ארכיון יומי: 1 בספטמבר 2017


תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו – תפוח ההריון

סיפור מספר 24

תפוח ההריון

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו נפקד, עד שהייתה אשה עקרה שהשתוקקה לבנים. אמרה בלבה: הייתי מאושרת לו היה הקדוש־ברוך־הוא חונן אותי בילד ולו אחד בלבד.

היא עשתה כל מצווה, ביקרה בקברי קדושים וגם נעזרה בלחשי מכשפות, אך האל לא שעה לבקשותיה. יום אחד, בהיותה עסוקה בנקיון הבית, שמעה מבעד לחלוץ אדם המכריז ברחוב: "תפוח ההריון! תפוח ההריון״! מיד יצאה וראתה איש זקן ובידו תפוח אחד. שאלה האשה לפשר הכרזתו והזקן ענה: "זהו התפוח האחרון שנותר. כל האוכל ממנו מתעבר״. בלב האשה שהייתה מיואשת, נולדה לפתע תקווה חדשה והיא קנתה את התפוח במעט הכסף שהיה בידה. מיד נכנסה האשה המאושרת לביתה והניחה את התפוח בארון, עד לבוא הבעל, כדי להראות לו. כשגמרה את נקיון הבית, יצאה לערוך קניות. האשה הנרגשת מהשגת התפוח בעל הסגולה הנדירה, השתהתה יתר על המידה בשיחות עם מכרותיה וכן בבחירת הירקות והפירות. היא הרבתה להתווכח עם המוכרים בשוק ולא מיהרה לחזור לביתה. בינתיים, הבעל שהיה חוטב עצים, חזר מעבודתו ולא מצא בבית את אשתו, כהרגלו. התפלא הבעל ואמר בלבו: תמיד אני מוצא אותה בבית. מעניין מה קרה היום?

בעודו מהרהר, הוא ניגש לארון, לקח בגדים להחלפה והנה לנגד עיניו מונח תפוח ריחני ומושך. חשב שכנראה אשתו השאירה לו את התפוח לאוכלו, עד שתגיש לו את ארוחת הערב. מה עשה ? אכל את התפוח ואמר: ״מעולם לא אכלתי תפוח כה טעים, טעמו כטעם גן־עדן ממש "! בינתיים, חזרה האישה מהקניות ורצה מיד לארון, כדי להפתיע את בעלה, ולבשר לו על תפוח הפלא שקנתה מהזקן ברחוב. מה גדולה הייתה הפתעתה כשלא מצאה את התפוח. הבעל, שראה את אשתו בהיכנסה שמחה ומאושרת, תמה לראות שפניה נפולים עתה. הוא ניגש אליה ושאל: ״למה חוורו פנייך אשתי היקרה״? ענתה: "קניתי תפוח בעל סגולה נדירה, שכל האוכלו מתעבר והנה הוא נעלם מן הארון״. הבעל המופתע אמר: ״חשבתי שהתפוח מיועד לי, הייתי רעב ואכלתי אותו״.

פני האשה החווירו עוד יותר, אך את הנעשה אין להשיב. הכינה האישה את הארוחה, אכלו והלכו לישון, שבעים אך עצובים. ככל שעברו הימים, הלכה ותפחה בטנו של הבעל. הוא הפסיק לעבוד ולא יצא עוד את פתח הבית.

כעבור תשעה ירחים, ילד החוטב מבוהן רגלו ילדה, שזוהר פניה מילא את החדר, כאילו אומרת ללבנה האירי או שאאיר במקומך את החדר. שמחו החוטב ואשתו על שהתברכו בילדה נפלאה כזו ושמרו את סודם. לכל האנשים שבעיר, היה ברור ללא צילו של ספק, שהאשה היא שילדה אותה.

יום אחד, עלתה האם עם התינוקת לגג הבית לשאוף אוויר צח ולהתחמם מעט בשמש. היא הניחה את הילדה על השטיח והתיישבה, כדי להתבונן בעוברים ושבים. לפתע חג נשר מעל הגג, חטף את התינוקת ועף איתה ליער. שם הניח אותה הנשר על צמרתו של עץ וטיפל בה. מידי־יום ביומו, עף הנשר, חטף כל מה שהזדמן לו והביא מזון לילדה הקטנה. היה מביא חלב, לחם ופירות. כך גדלה הילדה וככל שגדלה, נהייתה יותר ויותר יפה.

יום אחד, תפס הנשר בשערות ראשה של הנערה היפה, עף איתה לארץ רחוקה ושם הניחה על גג ארמון המלך. הנערה הייתה המומה ממראה יופי בוסתניו של הארמון וממראה האנשים. עד לאותו יום, גדלה הנערה ביער ולא ראתה מעולם בני אדם. בעודה מהרהרת, הופיע לפתע בך המלך על גג הארמון, כהרגלו מידי־יום, וראה את הנערה שיופיה היה נדיר ביותר.

בן־המלך התאהב בה ממבט ראשון. הוא ביקש מנשותיו לטפל בנערה, לרחצה, להלבישה ולדאוג לכל מחסורה. במשך הזמן, דאג ללמדה קרוא וכתוב. הנערה גדלה ולא נראתה יפה כמוה הן בארמון והן במדינה כולה. בן המלך לא יכול היה להסתיר את אהבתו אליה והוא נשא אותה לאשה. מרוב אהבתו אליה, הזניח בן המלך את נשותיו הקודמות.

הקינאה והכעס בערו בהן, אך הן העמידו פנים, כאילו דבר לא קרה. בלבן הן חרשו רעה להפטר מהנערה הזרה. מה עשו? הן פנו למכשפה והתייעצו איתה. הלכה המכשפה לארון הקסמים שלה, הוציאה סיכה ואמרה: ״כשתטפלו בשערות הגבירה, הכניסו סיכה זו בתוך שערותיה. היא תיהפך ליונה ותעוף לה למרחקים״. ביום חמישי, הזמינה הגבירה כהרגלה את הנשים לטפל בשערותיה. כאשר היא פתחה את מחלפות ראשה, הכניסו הנשים את סיכת הכישוף לשערותיה. הפכה הגבירה ליונה ועפה לה מעלה מעלה עד שנעלמה. בן־המלך המתין לאשתו היפה לסעודת הצהריים ונדהם להיווכח שנעלמה. כששאל את נשותיו לפשר הדבר, ענו לו שכנראה, הנשר שהביאה הוא שלקחה בחזרה.

בן־המלך פנה לכל היועצים, הקוסמים והמכשפים של ארמון המלך. איש מהם לא יכול היה לעזור לו. הוא חלה מאוד מרוב צער. יום אחד, לעת ערב, הופיעה היונה על גג הארמון הצופה לבוסתן. פנתה לגנן ואמרה: "גנני, יה גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו או לאו״?

הגנן המופתע ענה: ״הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. לאחר תשובת הגנן, פתחה היונה בשיר:

תפוח, תפוח, מה הפלאת,

הרי מה זה עוללת?

 אימי אותך רכשה מעני,

אבי מבוהנו הולידני.

הוי, הוי, תפוח פרחוני,

הן הנשר גידלני

הנסיך נשאני

ונשותיו כישפוני.

לאחר שיר זה, נשמע רעש אדיר בכל הבוסתן. סערה אדירה השתוללה בגן וגרמה לנזק רב. הגנן המפוחד, שאת כל שנותיו השקיע בטיפול בבוסתן, חשש שכל עמלו יירד לטמיון. אמר בלבו: אמתין למחר, אולי היונה תחזור. אשקר לה ונראה מה יקרה. למחרת, באותה שעה, הופיעה היונה על הגג ושאלה את הגנן: ״גנני, יה גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו או לאו״? ענה הגנן: "הנסיך מסוכסך עם נשותיו והוא עומד לגרשן״. לאחר תשובה זו, פצתה היונה בשירה:

תפוח, תפוח, מה הפלאת,

 הרי מה זה עוללת?

אימי אותך רכשה מעני,

 אבי מבוהנו הולידני.

הוי, הוי, תפוח פרחוני,

 הן הנשר גידלני

הנסיך נשאני

ונשותיו כישפוני.

לאחר השיר, נשמע קול אדיר בבוסתן. הייתה סערה והכל חזר לקדמותו. הבוסתן היה שוב יפה כמקודם. היונה עפה לה והגנן רץ לנסיך וסיפר לו את מעשה הפלאים.

תחילה לא האמין הנסיך, אך מאחר שהגנן חזר ותיאר את הפלא בעקשנות, החליט שלמחרת יעלה על הגג ויראה את היונה במו עיניו. למחרת, המתין בן־המלך על הגג. היונה הופיעה והוא שמע את שאלתה. תשובת הגנן הייתה הפעם: ״הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. פצחה היונה בשירה העצוב וכשסיימה, השתוללה סערה והיה תוהו ובוהו בבוסתן. הנסיך היה המום ונרעש. בו ביום, קרא אליו את היועצים, הקוסמים והמכשפים אל הארמון. הוא סיפר להם את מה שראו עיניו והם הציעו למרוח את הגג בזפת, כדי לתפוס את היונה. וכך עשו. כשנחתה היונה, כהרגלה מידי־יום על גג הארמון ולאחר ששרה את שירה העצוב, ניסתה להתעופף אך לא יכלה, כי רגליה נדבקו בזפת. מיד רצו שומרי הארמון, תפסוה ומסרוה לנסיך. הנסיך ויועציו החלו בודקים את היונה, עד שלפתע נדקר אחד היועצים בסיכה. הוא הוציא את הסיכה ולעיניהם הנדהמות של כולם, הפכה היונה לאשת הנסיך, יפה כתמיד. לאחר הפגישה הנרגשת, סיפרה האשה לבעלה וליועצים את כל קורות חייה ואת ההסבר לשיר אשר שרה. באותו יום, ניתנה הוראה למשמר הארמון, לקשור את שערות ראשן של נשות הנסיך הבוגדניות לזנבות סוסים. פרשים נועזים, דהרו על הסוסים בהרים ובגבעות, עד שבשרן נקרע לגזרים.

מאז חיו הנסיך ואשתו חיי אושר ועושר שנים רבות ועשו צדק לכל. מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

מבצע יכין -עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל " מבצע בזק " פרק הסיום

 

מבצע יכין -עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל " מבצע בזק " פרק הסיום

״חלפו עוד כמה ימי חקירה קשים. באחד הלילות, בשעה 2 לפנות בוקר, צילצל הטלפון בביתי. סניטר בבית החולים הממשלתי מסר לי כי רפי הועבר מהכלא לבית החולים בקזבלנקה וכי שלושה שוטרים הופקדו על חדרו. הוא סיפר כי רפי הובא במצב של עלפון וכי מצבו קשה. מיד התקשרתי עם הרופא שעבדתי עמו. זה פנה לד״ר ליאון בן־זקן, שר הדואר לשעבר, שהיה רופאו הפרטי של המלך וידידו האישי. ד״ר בן־זקן פנה לשר הבריאות וביקש להעביר את רפי לקליניקה פרטית. הבקשה נדחתה. אולם בינתיים המלך מוחמד ה־5 מת ולרגל הכתרת בנו, המלך חסן ה־2, הוכרזה חנינה כללית במדינה. ד״ר בן־זקן פנה למלך הצעיר וביקש לחון גם את רפי. ואמנם, בערב פסח 1961, התירה ממשלת מרוקו את העברתו של רפי לבית חולים פרטי בפאריס. הטיפול בו היה מסור אך נואש. כעבור 4 חודשים נפח רפי את נשמתו. ברגעי גסיסתו האחרונים, הוא עוד הספיק לומר לי כי הוא מבקש שאני ושלוש בנותינו נחיה בארץ. ב־11 ביולי 1961, הובא רפי לקבורה בגבעת שאול בירושלים. בהלוויתו השתתפו, בין היתר, משה שרת וש.ז. שרגאי וכן חברים רבים מה׳מסגרת׳. חודשיים לאחר מכן, הגיעו גם הבנות ארצה ונכנסנו לגור בדירה שה׳מסגרת׳ הכינה עבורנו בשכונת אפקה בת״א. ב־1977, שש שנים לאחר מותו מעינויים, הוכר רפי על־ידי ממשלת ישראל כ׳הרוג מלכות׳, עם כל הזכויות הנובעות מכך״.

רפי ועקנין הי״ד, היה היחיד בין חברי ה״מסגרת״ במרוקו ששילם בחייו עבור השתתפותו במבצע ״בזק״ ועבור מסירותו ונאמנותו למדינת ישראל. חברי ״לביא״ האחרים שנעצרו, עונו קשות אך שוחררו במסגרת החנינה הכללית. סיפר על כך ״ראמון: ״לאחר מעצרי, הועברתי מבית כלא אחד למשנהו, לרבות בית המעצר עין־סוק שהתפרסם כ׳מקום שממנו אין חוזרים׳. ליד בית הכלא היה בית קברות קטן, שבו נהגו להטמין את גוויותיהם של העצורים שמתו מעינויים. נוסף למרוקנים, חקרו אותי גם קציני מודיעין סוריים ומצריים. אלה ניסו להוציא מפי פרטים על הכוונה להתנקש בחייו של גמאל עבד אל־נאצר, בימי ביקורו בקזבלנקה. נשאלתי אודות פרטים רבים על ה׳מסגרת׳ ומי הם ראשיה וכן נחקרתי על מה שכונה ׳רשת בינלאומית לפעולה נגד הערבים׳. במשך 21 ימים רצופים, נחקרתי לסירוגין על־ידי המרוקנים, הסורים והמצרים. בין היתר הוכיתי במכות חשמל, טבלו את ראשי בחבית של מים מרופשים ובשלב מסוים הפכתי אפילו למשוזק־שעשוע: החוקרים ׳תלו׳ אותי על דלת, והחלו חובטים בי כאילו הייתי שק־איגרוף. בין חבטה לחבטה, היו חוזרים ושואלים אותי היכן מוסתר הנשק, מי הם מפקדי ה׳מסגרת׳, כיצד מתבצעת הברחת היהודים ועוד כיוצא באלה שאלות. כאשר החוקרים לא הצליחו לדלות מפי דברים משמעותיים, הם נקטו כלפי בשיטה של לוחמה פסיכולוגית. הם הובילו אותי לאגף הנידונים למוות ובפרוזדור חשוך הם הצמידו אקדח לרקתי ואמרו לי – ׳נמאס לנו כל הענין הזה, אנו מחסלים אותך…׳ אך לשווא.

בסופו של דבר, התמוטטתי מרוב עינויים והועברתי לבית חולים במקנס, ומשם לקזבלנקה. למזלי, נפטר באותה עת המלך והודות להתערבותם של גורמים זרים, הוחלט להפסיק את החקירה ולהעמידני לדין. אך הסתבר כי גם זה היה טכסיס. נציג התביעה היה בא לבית הכלא ולוחש על אוזני: ׳אם תשתף פעולה, אנו נמליץ על עונש קל. אך אם תוסיף להתעקש – תשב בכלא 60 שנה׳. בערב פסח שוחררתי בערבות כספית גדולה ונתנה לי ׳חופשה׳ של 8 ימים, כדי שאוכל לבלות את חג הפסח בחיק משפחתי. מיד עם שחרורי, הצליחו חברי ב׳מסגרת׳ להסתירני בבתים שונים. מאחר ש׳נשרפתי׳ – לא היה טעם בהמשך ישיבתי במרוקו והוחלט להעלותני ארצה, יחד עם שני הורי, אשתי, אחותי וארבעת ילדי, מהם שניים מיתומי הרעש באגאדיר שאומצו על־ידי. ה׳מסגרת׳ כיסתה, כמובן, את סכום הערבות ותיכננה את הברחתי. פעמיים ניסו להבריחני בדרך הים. עשינו דרך ארוכה עד לחוף, אך בשני המקרים – ההפלגה לא יצאה לפועל. הייתי כבר על סף התמוטטות עצבים. העברתי לאלכס בקשה להבריחני למובלעות הספרדיות בדרך היבשה. ואמנם, באוגוסט 1961 הובאתי יחד עם בני משפחתי לחווה גדולה ששימשה תחנת מעבר לעולים. הכרתי חווה זו יפה ואני עצמי השתמשתי בה פעמים רבות בעבר. לאחר חניית לילה, הועברנו בטנדר למקום־מפגש אחר ושם עלינו על משאית שבה היו עוד כ־20 יהודים. שכבנו על רצפת המשאית וכוסינו באבטיחים. המבריח היה מצויד בשטר־מטען המעיד כי הוא מעביר מטען אבטיחים למלייה. כך נסעו קרוב ל־13 שעות.

 המשאית היתה מכוסה ברזנט ונעצרה פעמיים. שוטרים הסיטו את הברזנט והאירו לתוך המשאית. לאחר ששוכנעו כי ה׳מטען׳ הוא אכן של אבטיחים הם הורו לנהג להמשיך בדרכו. לאחר מסע ארוך ומייגע, עברנו את הגבול למלייה. מצבנו הגופני היה נורא. איש מנוסעי המשאית לא היה מסוגל לעמוד על רגליו ולהתיישר והיה הכרח ל׳שלוף׳ אותנו בשכיבה, אחד אחד. הושכבנו על הקרקע כמשותקים ולא היינו מסוגלים להניע אבר. רק כעבור 4 שעות, התחלנו לחוש את שרירינו. למרות תלאות הדרך, היינו כמובן מאושרים שאנו כבר מחוץ לגבולות מרוקו.

אך אל־העלייה תבע גם בפעם זו את קורבנו: תינוקת אחת הוצאה מהמשאית ללא רוח חיים. היא פשוט נחנקה תחת ערימת האבטיחים…״ מעצר חברי ה׳מסגרת׳ בקזבלנקה, לא היה מוגבל לגברים אלא הקיף גם מספר נשים. אחת העצורות היתה ״פרנאנד״ – כיום תושבת נהריה ומורה בקיבוץ. ״פרנאנד״ נולדה במרקש למשפחה בת 9 ילדים ואחד מאחיה, קצין־חימוש בצה״ל, נהרג במלחמת לבנון. בשנת 1958, בהיותה בת 18, ביקרה בישראל כתיירת ושוטטה כחודש ימים בכל רחבי המדינה. בשובה למרוקו, החלה להורות בבית הספר ״אליאנס״ במרקש ואחד המורים שם, גייס אותה ל״מסגרת". לאחר שעברה קורס קצר של ה״הגנה״ בצרפת, עברה ב־1960 לקזבלנקה וניתן לה הכינוי המחתרתי ״פרנאנד״. כחברה בתנועת הצופים במרקש, הצליחה ״פרנאנד״ לגייס גם בקזבלנקה כמה צופים יהודים למאמץ העלייה החשאית. ״פרנאנד״ עצמה השתייכה בקזבלנקה לאחת מחוליות ״לביא״, שבראשה עמד אז ״רוסיני״.

בעקבות המעצרים שבוצעו במקנס, בפאס ובקזבלנקה, נעצרה גם ״פרנאנד״ היא סיפרה: ״נעצרתי יחד עם 'ז׳אנט׳, פקידה בחברת ביטוח צרפתית, שהשתייכה לחולייה של רפי ועקנין ז״ל. לאחר חקירה ראשונית, הועברנו למקנס ושם נודע לנו כי גם רפי ועקנין, ׳ראמון׳ ו׳רוסיני׳ נעצרו. החוקרים התייחסו אלי באכזריות מרובה. בין היתר היכו אותי במנעול על העין, הלקו אותי ואף הפעילו עלי לחץ פסיכולוגי. כך, למשל, באחד הימים הסיעו אותי לקזבלנקה ו׳טיילו׳ עמי בחוצות ה׳מלאח', מתוך תקווה שפעילי ה׳מסגרת׳ יגשו אלי ובכך יסגירו את עצמם. אך הטכסיס לא הצליח. נשארתי במעצר כמה שבועות. לאחר מות המלך, ניתנה לי חנינה ובעזרת דרכון ישן שלי – יצאתי לפאריס ומשם עליתי לישראל. הורי ובני משפחתי הוברחו ממרוקו בסירת דייגים, באוקטובר 1961 והם מתגוררים עתה בישראל״.

באוירה מתוחה וקודרת זו, נועד המלך מוחמד ה־5, ב־18 בפברואר 1961, עם משלחת של שישה נכבדים יהודים, בראשותו של ד״ר ליאון בן־זקן. המשלחת כללה גם את דוד עמאר, יו״ר ועד הקהילה הארצי; מאיר עובדיה, לשעבר יו״ר ועד הקהילה בקזבלנקה והרב שלום משאש, רבה הראשי של קזבלנקה.

הפגישה נערכה כמה ימים לאחר ביקורו של נשיא בריה״מ ליאוניד בח׳נייב, ברבאט. המנהיג הסובייטי הגיש למלך ״מתנה״ של 14 מטוסי ״מיג״, שבעקבותיהם עתידים היו להגיע לרבאט גם כמה מדריכים וטכנאים סובייטים. הכל ראו בביקורו של ברז׳גייב ובמתנת ה״מיגים״ משום חיזוק למגמה האנטי־ מערבית והפרו־נאצרית כפי שהסתמנה ב״ועידת קזבלנקה״. מדיניות רדיקלית זו נעשתה יותר ויותר מודגשת. כך, למשל, בחודש ינואר, הקים המלך מרכז תרבות בקאהיר, שתפקידו היה לפקח על הרחבת קשרי התרבות של מרוקו עם העולם הערבי. מורים מצריים נתקבלו לעבודה באוניברסיטאות ובבתי ספר תיכוניים מרוקניים. ב־15 בפברואר, נועד עבד אל־חאלק טוראס, סגן רוה״מ ושר המשפטים המרוקני עם גמאל עבד אל־נאצר בקאהיר וביקש ממנו למנות שופטים מצריים, במקום השופטים הצרפתייים שעמדו לסיים את תפקידם במרוקו. המשלחת היהודית מחתה באוזני המלך על המעצרים ההמוניים וההשפלות המרובות שהחלו ערב בואו של נאצר ונמשכו למעלה מחודש ימים. המלך נראה עייף וחולה. הוא הביע צער על מה שאירע בקזבלנקה, אך ביקש לדעת מה דוחף את היהודים להסתכן ולעזוב את המדינה בסירות קטנות ורעועות. הוא שאל את חברי המשלחת אם הם ״ציונים״. על כך השיב לו הרב משאש: ״אין אנו ציונים, אך כאשר אני מתפלל ׳לשנה הבאה בירושלים׳, אני מקווה שדבר זה אכן יתגשם…״

פגישת המלך עם המשלחת היהודית באה בשיאו של מסע דיפלומטי נמרץ, שבמרכזו עמדה מדינת ישראל. דוד בז־גוריון וגולדה מאיר לא האמינו עוד בדיפלומטיה חשאית והם הטילו את כל כובד משקלם, כדי להביא לשינוי במדיניותו היהודית של מלך מרוקו. ואמנם, כחלק ממאמץ זה, מסר שגריר ארה״ב ברבאט, צ׳רלס יוסט, לידי המלך איגרת אישית מאת הנשיא ג׳והן קנדי. ראשי הקונגרס פנו ל״בית הלבן״ בענין זה, והם היו מוכנים ליזום דיון בהפסקת הסיוע האמריקני למרוקו – אם לא יפסקו מיד רדיפות היהודים. בן־גוריון וגולדה מאיר פנו אז גם לעזרתו של נשיא צרפת, שארל דה־גול. משום זיקתו העמוקה למערב ובשל אי־רצונו לגלוש כליל לחיקה של מוסקבה, החליט המלך להיעתר לפניותיהם של נשיאי ארה״ב וצרפת אליו. הוא הודיע לד״ר בך זקן וחבריו כי מרוקו עודנה מקווה שהיהודים לא יעזבו את המדינה וישתלבו בכל תחומי חייה. אך כמדינה החתומה על מגילת זכויות האדם, היא לא תניח מכשול על דרכם של אלה המבקשים להגר. בהתאם לכך, המלך הבטיח להוציא הנחיות מתאימות לשר הפנים, סי בקאעי, כי ינפיק דרכונים לכל דורש. היה זה הישג מרשים לדיפלומטיה הישראלית ודוגמה מוחשית להתחזקות מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, מול ירידת קרנם של נאצר ומנהיגים ערביים אחרים.

פגישתו של המלך מוחמד ה־5 עם המשלחת היהודית, זכתה לפירסום רב באמצעי התקשורת בעולם והביאה למיתון מיידי בהתקפות העיתונים על יהודי מרוקו. ב־24 בפברואר 1961, פירסם סי בקאעי הצהרה שבה גינה את הציונות על כי היא ״מסיתה״ את היהודים לעזוב את מרוקו. יחד עם זאת, וברוח הוראתו של המלך, בקאעי הבטיח להנפיק דרכונים לכל דורש. שר הפנים המרוקני הדגיש כי יהודי מרוקו רשאים להגר לכל מדינה, ״פרט לישראל״. הוא הזהיר כי יהודי שיהגר לישראל – יאבד מייד את אזרחותו ואת כל רכושו. גם שר ההסברה המרוקני אחמד אל־עלווי, פירסם הודעה דומה. הוא גינה את הציונות על ״חתרנותה״ במרוקו והזהיר כי ״מרוקו לא תסבול הגירה יהודית המונית לישראל״.

אולם הליברליזציה במדיניותה היהודית של מרוקו, לא באה לידי ביטוי מעשי בימי חייו של המלך מוחמד ה־5. ביום ה־25 בפברואר 1961, יום אחד בלבד לאחר פירסום הודעתו של סי בקאעי, חש המלך ברע והובהל לבית החולים. כעבור שעות מעטות, הוא מת על שולחן הניתוחים.

התקריות האוגדה ובג'רדה

מפי דודו אדם דרעי שסבו היה בין הנרצחים הי"ד

69 שנים לפוגרום בג'רדה ואוג'דה שבמרוקו, עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו ואף אחד לא זוכר ומזכיר! לקרוא, לזכור, ולכאוב.

הרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי מספרים ל"יום ליום" על הפוגרום, ותוהים: מדוע לא נעשתה עד כה שום הנצחה לאותם קדושים וטהורים שנספו יחד עם רב הקהילה הר"ר משה הכהן סקלי ומשפחתו הצעירה?

הרב ישראל מרגלית \\\ מוסף "יום ליום".

הפרשיה נחשבת כעלומה בהחלט, לא רבים נחשפו אליה. אילו הייתה מתרחשת במחצית השנייה של כדור הארץ, או בעיתוי אחר, סביר שהיו על שמה כמה וכמה אנדרטאות להנצחה וזיכרון. אך לא, זה לא קרה באי שם הנידח שבו קרתה הפורענות הנוכחית שעליה אנו סחים. 
ובכן הסיפור לא היה סתם כך כמות שהוא נשמע, כמו עוד שאלה בין רבבות השאלות שבעולם השו"ת, זו הייתה פורענות של ממש, שעליה שמענו בימים אלו מהרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי, שהם כמו עוד אחרים הפעילים בעניין, חפצים לעשות יד שם וזכר לאותם יהודים יקרים שנספו אז, ובעיקר גם לרבה של הקהילה הצעיר, רבי משה הכהן סקאלי הי"ד, שנספה הוא וביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים. 
סיפור המעשה התרחש בימי קום המדינה, מה שמאשש את התזה הרווחת כי לעתים, הקמת המדינה רק הזיקה ליהודים רבים, בפרט בארצות ערב שעד אז חיו בשלווה יחסית, כמובן. כך קרה שכמו בשאר ארצות האסלאם, הקמת מדינה יהודית המלווה בתבוסת צבאות ארצות ערב עוררה את יצרי הנקם של ההמון הערבי, בכל מקום זה התפתח אחרת. 
העיר אוג'דה, עיר גבול, הגבול הסמוך עם אלג'יריה. יהודים שהחליטו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, לא מצאו את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות, מתוך מרוקו. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, היתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית, גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוג'דה. 
עשרות עולים בשנים 1945-1948, עשו את הדרך ההיא, התרכזו ונפגשו באוג'דה עם שליחים סמויים וחצו את הגבול. המוסלמים באוג'דה ידעו את המתרחש בעירם, הם החליטו על הנקם ביהודים בקרוב ממש.
את שרידי התקרית ניתן למצוא כמו בהרבה מקרים נוספים בספרות השו"ת, לימים הבאים נותרה כאן שאלה הלכתית אופיינית שאותה מצאנו בספר "מעלות לשלמה" [חו"מ, סי' י"ח] שנכתב בידי הגאון רבי שלמה הכהן צבאן, שנוכח היה גם בסיום התקרית, וכה הוא כותב: 
"בזמן אחד התנפלו הגוים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג'ראדה) והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם. ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו, ולא נודע אם נשים נהרגו תחלה ולפי זה בניהן יורשים חצי העזבון ובמיתת הבנים יירש אותם אביהם ואין ליורשי האשה ירושה כלל. ויש להסתפק ג"כ דילמא הבנים מתו תחילה ואח"כ מתה האשה ולפ"ז הרי מן התקנה יחלוק הבעל עם יורשי האשה, היכי לעביד". 
היה זה בדיוק לפני 64 שנים, ביום שני, [7 ליוני 1948] בשעה 9 וחצי בבוקר, בשוק הפחמים בעיר אוג'דה, אירוע זוטר של תקיפת יהודי לאור יום גרם לריב קולני ולתגרה רבתי בין עוברים ובים מוסלמים ויהודים. סמוך למקום האירוע ולאחר זמן מועט, נדקר מוסלמי על ידי יהודי. הדקירה היתה בינונית, אבל חיש מהר השמועה נפוצה לאמור: "יהודי רצח מוסלמי!" זה הספיק להדליק הבעירה.
אספסוף מצויד בכלי משחית, סכינים וכדומה, נהר לשכונת היהודים "שוק אל יאהוד" לנקום נקמת המוסלמי הפצוע, שכביכול נהרג: חמישה אנשים נהרגו, ארבעה יהודים ואחד צרפתי, עשרות פצועים, שמונים ושתים חנויות נבזזו (מתוכם שישים ושבע רוקנו כליל), שבעים וחמישה בתים נבזזו.
שוטרים וחיילים שהוזעקו למקום הפורענות השתלטו על המצב ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוג'דה. 
אירוע זה נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג'ראדה המרוחק מאוג'דה, כחמישים קילומטר. נוסעים אלה שהגיעו לכפר ג'ראדה, הפיצו שמועות על יהודים שהרגו מוסלמים ושהרסו גג מגדל המסגד הגדול באוג'דה. ויכוח שהתחיל לפנות ערב, בין מוסלמי ליהודי שמכר לו כרטיס הגרלה, ונמשך בתגרה, הסתיים בטבח איום ונורא שביצעו חיות טרף, בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל, עובדי כפיים. הארורים האלה, בלי הבחנה ובלי רחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחת רב הקהילה, הרה"צ רבי משה הכהן סקאלי הי"ד בן 35, אמו בת 52, אשתו בת 28, חמשת הילדים (מבן 8 חודשים ועד בן 13 שנה), נשחטו על קידוש ה'. 
מספר הנרצחים הי"ד היה 38 (אחד מהם לא יהודי), עשר נשים, עשרה ילדים, ושמונה עשר גברים, והפצועים עשרות רבות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר