בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-השוק, יופיו, הדרו וריחותיו…תיאורו המרתק של המחבר

כמקום עוין והרה־סכנות הטילה המדינה את חתיתה על היהודים שלא העזו לבוא בשעריה אלא לצורכי שעה, לבד מיהודים כמו סבי ז״ל שפרנסתו חייבה אותו לצעוד שמה ובחזרה יום־יום וגם לספוג עלבונות ומכות מדי יום. אמי ז״ל הייתה לקוחתו של רופא שיניים שחור מאפריקה, שמרפאתו הייתה בגינה נאה בעיבורה של המדינה. היא לא העזה ללכת אליו אלא בליווי, שהיה פסיכולוגי יותר מממשי, כאשר זאטוט כמוני מתחת לגיל עשר היה אוחז בידה שלא תפחד ובא אתה עד לגינה המבושמת והקרירה, שבה הייתי מביט וחולם עד שסיימה את הטיפול. בדרך היינו עוברים בשוק הבשמים והתבלינים, שעושר צבעיו וריחותיו עולה עדיין בדמיוני ובנחירי כל אימת שאני מהרהר בו. לצרכים יום־יומיים היה סוחר תבלינים יהודי במלח, אך מי שרצה לגוון מראותיו, להעשיר עיניו,לפנק את חכו ולהשביע את אפו היה שם נפשו בכפו והולך לשוק התבלינים במדינה, שלא היה תחליף לו ושום דבר לא התקרב לקרסוליו. אותו יהודי שמכר תבלינים במלח, יוסף דביקו שמו, תמיד הקסים אותי בילדותי, ואינני יכול לשער כיום כמה שעות ביליתי לצפות בו ובפעולותיו, וגם היום זכרו אינו סר ממני בכל פעם שאני קונה או צורך תבלינים. הייתה לו חנות כמין מגרעת בקיר, שהופרדה מן הרחוב בדלת עץ שהוגפה כלפי מעלה. כשבא השכם בבוקר ופתח אותה, החליקה הדלת למטה, ובליטה שבה שימשה לו דרגש לעלות בו כדי להיאחז בחבל עבה ושחוק משנים שהשתלשל מתקרת החנות הזעירה. בתנועה זריזה לאיש שלא היה רך בשנים, דילג מעל לשקי התבלינים שהקיפו את מקום מושבו, ובתנופה של החבל שיקע עצמו היישר במושבו כי בחנות לא הייתה אף לא פיסת רצפה נוספת מזומנת לו. מוקף בשקיו מדיפי הניחוחות המשכרים, היה אוחז כף עץ עמוקה וארוכת ידית שהיה משלח לעבר הקונים וגובה בה את תשלומיו, ובאותה כף עצמה היה מחזיר להם את מרכולתם ששקל וארז בדקדקנות בעודם מביטים בו מלמטה למעלה ומשתאים לזריזותו.

לא רחוק ממנו הייתה בילדותי עוד חנות, שאך בקושי ראויה לשם זה, שהייתה שייכת לימין עולו, עושה הסופגניות האגדי. ידוע שיהודי מרוקו היו אוכלים מיני בצקים מטוגנים, שלבד מטעמם שהיה חביב עליהם היה בהם חיסכון גדול כי באו במקום ארוחה בשרית, שלא כל יד משגת להעמידה על שולחן המשפחה מרובת הילדים פעמיים ביום. היות ומאכלי חלב היו נדירים וארוחות קלות לא היו מוכרות כחלק מן התזונה, אלא כאחד מסגנונות הכיבוד הנהוגים, שבושת פנים הייתה לא להסביר בהם פני כל אורח מזדמן בכל שעות היום והלילה. אולם גם בעלי בתים, שהיו גם בעלי אמצעים, נחו מדי פעם מהארוחות הדשנות שהיו לחם חוקם, ובדרך כלל אימצו בערבי ימי השישי(ימי ה׳ בערב) ארוחה חלבית של מאפים מתובלים בחמאה ובדבש, בהם המַרקוּד (ריבועים או מעוינים של בצק מותפח שטוגנו בשמן), הספנג׳ (סופגניות דמויות־בייגל שטוגנו בשמן עמוק), הח׳רינגו (קרפ עבים ומחוררים שנאפו במחבת חרם לוהטת), או הקוסקוס (גרגירי סולת מגולגלים בקמח ומאודים, עם ירקות דלעתיים וגרגירי חומצה זרויים עליהם) בגרסתו החלבית המתוקה, או המַפְלְטָה ;רקיקי מאפה הנאכלים חמים וטבולים בחמאה ובדבש) – הכול בליווי תה נענע מתוק ומהביל. לקראת ארוחת ערב שבת העשירה שציפתה למחרת היום, היה זה קביל ומקובל ״להסתפק״ בארוחה ״קלה״ שכזו. כארבה היינו אורבים סביב אימא שטיגנה או התקינה את אחד המזונות הללו ובולעים אותו בעודו לוהט בשמן בלי שנתנו לו שהות להתיישב על תחתית הכלי שהוכן לקולטו. מכל אלה היו הסופגניות השגורות ביותר מפני שאכלנו אותן לארוחת הבוקר עם תה, וכל מי שהלך לתפילת הבוקר טרם היציאה לעיסוקי היום היה מתבקש לבוא אל פתח חנותו של ימין עולו ולהביא מחרוזת של סופגניות טריות וחמות. הסופגניות הושחלו על חוט רפיה, שממנו היינו תולשים אותן על ידי חיתוך באמצעיתן, כי לאיש לא הייתה סבלנות להמתין להתרת החוט למרות מחאותיה של אימא. מחאותיה גברו עד לייאוש כאשר הייתי שב עם המחרוזת נוטפת השמן כרוכה על צווארי, וכל עמלה להלבישני בכותונת נקייה ומגוהצה לקראת בית הספר היה יורד לטמיון.

 ומשם לשוק התבלינים המשכר, ובו מדורים לא רק לחנווני התבלין, אלא גם למיני מתיקה, למטעמי חמוצים, לפרות מיובשים, לקטניות ולשאר מאכלים אקזוטיים. ובכול שולטים צבעים מרהיבים, צורות מלאות דמיון, סדרים שובי־עין ומעוררי התפעלות, ריחות ממריצי תיאבון, כמין בזאר מלא גוונים ובני־גוונים המפעיל את כל החושים בד־בבד. ואינך יכול לפטור עצמך בלא להתעכב על יד דוכן זה או זה, לטעום, להריח, לפלוט הערה, להתבשם ולהתמזג עם היופי המוחשי הזה, העוטף אותך מכל עבר בתוך מוזיקה אנדלוסית ערבה לאוזן. וכל הערמות השופעות המונחות לפניך – בין אם הן עולות מתוך שקי יוטה ששוליהם מופשלים לאות כי העמיקו לחדור לתוכם, או מתוך תיבות עץ או קרטון – מתנשאות בחרוטים סדורים בקפידה, שכל אימת שראשיהם נקטמים, שבים החנוונים וממלאים את החסר בחיבה ובליטוף ומייצרים חרוטים חדשים. תוך שאתה מהלך כשיכור בתוך העולם ההזוי הזה, אינך יכול לא להשתומם על הסדר הזה, הכמעט נורדי או יפאני, בארץ שסביבותיה אינן מדיפות ניקיון מדרך הטבע.

מיני המתיקה עולים בגיוונם על כל מה שאפשר להעלות על הדעת: גלוסקאות לבנות, אדומות וירוקות, מהן ליום־יום ומהן לימי מועד, מהן ממולאות מרצפן מתובל במיני בשמים ומשובץ סוכריות זעירות ומבהיקות, בצקים מטוגנים או אפויים מאובקי־סוכר או ספוגי דבש, עוגיות יבשות ואחרות מדיפות לחלוחית מתוקה ונודפות ריחות משכרי חושים, מהן מרובעות ומהן עגולות, כדוריות או מעוינות, משולשות או כוכביות, רפודות סוכר או דבש, עטופות צלוחיות נייר או עומדות במערומיהן, וסדורות זו ליד זו וזו על גבי זו מעשה פירמידה שובת לב. ובשוני תהומי מול כל העושר הזה, וללא מעבר בין המינים והטעמים, מתפרשים עשרות דוכני החמוצים, שאתה תוהה כיצד זה בחייך מעולם לא שזפתם עינך, על אף שדרכך לא להדיר מפיך מאכלים ערבים לחיך. לפניך היו מגוון זיתים, גדולים וקטנים (עד כי אתה תוהה על כוונת רבנן שקבעו את מידת ״כזית״), ירוקים ושחורים וסגולים, וגם הם ערומים בקערות חרם צבועות ומעוצבות, עטויות גלזורה זוהרת, מעשה חרוט שראשו נוטה לתקרת החנות. בסידור מופלא של כל מין של זיתים בטורים חצי־אנכיים על צלעות הפירמידות הבנויות לתלפיות, נראים הפרות הצנועים הללו כפנינים לחורזות הערוכות זו על זו, ומבהיקים בנוזלי השמן העוטפים אותם מכל צריהם ומעניקים להם חזות של טריות ורעננות מתמידות. קרנות הפירמידות הללו רפודות לימונים שלמים, גם הם זה על גבי זה כעמודי שש, שסומכים את כל המבנה הזה ומשווים לו דמות של יצירה אדריכלית שלא מעלמא הדין. ולידב עוד ירקות מחומצים שאנו רגילים בהם – מלפפונים גדולים וזעירים, גזר וכרוב. לפת ובצל, חצילים וכמהין, וערוכות למלוא העין עוד ערמות שקשה לזהות אר. תוכנן והן מוסיפות הדרת צבע וריח לכל החגיגה המלבבת הזו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר