הערבים שמרו על היהודים- בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף

בין צלב קרס

מפורסמים פחות בהגנתם על אינטרסים יהודיים, אבל ראויים לא פחות להכרה היו שליטי תוניסיה בתקופת המלחמה, אהמד פשא ביי, ובמיוחד דודנו מונצף ביי, בנים לשושלת צפון אפריקנית אחרת, בנו חוסיין. (״ביי״ הוא תואר כבוד ממוצא תורכי עות׳מני שאימצו שליטים צפון אפריקנים.) בדומה לסולטן מרוקו, גם הביי של תוניסיה פעלו במגבלות הצרות של מדינת חסות צרפתית ומרחב התמרון העצמאי שלהם היה מצומצם. כששליח של משטר וישי דרש מאחמד פשא לחתום על נוסח מקומי של תקנון היהודים, לא היתה לביי בררה אלא לציית. ובדומה לסולטן, גם השליטים התוניסאים סיפקו ליהודים הנרדפים מחוות חיוניות של תמיכה פומבית. כך עשה, למשל, מונצף ביי כאשר הביע דאגה, זמן קצר לאחר עלותו לשלטון, ל״אוכלוסיית הארץ כולה״.

ועם זאת, בכמה מובנים התוניסאים עשו עוד יותר. פרצה בנוסח התוניסאי של חוקי וישי האנטי־יהודיים התירה לשליט להעניק פטור מחוקים אלה ליהודים ילידי תוניסיה שביצעו שירות יוצא מן הכלל למען המדינה. אחמד ביי השתמש בפרצה זו כדי לפטור שני אישים יהודים בכירים – רופא העיניים רודה נטף ופול גז, האיש ששימש לימים כראש המשרד היהודי לעבודת כפייה בזמן הכיבוש הגרמני. יורשו של אחמד ביי, מונצף ביי, הרחיק לכת עוד יותר. הוא ציין את הסולידריות שלו עם נתיניו הנרדפים, ואת אי־תלותו במשטר וישי, בכך שהעניק בפומבי את אות הכבוד המלכותי הגבוה ביותר לעשרים נכבדים יהודים שמונה ימים בדיוק לאחר עלותו על כס השלטון.

כעבור חמישה חודשים הגיעו הגרמנים. כאשר אלפי חיילים גרמנים כבשו את ארצו וגורל הסכסוך הגלובלי כולו היה עשוי להיחרץ על אדמתו, ניצב מונצף ביי מול מערכת נסיבות ששום מנהיג ערבי אחר לא נאלץ להתמודד אתה. האינטרסים שלו סתרו זה את זה. כתוניסאי גאה הוא רצה לנצל את גאות הרוח הלאומית, שנלוותה לתבוסות הצבאיות של צרפת ב־1940 וב־1942, אבל בשונה מהרבה פטריוטים תוניסאים אחרים בני התקופה, הוא ידע כי הגרמנים עצמם אינם אוהדים את רעיון העצמאות הערבית. בהיותו אדם מודרני, הוא הוקיר את תרומותיהם של יהודי תוניסיה לפיתוח ההברתי, הכלכלי והתרבותי של ארצו ורצה לעשות כל שביכולתו להגן עליהם מההמתות ומהאכזריות של הפולשים, אבל הוא לא רצה לעשות משהו שיצית את חמתם של הגרמנים נגדו או נגד ארצו.

כך קרה שמונצף ביי ניהל משחק כפול. מצד אחד, בנובמבר 1942 הוא דחה את פנייתו הישירה של הנשיא רוזוולט להתייצב לצד בעלות הברית ולא גילה אפילו התנגדות סמלית לכניסת הכוחות הגרמניים. עם זאת, הוא היה אחראי למספר גדול של פעולות פרטניות שעיקרן הגנה על יהודים. ראש הממשלה שלו, שנבחר בקפידה, מוחמד שניק, איש עסקים שבמשך שנים רבות היו לו קשרים עם קהילת יהודי תוניסיה, נהג להזהיר את המנהיגים היהודים מפני התוכניות הגרמניות, עזר ליהודים להתחמק מפקודות מעצר ואפילו החביא יהודים כדי שיוכלו להתחמק ממצוד גרמני. חברי ממשלה, שפעלו בשם הביי, נתנו היתרים מיוחדים לצעירים יהודים כדי לאפשר להם להימנע מעבודת כפייה וניסו להתערב אצל השלטונות הגרמניים למען בני ערובה יהודים. אפילו בחצרו של הביי נמצאו מי שהחביאו יהודים שברחו ממחנות עבודת כפייה גרמניים. כל אותה עת השקיע מונצף ביי מאמץ גדול בקידומה של תחושת לאומיות תוניסאית, חוצת־ אזורים־ודתות. לא זו בלבד שנסע לכמה מהחלקים הנידחים ביותר של הארץ, הוא גם סיפק מימון מהאוצר המלכותי לבניית מסגדים, בתי ספר ואפילו מצבה מפוארת לקדוש יהודי נערץ. כפי שכתב היסטוריון אחד, ״הפעולות של מונצף ביי וממשלתו שמרו על האחדות בקרב עמה של תוניסיה ומנעו אותו מלהתפתות לסירנות הגרמניות״.

מונצף ביי, בדומה לסולטן מוחמר החמישי במרוקו, זכור בוודאי באהבה לקהילה היהודית של ארצו. ״הביי של תוניס עשה הרבה כדי להציל יהודים״, זכר מרדכי כהן. ״הוא בעצם העניק ליהודים יחס שווה״, אמר שלמה ברד. ״אם להגיד את זה בהגזמה, הוא לא הרשה את הפלייתם״. לזכותו של הביי ייאמר, העידה מטילדה גז, שישבה בתקופת המלחמה בצפאקץ והיתה לימים חברת כנסת, ש״הוא קרא לכל המושלים שבתוניסיה, קיבל אותם בארמון בַּרְדוֹ … והוא אמר להם: ׳על היהודים עובר רגע קשה, אבל הם בני חסות שלנו ואנחנו אחראים לחייהם. אם ייוודע לי שבגלל הלשנה כלשהי של ערבי, נפגעה אפילו שערה אחת של יהודי – אותו ערבי ישלם בחייו׳״.

אף כי מקצת הזיכרונות האלה בוודאי צמחו במרוצת השנים לאגדות, ואפשר שהם משקפים געגועים לימים עברו, דומה כי יש בהם ביטוי מדויק לאהבה שהרבה יהודים תוניסאים רוחשים למשפחה ששלטה בארצם. משלחת יהודית גדולה צעדה בתהלוכת הלוויה של מונצף ביי, ב־1948, אף שצרפת החופשית הדיחה והגלתה אותו בעוון שיתוף פעולה עם הגרמנים. יתר על כן, יהודי תוניסיה המשיכו להכיר תודה לשושלת בנו חוסיין עשרות שנים אחרי המלחמה.

בביקורי בתוניסיה במאי 2004 הלכתי עם פרופסור אביטבול לבקר את חיים מדר, הרב הראשי הזקן, בדירתו עמוסת־הספרים בקומה השנייה של בית חסר־ייחוד ברחוב פלסטין. (רב ראשי גר ברחוב פלסטין – כזאת היא מורכבות החיים היהודיים בארץ ערבית!) בדירה הסמוכה גר, הפלא ופלא, סידי שֶׁדלי ביי, בנו בן התשעים וארבע של השליט האחרון שליטי תוניסיה. שדלי ביי קיבל אותנו בחמימות, אף שלא הכיר אותנו לפני כן. מרותק למיטתו ומצומק מזקנה, הוא היה בכל זאת ערני, דרוך ולהוט לשוחח אתנו. וכך סיפר: כשהלאומנים של תוניסיה, בראשותו של חביב בורגיבה, הצהירו על העצמאות ב־1956, הם הדיחו את הביי והחרימו את אוצרותיה ונכסיה של המשפחה. יהודי תוניסיה, אמר, התגייסו לסייע. הם מימנו לא רק את דירתו, אלא גם את שכר הלימוד של בנו. בשים לב לאווירה הפוליטית האנטי־ מלוכנית שבה התרחשו כל הדברים האלה, נדיבות כזאת היתה יכולה לשקף רק הכרת תודה אמיתית של הנתינים היהודים של הביי על תמיכתו בעתות משבר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר