היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים- יששכר בן עמי
כל מעשה או יחס של זלזול או חוסר כבוד כלפי הקדוש ומקום קבורתו גורמים לעונש. מוסלמי שהבטיח שחיטה לר׳ סעדיה דאדס, לאחר שהקדוש נענה לבקשתו, הביא לו פחות מהנדר שנדר, וסוסתו וסייחה מתו: מוסלמיה עקרה שהתרחצה על קברו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי קיבלה שיתוק בכל גופה: כאשר תהלוכת חתונה עברה ליד ר׳ עמרם בן־ דיוואן, והחוגגים צחקו על הקדוש, מיד קיבלו שיתוק. הם השתחררו והחלו לזוז רק לאחר שבני המשפחה עשו שחיטה וביקשו רחמים מהקדוש: מוסלמי שהשתולל ליד קבורתו של ר׳ עמרם, גבו התעקם, והוא הבריא רק כשהוריו שחטו כבש לקדוש. בחור שזלזל במול תימחדארת הוכה על־ידי הקדוש בעיוורון ואלם ולאחר מכן נפטר, על אף בקשותיה של אמו לקדוש; מוסלמי שהגיע לר׳ דוד ומשה ואמר משהו נגד החוגגים, התעוור, והבטיח להביא לקדוש כל שנה שתי חבילות עצים ביום ההילולה: שריף שגדף ביהודים שהם מרבים להלל את ר׳ דוד הלוי דראע,.. נפגע והתחיל להשתין ללא הפסקה. הוא ביקש מהיהודים שיפנו לצדיק ויבקשו רחמים עליו. הם שחטו, והוא הבריא, ומאז הביא כל שנה שור לשחיטה לכבוד הקדוש.,
במערכת היחסים שנוצרה במרוקו בין המיעוט היהודי החלש והמפוזר, והרוב המוסלמי שבידיו השלטון והכוח, היוו הקדושים גורם חשוב, שבו יכלו היהודים להיעזר כדי להינצל מידי אלה המתקיפים ומבזים אותם. בכל עת שפעלו המוסלמים, הן נגד היהודי הבודד והן נגד הקהילה, עמדו הקדושים לימין היהודים והגנו והצילו אותם. במישור האישי נענה הקדוש לבקשת כל יהודי שפנה אליו עקב פעולה של מוסלמי נגדו, ולרוב גם העניש את המוסלמי: מוסלמי שרצה להרוג יהודי, נענש על־ידי ר׳ אליהו ונשפט ל־36 שנות מאסר, לאחר שהרג מוסלמי אחר; שודדים שביקשו לפגוע כשליחו של ר׳ דוד בן־ברוך הקטן בדרכו חזרה הביתה, השתתקו ולא יכלו להפעיל את נשקם: בזכות ר׳ דוד בן־ברוך התהפכה מכוניתו של מוסלמי, שהפריע ליהודי בעסקים, והוא עצמו חלה תקופה ממושכת: מוסלמי, שטען שיהודי לקח ממנו את האדמה שעליה בנוי בית־הכנסת של ר׳ דוד הלוי דראע, חלה, ובסוף הסכים וויתר על דרישתו; שודדים שתפסו יהודי בדרך, התעוורו בזכות ר׳ חיים פינטו הגדול והיהודי ניצל.
פרשים רדפו אחרי מוסלמים שחטפו יהודי, כאשר עברו ליד קברו של ר׳ יחייא לחלו, והמוסלמים נפלו לתהום.
יהודי ניצל מידי מוסלמים שרצו לפגוע בו, כשאמר שהוא בנו של החזן משה לעסרי, והמוסלמים חששו לפגוע בבן משפחת קדושים ידועה זו; מוסלמים שגנבו פרדה ושטיח מיהודי שקרא למולאי איגגי לעזרה, רכבו כל הלילה ועם שחר מצאו את עצמם באותו מקום: ערבי שגנב כסף מארנקו של יהודי אצל מול תימחדארת, נחנק בלילה על־ידי חבלים שירדו מהשמים, ובבוקר החזיר ליהודי את כספו: מוסלמיה שחטפה ילד יהודי, החזירה אותו לאמו, לאחר שר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא הופיע בחלום לשכנתה, ואמר לה למסור לשכנתה שתחזיר את הילד, אחרת הוא יפגע בה. ערבים הבחינו ביהודיה שהתלבשה כמו ערביה, כדי לבקר בקברו של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ונעלו את שערי הברזל של בית־הקברות במפתחות. בעזרת הקדוש לחצה האשה על הדלת בלילה וזו נפתחה, והיא יצאה לפליאת המוסלמים; שליט העיר שלא קיבל מהרב המקומי את סכום הכסף שדרש, ביקש להורגו וידו השתתקה. הוא השתחרר לאחר שעשה שחיטה לכבוד ר׳ משה חאליווה: יהודיה שנכנסה לקברו של ר׳ עלי בן־יצחק, הצליחה לצאת דרך חור שנפתח בקיר בזכות הקדוש, והערבי שהלשין עליה נשרף על־ידי הערבים שבאו להרוג אותה; יהודי עמד ליד העץ של ר׳ עמרם בן־דיוואן ומוסלמי שרצה לירות בו נהפך לפסל. היהודי ביקש מהקדוש רחמים על המוסלמי, וזה השתחרר והודה בזכותו הגדולה של ר׳ עמרם. הקדושים הגנו על היהודים גם נגד השלטונות. מסורות רבות מספרות על סוהרים יהודים, שסחרו בסחורות מסוימות בתקופות בהן היה אסור לסחור בהן. כאשר קראו בשם הקדוש נהפכו הסחורות האסורות למשהו רגיל, ואחר־כך שוב חזרו לצורתן המקורית: כך נהפך פלפל שחור לתירס, קמח, עדשים, חיטה וכו׳ בזכות ר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ דוד ומשה, ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה וראובן; תה וסוכר נהפכו לתירס, חיטה וחומוס בזכות ר׳ דוד ומשה, וערק נהפך למים בזכות ר׳ חיים פינטו הקטן, ולשמן בזכות ר׳ דוד ומשה; יהודי, שהגיע לארבע טוגאנה עם ארבע מזוודות מלאות סחורות אסורות ונלקח לקאדי, טען כי המזוודות ריקות, וכי הביאן כדי להעביר את חפצי אביו לקזבלנקה. כאשר פתח הקאדי את המזוודות ראה שהן אמנם ריקות וכך ניצל היהודי בזכות ר׳ דניאל השומר אשכנזי; בתקופה שהיה אסור לסחור בנחושת, ניצל סוחר יהודי שקרא בשמו של ר׳ דוד ומשה, והשוטרים מצאו אצלו רק פלפל שחור וכרכום או צמר.
הנגיד ותעודה מספר 16 של רבי דוד עובדיה
הנגיד
המסורת המוסלמית אינה מכירה בגוף קורפורטיבי כמו הקהילה הדתית, אלא בראש העדה. כבר בימי הביניים מינו הח'ליפים ראש לנוצרים וליהודים בממלכה, ובעיראק מונה ראם אלג'אלות (ראש הגולה). תחת שלטון הפאטמים והממלוכים במצרים, בארץ־ישראל ובסוריה מונה ראיס אליהוד (הנגיד), הממונה על היהודים ברחבי הממלכה. לפי תקדים זה הסולטאנים או המושלים במרוקו מינו נגידים, בהבדל שהנגיד היה ממונה רק על יהודי אותה העיר או סביבתה, כלומר היה כעין ראש קהל, וכונה גם ׳שיך אליהוד׳ או 'קאיד'. לתפקיד זה מונו יהודים עשירים שהיו קרובים לממשל, ומהם שמילאו שליחויות למען הסולטאנים.
בבוא מגורשי ספרד למרוקו, סירבו ה'תושבים' היהודים לקבל את מרותו ש נגיד שבא מהמגורשים, ובשלב ראשון היו שני נגידים. בדורות הבאים באו כל הנגידים מהמגורשים. בשנת תס"ד(1704) היו בפאס בו בזמן נגיד ונגיד משנה.
מינויו של הנגיד היה צריך להתקבל על ידי רוב יחידי הקהל (ראשי משפחות) א על ידי טובי הקהל. אבל היו מקרים שבהם הנגיד קנה את המשרה ללא אישור הקהילה, והדבר גרם לעימותים. לפי פסק דין שעליו חתומים שלושה דיינים בפאס בשנת תפ״ז (1727), הוזמן הנגיד של פאס על ידי הקהילה לבירור טענות שהיו להם עליו, וביניהן
שמתחלה לא נתקבל עליהם לנגיד ברצונם כי בחימה שפוכה נתמנה עליהם ואף אם נאספו אליו אגודת קצת יחידים אינם לא רוב בנין ולא רוב מנין. (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קפה)
בקהילת צפרו קיבלו הנגידים מינוי על ידי טובי העיר באישור הדיינים. על תפקידי הנגיד וסמכויותיו ניתן ללמוד מכתב מינוי שניתן לאלעזר בר משנאן אבן צור על ידי ׳הגדולים שבפורעי המס׳ יחד עם ראשי קהילת צפרו בשנת תקל״א (1771): היה עליו ליצג את האינטרסים של בני קהילתו כלפי השלטונות בהתאם לראות עיניו, אבל תוך התייעצות עם עשרה מראשי הקהילה; הוא היה רשאי לבקש אחד מהם שיסייע לו בשליחותו הציבורית, ולמנות גבאים לגביית המסים; אם כתוצאה מתפקידו ייגרם לו נזק, או ייאסר, הקהילה התחייבה לפצותו; היתה לו סמכות להעניש עבריינים או מפירי התקנות של הציבור במאסר, בקנס ובעונשי גוף(שאול ישועה אביטבול, 1739־ 1809, ׳אבני שישי, ח״א, סי׳ סד).
לפי פסקי דין שניתנו בצפרו בשנים תרט״ו (1855) תר״כ (1860) ותרכ״א (1861), על הנגיד להתייעץ רק עם חמישה מתוך שלושה־עשר אנשים מיחידי הקהל (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 114,22,16).
משך הכהונה לא היה קבוע, הקהילה היתה רשאית לפטר את הנגיד, אם תפקודו לא השביע את רצונה, ולבחור אחר. בעקבות מריבות על משרת הנגידות בפאס בשנת ת״ח (1648) ושוב לאחר שנתיים, הוחלט על ביטול המשרה, אך היא חודשה כעבור זמן(שמואל אבן דנאן, 'דברי הימים׳, בתוך: עובדיה, יפאס וחכמיה׳, ח״א, עמי 39).
בקהילת צפרו הוחלט בשנת תפ״ג (1723) ששום אדם ממשפחת בן הרוש לא יתמנה עליהם בתור נגיד, ונבחרו 12 איש שייהיו פקידים עליהם׳, שניים בכל חודש לפי הגורל, שימלאו תפקידים כמו הנגיד. החלטה זו אושרה על ר׳ יהודה אבן עטר, מחכמי פאס החשובים (1655־1733).
בעקבות דיווח של מנהיגי קהילת צפרו על מעשיו של יהודה בן הרוש בפני שני החכמים ר׳ יעקב אבן צור ור׳ משה בירדוגו במכנאס בתפ״ז (1727), הוחלט כי רק מי 'אשר יבחרו בו הקהל׳ הוא ימלא תפקיד זה. החכמים הנ״ל אישרו את ההחלטה של נציגי הציבור (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 186).
כעבור שנים חל שינוי, ובשנת תק"ם (1780) בחרו נגיד ממשפחת בן הרוש. הקהילה ביקשה וקיבלה את אישורו של המושל המקומי וגם של ׳השר הגדול שבמקנאס׳(שם, מסי 187).
תעודה מספר 16 המוזכרת לעיל מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל קהלת צפרו "
תעודה מספר 16
התרכ׳׳א – 1861
בע״ה
לשון התקנה הזו מבהיר לנו היטב…אין כאן שלטון יחיד, גם לא הנגיד לבד לא יכול לפסוק על דעת עצמו…יש בחירי הקהל, יש דמוקרטיה, יש הסכמות ויש רוב…בסמכות הנגיד ונבחרי הקהל, סמכות מלאה להעניש את המורד או המורדים, עד כדי מסירתו לשלטונות הגויים על מנת שיעמוד למשפט…והנה לנו דוגמא של " קבינט " דאז ..ואולי היום העתיקו את זה מיהדות מרוקו המפוארת, ואינם מודים בכך… וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳.
כאשר גברו רחמי שמים עלינו והוסר השר הצורר, ועמד על כנו סי׳ לקאייד אלחאז, חמאד ן׳ וואעזיז עז״א, ונתמנה לנגיד בעמו הנבון וחשוב ומעולה הר׳ יצחק בה״ר נסים משה ה״ן שקרון נר״ו, נועדו יחדיו יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה ה״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל והר׳ אהרן בהר׳ מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר רפאל בהר׳ ברוך ה״ן עמרם והר׳ ישועה אחיו והנגיד המעולה הר׳ יצחק בן שקרון הנז׳ והר׳ משה בהר׳ אהרן הן׳ אזולאי והר׳ שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה ברי׳ יששכר ה״ן אדהאן וה״ר רפאל בהר׳ דניאל ה״ן זכרי והר׳ משה בהר יעקב הכהן והי׳ יונה בהי׳ משה ה״ן גבאי והי׳ יהודה בהי׳ אברהם ה״ן סיסו ועלתה הסכמתם שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זה שכל ענין קטון וגדול של צורכי צבור ויחיד יהיה נחתך עפ״י האנשים הנז׳ יובן שכל הדבר הקשה יתיעץ הנגיד הנז׳ עם האנשים הנז׳ וכאשר יגזרו כן יקום ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל גזירתם ועקימת שפתותיהם הרשות נתונה ביד הנגיד והאנשים הנז׳ לקונסו ולהענישו עונש הגוף ועונש ממון וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳ ה"ה הר׳ אברהם הן׳ עולייל והר׳ ישועה הן׳ עמרם והר׳ שלום הן׳ שטרית והר׳ אהרן אלבאז וה״ר משה הכהן הגז׳ באופן שרוב צורכי צבור יהיו נחתכים עפ״י החמשה האנשים הנז׳ במעמד הנגיד הנז׳ וכל איש אשר ימרה את פיהם הרשות נתונה בידם להענישו כפי ראות עיניהם, זולת איזה דבר גדול שיהיה במעמד כל יחידי הקהל הנז׳ ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י יחידי קהלינו הנז׳ ובכח הקוש״ח הודו בהו״ג לקיים ולאשר ההסכמה הנז׳ בל תמוט עולם ועד, והואילו לבאר שכל דבר אשר יסכימו עליו יחידי הקהל הנז׳ ולימטי ליהו שום הפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה ב״מ הסכימו בכח הקו״שח שעל כללות הצבור ליהדר דלא לימטי ליהו כ״א ריוח והצמ״ר ונ״ה בקוש״ח – בקניין שלם ושבועה חמורה – כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו יש״ץ ומיד הנגיד הנז׳ י״א באו״ה – באופן המועיל – ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בשנים ועשרים יום לחודש סיון המוכתר בכש״ת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ואחת ליצי׳ וקיים אצ״ל שנקוש״ח ה״ר חיים בהי׳ כליפא ה״ן הרוש והסכים על כל האמור לעיל וק״ש
רפאל משה אלבאז ס״ט ישועה בלא״א משה אגייני נר״ו י״ץ סי״ט
נקוש״ח כ״א למש״י כה״ר ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז והר׳ אליהו בהי׳ אהרן ה״ן שלוש ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכימו על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו״ה, אצ״ל שאעפ״י שכתוב לעיל שכל דבר קטון יהיה נחתך עפ״י חמשה האנשים שהובררו כנז״ל עוד הוסיפו עליהם אליהו שלוש הגז׳ שגם הוא יהיה נמנה עמהם ונ״ה בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״כ ה״פ והיה זה בזמן הגז״ל מע״ל וקיים,
ישועה אגייני סי״ט יוסף מרדכי אלגאז סי׳׳ט
עוד נקושח כ׳׳א למשי׳ הר׳ אברהם בה׳׳ר יצחק ה״ן אלבאז ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכים על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו׳׳ה וג״ה בקוש״ח מיד אברהם הנז׳ ולראיה עה״כ ח״פ והיה זה בזמן הנז׳ מע״ל ושו״ב ואמת ויציב ונכון וקיים
ישועה אגייני סי״ט יוסף מרדכי אלבאז סי״ט
הקריאה לבוא לארץ ישראל 1945 – 1957- רוברט אסרף
הקריאה לבוא לארץ ישראל 1945 – 1957
אף כי זרם העלייה לארץ הקודש אף פעם לא פסק כליל מאז המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, הרי שהפך לזרזיף דק מאז כינונו של הפרוטקטוראט. בין השנים 1912 ל-1944, רק 1,000 יהודים עזבו את מרוקו ובאו לארץ הקודש, זאת עקב מיעוט אשרות הכניסה שהקצו ראשי היישוב בארץ לציונים המרוקנים, וכן בגלל מכשולים מינהליים שהציבה הרזידאנס ז׳נראל ביחס למתן אשרות יציאה.
למחרת שביתת-הנשק [בין צרפת של וישי לגרמניה] של יוני 1940, הקשרים בין היהדות המרוקנית לבין הארגון הציוני העולמי הופסקו, עקב ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין צרפת לבין בריטניה הגדולה.
ההפסקה המוחלטת הזו בהגירה היהודית מרוקנית, שהייתה דלה מאוד, עוררה הרהורים בקרב מנהיגי היישוב. ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, אליהו דובקין, ציין בדוח שנערך ב-1943:
"אינני יודע כיצד להסביר את התופעה המוזרה של הפסקת העלייה מצפון-אפריקה, שבעבר הייתה המאגר העיקרי לעלייה לארץ ישראל. ייתכן שהדבר נובע מאי-ההבנה המוחלט המתנשא כחומה, מצד העלייה האירופית…"
נחיתת בעלות הברית בצפון-אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, וחידוש הקשרים בין הקהילה היהודית מרוקנית לבין בני דתה ביתר העולם החופשי, הביאו לשינוי קיצוני בהתייחסותם של היהודים המרוקנים כלפי הציונות הפוליטית.
בירושלים, לשם הועבר מושבה של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיגי היישוב – כאשר נודע להם דבר הטבח השיטתי הנערך ביהודי אירופה על ידי הנאצים – לא איחרו להיווכח שהקהילות היהודיות של המאגרב ושל המאשרק – המזרח בערבית – מהוות מעתה פוטנציאל אנושי בעל חשיבות עליונה, שהוזנח עד אז שלא-בצדק.
חודש אחד בלבד חלף למן הנחיתה של בנות הברית במרוקו ובאלג׳יריה, ואליהו דובקין, בעת ישיבה ב-11 בדצמבר 1942 של הגופים מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, הכריז: ״שחרור צפון-אפריקה בידי בעלות הברית פותח בפנינו את האפשרות ליצור קשרים עם קהילות יהודיות המונות 400,000 נפש, שחציים חיים במרוקו… יש לנו כאן מרחב פעולה גדול, מאחר שמדובר בקהילות הקרובות ביותר שתרצינה להצטרף אלינו עוד לפני תום המלחמה.״
יהדות מרוקו היוותה ״מרחב שליחות״ עבור שליחיה של הסוכנות היהודית, עקב השינויים האינטלקטואליים והרוחניים העמוקים שעברה, אחרי הטראומה שנגרמה לה על ידי מימשל וישי. המימשל הזה כונן תקנות לענייני יהודים והיישום המחמיר שלהן ערער, בקרב האליטות ה״מצורפתות״ ביותר, את הביטחון שהיה להם עד אז לגבי התמזגותם בחברה הקולוניאלית. התנפצות האשליה הזאת לא יכלה למצוא פיצוי בהצטרפות עתידית לתנועה המרוקנית הלאומית, שהתעצמה אז. היהודים, אף כי לא נחסמו בפועל, הורחקו ממנה, עקב הגוון הדתי/איסלמי שלה, ובגלל הסולידאריות הפעילה שהפגינה כלפי העניין הפלסטיני הלאומי.
ראשי הסוכנות היהודית שהיו מודעים למצב, ארגנו ממארס 1943 ואילך, את קורסי ההכשרה הראשונים לשליחים, שעתידים היו להישלח למאשרק ולמאגרב. כפי שהדגיש אליהו דובקין:
"הייתה חשיבות רבה לכך שנופיע בקרב הקהילות הללו בהקדם האפשרי, באותה תקופה של משבר והשתנות, לפני שהיהדות הזו, אשר ניצבה בפני גל אנטישמי קשה, ובייחוד תחת מימשל וישי, תסתגל למצב החדש שנוצר עם הגעתם של צבאות בנות- הברית. תבוסתה של צרפת, שהיהדות הזו התחנכה לאורה, גרמה לאובדן-עצות מוחלט. מתוך אובדן-העצות הזה, עלינו לחשל את התודעה הציונית. המשימה שלנו לא תהיה קלה, מפני שלמרות השורשים העמוקים שלהם בשפה העברית, וקשריהם העתיקים עם אריץ ישראל, מספרם הנוכחי ביישוב אינו עולה על 10,000.״
לפיכך נבחרו כארבעים איש, ברובם בני קיבוצים. שלושת השליחים הראשונים הגיעו בספטמבר 1943 לטוניסיה, שמאז מאי 1943 הייתה משוחררת מעול הכיבוש הנאצי. שני השליחים הראשונים למרוקו, יגאל כהן וכָּלֵב קסטל, הגיעו לשם באוקטובר 1944, לבושים במדים של קציני מודיעין של צרפת החופשית. הם למעשה נהנו מקשרים מצוינים שכוננו החוגים הציוניים בפלסטינה עם נציגי צרפת החופשית בביירות ובירושלים. אלו האחרונים, שיחסיהם עם הבריטים לא התנהלו על מי מנוחות, די נהנו להציק להם. יגאל כהן וכַּלֵב קסטל הבחינו בשינויים שהתחוללו בקרב היהדות המרוקנית, וציינו בספרם ״זכרונות״: ״השליחים מארץ ישראל היו כמו גפרור שהצית את אש האהבה והגעגועים לציון, והחליף אותה בלהבה אשר בהמשך עקרה את התפוצה הצפון-אפריקנית ממקומה.״
אף כי מבחינה משפטית, הפדרציה הציונית המרוקנית נחשבה עדיין לסניף של הפדרציה הציונית הצרפתית ותו לא, היא מצאה בשלטון הכיבוש של צרפת האירופית נימוק ליצירת קשר ישיר עם ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1946 נבחר לתפקיד מזכיר כללי יהודי מרוקני, פרוספר כהן, מורה-לשעבר בביה״ס של אליאנס(כי״ח) שהפך לעורך־דין.
פרוספר כהן השתתף, בתור נציג של יהדות מרוקו, בוועידה שארגן הקונגרס היהודי העולמי באטלאנטיק סיטי, ארה״ב, ועידה אשר תמכה בגלוי בהקמת מדינה יהודית בא״י.
פרוספר כהן מילא תפקיד מכריע בהבשלת התנועה הציונית מרוקנית, בייחוד הודות לעתון ״נוער״ שהוא היה עורכו הראשי הראשון – הביטאון של אגודת ״שארל נטר״.
הערת המתרגמת: שארל (נולד בסטרסבורג) ולא קרל כפי שאנו רגילים לקרוא לו. ממייסדי האליאנס, הלא הוא ארגון ״כל ישראל חברים׳/ ומקימו של ביה״ם ״מקווה ישראל״.
אחרי הבחירות הסוערות, אשר ביטאו את הקושי ביישום המחלוקות בין המפלגות הציוניות השונות בקרב יהדות מרוקו, התנועה הציונית המרוקנית מינתה ארבעה צירים לייצגה בקונגרס הציוני בבאזל, הראשון מאז תום המלחמה, אשר התקיים בין ה-9 ל־24 בדצמבר 1946 : פרוספר כהן, מטעם הרוויזיוניסטים, מוריס טימסיט Timsit, חבר באגודת ״מזרחי״ הדתית, ושני צירים עצמאיים, יוסף לוויטן Levitan ופול קלמארו Calamaroבמהלך הקונגרס, הביאו להחלטה לטובת עלייה ממרוקו.
יהודי צפון אפריקה במלה"ע ה-2-מיכאל אביטבול-הסיוע לפליטים
הסיוע לפליטים
בספטמבר 1940 היו 731 פליטים ממרכז אירופה רשומים בספרי ׳ועד העזרה׳ בקזבלנקה. מספר זה לא כלל אלא את הפליטים האזרחיים במארוקו הצרפתית, אולם בחודשים הבאים עתיד היה לטפוח ולכלול, לבד מן המתנדבים לצבא לשעבר והאזרחים עובדי צבא, את הגברים, נתיני האימפריה הבריטית, שנאסר עליהם לעזוב את הטריטוריה הצרפתית לאחר תקרית מרס־אל־כביר.
בתחילת המלחמה התירו השלטונות לוועדי העזרה ולקהילות היהודיות לטפל בעצמם בבני־דתם הזרים, שחמקו בזכות פעולות אלה ממחנות־ההסגר. חמש אכסניות נפתחו אפוא בטנג׳יר ובקזבלנקה, כדי לקלוט חלק מן הפליטים, בעוד רבים אחרים נהנו מטיפולם של אנשים פרטיים או של קהילות בערי־השדה, לרבות מראכש, פאס, מוגאדור, סאפי ומאזאגאן. כל פליט קיבל הקצבה שבועית, טיפול רפואי וסיוע בשכר־לימוד, הוצאות נסיעה ועוד. באלג׳יר, שבה מספר הפליטים היה קטן בהרבה, שקל ׳ועד העזרה והסיוע׳ המקומי את האפשרות להעניק לפליטים קיצבה בגובה דומה לדמי הפיטורין שקיבלו הפקידים היהודים המפוטרים בעטיו של ׳תקנון היהודים׳.
המשאבים שעמדו לרשות הוועדים באו מן היס״ם ששני הנציגים שלו, ר׳ ספאניאן וג׳ אטינגר, עקבו מקרוב אחר הסידורים, ומן המענקים הקבועים שבאו מקהילות וממקורות פרטיים.
בקזבלנקה הועלתה ההצעה להסדיר שיטה של תרומות קבועות שייגבו מבני הקהילה: אולם הצעה זו ירדה מן הפרק, משום שלוועד לא היה בסיס חוקי. בגלל היעדר אמצעים מספיקים, לא יכול היה התקציב השוטף להבטיח אלא עזרה רופפת לפליטים, שמצבם הלך והחמיר.
המקרה הבא, שעליו דיווח נשיא קהילת מוגאדור, במארס 1942, מעיד בבירור על השתלשלות העניינים:
…בחודש נובמבר [1941], באתי בדברים עם כל הפליטים כדי לעמוד על מצבם לאשורו […]. כמעט כולם סירבו לקבל עזרה כלשהי, שכן רובם המתינו לנסיעתם הקרובה לארצות־הברית. אולם, לפי ששהייתם כאן מתארכת ללא גבול, ויציאתם אינה נראית אפשרית במסיבות הקיימות, הם הגיעו לקצה האפשרויות שלהם וכמה מהם שרויים במצב קשה ביותר, אף שהצהירו בזמנם כי באמתחתם אמצעים נאותים.
תשומת־לב מיוחדת הוקדשה לפליטים שנכלאו במחנות. בכל עיר גדולה הותקנו מרכזי אירוח לאסירים ולעובדים הזרים שיצאו לחופשי. פרט לחולים ולילדים, שהוועדים ניסו להוציא מן המחנות, סופקו תעודות־מגורים וחוזי־עבודה לעשרות אסירים, שיכלו בדרך זו לצאת לחופשי. יתר־על־כן, עזרה קבועה במשלוחי־מזון ובבגדים הגיעה לאסירים מדי חודש.
להוציא העובדים הזרים, שאליהם נתייחס להלן, רוב האסירים כלואים היו במחנות הבאים: סידי אל־עייאשיSidi al-Ayyashi ) ; ליד אזמור ), המחנה הגדול ביותר במארוקו: ואד־זאם (Oued-Zem) , כ־150 קילומטרים ממערב לקזבלנקה: מיסור (Missour) — אשר בדומה לסעידה (Saida) שבאלג׳יריה שימש בעיקר לקליטת זקנים וחולים: קאסבה־תאדלה (Kasbah Tadla) , ואד עקרש Oued ) ( Akreuch ובֶרְגֶנט (Berguent), הסמוך לתווי המסילה הטראנס־סהרית.
המסילה הטראנס־סהרית
על בנייתה של מסילת־הברזל בין שתי גדות הסהרה, חלום קולוניאלי צרפתי עתיק, שעליו התווכחו כל ממשלות הריפובליקה השלישית למן סוף המאה הי״ט, החליט ממשל פטן בשנת 1941 והפקיד את ביצועה בידי החברה ׳מדיטראנה ניז׳ר׳. מסילה זו נועדה להבטיח בין השאר את הקשר עם מכרות ג׳ראדה (Djerada), קנדסה (Kenadsa), ובו־ערפה(Bou-Arfa), מהן הפיקו מארוקו ואלג׳יריה את רוב צורכיהן בפחם, ולהגיע אל קולון־בשאר (Colomb-Béchar) דרך בו־ערפה: ובהמשך, דרך בני־עבאס, מדרום לעמק הגיר(Guir), אל עבר אדראר(Adrar) ורגאן(Reggane), באיזור תואת(Touat), ולאורך התאנזרופת(Tanezrouft) והאדראר של בני איפוגה (Ifogha), כדי להגיע, בסוף המסלול, לגאו(Gao), שעל הניז׳ר.
העיתונות הבריטית וכן כמה דיפלומאטים אמריקנים שהוצבו בצפון־אפריקה, סברו כי הגרמנים הם שעמדו מאחורי פרויקט זה, שתאם לחלוטין את התכניות שנדונו בברלין בדבר שילובה האפשרי של אפריקה בתוך מערך כלכלי עולמי חדש, בהנהגת גרמניה.
אולם, אף כי לא היו חסרים בחוגי השלטון הצרפתי אנשים שדגלו בשיתוף פעולה הדוק עם גרמניה הנאצית, סביר יותר לראות את הפרויקט הטראנס־סהרי בתורת מבצע ראוותני רחב־ידיים, שבו פתח ממשל וישי למטרות פנימיות בלבד. ׳[המסילה] הטראנס־סהרי היא המוצא ההכרחי של אפריקה המערבית הצרפתית אל הים התיכון׳, כדברי אחת המודעות שפורסמו ברחבי ׳המדינה הצרפתית׳:
[…] הריפובליקה השלישית התווכחה על כך במשך חמישים שנה בלי לקבל כל החלטה. ואילו ישיבה אחת בלבד של קאבינט המרשאל פטן הספיקה לתת את אות הזינוק לעבודות. מתיישב, זכור !
יחד עם זאת, לא יכלו הגרמנים אלא לברך על יוזמתה של וישי, שגייסה את המתנדבים לשעבר למאותיהם, לביצוע הפרוייקט של מסילת־הברזל; כך מנעה מהם להצטרף לשורות בעלות־הברית.
כזה, למשל, היה המקרה של חיילי ׳פלוגת העבודה הזרה׳, שסופחה, עד לתבוסה, אל ׳חיל המשלוח הבריטי בצרפת׳. לאחר פינוים לקזבלנקה, למחרת שביתת־הנשק, הם ביקשו לאפשר להם להצטרף לצבא הבריטי. בתגובה שלחו אותם מיד קציניהם למחנה־עבודה ליד בוגאר (Boghar) שבאלג׳יריה.
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה
מיכאל אביטבול
לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)
ו. מקונגרס באזל עד מלחמת־העולם הראשונה
הציונות המדינית חדרה לצפון אפריקה — תוניסיה, אלג׳יריה, מארוקו — בין שנת 1897 לשנת 1900, שבה מונה מטעם הועד־הפועל הציוני הד״ר א. ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין(אלג׳יריה), לנציג התנועה בשלוש ארצות המערב. מצב היהודים היה שונה בכל אחת משלוש המדינות, ודבר זה השפיע על התפתחות הציונות בכל אחת מהן.
באלג׳יריה נהנו היהודים מאמאנציפאציה מלאה משנת 1870, כאשר פקודת־כרמיה העניקה את האזרחות הצרפתית למרבית היהודים. במקביל לשינוי זה במעמדם המשפטי נגסה האסימילאציה התרבותית בחלקים נרחבים של הקהילה, בהשראת המנהיגות הקונסיסטוריאלית, שראתה כמשימתה העיקרית להוביל את יהדות אלג׳יריה בנתיב שבו עברה יהדות צרפת מאז המהפכה הגדולה. ובאותו זמן, עם תהליך המודרניזאציה, נתקלה יהדות אלג׳יריה ביחס עויין ובאנטישמיות פרועה מצד היסוד האירופי באוכלוסיה המקומית — ליבראלים ושמרנים, אנארכיסטים ואנשי־כנסייה, כולם נטלו חלק במסע האנטישמי בניצוחו של א. דרומון, מחבר La France Juive, שזכה להיבחר כנציג אלג׳יר בפארלמנט הצרפתי. התסיסה האנטי־יהודית הגיעה לשיאה ב־1897 כאשר ברוב ערי המושבה שבראשיהן עמדו אנטישמים מושבעים — אירעו התנכלויות חמורות נגד יהודים שגרמו לאובדן חיים ורכוש.
הערות המחבר : מאמר זה מבוסס בעיקר על התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי(להלן: א.צ.מ.). תודתי העמוקה לעובדי הארכיון על עזרתם האדיבה ועל הדרכתם המסורה. על ההתכתבות בין ד״ר ואלנסין (Valensin) לבין הוועד הפועל הציוני בווינה, ראה: א.צ.מ. 12.8.1900 :Z1/313. 1
המחקר על הפעילות הציונית בצפוךאפריקה לוקה עדיין בחסר, אם כי החומר עשיר ומגוון מאוד. הוא זכה עד כה לטיפולה של חוקרת יחידה, ד. בךסימוךדונת, המקדישה לציונות הצפון־ אפריקאית פרק בספרה על קליטת יהודי צפוךאפריקה בישראל. ,D. Bensimon-Donath 45-78 .Immigrants d'Afrique du Nord en Israel (1970), pp עד כאן הערות המחבר .
הידיעות על הפרעות באלג׳יריה אכן הגיעו אל אוזני המתכנסים בקונגרס הציוני הראשון, שבו נכח נציג מצפון־אפריקה, מ. עטלי מקונסטאנטין. אולם כינוס זה, ש״בו הוקמה מדינת היהודים״ זכה להד קלוש ביותר בין יהודי אלג׳יריה, פרט לקהילת קונסטאנטין, כפי שמעיד מכתב זה שנשלח אל תיאודור הרצל בידי אגודת־נוער מקומית:
יוזמתן להגשים הלכה למעשה את הרעיון הציוני היכתה הדים רבים בקונסטאנטין. הרעיון הציוני אשר התפשט בקרב בני־קהילתנו, הסובלים מרדיפות כמו אחיהם ברוסיה וברומניה, מקבל את תמיכתם המלאה והחמה של כל יהודי קונסטאנטין הרואים בו הדרך היחידה לפתרון הבעיה היהודית. בשם בני דתנו אנו מביעים בזאת את הסכמתנו השלמה להחלטות שהתקבלו בקונגרס ומבטיחים לך מלוא תמיכתנו.
בתוניסיה, שהיתה תחת פרוטקטוראט צרפתי משנת 1881, סירבו השלטונות להעניק אזרחות צרפתית ליהודים, עקב הסיבוכים שצעד זה גרם באלג׳יריה. עם זאת, הם לא נמנעו מלעודד את הרחבת החינוך הצרפתי בקרב היהודים. אולם הקהילה שמרה, בצד פתיחותה לתרבות צרפת, על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק אל המסורת:
בניגוד (—–) (ל)יהודי אלג׳יריה, יהודי תוניס הנם כמעט כולם אנשי־ מופת, נאמנים לעמם וציוניים ברוח ישראל סבא ( ). לב היהודים מתוניס ער לכל דבר היקר והקדוש לו והוא מסור בכל נפשו למסורתנו, לארצנו ולשפתנו. בין הדור החדש תמצא לשמחתך אברכים שמלאו את כרסיהם בש׳׳ס ופוסקים, יוצאי ירך הישיבה שהציצו ונפגעו אכל טעמם ויהדותם עמד בם.
כך כתב אל נחום סוקולב בשנת 1913 א׳ טורצ׳ינר, מי שייצג את יהודי תוניסיה בקונגרס הציוני הי״א. הוא העיד על עצמו כעל מי שזרע את ״הגרעינים הראשונים״ של הציונות בתוניסיה, בהגיעו לשם לרגל עסקיו בשנת 1901, אך ידוע כי מיד לאחר הקונגרס הראשון קמה בתוניס אגודת צעירים ציוניים, שעליה אין לנו ידיעות, פרט לעובדה ששיגרה ברכה לבאי הקונגרס השלישי. למעשה, בכל מקום שאליו הגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית — באמצעות תיירים או עיתונות, ובכלל זה המליץ והצפירה — קמו יחידים והחלו לארגן ביוזמתם קבוצות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה החדשה. ואכן, בשנות מלחמת־העולם הראשונה צצו אגודות ציוניות בכל אחת מהערים הגדולות של תוניסיה: בתוניס (״אגודת ציון׳ בראשותם של עו״ד אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי ו״יושבת ציון״ בראשות הרב בוקארה ועו״ד ג׳ בונאן), בסוסה (״תרחם ציון״), בספאקס (״אהבת ציון״) ובבז׳ה (״בני ציון״).
הצרפתים נכנסו למארוקו רק ב־1912, אולם חלק ניכר מיהודיה קיימו קשרים הדוקים עם העולם החיצון עקב החדירה האירופית שקדמה לכינון הפרוטקטוראט, וכן באמצעות בתי־הספר של כי״ח, אשר החלה בפעילותה באמצע שנות השישים של המאה ה־19. אין תימה איפוא שהאגודות הציוניות הראשונות במארוקו הוקמו בערי־החוף החשופות להשפעה האירופית.
בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״. במכתב אל ת. הרצל מסביר נשיאה, כי דבר הציונות הגיע אל יהודי־המקום באמצעות מנהל ביה״ס של כי״ח וכן בעקבות ביקורו של יהודי ממוצא מארוקאי, תושב מאנצ׳סטר, אשר רכש מניות של אוצר ההתיישבות.
ללא קשר עם אגודה זאת הוקמה באותו זמן בטטואן שבצפון המדינה אגודה בשם ״שיבת ציון״, ביוזמת רופא יליד רוסיה ששירת בעיר. במכתב אל הועד־הפועל הציוני ביקש לשלוח אליו ״את תוכן הפרגרמה הביזלאית, את התקנות ואת יתר הדברים הנחוצים לנו לדעת למען תשמור החברה את פרטי הארגניזציה הכללית״. במכתב נוסף מסביר נשיא האגודה, ליאון ח׳לפון, כי ליד האגודה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו׳׳.
הראשונים לציון – אברהם אלמליח
עם הספר א.
במאת השנים האחרונות, שנות התגבשות הישוב היהודי בארץ ישראל, בולטים אישים, יחידי סגולה, מצויינים בפעילותם רבת הגוונים, בחומר וברוח. עוסקים הם ביישוב בכל השטחים, בהתיישבות, במדיניות כלפי השלטונות, בקשר בינו ובין יהדות הגולה, עדותיו השונות, איש איש לפי העדה שהוא שייך אליה ; באיחוד העדות המפוצלות לאחת, במוסדות סוציאליים ובאגודות. ועם כל זה הם מסורים הרבה לתרבות. מהם נמצא עוסקים גם בחנוך למעשה — מצוינים הם בהוראה. הם העוסקים בעיתונות, בספרות, בפובליציסטיקה, ואף במחקרים, בספרות ובמדע. כל אלה נעשו כולם אגודה אחת בידיהם, מצטיינים היו בזה בני־ארץ־ישראל מדורות בירושלים. היו בהם בעלי־קומה בדרגא גבוהה. נזכיר את אלה שעמדו במעלה עליונה ושמשו דוגמה לרבים, הלא הם הגיסים דוד ילין ויוסף מיוחס חתני רבי יחיאל מיכל פינס. ולמסגרת ירושלמית זו אפשר להכניס גם את אברהם רפאל בן־ציון אלמאליח יליד ירושלים (ניסן תרמ״ה).
בן הוא לעדה המערבית ממרוקו שהייתה שנייה במעלה לעדה הספרדית הטהורה, מאז ראשית היישוב בצפת ובטבריה, והיה רישומה מאז ניכר פה בירושלים. בן הוא למשפחה חשובה. אביו רבי יוסף היה דיין ומנהיג עדת המערבים.
את חנוכו התורני הוא מקבל בילדותו במוסדות החנון הידועים בתולדות החנוך בירושלים, הוא מתחנך בת״ת ״תפארת ירושלים״ תלמוד־התורה הספרדי העתיק וכן במוסד ״דורש־ציון, מיסוד ר' יצחק אופלטקה, חכם מפורסם מבית־מדרשו של ה״חתם־סופר״ שהפך כמעט ספרדי והקים ״בית־ספר תלמוד תורה״ שהיה בו ממעלות החנוך הספרדי והאשכנזי ונוסח חתם־סופר, גם יחד. ממשיך הוא למוד התלמוד גם בישיבת ״תפארת ירושלים״ הרצופה לתלמוד תורה, ובעלומיו הוא לומד גם בבי״ס כי״ח, האליאנס, בתקופת פריחתו של המוסד בימי מנהלו נסים בכר, וכמצויינים בצעירי ירושלים הספרדים הוא מבקר גם במוסדות צבור צרפתיים בירושלים, וקונה תרבות רחבה יותר.
בן שבע־עשרה הוא נכנס, כדרך סוג אלה שהזכרנו, להוראה. משנת תרס״ב הוא מורה עברית וצרפתית בבי״ס כי״ח, ערבית בת״ת ״תפארת־ירושלים״ שהזכרנו וממשיך בזה עד שנת תר״ע. בשנת תר״ע בא מקושטא לביקור בירושלים הרב חיים נחום חכם באשי, ראש־הרבנים ליהדות תורכיה. הוא לוקח עמו את אלמאליח בן העשרים וארבע לקושטא, ושם הוא מנהל בית־ספר עברי ברובע גאלאטה, ומחדיר בתלמידיו את השפה העברית כשפת דבור. שנה לאחר כך בתר״ע עזב את קושטא והלך לדמשק. חותנו הרב יעקב דנון מירושלים נתמנה באותו זמן לחכם־באשי רבה הראשי של דמשק, ואברהם אלמאליח הוזמן לדמשק לשמש מזכיר הקהילה והרבנות ויחד עם זה לנהל את בית־הספר של הקהילה. ויש לציין שהוא הניח את היסוד לחנוך העברי בדמשק. הוא חולל ממש מהפכה בחנוך בדמשק, וקשר אותו קשר אמיץ עם החנוך בארץ־ישראל. מאז והלאה עד להגירה הגדולה של יהודי דמשק, שעברה ברובה לארץ־ישראל בתקופת המנדט הבריטי ובראשית יסוד המדינה, ראתה עצמה יהדות דמשק כחלק מיהדות ארץ־ישראל, קשורה והדוקה עמה בשאיפותיה למדינה ורגשותיה לציונות ותרבות. בימי הנהלתו הגיע מספר התלמידים של בית־הספר של הקהילה לאלף וחמש־מאות. הוא ייסד את גן־הילדים העברי הראשון בדמשק. הזמין כחמשה־עשר מורים וגננות מארץ־ישראל. יסד מועדון עברי, הרצה בשעורי ערב והפיח בקרב יהודי דמשק תעמולה ציונית. אחריו המשיכו המורים בעצם מלחמת העולם הראשונה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה מוסדות החנוך שנוסדו על־ידי ועד־הצירים בדמשק. פרשת יהדות דמשק וזיקתה לארץ־ישראל, עד שהיתה ממש "כבוש יחיד״ של הציונות בארץ־ישראל כחלק ממנה, נהדרה היא.
עזבו את דמשק בראשית שנת תרע״ד, קשור עם מפעל חלוצי השייך בעצם למפעל אלמאליח הלאומי הציוני אז. ראשי הציונות בארץ ראו אז למתאים לפתוח בעזה בנק, סניף לבנק הלאומי אנגלו־פלסטינה בארץ, נחוץ היה אדם שידע ערבית יפה שינהלו, ומינו אלמאליח למנהל הבנק הלאומי בעזה. לא קל היה הנסיון מכל הבחינות, ואלמאליח שב להוראה. בתרע״ו הוא מורה זמן קצר בבית־הספר ״תחכמוני״, שיסדו אז יחידים ביפו, בית־ ספר שאינו תלוי בשום חברה בחוץ־לארץ ובשום פילנטרופיה אלא של הורים — בתוכם במיוחד מירושלים שעברו ליפו — שיסדו בית־ספר מודרני לכאורה, מבוסס על היסודות שראום לנכון — בהשכלה ויהדות — טובי ההורים הראשונים, בית־ספר שברבות הימים עבר למונופול המזרחי.
בסוף־דבר יש לציין שכל אלה מן הסוג של מורי־ירושלים, האוטו־ דידקטיים, נמצאו מצטיינים בכשרון הוראה טבעי. וכך היה גם אברהם אלמאליח מצטיין כמורה בדרך הסברתו הבהירה לתלמידיו. כמוהם היה אוהב מטבעו את ההוראה, ככל אותם המורים שצמחו בירושלים.
Les Juifs de Safi et la pieuvre des protectorats….Brahim Kredya
1.2. Les étrangers eux-mêmes reconnaissaient que les juifs avaient vécu à travers les siècles et les gouvernements en toute sécurité, qu'ils pratiquaient leur culte en toute liberté et sans être gênés par les autorités du pays. Ils disposaient de tribunaux et de prisons particulières, et les relations entre la majorité musulmane et la minorité juive étaient empreintes de complémentarité et d'interpénétration dans tous les domaines : économique, social et même politique. Les Marocains, musulmans et juifs, ressentaient tout ce qui affectait le Maroc – crise ou abondance -, ce qui enracinait en eux le sentiment d'appartenance commune à une seule et même patrie. L'histoire nous apprend que les juifs ont toujours prié et continuent encore à prier pour les autorités du pays au cours de leur culte. Pendant les années de sécheresse, ils ressentaient les mêmes angoisses que leurs frères musulmans et élevaient leurs prières, implorant Dieu de faire tomber la pluie ; ils se rendaient en grand nombre sur les places pour accomplir la prière de « l'Istisqaa » (invocations pour faire pleuvoir). Le professeur Lévy raconte que quarante mille des juifs du Maroc faisaient partie de l'armée de Youssef Ibn Tachfine lors de sa traversée pour l'Andalousie, pour mettre fin aux attaques des chrétiens contre les habitants musulmans et juifs. Cette expédition fut couronnée par la victoire de Zellaqa en 1086. De même, les juifs du Maroc furent heureux de la victoire des Saâdiens sur les Portugais dans la bataille de Oued Al Makhazine en 1578 (« La bataille des Trois Rois »). À cette occasion, ils organisèrent des prières de remerciement à Dieu.
Sous les Idrissides, Moulay Idriss II logea les juifs à Fès après
l'achèvement des constructions. Sous les Almorávides, on permit aux juifs d'accomplir leurs dévotions en toute liberté, sauf que le roi Ali Ben Youssef leur interdit d'habiter dans sa capitale, Marrakech ; ils n'y pénétraient que le jour et en sortaient au crépuscule de peur que certains n'aient des rapports avec les complots de quelques juifs d'Andalousie qui aidaient les chrétiens contre la présence almoravide en Espagne. Sous les Almohades, ils furent victimes de vastes persécutions, dirigées également contre les Almorávides et leurs Chiites ; ils les considérèrent tous comme des infidèles. Des juifs cachèrent leurs rites et firent semblant d’embrasser l'islam. On attribue au calife almohade Yaacob Al Mansour les paroles suivantes : « Si leur infidélité [à l'islam] est avérée, je tuerai leurs hommes et j’emprisonnerai leurs enfants, et leurs biens seraient butin pour les musulmans. » Sous les Mérinides, les juifs des Béni Ouaqqass acquirent une grande autorité auprès du sultan Abou Yacoub Ben Youssef. Leur pouvoir excéda même celui de ses ministres.
Le gouvernement du sultan mérinide Abdelhaq Ben Abou Saïd compta deux juifs (Haroun et Chawel) et un chambellan juif nommé Houcine ; au temps des Mérinides fut construit le premier quartier juif (mellah) à Fès dans le but de les protéger contre toute malveillance qui pourrait provenir des musulmans ; sous les Beni Ouattass, le Maroc ouvrit largement les bras aux juifs, accueillant les émigrés chassés d'Espagne, sous les supplices et les tueries des tribunaux de l'Inquisition. Le sultan ouattassi leur prodigua des signes de bienveillance et les aida. Il l'estimèrent et l'appelèrent « le grand roi pieux ». Lorsque le cheikh érudit Mohamed Abdelkrim Lamghili rédigea des lettres sous le titre : « Pas de protection pour les juifs », le cheikh Zarrouk Al Fassi écrivit une « fatwa » interdisant la conduite de la prière par le cheikh Louaryagli, parce « qu'il avait incité les gens à se révolter contre les juifs ». Sous les Saâdiens, d'après un historien contemporain : « Les juifs ont connu la plus belle époque de leur histoire… dans toutes les parties du Maroc et dans ses régions les plus éloignées. » Ils bénéficièrent de la considération et de la sympathie des sultans saâdiens et s'accaparèrent le commerce intérieur en plus du commerce extérieur. Certains d'entre eux devinrent très influents dans la cour saâdienne dont Samuel Balache et Haroun. Le premier joua un rôle important dans les relations commerciales entre les Saâdiens et l'Europe, particulièrement avec la Hollande. Ils eurent la faveur du sultan saâdien Moulay Zidane ben Ahmed al Mansour à tel point qu'ils le poussèrent à incarcérer successivement les consuls de France, Claude Dumas et Pierre Mazette, qui restèrent en prison jusqu'à leur mort.
מארץ מבוא השמש – הירשברג – עמק הדרע – Agdz – Tamnougalt
בעמק הדרע.
בצהרי היום יצאנו לעמק הדרע, שראשיתו בסביבת ווארזאזאת, במטרה להגיע לעת ערב אל זאגורה, הרחוקה 180 קילומטר. התחלנו בדרך טרשית ועפר קשה, העוברת בתוך ערבה שדופה, כמעט מדברית. נסענו בכיוון דרומי- מזרחי וממולנו ראינו את הרי סגרוֹ. מרחוק התבלט ג'בל כיסאן, הבנוי שכבות שכבות בעלות צבעים שונים. נקודת יישוב ראשונה בעלת חשיבות היא אגדז. כאן גרות עוד משפחות יהודיות אחדות, פליטת המללאח אל סלים הקרוב, שנעזב כמעט כולו. כאן נמצא גם אחד ממחסני האספקה של דויד אל-קאיים, יבואן וסיטונאי יהודי מן הגדולים במראכש, המשווק את סחורתו בכל העמק. גם הזבנים והפקידים הם יהודים, שנשלחו הנה ממראכש.
הלכנו לבקר את אל-סלים. במקום נותרו רק ארבעה משפחות עניות מרודות, עיוורים וזקנים חסרי ישע עם נשיהם וילדיהם בגוועים ברעב. בבית הקברות הקרוב ראיתי כמה מצבות אבן קטנות המונחות על הקברים. בהפכי אותן מצאתי לפעמים על צדן התחתון חרות שם הנקבר ותאריך. המנהג לחרות כתובת על המצבה הונהג כאן רק בדור האחרון, כי לפני כן המוסלמים לא הרשו לעשות זאת, וגם כעת מניחים את האבן עם הכתובות למטה, כדי שלא להקניטם.
באגדז הורגש בפעם הראשונה באופן מעשי כי הננו בשטח ממשל צבאי, בכיכר הגדולה רשם מח'זני את מספר המכוניות. שלטים גדולים הזהירו את הנוסעים, כי בהינתן צו עצירה על ידי המושל אסור למכוניות לעבור מזרחה – דרומה, בשלטים אחרים הייתה אזהרה מפני השיטפונות. וגם במקרה זה אסר המושל על התנועה בעמק, בגלל סכנת נפשות שבחציית הוואדיות הקטנים
עזבנו את אגדז ופנינו מזרחה, מכאן הדרך מתחברת אל העמק ועוקבת אותו בעקשנות. הנוף נשתנה עד מהרה. נסענו בשדרת עצי תמרים, כשלשמאלנו זורם לאט הדרע. העמק המכוסה צמחיה רעננה של תבואות, עצי פרי ודקלים, רק קילומטרים ספורים למללאח תאמנוגאלת, השוכן בגדה השמאלית של הדרע, מול אגדז.
התעכבנו בגדה הימנית ושלחנו בּרבּר אחד אל הכפר להביא פרדות או חמורים, כדי לעבור את הנהר. התחיל גשם מטפטף. האיש חצה את המים, שלא הגיען עד ברכיו, ונעלם בין הבתים. כעבור רבע שעה חזר אליה עם חמור חזק וגרמי. התיישבו עליו שנינו, ש' ואנוכי, והתחלנו לעבור, כשהגוי מוליך את החמור. הגשם גבר בינתיים והמים בנהר גאו מרגע לרגע. עברנו בשלום, אבל המעבר ארך הרבה, כי הבהמה הפקחית שירכה דרכה וחיפשה את המקומות הרדודים.
עלינו על הגדה ופנינו אל המללאח שבקצה המזרחי של הכפר, ששימש לפנים בירת אזור ברברי חופשי. הרגליים התחלקו וטבעו בבוץ, שנוצר בין רגע. עד שהגענו לשכונת היהודים, נרטבנו בגשם העז עד עור הבשר. כאן הובילו אותנו לבית של המורה בתלמוד תורה " אהלי יוסף ויצחק ", שקיבלנו בלבביות לא מעושה. מאיר תימצטיץ, אדם כבן ארבעים ער ומשכיל, סיפר על היישוב : יש כאן כמאתיים ועשרה יהודים , גברים, נשים וטף. המקום קדום הוא, והם יושבים לבטח. הבתים שלהם, ולרבים יש גינות ירק ועצי פרי, תפוחים, תאנים, רימונים, גפנים. מאיר מקבל בעד ההוראה בתלמוד תורה שבעת אלפים פראנק לחודש ( שלושים וחמש לירות ישראליות ). בהיתול דק הטעים, שהנה נעשה לפתע חסיד ליובאוויצי, דבר שלא חלמו עליו אבותיו. גם לו עצמו משונה גלגול זה. יהודי בוואדי דרע, שאבות אבותיו היו פונים לפני אלף שנה בשאלות אל גאוני בבל, הפך פתאום עורו ונעשה חסידו של רבי מרוסיה היושב באמריקה. ( בהקשר זה ראוי לפי עניות דעתי לקרוא את ספרו של יעקב לופו " ש"ס דליטא ", רואים את ראשיתה של ההשתלטות יהדות מזרח אירופה על יהדות מרוקו ונישולה מכל זכר או מנהג קדום שלה ).
שלא ביוזמתנו עברה השיחה לעניין העלייה לארץ ישראל. מאיר התחיל שופך את מר שיחו על מצבם הקשה של תושבי המקום. מתוך תקווה לעלייה לישראל מכרו רבים את בתיהם ואת חלקות האדמה שלהם לשכנים והתחייבו למסרם במועד מסוים. בינתיים נתחדשה הגזירה של " הסלקציה " ( הביטוי הינו במקור, וגם הגרשיים ) וצוות המיון פסל רבים מן המועמדים. הנה הוא עצמו מטופל במשפחה, ילדים, הורים, יחד שמונה נפשות, כלומר, המאכסימום של תלויים במפרנס אחד. ועליו לדאוג גם לרבנית הזקנה, אלמנתו של הרב המכובד בעיני כל, ולקרובתה הגרה אתה, על מי ישאירו אותן בתאמנוגאלת ולאן תפנינה, כשהמפרנסים יעלו עם בני משפחותיהם הקרובים ביותר ? באמת כל תושבי המקום קרובים אלה ולאלה, ולכל משפחה יש בעיות " פסולים " משלה. הקשיים שנותרו מעכבים את עלייתם, אבל כאן אי אפשר להישאר, כי הבעלים החדשים דוחקים בכוח שטרי המכירה החתומים.
Agdz (Berber: ⴰⴳⴷⵣ, Arabic: أگدز, also spelled Agdez) is a town in mid-southeastern Morocco, in the Atlas Mountains with a population of about 10,000. It is located at around 30°41′52″N 6°26′59″W. Agdz lies at the feet of Djebel Kissane and along the shores of the Draa River.
Tamnougalt is a kasbah and date palm oasis in the Atlas Mountains, and located in the Draa River valley in Morocco, some 95 kilometers south of Ouarzazate. The village is close to Agdz and has a famous kasbah. The Jbel Kissane rises to the north dominating the landscape. It is the former capital of the Mezguita region and residence of former caïds. Its name means 'meeting point' in Tachelhit. Each year, in the first week of October the Moussem Ellama is held, a cultural and religious festival for all villages in the neighbourhood
הנהגות לתעניות וצומות
הנהגות לתעניות וצומות
א. נהגו ליתן צדקה בכל התעניות כמאמר הגמרא (ברכות עמוד ו:), אמר מר זוטרא אגרא דתעניתא צדקתא וכן איתא במסכת (סנהדרין עמוד לה.), אמר רבי יצחק כל תענית שמלינין בו את הצדקה כאלו שופכי דמים שנאמר מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים (ישעיה אי כאי) ופירש רש״י שם בד״ה כל תענית וכוי רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך. וכתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י״ד סעודות (מקופת הצדקה), מכמה טעמים נכונים.
ב. מנהגנו כפסק הש״ע (סימן תקנד סעיף ה), שנשים הרות ומניקות פטורות מן התענית בצום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, י״ז תמוז, מפני צער הוולד. חוץ מתשעה באב, ויום הכפורים. וכתב הגאון רבי רפאל בירדוגו בספר תורת אבות (סימן תק״נ), דמה שכתב הרמ״א שנהגו להחמיר כשאינן מצטערות, אנן לא קי״ל הכי אלא כדעת מרן. וכך גם נהגו יהודי אלג׳יר כדעת מרן, כמובא בספר מטה יהודה עייאש (סימן תקנ), וכן מנהג תונס כמובא בשו״ת שואל ונשאל
(ח״ד סימן ח).
ג. תשעה באב שחל בשבת ודחוי ליום ראשון, מתירים להרות ומניקות שלא להתענות.
ד. מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מפי הגר״י מאמאן), וכן כתב בקיצור שו״ע טולידאנו (סימן ת״ק הלכה טו), בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. וכן נהג בקודש הרה״ג רבי אברהם ב״ר יצחק אבוחצירא זצ״ל ״בבא הנה״ להרגיל בנועם את
הילדים בתענית שעות. (חתנו הרה״ג אברהם מוגרבי).
ה. נהגו בכל התעניות בתפלת המנחה להניח תפילין, להשלים מאה ברכות וכך מובא בב״י או״ח (סימן מו אות ג), ואם הוא מתענה חסרו ח׳ מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ״ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם, כמובא בסידור אהבת הקדמונים (עמוד יב), לתושבי פאס קודם בואם של מגורשי ספרד. ובספר זך ונקי לרבי יוסף כנאפו זצ״ל (פרק כג עמוד רלט), כתב בתענית אסתר, יניח תפילין בתפלת מנחה ע״כ. וכן העיד הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״ד עמוד טו), וז״ל שמדת חסידות ללובשם, וכל העם מקצה לא לבשו אותם, רק אנשים חסידים לבשו אותם, וגם אני כל ימי חורפי לבשתי אותם, אבל כעת לעת זקנתי עם העייפות הגדולה, ביטלתי את זה.
בעיר מראכש, דמנאת, ובהרי האטלס הניחו הציבור תפילין (ר׳ מאיר
אסולין).
המנהג בתוניס להניח תפילין כפסק הבית יוסף ובדור האחרון הנחת תפילין היה נחלת יחידי סגולה כמובא בספר עלי הדס (פרק טו ה״ו).
ו. תענית שנופלת ביום שישי מנהגנו שלא להניח תפילין בתפלת מנחה כ״כ בשו״ת ויאמר יצחק (תענית סימן ב׳), והגר״ח פלאג׳י בספר כף החיים (סימן יט סעיף ה), כתב שלא יניחו תפילין במנחה ע״ש. במנחה של ראש חודש יכול להניח תפילין, ולפי מה שכתב בנגיד ומצוה, נראה דהוא מצוה רבה וקצת חיוב איכא ע״ש, אך בערב שבת אפילו אם הוא יום התענית, הגם שיהיה תענית ציבור דהיינו עשרה בטבת, לא יניחו תפילין אפילו שמתפללים מנחה גדולה.
ז. עשרה בטבת בערב שבת, מנהגנו שאין קורין ״ויחל משה״ כמובא בספר תורת אמת (סימן תקנ), וז״ל ומנהגנו כמ״ש האגור שהובא בבית יוסף, שאין קוראים ויחל במנחה מפני כבוד השבת.
ח. כאשר צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר וי״ז תמוז נדחים, מנהגנו במערב להתיר אכילה לחתן, אבי הבן, מוהל, וסנדק. כפסק הש״ע (סימן תקנט ה״ט), וכן כתב בשו״ת ויען משה (או״ח סימן עז), ובשו״ת קרית חנה דוד (ח״ב סימן עה), ובשו״ת והשיב משה לרי משה מלכה זצ״ל (סימן לו). אומנם כתב בקיצוש״ע טולידאנו (סימן תקו הלכה טו), וגם אנחנו נוהגים להשלים אפילו בארבע תעניות והסעודה לא יעשו אותה עד הלילה לכולי עלמא.
Assoun-Assous-Astruc-Atlan-Attal
ASSOUN
Nom patronymique d'origine arabe, sans doute francisation du patronyme Hassoun. augmentatif de Hassan (voir Hassan). Au XXème siècle, nom peu répandu, porté sous cette forme essentiellement dans le Constantinois, en Algérie.
ASSOUN ou HASSOUN ou HASSOUNE : nom d’origine arabe signifiant soit chardonneret (hassûn) soit très beau ou très bon (variante de hassan).
ASSOUS
Nom patronymique d'origine arabe, sans doute ethnique de la ville de Sousse en Tunisie, ou du Sous marocain. Autre orthographe: Assus. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté en Tunisie (Tunis, Nabeul) et en Algérie (Alger, Mostaganem, Souk-el-Arba).
ARMAND ASSUS
(1892-1977): Peintre, né à Alger. Fils de Salomon, caricaturiste qui lui donna les premiers rudiments du dessin. Il bénéficia à l'âge de 17 ans d'une bourse d'études aux BeauxArts de Paris. Il connut une grande célébrité à son retour à Alger. Il reçut en 1925 le Grand Prix artistique de l'Algérie.
VICTOR:
Président de la communauté d Souk-El-Arba, en Algérie dans les anné cinquante.
ASSOUS : Originaire de Sous (Sûs) au Maroc méridional.
ASTRUC
Nom patronymique d'origine provençale, ancien prénom votif masculin donné pour souhaiter bonne chance au nouveau-né, espéré né sous une bonne étoile, un bon astre équivalent du prénom biblique, Gad. Le substantif français astre est lui-même dérivé nom de la déesse phénicienne de l'Amour et de la Fécondité, Astarté, la Brillante.A rapprocher de Sitruk, qui en dérive. Au XXème siècle, nom très peu répandu, po uniquement en Algérie (Alger, Saint-Arnaud)
- SHAUL: Rabbin célèbre arrivé à Tlemcen en 1391 avec les expulsés d'Espagne, à la suite des massacres de Séville
ALEXANDRE: Cinéaste, né en Algérie. Metteur en scène et producteur. Il a mis scène "Le Grand carnaval" sur débarquement américain du 8 novembre 1942 dans une petite ville d'Algérie; Grand " Le Grand Pardon" sur une famille de truands juifs pieds-noirs.
ATLAN
Nom patronymique au sens et à l'origine difficiles à préciser. Selon une premiere serait la forme berbère du prénom hébraïque talmudique, Nessim, miracles. Si on se fonde sur une origine arabe, ce serait un trait de caractère: l'homme gâté. Derniere hypothèse enfin, moins vraissemblable. altération de Atlnia. prénom féminin arabe qui a pour sens noble, ferme. Autres fonnes: Athlan, Attelan, Attlan, Atlani. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Algérie (Constantine, Aïn-Beda Sétif, Bône, Bougie, Biskra, Saint-Arnaud, Lafayette, Philippeville. Oran, Alger, Blida. Bou-Saïda. Tiaret. Mascara) et beaucoup moins en Tunisie (Tunis, Fenyville).
JEAN (1913-1961): Le plus célèbre des peintres juifs d'Algérie, né à Constantine. Il se destina d'abord à la philosophie et n'arriva que tardivement à la peinture, Installé à Paris, il acquit une grande réputation. Pendant la guerre, il parvint à échapper aux nazis en se faisant interner dans un hôpital psychiatrique. Une thèse de doctorat "Jean Atlan et l'inspiration méditerranéenne" lui a été consacrée en 1971 par Bernard Dahan.
HENRY: Fils de Benjamin. Professeur de médecine, spécialiste de biophysique médicale et philosophe de réputation internationale. Né à Blida en 1931. Professeur de biologie cellulaire à l'Université Hébraïque de Jérusalem et à l'Université de Paris. Directeur du Département de Biophysique médicale et atomique à l'hôpital Hadassa depuis 1974. Membre du comité de rédaction de l'organe de l'Alliance "Les Nouveaux Cahiers". Auteur de nombreux ouvrages scientifiques et philosphiques. dont: "Entre le cristal et la fumée" (Paris. 1979), "Théorie de l'auto-organisation du vivant". "A tort et à raison" (1986), "Critique de la science du mythe" (1991), "Tout, non, peut-être" (1992).
LILIANE: Poète et romancière française d'origine algérienne. Son premier recueil de poèmes "Lapsus", parut à Paris en 1971. Auteur d'une pièce de théâtre "Monsieur fugue" et de plusieurs romans dont "Les passants" et "Bonheur, mais sur quel ton le dire ?"
ATLAN ou ATTELAN ou ATLANI : vient de l’arabe ‘atlân qui signifie de noble naissance. Le suffixe -i indique l’appartenance.
ATTAL
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une profession: porteur, portefaix dans un port, metier autrefois tres courant chez les Juifs des ports de la Mediterrannee, en particulier a Salonique et a Tunis. Ismael Hamet y retrouve une origine hebraique: "semble devoir etre rattache au nom Adali de l'hebreu Hadlai, de la tribu d'Ephraim". Au XXeme siecle nom moyennement repandu, porte surtout en Tunisie ( Tunis, Feryville, Beja, Sousse, Bizerte, Kairouan) et egalement en Algerie ( Alger, Bone, Constantine, isna. Biskra, Guelam, Philippevilie, Setif, Souk-Akhras ).
JACOB ATTAL
Commercant ne a tunis. Attire par la création du nouveau port impérial à Mogador, au Maroc, il s'y installa et acquit la confiance de son fondateur, le sultan Sidi Mohamed Ben Abdallah, ouvert sur le commerce avec l'Europe. Il devint secrétaire particulier et interprète du sultan, grâce à ses connaissances des langues: français, italien, espagnol et arabe. 11 savait flatter l'amour immodéré et, devenu légendaire, du souverain pour l'argent. Sa haute position à la Cour le dispensa des devoirs d'humilité des dhimmis et il menait grand rain de vie, a la grande colere des notables musulmans. Il usa et abusa de son influence et de ses fonctions pour s'enrichir de manière scandaleuse, même au détriment des autres marchands juifs, laissant, dans les chronique de l'époque, le souvenir d'un aventurier uniquement préoccupé de ses propres intérêts et de son frère venu avec lui au Maroc. Après la mort du sultan, son successeur, Moulay Lyazid, qui avait fait le serment de masssacer tous les juifs du pays, s'acharna plus particulièrement sur les anciens conseillers de son père et le mit à mort avec une extrême cruauté à Tétouan, alors que son frère n'eut la vie sauve qu'en acceptant de se convertir à l'islam.
ELIAH: Grand commerçant à Tunis au XIXème siècle. Proche de la cour du bey et en relations d'affaires avec le consul de France dans le commerce avec Livourne. Ces relations devaient créer un moment des difficultés diplomatiques entre la France et la Tunisie, en raison du refus du consul de rembourser les fortes sommes prêtées. Il fallut de multiples interventions auprès du ministère des Affaires Etrangères français, entre 1794 à 1811, pour que le prêt soit partiellement remboursé. Cette affaire de dette française devait traîner, avec de multiples péripéties, jusqu'en 1820, empoisonnant les relations entre les deux pays, sans toutefois prendre les mêmes dimensions que l'autre affaire de dettes à la maison de commerce juive des Bacri à Alger, qui devait servir à la France de prétexte pour débarquer à Alger en 1830.
SALOMON: Journaliste, fondateur en 1904 à Constantine du "Réveil", journal républicain indépendant, paraissant tous les samedi.
ALBERT: Journaliste, fondateur avec Joseph Cohen Ganouna, et secrétaire de la rédaction de "Tunisa, le Judaïsme africain" qui parut à Sousse de 1914 à 1919.
MARCEL: Notable de la communauté d'Alger, mort à Paris en 1967. Receveur des PTT à Alger, il fut appelé en 1941, à la suite des mesures discriminatoires du régime de Vichy – le renvoi des élèves juifs des établissements d'enseignement, et le licenciement des fonctionnaires juifs privés de la diriger une école artisanale pour permettre aux fonctionnaires renvoyés de se reconvertir. Militant sioniste, il fut un des dirigeants de la Fédération Sioniste d'Algérie.
ROBERT: La mémoire vivante du judaïsme nord-africain, né à Tunis en 192" Après sa alya en Israël au début des années cinquante, il abandonna son métier de géomètre pour se joindre au Président Ben Zvi dans la recherche des sources sur le passé des communautés sépharades et orientales. Il dirigea, pendant de très nombreuses années, la bibliothèque de l'Institut Ben Zvi à Jérusalem qui possède la plus riche bibliothèque et les plus riches archives sur ces communautés. Auteur de plusieurs ouvrages, dont une monumentale bibliographie sur les Juifs d'Afrique du Nord parue en 1980, et refondue en 1993. regroupant plus de 7000 références de livres et d'articles. Auteur, avec Claude Sitbon, d'un recueil de textes sur les Juifs de Tunisie "regards sur les Juifs de Tunisie" (Paris, 1979), "regards sur les Juifs d'Algérie" (Paris, 1996), d'une étude sur les journaux et périodiques juifs d'Afrique du Nord (Université de Tel- Aviv, 1996). Il a retrouvé et publié le recueil des actes de mariage de la communauté livournaise de Tunis des XVIIIème- XlXème siècles et édité le "Mahzor de Roch Hachana et Kippour selon le rite de Tunis". Auteur de dizaines d'articles savants sur les Juifs d'Afrique du Nord en général et de Tunisie en particulier, parus dans des revues spécialisées d'Israël et de France. Pour ses soixante-dix ans, l'Institut Ben Zvi a organisé, début 1997, une journée d'études qui a réuni tous les chercheurs israeliens du patrimoine sepharade et oriental.
Juifs du Maroc a travers le monde – Emigration et identite retrouvee Robert Assaraf
Dans ce climat tendu, une simple étincelle pouvait suffire à mettre le feu. C'est ce qui se produisit le 7 juin 1948, lorsqu'une simple rixe dégénéra en émeute. Vers 9 h 30 du matin, la police locale vint au secours d'un coiffeur juif de la ville, Albert Bensoussan, soupçonné d'organiser les départs vers la Palestine et de disposer d'un stock de grenades. Quelques minutes plus tard, à l'occasion d'une discussion animée, un jeune juif poignarda un notable musulman, Ben Kiran, qui était un juif converti à l'islam. Il n'en fallait pas plus pour mettre le feu aux poudres. Une chasse aux Juifs fut organisée dans toute la ville cependant que les autorités françaises, prévenues par le président de la communauté, Obadia, ne paraissaient guère pressées de ramener l'ordre. Le bilan de l'émeute fut très lourd : 5 morts, 15 blessés et des dégâts matériels d'un montant de 200 000 francs.
Par suite d'une négligence criminelle ou délibérée, la ville ne fut pas bouclée et la rumeur de l'incident se propagea jusqu'au centre minier voisin de Zéralda, théâtre deux mois plus tôt d'une grève violemment réprimée. En quelques instants, les habitants juifs de Zéralda furent attaqués et payèrent un lourd tribut : 37 morts dont 10 femmes et 10 enfants, et 27 blessés.
L'horreur de ces massacres, sans précédent depuis le grand Tritel de Fès en 1912, fit souffler un vent de panique sur la communauté juive. Un millier de Juifs, habitant les localités voisines de Debdou, Taourirt et Berkane, gagnèrent à la hâte Oujda. Dans le sud du Maroc, l'on assista à une vague de départs vers Casablanca.
Les départs pour la Palestine s'accélérèrent : 530 en août, 1 024 en septembre ; 2 118 en octobre ; 1 633 en novembre ; et près de 3 000 en décembre. Les autorités françaises s'avouèrent débordées par un courant qu'elles ne pouvaient plus contrôler, comme le montra ce rapport confidentiel alarmant remis par un haut fonctionnaire de la Résidence en septembre 1948 :
La préoccupation principale des milieux Israélites, et la préoccupation à peu près unique des jeunes, est celle du départ pour la Palestine. C'est un fait. Les mesures policières prises a la fin du mois d'août et au début de septembre n 'ont en rien freiné cet enthousiasme. Elles ont eu pour effet contraire d'ajouter au trouble des esprits. De là à estimer, comme l'a dit une personnalité sioniste de Casablanca. qu'ils sont considérés comme des « otages », il n'y a qu'un pas qu 'ils ont franchi rapidement, non sans une certaine inquiétude. Une lèpre de trafiquants profilant des relations amicales qu 'ils peuvent avoir soit dans l'administration civile, soit dans la police, obtiennent pour de soi-disant amis des visas qu 'ilsfont payer très cher à ceux qui en bénéficient, a moins de garnir de barbelés la frontière orientale et d'une chaîne de policiers les côtes et les aérodromes, les départs clandestins ne s'arrêteront pas.
Devons-nous ignorer ce mouvement, en raison du danger politique qu'il y aurait à essayer de l'organiser ?
Non seulement les autorités françaises, mais aussi les nouvelles autorités israéliennes furent débordées par ce courant devenu incontrôlable. L'enthousiasme des premiers arrivés revenait en écho au Maroc en refrains – rimés comme il se doit – en judéo-arabe :redonnés avec ferveur dans les mellahs :
Amazine Hifa (Haïfa), ma zine !
Que Haïfa est belle ; quelle beauté !
Rendez- vous fi Palestine,
Rendez-vous en Palestine,
Almslimm sirou fhalkoum,
Ô musulmans, partez,
Palestine massi dialokoum !
La Palestine n 'estpas à vous !
Face à l'afflux de réfugiés pour lesquels rien n'était prévu, l'exécutif sioniste estima nécessaire de favoriser l'ouverture de négociations discrètes avec la Résidence générale en vue de substituer aux départs incontrôlés par l'Algérie, des départs directs du Maroc vers la France. Un tel arrangement pourrait permettre d'instaurer des quotas et de procéder à la sélection des olim et à leur faire passer des examens médicaux avant leur départ ».
Dans le plus grand secret, n'osant pas encore entrer directement en contact avec l'Agence juive, la Résidence sonda les dirigeants sionistes français. En décembre 1948, le général Juin reçut à Rabat un des dirigeants de la Fédération sioniste de France, l'avocat Marc Jarblum. Membre de la SIO, celui-ci avait été un proche de l'ancien président du Conseil Léon Blum. Lors de sa rencontre avec le général Juin, Marc Jarblum lui expliqua qu'il était nécessaire d'arriver à un modus vivendi.
Né en Algérie et bon connaisseur des réalités nord-africaines, le général Juin s'inquiétait des conséquences d'un exode massif des Juifs marocains. Un exode inéluctable, selon lui, à en croire ce qu'il confia à Marc Jarblum : « Je pense qu'il ne serait pas exagéré de dire que, si des mesures ne sont pas prises pour la canaliser, la vague de départs pourrait englober 200 des 250 000 juifs du pays. C'est une sorte de poussée mystique à laquelle se mêle la panique qui pousse les juifs en dehors des mellahs. Et je peux le comprendre. Ici, ils vivent en parias soumis à l'humiliation et épisodiquement à des exactions. Là-bas, ils voient l'image enivrante de la liberté et de la victoire sur les ennemis. »
Les arguments développés par Marc Jarblum portèrent puisque, à la suite de la visite à Rabat de Raphaël Spanien, le directeur de la Hias (Hebrew Immigrant Assistance Society), la Résidence accepta de fixer un quota mensuel de quelques centaines de départs.
הווי החגים בקהילה היהודית החדשה בעזה
את שלושת החגים חגגו יהודי עזה בצוותא. בחג הסוכות הקימו סוכות גדולות משותפות לכמה משפחות, קישטו אותן על-פי כל מינהגי המסורת, אכלו, שתו ושרו פזמונים ופיוטים.
בפסח היה מינהג, שכל הגברים לבשו גאלביות לבנות והסבו אל שולחנות ערוכים, כשעל יד כל אחד מקל ושק מבד לבן. בתחילת קריאת ה"הגדה" קמו כולם, שקיהם על גבם ומקלם בידם והציגו סביב לשולחן הערוך את יציאת מצרים; קראו בעל-פה את"הא לחמא עניא", את"עבדים היינו לפרעה במצרים", ואת"מה נשתנה הלילה הזה", כשהם מהלכים סביב לשולחנות. כאשר הגיעו ל״הלילה הזה כולנו מסובין" ישבו, והמשיכו את ה"הגדה" עד תומה.
הכנת המצות היתה חגיגה חברתית בפני עצמה. טחנו במשותף את החיטה שהכשירו ואפו מצות בתנור שהוכשר לכך. הנשים לשו ורדדו את הבצק למצות, הילדים גילגלו גלגלת שיניים וחרצו חריצים במצות והגברים אפו אותן בתנור. כל משפחה קיבלה את חלקה מהמצה האפויה בתוך שק לבן, שנתפר במיוחד למצות. כל זה נעשה באולם התנור תוך שירה ושמחה.
לביתו של חכם נסים היתה חצר גדולה, לכן חגגו שם בחגים כמה משפחות יחד. קולות השמחה נשמעו למרחקים. יחסית לערבים, רוב תושבי עזה היהודים נחשבו עשירים, אם כי עושרם ורווחתם לא בלטו לעין יהודי אירופה. בעיני אלה כל חיי הרווחה המזרחיים נראו כהווי של עוני.
לא היתה משפחה יהודית בעזה שלא איחסנה מלאי מזון לכל השנה במזווה מיוחד, שנקרא "מונה", שבו היו מאחסנים למשך שנה פחי שמן, שומשומין, שמן זית, אורז, קטניות, סוכר, קפה, מלח, מלפפונים, זיתים כבושים, תאנים, תמרים, שקדים וגם בשר וירקות מיובשים. פירות וירקות טריים קנו בשוק, וזה עלה בכסף רב.
בכל יום שישי לפני תפילת מנחה התאספו האבות והבנים וקראו את שיר השירים, ובשבת לפני החמין קראו את פרשת השבוע בטעמים, אחד מקרא ושניים תרגום; גם תירגמו את המקרא לערבית, כדי שגם הנשים והילדים יבינו. אחר-הצהריים, לפני סעודת מנחה, קראו תהילים.
בחודש אלול התפללו סליחות. בכל יום אחר-הצהריים ישבו הילדים עם החכם שלימד בתלמוד-תורה וחזרו על הפיוטים, המנגינות והתפילות של ראש-השנה ויום הכיפורים. כל יהודי עזה קיימו את מצוות"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך, ושננתם לבניך".
חכם נסים ואלה שהיו חברים בארגון"תחיית ישראל״ שהקימו אליעזר בן-יהודה וי. מ. פינס, עלו מדי שנה לירושלים לבקר את אליעזר בן-יהודה "מחיה השפה העברית", ועמדו על כך שלא ייאמר "מחייה השפה" אלא "מחדש השפה העברית", מאחר שהשפה העברית היא נצחית ומעולם לא מתה.
האוכלוסייה הכללית של העיר עזה
רוב תושבי עזה הערבים היו מוסלמים, שהגיעו לעזה מארצות שונות: מצרים, סוריה, מרוקו ועוד, כדי למצוא עבודה. שני מיעוטים היו בה; המיעוט הנוצרי הוותיק והמיעוט היהודי. בין הרוב המוסלמי לבין המיעוט הנוצרי שררה איבה דתית עתיקת-יומין שפרצה מדי פעם והביאה להתעללות המוסלמים בנוצרים, בעיקר בחודש "רמדאן". המוסלמים הצמים, העצבניים, נפגעו מהתנהגות הנוצרים אשר לא התחשבו בהם והיו אוכלים ומעשנים בפרהסיה, או עוברים ברחוב עם סלים מלאים אוכל, ומרגיזים את המוסלמים. בתהלוכות החגים נשאו הנוצרים על גבם צלב-עץ גדול והלכו עימו ברחובות העיר. גם זה הרגיז את המוסלמים, שראו בהם עובדי אלילים. כאשר התהלוכה נעה ברחובות ירקו המוסלמים על הנוצרים, וקראו להם "אבו אל חשבה" (המאמינים בפסל העץ), ולפעמים פרצו גם תגרות-ידיים.
בין היהודים והמוסלמים היתה קירבה דתית, מבוססת על הקירבה המשפחתית של האבות אברהם, יצחק וישמעאל-גם על-פי הקוראן הקדוש. גם המשותף באיסור אכילת נבלות ובשר חזיר, חיזק את הקירבה ביניהם, וכן את הקירבה בין הסוחרים הערביים ממרוקו ויהודי עזה יוצאי מרוקו. הם קראו לזה בערבית "דם לבלד", שפירושו "סולידריות של דם המולדת".
ליחסים של הערבים עם הנוצרים בעזה היה גם חשבון היסטורי עתיק. הערבים הקימו מסגדים בחלק מכנסיות הצלבנים, והנוצרים דרשו להחזיר להם את הכנסיות. אולם היהודים שמרו על יחסים טובים עם שני המחנות, אף-על-פי שהנוצרים הסיתו נגדם ודחקו את רגליהם. הם קינאו ביהודים ושנאו אותם, כיוון שהיו מקובלים יותר על האוכלוסייה ועל השלטונות. הנוצרים הפכו למסיתים בסתר נגד היהודים, בעיקר בשל הצלחת היהודים להתפרנס בשפע ממחנות הבדואים בנגב.
העדה היהודית בעזה.
לרוב הסוחרים היהודיים היו סוסי רכיבה, פרדות וחמורים, או גמלי רכיבה למסחרם ולמשאותיהם בין מחנות השייחיים הבדואים. חלק מהסוחרים העדיף את הלבוש הבדואי במדבר על הלבוש הערבי העירוני. הם גם למדו לדבר בניב הבדואי, שהיה ניב מיוחד בערבית ולא דמה לזה של אנשי העיר, או לזה של הפלחים.
בימי ראשון בשבוע נראו בני הנוער היהודי רוכבים על סוסי הוריהם, מקושטים בשרשראות ובשקים צבעונים עשויים צמר לקישוט חזה הסוס, נוסעים ביהירות לפיקניק בבוסתני הנוצרים. כמעט כל ילד בעזה, ערבי כיהודי, התקשט בפגיון משובץ בחרוזים, תוצרת תעשיית עזה. כל גבר נשא לראווה גם אקדח וחגורות כדורים על חזהו.
בתוך העיר לבשו יהודי עזה את הלבוש האירופי, עם תרבוש, ובמדבר-את לבוש המדבר עם כאפייה ועקאל. היהודים שלטו בשפה הערבית, ידעו קרוא וכתוב והיו לעזר רב לעירוניים ולבדואים האנאלפבתיים. הם כתבו להם בקשות ומכתבים וערכו את חשבונותיהם. הסוחר היהודי היה מבוקש והאוכלוסייה קיבלה אותו בעין יפה.
עקאל
חישוק עקאל ערבי מקורי להנחה על הכפיה על הראש.
עקאל מוצר מתנה ערבי מתנות באירועים, מוצר מתנה לקידום מכירות.
הכאפיה מוצמדת לראש בטבעת (בדרך כלל מחבל כותנה) המכונה "עקאל" (עיגול בערבית ).
מידת העיטור של העקאל (כמו גם השימוש בעקאל כפול ואף משולש) מרמזת על מעמדו החברתי של החובש.
כאמור, רוב יהודי עזה יצאו מקהילת יפו להקים ישוב יהודי בעזה כדי לקלוט את העלייה מרוסיה. כמעט כולם היו נתינים של צרפת, אנגליה וספרד; היו מלוכדים והיחסים ביניהם היו מושתתים על שותפות לשליחות ישוב הארץ. כולם התגוררו בחצרות משותפות לכמה משפחות.
בזמן שהגברים היו עסוקים בפרנסתם מחוץ לעיר, נשארו הנשים לבדן כמעט בכל ימות השבוע, ולפעמים גם יותר מזה. הבדידות והזיקה של אשה לרעותה, לימדה אותן לחיות במשותף ולעזור אחת לשנייה. בעזה בלטה תופעה נדירה של עזרה הדדית, שלא היתה כמוה במקומות אחרים בארץ. כל מיצרך נאגר בעונתו בכל משפחה, וזו דאגה שלא יחסר גם לשכנתה.
Le Mellah de Fès
Le Mellah de Fès
Cliché des années 1950 avec au premier plan le cimetière et au fond à gauche le Palais royal
merci de votre intérêt pour mon blog.
Vous pouvez poster des articles sur votre site en mentionnant leur origine. Le but de mon blog est de diffuser des informations sur Fès, donc aucun problème pour qu'elles soient reprises.
Bien cordialement
Georges MICHEL
Les juifs à Fès
À l’arrivée de Moulay Idriss, plusieurs familles juives se trouvaient déjà, dit-on, installées à Zouagha, à l’emplacement où devait naître la ville de Fès. Fès et sa création
Après la construction de la ville, les Juifs s’y installent en même temps que les Musulmans. Ils occupent divers quartiers dont Ezensfor où se trouvait le cimetière israélite intra-muros à côté de Bab el-Guissa, le quartier de Blida où existe encore la rue Sefer (en hébreu : rouleau de loi), Dribet Zniara, Zniquet Hzama, Fondouk el Youdi (quartier où se trouve actuellement l’hôtel Palais Jamaï), Kssibet Es Schems, à Boujeloud, Talaâ, Fondouk Delora.
Le Mellah
Le quartier appelé Mellah était à l’origine de la fondation de Fès-Jdid en 1276, le quartier destiné à la garde des archers syriens. Il était appelé Himç. Autour du nom « Mellah »
Tout le monde est d’accord pour dire que c’est le Himç, après la dissolution de la garde (1325 J.-C.) qui servit d’asile aux Juifs chassés de leur quartier du Fondouk el-Youdi, en médina de Fès ; on remarque que cet asile est proche du palais du sultan à Fès-Jdid. Ce sera le cas de la plupart des mellah, mais la protection espérée du fait de cette proximité sera le plus souvent illusoire : les juifs de Fès récemment installés furent massacrés, dans le mellah, en 1465, lors d’émeutes déclenchées pour des motifs incertains. Plus près de nous, en 1912, la proximité du palais n’empêcha point le pillage du mellah par les askris révoltés.
Au premier plan le Palais du Sultan, au fond en demi-lune, le mellah. En haut, à droite, la place du Commerce.
Quelle est la date d’installation de la population juive au mellah ? Il existe différentes hypothèses selon les auteurs.
Un repère stable : le premier titre de propriété ne date que de 1438, mais on admet généralement que l’installation est plus ancienne, tout en étant postérieure à 1325.
Robert Assaraf pense que les Juifs de Fès ont pu continuer à mener une existence paisible tout au long du XIVème siècle. La petite communauté juive a été renforcée, à partir de 1391, par l’arrivée de réfugiés juifs espagnols fuyant le déclenchement de violentes émeutes anti-juives en Espagne chrétienne.
Par contre la situation des juifs fassis se dégrade considérablement sous le règne du dernier souverain mérinide, Abdel Haqq (1421-1465) : en 1439, la rumeur court que l’on a trouvé, dans plusieurs mosquées et médersas, des outres de vin qui ont été intentionnellement déposées par des juifs dans ces lieux de culte afin de les profaner. Une émeute anti-juive aurait alors éclaté. Pour assurer, à l’avenir, la sécurité de la communauté juive, Abdel Haqq aurait décidé de transférer celle-ci à Fès-Jdid, « dans un quartier édifié sur un emplacement appelé Malah dans la topographie locale » (Roger Le Tourneau) … et déserté par ses anciens habitants, les archers syriens, depuis plus de cent ans … sans avoir été squatté ?
Bressolette pense que l’installation à Fès-Jdid s’est faite progressivement à partir de 1325, quand le Himç fut disponible.
Gaudefroy-Desmombynes a du mal à donner une date précise : la milice chrétienne était encore à Fès-Jdid jusque vers 1350/1360. « Plus tard, les sultans affaiblis renoncent à protéger leurs Juifs dans la vieille ville de Fès et les installent à « el-melah »; mais je suis incapable de fixer, même vaguement, la date de cet événement, dont la réalité ne m’est attestée que par un texte de la seconde moitié du XVème siècle. En 1464-1465, un Juif ayant maltraité une femme musulmane à Fès l’ancienne, les habitants conduits par le khatib de la mosquée d’el-Qarawiyin marchent sur Fas el-Jdid, se ruent sur le quartier des Juifs, les tuent, les pillent, prennent leurs biens et se les partagent, le sultan étant absent de la ville ».
Les écrits des anciens auteurs donnent des repères peu précis. Maimonide au début du XIVème siècle aurait séjourné à Dar el-Magana (dans le Talâa Kbira) preuve qu’à cette époque les Juifs vivaient en Médina, plus ou moins mêlés aux Musulmans.
Léon l’Africain et Marmol attestent de la présence de Juifs dans le mellah de Fès-Jdid au début du XVIème siècle. Léon l’Africain (vers 1516) connaît bien le quartier juif de la ville neuve de Fès et indique nettement qu’il n’a pas été installé à l’époque de la fondation de la ville par Abou Ya’qoub Youssef, renseignement qui concorde avec celui d’El-‘Omari. Mais Léon l’Africain semble ignorer le mot « mellah ».
Léon l’Africain donne une description de Fès-Jdid, à une époque où les traditions concernant sa fondation étaient encore vivantes. Il parle de trois parties : le palais, la cité proprement dite avec des grandes étables pour les chevaux et des boutiques de toutes sortes de marchands et d’artisans, et la troisième partie pour « le logis des gardes du corps de sa majesté ». Il dira plus loin que cette partie abritant anciennement les archers est habitée par les juifs « pour raison que les rois de notre temps ont cassé cette garde. Car ils -les juifs- demeuroient premièrement à l’ancienne cité mais la mort d’un roy n’était pas plus tôt divulguée, qu’ils étaient par les Mores incontinent saccagés. Or pour remédier il falut que les roys les fissent déloger de Fez l’ancienne pour venir résider en la neuve ..
On peut donc conclure que la population juive de Fès el-Bali s’installe ou est installée à Fès-Jdid entre 1350 et 1450. Cette transplantation a probablement été progressive et certainement dans des conditions souvent peu favorables puisqu’un certain nombre de Juifs préférèrent se convertir à l’Islam que de quitter leur quartier en médina. C’est ce qui explique d’ailleurs que des familles de Musulmans fasi portent des patronymes spécifiquement hébraïques.
Le professeur Hirschberg, cité par Omar Lakhdar, a fait remarquer, dans une lettre en judéo-arabe datée de 1541 que pour la première fois le quartier juif de Fès est appelé Mellah. (lire + haut, en 1516 Léon l’Africain n’utilise pas le mot de mellah pour parler du quartier juif)
Ensuite, on retrouve ce terme dans un texte hébraïque daté de 1552. Dans les actes rabbiniques, les Takanot de Fès, le nom n’apparaît que rarement et seulement à partir de 1590. Il semble ainsi que des Juifs de langue arabe se soient, les premiers, servis du nom Mellah pour désigner les autres quartiers juifs du Maroc. Plus tard, les Musulmans, à leur tour, utilisèrent ce mot et dans le même sens, mais après les Juifs. Enfin les Européens semblent avoir ignoré cette appellation jusqu’au début du XIXème siècle selon Lakhdar. Les Espagnols utilisaient « Juderia », les Français « Juderie » ou « Juiverie » pour évoquer les mellahs du Maroc ou les quartiers juifs d’autres villes.
Robert Assaraf écrit que ce quartier juif spécifique de Fès-Jdid, connu sous le nom de « mellah », fut le premier à être institué au Maroc, dont toutes les villes, à l’exception de Tanger et de Safi, se dotèrent progressivement par la suite d’un espace territorial réservé aux seuls juifs.
« Il s’agissait là d’une initiative lourde de conséquences qui érigeait au rang de pratique normative, ce qui avait été jusque-là un simple usage. Le statut de la dhimma ne stipulait pas une ségrégation géographique entre musulmans et dhimmis. Toutefois au Maghreb comme au Machrek, les dhimmis avaient eu tendance à se regrouper dans des quartiers spécifiques édifiés autour de leurs bâtiments cultuels. Il s’agissait, en aucun cas , d’une obligation. À Fès , au début du XVème siècle, les juifs continuaient à vivre majoritairement en médina.
« Dans le cas de Fès, on peut penser que la ferveur engendrée par la redécouverte, en 1438, des restes d’Idriss Il, le fondateur de la cité, avaient eu pour conséquence de favoriser le retour à un Islam intransigeant. Un climat favorable à la ségrégation entre musulmans et non-musulmans aurait été ainsi créé, qui trouva son aboutissement dans l’institution, en 1439, du mellah.
La décision du sultan mérinide Abd el-Haqq était au départ liée à des considérations sécuritaires pour protéger les juifs des accès de colère de la population fassie qui focalisait souvent son mécontentement contre les juifs.
Mais il est possible d’estimer que plus qu’une volonté de protéger les juifs, il s’agissait d’une réforme en profondeur de la société musulmane, conviée à rejeter de son sein tous les éléments non musulmans. Pour les juifs fassis, l’obligation qui leur était faite de résider désormais à Fès-Jdid constituait indéniablement un châtiment auquel nombre d’entre eux s’efforcèrent d’échapper en se convertissant, en hâte, à l’Islam. C’était le seul moyen pour eux de ne pas perdre les immeubles et boutiques dont ils étaient propriétaires en médina et qu’ils se voyaient contraints de liquider à perte, s’ils demeuraient fidèles au judaïsme. De plus, de nombreux négociants et artisans redoutaient de perdre leur clientèle habituelle. Celle-ci hésiterait à se rendre dans le mellah, jugé trop loin de Fès el-Bali ».
Le mellah de Fès fut le premier du Maroc ; les Juifs de Marrakech furent déplacés, à partir de 1557, dans un quartier entouré de murailles qui devait porter plus tard le nom de mellah, et où vivaient d’ailleurs quelques chrétiens ainsi que les émissaires européens de passage dans la ville. Peu à peu toutes les villes du Maroc eurent leur mellah, sauf Tanger et Safi, et selon le contexte socio-politique et religieux, les murailles protectrices ressemblaient davantage aux murs d’une prison.
Vue du mellah depuis la colline de Dar Mahrès, vers 1920
La vie au Mellah
La vie des Juifs du Mellah de Fès, de 1450 environ jusqu’au début des années 1900, fut marquée par de malheureux événements (famines, épidémies, massacres, pillages, expulsions, impôts accablants), suivis et répétés qui provoquaient des conversions forcées. Ces conversions de nature économique prévalente ne furent pas sans poser des problèmes au sein de l’Islam fasi et furent suivies parfois de mesures discriminatoires frappant les récents convertis.
Tout changement de régime pouvait être pour eux un malheur certain : la mort d’un Sultan entraînait souvent des désordres suivis d’hostilité dont les Juifs devaient être les premières victimes.
Une première période de famine en 1558, une deuxième en 1614 et une troisième en 1737-1738, décimèrent une grande partie de la population juive de Fès. Le rabbin Samuel Aben Danan rapporte qu’au cours de l’année 1738, la famine suivie d’une épidémie de peste ravagea le Mellah dont un quartier appelé « El Aarosa » (qui devait se situer en dehors de la muraille) fut entièrement anéanti.
En 1790, sous le règne de Moulay el Yazid, les Juifs du Mellah furent transférés à la Kasba des Cherarda pour que puissent être installées à leur place les tribus des Aït Yomor et des Oudaïas venues de Meknès. Les nouveaux venus construisirent une mosquée à l’emplacement de l’ancienne synagogue. À la suite d’un incendie qui ravagea leur nouveau campement, les Juifs implorèrent le Sultan pour le décider à les autoriser à retourner au Mellah. En 1792, le Sultan Moulay Slimane qui avait succédé à Moulay el Yazid ordonna le retour des Juifs dans le Mellah et le transfert de la mosquée à l’emplacement de laquelle les Juifs construisent une maison qui porte le nom de Dar el Jama.
Sous le règne de Moulay Hassan, la situation des Juifs du Maroc s’est beaucoup améliorée. Des relations très amicales, commerciales et sociales, se nouèrent entre Musulmans et Israélites. Ces derniers qui occupaient des positions importantes dans le commerce et l’artisanat, donnèrent un nouvel essor à l’économie du Maroc.
Jusqu’en 1912 le Mellah est enserré dans une enceinte inextensible et dans un espace très réduit qui expliquent l’architecture particulière du quartier avec des maisons élevées à deux étages, des rues très étroites et une densité de population extrêmement élevée (près du double de celle du quartier voisin de Moulay Abdallah à Fès-Jdid). Au début du XX ème siècle la population du Mellah est d’environ 8 000 personnes ( chiffre donné par l’Alliance Israélite Universelle et cité par Eugène Aubin dans son livre « Le Maroc d’aujourd’hui ») avec une densité d’une vingtaine de personnes par maison.
Bien que d’origines différentes : juifs établis à Fès depuis sa fondation, berbères judaïsés, juifs venus d’Espagne au moment de la Reconquista, juifs du Sous ou du Tadla arrivés à Fès sous Moulay Ismaïl ou Moulay Rechid, la communauté juive au début 1900 formait un groupe homogène, lié par une longue et étroite cohabitation imposée, des événements malheureux traversés ensemble et des intérêts communs.
Le Mellah sous l’autorité du Gouverneur de Fès-Jdid, fonctionnaire musulman, bénéficiait d’une large autonomie et avait une organisation propre.
Le conseil de communauté, composé de trois rabbins et quatre laïques avait en charge tous les intérêts matériels et moraux de la communauté : travaux d’édilité, répartition des taxes, questions religieuses pour leur aspect temporel. La communauté avait et gérait ses ressources provenant des offrandes, des produits des fondations pieuses, des revenus des quartiers ; ces fonds servaient à des oeuvres de bienfaisance, maison d’accueil. L’ordre public était assuré par un fonctionnaire juif « Cheikh-el-Ihoud » ou « Cheikh des Juifs » dont la nomination était soumise à l’approbation du Maghzen. La police était constituée de 4 à 5 agents du Pacha qui étaient en même temps gardiens de l’unique porte d’entrée du Mellah, fermée à clé à la tombée de la nuit. La clé était confiée à un Juif qui devait ouvrir la porte à l’aube à l’arrivée des policiers musulmans.
Enfin le tribunal rabbinique réglait tous les conflits entre israélites, le tribunal du Pacha n’intervenait que si les rabbins ne parvenaient pas à trouver un accord entre les plaignants. Par contre les contestations entre Juifs et Musulmans étaient réglées par les tribunaux musulmans. En matière pénale les Juifs relevaient du Pacha.
La communauté juive bénéficiait d’une grande indépendance … à l’intérieur du Mellah, son autonomie était beaucoup plus restreinte quand ses ressortissants en sortaient et qu’ils participaient à la vie générale de la ville de Fès !
La place du Juif dans la cité a rapidement évolué après la signature du traité de protectorat en mars 1912.
Cliché de 1915 environ
Quelques livres (déjà mentionnés dans l’article autour du nom Mellah) :
Abitbol Michel : Le passé d’une discorde, juifs et arabes depuis le VII siècle
Assaraf Robert : Une certaine histoire des juifs du Maroc
Assaraf Robert : Eléments de l’histoire des juifs de Fès
Bénech José : Essai d’explication d’un mellah
Henri Bressolette, Jean Delarozière « Fès-Jdid , de sa fondation en 1276 au milieu du XX ème siècle » Hespéris Tamuda
Gaillard Henri : Une ville de l’Islam: Fès
Gaudefroy-Demombynes : Marocain mellah
Goulven J. : Les mellahs de Rabat-Salé
Kenbib Mohammed : Juifs et musulmans au Maroc
Lévy Armand : Il était une fois les juifs marocains.
Le Tourneau Roger : Fès avant le protectorat
Saisset Pascale : Heures juives du Maroc
Toledano Joseph : Le temps du Mellah
Zafrani Haïm : Deux mille ans de vie juive au Maroc
Zafrani Haïm : Juifs d’Andalousie et du maghreb
Zafrani Haïm : Le judaïsme maghrébin
Zafrani Haïm : Les juifs du Maroc, vie sociale, économique et religieuse.