענה שהיה זה מאכל עבדים, ומאחר ובני־ישראל יצאו מעבדות לחרות בחודש זה, על־כן אין זה מן הראוי לטעום אותם בכלל. סיבה נוספת שהתרחקו מלאכול זיתים שחורים היא, בגלל שהערבים נהגו להביא אותם בשקים שהיה בהם קמח, והיה חשש שאולי נדבק בהם הקמח .

במרוקו, מקובל היה לראות תושבי המקום הערביים חיים על לחם עם זיתים שחורים, אבל זה היה מאכל העניים והפועלים ילידי המקום.

אין קונים מאומה מהמים

מחשש של ספק ספיקא בחמץ, נזהרו יהודי אלג׳יריה, ולא קנו במשך ימי הפסח מאומה מהגויים ואף לא מיהודים שידוע כי אינם זהירים בהלכות הפסח. (בית יהודה)

לא טועמים תאנים

משפחות רבות גם נמנעו מלאכול תאנים בפסח, משום שהערבים הביאו אותן בשקים, שפעם אולי אותם שקים השתמשו בהם להובלת קמח או אולי נדבק בהם, אולם אותן משפחות, דבר זה נהפך אצלן כמנהג, אף על־פי שיהודים הביאו תאנים שלא היו פעם בשקים, אך המשפחות לא טעמו אותן בכלל.

לא משתמשים במטאטא

יהודי אלג׳יריה נהגו לא להכניס מטאטא חדש לבית בחודש ניסן, משום שבחודש זה נגאלו בני־ישראל ממצרים ואין ראוי לקנות דבר המזכיר את הפסוק ״וטאטאתיה במטאטא השמד״ (ישעיה יד, כג)

כמו־כן, נהגו יהודי אלג׳יריה שבליל הסדר, בתום הסעודה, לצאת לרחובות העיר ולקרוא בקול רם את ״בצאת ישראל ממצרים״ מתוך ההלל והטעם, זכר ליציאת מצרים.

משפחות רבות במרוקו ובאלג׳יריה, נהגו בליל ראשון של ספירת העומר, להחזיק בידם בנוסף לכמה גרגירי מלח, גם מעט כמון, כדי להשקיט את הכעס מעליהם.

ההגדה בליל המימונה

יש קהילות בדרום מרוקו, שנהגו לקרוא את ההגדה בליל המימונה מההתחלה עד הפסוק ״ואקח את אביכם את אברהם״. יש שנהגו לקרוא את ההגדה בציבור גם בשבת הגדול אחרי מנחה.

מנהגים מוזרים

בצד המנהגים הטובים, היו גם מנהגים לא לרוחם של מנהיגי הדור וראשי העדה. בזמנים קדומים היה בצפרו מנהג, שבליל שני של פסח נהג אבי המשודך וכל קרוביו ללכת אל בית אבי המשודכת לקרוא שם ההגדה ולסעוד שם, כך היה משאיר את רעיתו ובני ביתו לבד ומבטל אותם ממצות ״סדר פסח״

גם במכנאס היה בזמנים קדומים מנהג מוזר. בליל שני של פסח, אנשים ביקרו איש את רעהו ואיש את קרובו, אנשים ונשים וקבלו דורונות זה מזה, דבר שגרם לביטול הסדר וזילזול ביום טוב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר