" פרודוקטיביזציה של העלייה – עולים במשורה -אבי פיקאר

יוספטל, איש מפא״י וראש מחלקת הקליטה, נשא גם בתפקיד גזבר הסוכנות (מאז מינוי לוי אשכול לשר האוצר). תפקידיו מיקמו אותו בקרב דורשי ההגבלה והסלקציה הקיצוניים. כראש מחלקת הקליטה היה מתפקידו גם לפזר את העולים במושבים ובמעבדות מרוחקות. העקרונות של פיזור אוכלוסייה והרחבת הייצור החקלאי עמדו לנגד עיניו. ׳בישוב מדברים על כך שצריך לכוון את העולים לחקלאות […] מהעלייה של 3 החודשים האחרונים אי אפשר לבנות חצי מושב או להקים מעברה במרחקים […] אי אפשר לעשות פרודוקטיביזציה של העולים כפי שהם היום׳. יוספטל היה היחיד שהיה מוכן להסתכן בחוסר פופולריות ולהציע גם הגבלה מספרית. גם את מספר העולים היצרנים צריך היה לצמצם לדעתו. ׳אני נגד הדיפלומטיה הזו שכל הצעירים הרוצים לבוא יכולים לבוא. באיזו ועדה שתיבחר נקבע את המספר׳(בסופו של דבר בוועדה נותר בעינו המספר שהציע רפאל – 120,000). יוספטל הבין את מלוא משמעויות הסלקציה ואת העובדה שמספרי העולים ירדו בתלילות. הוא הצטרף לדברי קודמיו שקשה לחנך את הילדים אם הם חלק מחמולה ותמך בעלייתם של הבאים בחשבון להתיישבות: נוער וזוגות צעירים.

כללי הגבלת העלייה התקבלו כאמור בלא ויכוח, והדיון היחיד היה על ממדי העלייה ל־1952. ההחלטה שפורסמה לבסוף, ושהסעיף המרכזי בה הוזכר לעיל, ביטאה את הרצון להגביל את העלייה מצד אחד, ומצד אחר להמשיך, לפחות ברמת ההצהרה, את מדיניות השערים הפתוחים. לדוגמה תכנית העבודה של הסוכנות עמדה על 120,000 עולים, אך הוחלט לא לנקוב במספרם כדי שלא ליצור את הרושם שמגבילים את העלייה מבחינה מספרית. כמו כן הוחלט, כדי לרצות את ברגינסקי, להטיל על מחלקת העלייה לבדוק אפשרות להגדיל את מספר העולים מצפון אפריקה ליותר מ־30,000, וגם סעיף זה לא פורסם בעיתונות. רוב חברי ההנהלה היו תמימי דעים שתוספת זו אינה מציאותית.

ההחלטה הדגישה הגברת עלייה מסוריה וממצרים כדי לאזן את ההחלטות בדבר ההגבלות ולהראות שנעשים מאמצים להציל יהודים הנמצאים במצוקה. ההחלטה גם ציינה שההגבלות לא יחולו על בעלי אמצעים ושעל העלייה מרומניה יהיה דיון מיוחד.

בסעיף שצוינו בו ההגבלות הוזכרו כמה ארצות לדוגמה. דובר שם על ׳מרוקו, טוניסיה, אלג׳יר, טורקיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית׳. במקור הייתה גם ארצות הברית חלק מהרשימה, אולם עקב דרישתו של אשכול הושמט שמה כדי ש׳לא להקשות על קומץ היהודים המעוניינים לעלות משם׳.

לאחר שההחלטה התקבלה בהנהלת הסוכנות, היה על מדיניות הסלקציה לקבל את אישורו של המוסד לתיאום, שהיה למעשה גם אישור ממשלתי לתכנית. החשש היה שבן־גוריון יופיע שוב ׳כפרקליטה הנאמן של העלייה הבלתי מוגבלת׳, חשש שלא היה מבוסם דיו. בחינה מדוקדקת של עמדתו מגלה שאף שהוא התנגד, כמו רפאל, להגבלה מספרית של העלייה ורצה בעלייה בלתי מוגבלת. הוא התייחס בפירוש לאפשרות של עלייה מתוכננת ותמך בבחירת סוג העולים. ׳אם נעמוד בפני גלים גדולים של עליה נצטרך להחליט מה הן הארצות שהן קודמות ומה הם הסוגים שהם קודמים׳.ה׳סוגים הקודמים׳ היו לדידו בעיקר אלה שיוכלו להיות מתיישבים חקלאים. יחסית לקובעי מדיניות עלייה אחרים היה בן־גוריון חסיד של הגישה המשלבת, אולם כמו לרבים ביישוב גם לנגד עיניו עמד הדימוי השלילי של יוצאי צפון אפריקה.

בישיבת המוסד לתיאום שרפאל דיווח בה על המדיניות החדשה לא התנהל שום ויכוח. שפירא, שר העלייה, שאל על הסתירה בינה לבין חוק השבות, ומשקיבל תשובה הציע להגביל גם את עלייתם של עולי רומניה ולדרוש זאת מהממשלה שם. פרט לשפירא איש לא התייחס לסלקציה. למעשה העניין לא עלה כלל לדיון.

זה היה בעיקר דיווח של רפאל. הממשלה, שנטל הקליטה העיקרי היה עליה, לא התכוונה לסכל יזמה של הסוכנות להגבלת העלייה. אם הסוכנות נתנה את הסכמתה להגבלת העלייה מדוע צריכה הממשלה להתנגד לה.

תכנית העלייה הסלקטיבית התקבלה בתמימות דעים בממשלה ובהנהלת הסוכנות. גם בעלי העמדה המשלבת לא התנגדו לה. מצוקת הקליטה כמו גם התקווה שהעלייה תימשך בממדים גדולים על אף הסינון מיתנו את הניגודים בין בעלי עמדות שונות באשר לעלייה.

על אף היות מדיניות הסלקציה נסיגה משמעותית ממדיניות השערים הפתוחים, בדרישה ל׳עליה בלתי מוגבלת אך נבחרת היה משום שילוב של שני אתוסים ציוניים: עלייה וחלוציות. לעת הזאת הם לא נראו מנוגדים זה לזה.

מטרות מדיניות הסלקציה

ברקע להחלטה על העלייה הסלקטיבית עמדו שני עניינים שצוינו לעיל. האחד הוא המצוקה הכלכלית ובייחוד מצוקת הקליטה, והשני – דימוים של יהודי צפון אפריקה. איך היו תקנות הסלקציה אמורות לפתור את הבעיות שנוצרו? האם נועד להן תפקיד נוסף? ומה הייתה התוצאה המצופה מהמדיניות החדשה?

החלוקה למניעים שונים היא בעיקרה תאורטית. על פי התיעוד הקיים אצל רוב קובעי המדיניות היה משקל מכריע למצוקת הקליטה ולמצב הכלכלי. טענה זו גם הייתה לגיטימית, אפשר היה להביע אותה בפומבי בלי לסתור את הגישה השילובית כלפי יהודי ארצות האסלאם. אך לעתים, בלהט הוויכוח בישיבות הסגורות (להבדיל מהתבטאויות פומביות) נשמעו הערות וביטויים שהעידו על תמיכה במדיניות הסלקציה גם מסיבות אחרות – תרבותיות ומעמדיות׳, והם נשתמרו בפרוטוקולים. המניעים השונים לקבלת מדיניות הסלקציה אינם סותרים זה את זה בהכרח. במדיניות שקבעו אנשים שונים ושנומקה בתקופות שונות, אפשר לאתר ביטויי תמיכה בכל אחת מהגישות, ולכן אי־אפשר לקבוע חד־ משמעית את המניע להחלת העלייה הסלקטיבית.

הערת המחבר :       סוג התיעוד הקיים אינו מאפשר להכריע בסוגיה זו. מכיוון שמדובר בכוונות שבלב אפשר לאתר אותן רק בהתבטאויות בפרוטוקולים או במכתבים. המדיניות בשטח אין בה כדי להצביע על כוונות נסתרות. גם מדידה כמותית של התבטאויות התומכות בכיוון זה או אחר אין בה כדי להכריע מה היה המניע המרכזי ומה היו תוצאותיו.