ארכיון חודשי: אוגוסט 2017


דיר יַאסין-עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא הסב ועקיבא הנכד

הייתי בתפקיד סגן מפקד האזור בחבל שתיים. המפקד היה יונה בן ששון.

ביום חמישי, ב־8 באפריל, ראיתי קבוצות של בחורים המסתובבים ליד בית החרושת בבירה בגבעת שאול, וכן ליד מאפיית המצות. על שאלתי מה מעשיהם, ענו לי, שנשלחו על ידי ״ההגנה". חשדתי שהעניין אינו חלק. היו לפקודתי בבית היתומים ״דיסקין" עשרים איש, וכמעט פרצה מריבה בין אנשי לבין הבאים. אחד מהם קרב אלי ואמר לי, שהוא איש הקשר בין הלח״י לבין "ההגנה". הזמנתי אותו למפקדה, ודרשתי ממנו הסבר לסיורים של אנשיו. הוא הגיב בתימהון: "כלום לא קיבלת הודעה משאלתיאל״? עניתי שאין בידי שום הודעה, ומוטב שיסתלקו מן המקום. האיש נסע לשנלר, חזר שנית, ואמר: "עלי לתת לאנשי לח״י בסיסים להתקפה על דיר יאסין, עין־כרם וקולוניה״. באותו מעמד קיבלתי קריאה טלפונית ממפקד החבל, יוסף ברנון, והוא אמר לי, שאם יפנו אלי מטעם לח״י, עלי לתת להם חיפוי לנסיגה, כיוון שהם עומדים להתקיף. לא רציתי להסתפק בהודעה בעל־פה, וביקשתי שישלח לי את ההוראה בכתב; קיבלתי הוראה בכתב באותו נוסח. ביום חמישי בערב התחילו אנשי לח״י להיערך במרתף של בית החרושת לבירה בגבעת שאול. בשתיים בלילה התכוונו להתקיף את דיר יאסין. למרות התנגדותנו, וכשראיתי כי לא אוכל לשנות את החלטתם, הזמנתי את מפקד הלח׳יי כדי למסור לו כמה פרטים על הכפר.

סיפרתי לו שקיימות שם שתי תעלות, וכי יש בידי הערבים נשק ותחמושת לרוב. הזהרתי אותו מן התעלות המהוות סכנה, והוא התייחס לאזהרותי ברצינות (ואמנם, בהמשך הם נכשלו בתעלה, כפי שניתן היה לצפות). ההתקפה התחילה בשעה ארבע לפנות בוקר, במקום בשעה שתיים. אנשי לח״י התקיפו מבית החרושת לעורות בגבעת שאול, ואנשי אצ״ל התקיפו מיפה־נוף.

הם נהדפו, וכל הפעולה נכשלה. נשארו פצועים בשדה הקרב, ואי אפשר היה לחלצם באמבולנס הנהוג על ידי ביבי. תחמושתם כמעט אזלה. ראיתי שהמצב נעשה מסוכן, ומסרתי להם 1,500 כדורים, ללא הוראה. כשלא השיגו תוצאות גם בכך, נתתי להם 11 רובים איטלקיים וסטנים. גם את הלואיסגן שהיה ברשותי מסרתי להם, אבל הם לא הצליחו לחלץ את הפצועים. ביקשתי עזרה. הגיעה מחלקה של הפלמ׳׳ח, והם יצאו מיד מן השטח הפתוח של שדה התעופה. אחר שלושת רבעי השעה חזר מפקד הפלמ״ח, ביקש לקרוא את מפקדי האצ״ל והלח״י והודיע להם, שכל קני ההתנגדות ועמדות הנשק כבר חוסלו. נשאר רק ״הברן", וכי לא כדאי להרוס את הבניין בגללו. הוא הוסיף שאנשיהם משתוללים, וכי רצוי שילכו להשליט סדר. הם החזירו את אנשיהם. בינתיים הגיעה קריאה טלפונית מן המהנדס שטיין, שהצבא הגיע, וכי עלי לעזוב הכול כדי לצאת אתם לשער הגיא, למערכה השנייה, ולהשלים את מלאכת תיקון צינור המים.

באין ברירה יצאתי לבדי עם הבריטים, אך לא מצאתי פועלים בשער הגיא, בסריס (היום בית מאיר) נאמר לי, שבאותו יום מתקיימת הלוויה של עבדול קאדר אל חוסייני, ויש להניח ששום ערבי לא יופיע לעבודה. חזרנו, ובדרך שאל אותי הקצין הבריטי מה עליו לדווח. הצעתי לו שימסור כי אין ערבים. באבו גוש עצרה אותנו המשטרה. קצין ערבי הסביר לבריטי על המצב, על מותו של חוסייני, ועל כך שההרים מלאים ערבים. למחרת היום תיקנו הערבים ביוזמתם את הצינור, לאחר השלמת העבודה בשער הגיא. חזרתי אל דיר יאסין. אצ״ל ולח״י כבר עזבו את מקום המערכה בדיר יאסין. אני הועמדתי למשפט על שמסרתי להם תחמושת בלי רשות. התקשרתי עם בר נון, והוא שלח פלוגה של גדנ״עים צעירים לשמור על דיר יאסין.

 

מדברי עקיבא על חלקו בפרשת דיר יאסין

הם לא היו מסוכנים

על היחסים בין תושבי דיר יאסין לשכניהם היהודים, מספר עקיבא אזולאי – אז מפקד אזור גבעת שאול ואיש ציבור, ששימש בין היתר סגן ראש עיריית ירושלים ולאחרונה פרש לגמלאות: ״היחסים בינינו לבין אנשי הכפר היו מצוינים. היה בינינו הסכם חתום, שעליו חתמו קצין המשטרה נחום בושמי בשם הסוכנות היהודית, מוכתר השכונה פרי פרידמן ואני, ששימשתי אז סגן מפקד האזור. בשם דיר יאסין חתם על ההסכם המוכתר ונכבדים מבני הכפר. בהסכם נאמר, שאנו מתחייבים שלא לתקוף האחד את השני ובמידה ויגיעו 'פידאיון׳ (הכינוי לאנשי הכנופיות), יודיעו לנו אנשי הכפר על כך. הם בהחלט עמדו בהסכם״, מדגיש אזולאי ומוסיף: "היו בינינו סימנים. כשהגיעו כנופיות לכפר, היו אנשי הכפר תולים כביסה צבעונית על אחת המרפסות למשך כל היום. בלילה, הם היו פשוט מאותתים לנו״. עם זאת, מציין אזולאי כי אחיו של מוכתר הכפר לא תמך בהסכם ומדי פעם נורו על ידו יריות לעבר גבעת שאול. אנשי גבעת שאול לא הגיבו. "היינו רצים מבית לבית, כדי לוודא שלא ישיבו באש ושההסכם יכובד. אלו בהחלט אינן כנופיות. גם כוחות עיראקיים לא היו בכפר כפי שדווח". הקשר בין תושבי גבעת שאול ואנשי דיר יאסין נעשה באמצעות משה עובדיה, שכנו של אזולאי, שמונה לקשר. עובדיה ביקר יום יום בדיר יאסין. "ידענו בדיוק מה כמות הנשק שעמדה לרשותם". מהרהר אזולאי ונזכר: "היה שם ברן אחד בבניין בן שתי הקומות שבכניסה לכפר, שלושה סטנים ושישה או שבעה רובים אנגליים. היו גם כדורים ורימונים. זה היה כל הנשק שהיה בכפר. בכניסה לכפר היו תעלות, שעומקן הגיע לכדי שלושה מטרים".

עקיבא אזולאי מתגורר עד היום בגבעת שאול. ממרפסת ביתו נשקף האזור שבו שכן פעם הכפר דיר יאסין, על רקע הנוף הקסום של הרי ירושלים. הוא משקיף אל הנוף ובמבט מהורהר הוא קובע, כי אנשי דיר יאסין לא היו מסוכנים יותר מאנשי כפר ערבי אחר כיום. אם רצו לגרשם ניתן היה לעשות זאת בדרך אחרת, כפי שנעשה בליפתא או במוצא. הוא משוכנע, כי לו נשארו תושבי הכפר, היתה מתפתחת אתם מערכת יחסים טובה, כזו שהתפתחה עם תושבי אבו גוש. מ.ב., עקרת בית ישישה, תושבת גבעת שאול מספרת, כי נהגה לקנות מערביי דיר יאסין ביצים וירקות. ״לא פחדנו מהם״, היא אומרת. ״הם לא היו מסוכנים כמו שאלה מהאצ״ל והלח״י תיארו אותם״.

 

״בתנאי שלא נהרוג ילדים,׳

על הערב שקדם לפעולה מספר עקיבא אזולאי, כי אנשי הלח״י התרכזו בבית החרושת לבירה ואנשי האצ״ל ישבו ביפה־נוף ובבית־הכרם. עובדיה הקשר התלבט אם יש להזהיר את השכנים הערבים, כדברי ההסכם. בגבעת שאול ניכרה תכונה, והערבים מדיר יאסין החלו לאותת. עובדיה סבר, כי אם לא ישיב לאיתותים, יבינו הערבים את חומרת המצב ויברחו. כוחות האצ״ל והלח״י נכנסו לכפר בשעה 4.00 לפנות בוקר. על־פי הודעת האצ״ל, הוזהרו התושבים ברמקול. טיעון זה של ד.א., תושב גבעת שאול, מעלה חיוך מר על שפתיו, ״הם השתמשו ברמקול, אבל, זה כבר היה לאחר מעשה. שמענו את הרמקול רק ביום שישי במשך היום״. עזרא יכין, סופר ובעל גלריה לאמנות בירושלים, נמנה עם אנשי הלח״י שפשטו על דיר יאסין. הוא ידוע בכינויו "אלנקם". נפגשתי אתו בחנותו בבירה. לאחר שיחה ארוכה הודה לפני"אלנקם", כי הרמקול אכן עמד מחוץ לכפר. ״הרכב לא הצליח להגיע בגלל המחסומים שהיו במבואות הכפר. כיסינו מחסום אחד ונתקלנו באחר, וזה עיכב את השיירה". הוא נזכר כי "לפני המחסום השלישי החלטנו שאין יותר לאבד זמן ואז הרמקול קרא לתושבים להתפנות". היה זה בחצי הלילה. תושבי הכפר נמו את שנתם. לאחר שהצגתי שנית את נושא הרמקול, הביע יכין ספק אם תושבי הכפר שמעו בכלל את ההודעה. "הם שמעו אולי את קולו של הרמקול שהעיר אותם, אבל, הם אפילו לא זיהו אותנו ואז, התחילו לירות בנו. הבעיה היתה לכבוש את הכפר, ולא הטריד אותנו אם נשאיר נשים וילדים״.

יכין מציין, כי היו בין מבצעי הפעולה גם כאלה שהנושא הטרידם. ״לא ניתנה לנו פקודה להרוג נשים וילדים. להיפך״, הוא מדגיש, ״אמרו שהאצ״ל נאות לבצע את הפעולה ביחד אתנו, בתנאי שלא נהרוג נשים וילדים״. מחצית ההרוגים בדיר יאסין היו נשים וילדים. הוסיפו לירות בהם גם לאחר שנמלטו לעבר ההרים״.

בס"ד ליקוטים לפרשת ואתחנן מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת ואתחנן מאת יצחק פריאנטה

ואתחנן אל ה" בעת ההוא לאמר [ג\כג] למה אומר מדרש תנחומה כדי שיכנס לארץ ישראל זה שאמר הכתוב שמעה אלוקים רינתי ואל תתעלם מתחינתי אמר מה אתה מבקש אמר לו מקצה הארץ אליך אקרא בעטוף לבי אמר לו השם רב לך אל תוסף אמר לו משה ריבון העולמיפריינטה יצחק...ם אתה קראתני משה עבדי שנאמר לא כן עבדי משה[במי יב ז] אני עבד וליוויתן עבד ואני מתחנן לפניך והוא מתחנן לפניך שנאמר הרבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רבות[איוב מ כז] תחינת לוויתן שמעתה וכרתה עמו ברית וקימתו שנאמר היכרות ברית עמך תיקחנו לעבד עולם  ואני עבדך ואמרתה לי הנה אנוכי כורת ברית[שמות לד י] ולא קימתה אלא אמרתה ומות בהר אשר אתה[דברים לב] ולא עוד אלא כתבתה בתורתך ואם אמור יומר העבד אהבתי[שמות כא ה] ואני אהבתי אותך ותורתך ובניך לא אצא חופשי איני מבקש למות והגישו  אדוניו ועבדו לעולם[שמות שם ו] ולא קימתה עימי ועכשיו בבקשה ממך שמעה אלוקים רינתי  ואל תתעלם מתחינתי אמר השם רב לך בעל הדין [אדם הראשון] שלך כבר  הוציא עליך גזירה שתמות וכל הבריות כמותך אדם הראשון שאכל מן האילן גזר מיתה לכול.

ואתחנן אל ה אומר ילקוט שמעון 515 תפילות התפלל משה בשביל [אעברה נא] והשם לא הסכים  והשאלה מה הבעיה בשביל השם שייתן לו למשה להיכנס ויראה רק לעבור פרוש לא נתן למשה להיכנס לארץ כי השם פחד שמה יכנס וישבע שלא יצא כמו שעשה רבי יהושוע בן לוי למלאך המוות שנטל חרבו ונכנס לגן עדן ונשבע שלא יצא וזהו הסיבה שהשם לא נתן למשה אפילו לעבור לראות בלבד והמדרש אומר שמשה בקש מהשם להיכנס אפילו כבעל חי אוכל עשב או אפילו כציפור והשם לא נתן לו לעבור כי אם לראות מרחוק.

אעברה נא  ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה הלבנון [ג\כה] אומר ילקוט שמעון ראשי תיבות הריגת רבי עקיבה באמירת אחד [נא] ראשי תיבות נבוזרדאן אספסינוס ראה ברוח הקודש על חורבן בית המקדש והריגת רבי עקיבה והרוגי מלכות ורצה בתפילתו שיכנס לארץ וימנע דברים אלו ולא יחרב המקדש אך רבות מחשבות בלב איש ועצת השם תקום.

ואתחנן אומר שמנה לחמו ואתחנן גמ" [בכוונת הלב] להורות שכל תפילה צריך להיות בכוונת הלב ותפילה בלי כוונת הלב היא כגוף בלא נשמה וצריך גם כן לדבר בשפתיים ולהוציא התיבות בשפתיו ולומר התפילה גם בפיו לכן אמר אחר כך לאומר שצריך לומר התפילה בפיו עם כוונת הלב ואתחנן גמ" [תפילה] שהוא אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה ואתחנן אל ה" בעת ההיא לאמור  גמ"[ זהו ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה] בזה מרומז שצריך להתפלל שלשה פעמים ביום.

ויתעבר ה" בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה" אלי רב לך אל תסף דבר אלי עוד בדבר הזה[ג \כו]  אומר שמנה לחמו הם האבות שגם הם לא חטאו ומתו [רב לך] בג" דאברהם גם יצחק כן יעקב על כן אתה מוכרח בזה להמתין עד לעתיד לבוא לאחר תחיית המתים שאז יבולע המוות לנצח ואז תבוא עם האבות אל הארץ ועתה ראה רק בעיניך ושמה לא תעבור עתה רק לעתיד לבוא לאחר תחיית המתים אז תבוא שמה.

בכל קראנו אליו זו תפילה [בכל קראנו] בג" [אבות] ששלוש התפילות תקנום האבות אומר שמנה לחמו.

להוריש גוים גדולים ועצומים ממך מפניך להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה [ד\לח]  אומר שמנה לחמו ראשי תיבות [לגוג] גוים גדולים ועצומים מכם ראשי תיבות מגוג שעתיד גם כן להוריש גוג ומגוג ממך מפניך כמו שהוריש הכנעני והאמורי מפניך.

עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה  וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה [ג\כז] אומר רבינו בחיי אדם הראשון ממזרח למערב נוצר פניו למזרח אחוריו למערב שנאמר[תהילים קלט] אחור וקדם צרתני צדו שהיה למזרח קבע בו מאורות ונקרא פנים כנגד פני החמה צדו שהיה למערב נקרא אחור כנגד אחורי החמה שאין בה אורה צדו שהיה לדרום שהחמה משתמשת בו תמיד נקרא ימין האדם משתמש בכל מלאכה צדו שהיה לצפון שאין החמה משתמשת בו כל עיקר נקרא שמאל כך שמאל של אדם בטל מלאכה.

כי לא תעבור את הירדן הזה אומר רבינו בחיי והנה יעקב החוט המשולש באבות המרכבה זכה בזה שנקברו בארץ גופו ועצמותיו ויוסף לא זכה בגופו אלא בעצמותיו ומשה הגדול מקולן לא בגופו ולא בעצמותיו והיה רצון השם שלא יכנסו עצמותיו לארץ לכבודן של ישראל שמתו במדבר ולא נכנסו עצמותיו לארץ לכבודן של ישראל שמתו במדבר ולא נכנסו עצמותם לארץ ועוד כל אותם שמתו בגלות בחוצה לארץ והייתה נפשם משומרים לבוקר הגאולה לבאר שיזכו הכול לתחיית המתים ושיקומו עמו.

ואתי צוה ה" בעת ההיא ללמד אתכם תוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה [ד\יד]  אומר אור החמה אמרו לעשותכם ולא לעשות אותם על פי מה שמובא במדרש שרמ"ח אברים ושס"ה גידים מכוונים נגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה שכל מצווה שאדם עשה או נמנע מלעשות עבירה הוא מתקן בזה אבר או גיד מגופו כנגד המצווה ההיא נמצא שעל ידי קיום כל המצוות יתוקנו כל אבריו וגידיו וזהו שאמר לעשותכם לעשות אתכם והיינו שעל ידי החוקים והמשפטים האלה תהיו אתם עשויים ומתוקנים.

כי אנוכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן  ואתם עוברים וירישתם את הארץ הטובה הזאת [ד\כב] אומר אור החמה בשם האר"י ז"ל לכאורה קשה שהרי מאחר שהוא מת פשיטא שאינו עובר את הירדן ורשי נרגש מזה וכתב אף עצמותיו אינם עוברים אבל משה ידע בעצמו שאינו מתגלגל כמו אהרון כמו שכתוב ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום היום מלאו ימי ושנותיי לא אוכל עוד לצאת ולבא בגלגול מוסיף האר"י ז"ל הטעם שאין משה מתגלגל עוד לפי שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר[איוב לג כט] ומשה התגלגל כבר 3 פעמים משה נוטריקון [משה/שת/הבל] ומאחר שזו ביאה ג אינו מתגלגל עוד אמור מעתה שזהו כוונת הכתוב כי אנוכי מת בארץ הזאת ואם תאמר שאחזור בגלגול ואבא לארץ ישראל לכך אמר אינני עובר אפילו לאחר המיתה על ידי גלגול שהוא אחר המיתה את הירדן הזה.

בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים [ד \מו] אומר אור החמהאפשר שבא הכתוב לרמוז לנו מה שאמרו חז"ל בגמרא[ברכות נח] כשאדם עובר לפני עבודה זרה יאמר בית גאים יסח השם והנה ראשי תיבות של ב ית ג אים   י סח השם הוא בגיא והיינו מול בית פעור שהוא מקום עבודה זרה וזהו שאמר בעבר הירדן רוצה לומר כשה האדם עובר שם.

שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציווך ה" אלוהיך     [ה\ יב] אומר אור החמה  ובדברות ראשונות נאמר זכור את יום השבת לקדשו ואמרו חז"ל בגמרא [ראש השנה כז] זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ונראה הכוונה בזה כי הוא נגד בני אדם שמחליפים בגדים טובים לכבוד שבת ומדליקים נרות עושים קידוש וכו… ומצד אחד מחללים את השבת על ידי עבודה ומדליקים אש ומבשלים ואומרים שזהו מכלל עונג שבת ואחר כך מה שמדליקים נרות ומקדשים זהו רק לזיכרון בעלמא שהיום שבת ולא מתוך כוונה לשמור את השבת כהלכה וזהו שאמרו חז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו לרמוז שצריך שניהם ביחד לעשות כל הדברים הנזכרים לזכור שהיום שבת ולכבדה מימי החול וגם לשמור עצמו מכל מה שאסרה התורה ולכן נסמכה מצות שמירת שבת למצות כיבוד אב ואם לומר לך שמלבד השכר של עיקר מצות שבת יש בה גם מצות  כיבוד אב ואם שינוחו מדינא של גיהינום כאשר זרעם שומרים שבת אפשר שבא בדרך רמז לומר שמלבד עיקר המצווה של שמירת שבת יש גם מצות של כיבוד אב ואם של אבינו שבשמים ואמנו השכינה ונאמר וינח ביום השביעי וזה נחת רוחו ורצונו ואנו בניו מחויבים לכבד אותו.

ונתנם השם אלוקיך לפניך והכיתם החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית ולא תחונם [ז /ב] אומר רבינו בחיי   כמה גדול כוח התורה שהיא נדרשת לכמה טעמים עד שאפילו תיבה אחת היא מתפרשת לכמה עניינים לפי הניקוד ובהתנועע  הניקוד תתנועע התיבה כי האותיות הן הגוף והניקוד הוא הנפש וכן אמרו וידוע כי אין לגוף תנועה בלתי הנפש ובהתנועע הנפש יתנועע הגוף לכל פנים ולכל צד כן הנקודה באותיות התורה בהשתנות הניקוד ישתנה העניין ולכך היה העניין מוכרח  בספר תורה שיהיה בלתי מנוקד כדי שתתפרש התורה לכמה פנים מבלתי כוונת הפסוק ומכאן יתבאר לך השם הגדול באותיותיו כי ישתנה ענינו לפי השתנות ניקודו וכבר כתבתי מזה בפסוק [במדבר יא] ואם ככה את עושה לי .

שמע ישראל ה" אלוקינו ה" אחד [ו\ד] אומר הרב מימון בן-עטר בספרו טעמי המקרא  האות [ד] כתיב רבתי ונראה לי הטעם בהקדים מה שאמרו [ מסכת ברכות ח] אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית-המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא [ד] אמות של הלכה בלבד על פי זה אפשר לומר שהאות [ד] רבתי רומזת לארבע אמות של הלכה שיש להקב"ה בעולמו. טעם אחר : מצאתי בספר ליקוטים מפרדס שכתב שמצינו בארבעה שאין להם זוג ואלו הם:  הקב"ה, וישראל והתורה ומשה. בקב"ה כתיב : ה" אחד, בישראל כתיב: גוי אחד, במשה כתיב: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, והתורה היא אחת, עד כאן ובכן על פי הקדמה זו אפשר לרמוז באות [ד] על הארבעה שהם מיוחדים שאין להם זוג שאפשר לומר עליהם שהם אחד.

ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו  [ ז /י] אומר רבינו בחיי אמר רבי יאשיה מפני שלושה דברים השם מאריך אף לרשעים בעולם הזה שמא יעשו תשובה או עשו כבר מצות השם הוא משלם להם שכר בעולם הזה או שמא יצאו מהם צדיקים  שכך מצאנו האריך אפים לאחז יצא ממנו חזקיה האריך אפים לאמון יצא ממנו יאשיה לשמעי יצא ממנו מרדכי אף על פי שאלו אינם בכלל שונאיו כי שונאיו הם אנשים הכופרים אשר כיחשו בשם ובאלו יאמר הכתוב להאבידו וכן באר דוד עליו השלוםאיש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת כלומר שלא יבין חוקי מידת הדין הנקראת זאת היאך היא נפרעת מן הרשעים וזהו שאמר בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להישמדם עדי עד כי הצלחתם ושלוותם בעולם הזה אינה אלא לפי שעה ולכך המשיל אותם לפריחת העשב אבל סופם שיובדו מן העולם הבא זהו שנתן טעם להשמידם עדי עד ודרשו חז"ל [משלי יח] שאת פני רשע לא טוב שאת פני רשע בעולם הזה לא טוב הוא בעולם הבא וכן צדיק בהפך מזה מענישו על מיעוט עונות שבידו למען ינקה ויהיה זכאי לחיי העולם הבא.

ואהבתה את ה" אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך [ו\ה] אומר הזוהר הנגלה אמר רב אבא : ואהבתה מי שאוהב את השם מתעטר בחסד מכל הצדדים ועושה חסד עם כל ישראל ואנו חס על גופו ועל ממונו מנין מאברהם כמו שלמדנו שמאהבתו לשם לא חס על ליבו ועל נפשו ועל ממונו ועל גופו מנין על ליבו שלא הביט אל רצונו מפני אהבתו לקונו על נפשו שלא חס על בנו ועל אשתו מפני אהבתו לקונו על ממונו שהיה עומד על פרשת דרכים ומכין מזון לכל העולם לפיכך התעטר בעטרה של חסד כמו שנאמר חסד לאברהם ומי שמתקשר באהבת קונו זוכה לזה ולא עוד אלא שכל העולמות מתברכים בזכותו זהו שאמר הכתוב וחסידך יברכוך אל תקרא יברכוך אלא יברכו [כ"ה] בזכותו נמשך שפע  למלכות הקרויה כ"ה.

ואהבתה את ה" אלוהיך ממשיך הזוהר הנגלה באומרו שלוש עשרה מצות כאן בימין הרי אחת בכל לבבך שתים ובכל נפשך שלש ובכל מאודך ארבע ושיננתם לבנך חמשודברתה בם שש בשבתך בבתיך שבע ובלכתך בדרך שמונה ובשובכך תשע ובקומך עשר וקשרתם לאות על ידך אחת עשר והיו לטוטפות בין ענייך שתים עשרה וכתבתם על מזוזות בתיך ובשערך שלש עשרה  13 מצות  אלו תלויות בימין והשמאל כלול בימין וכך צריך להיות ובכל זמן שהשמאל מתעורר הימין שורה בו בתחילה ולפיכך אם ישראל זוכים השמאל נכלל בימין ואם לא הימין נכלל בשמאל ושולט השמאל.

וכאשר בא רבי שמעון ממשיך הזוהר הנגלה ואומר הרי פרשת קריאת שמע ודאי רמוזים בה עשרת הדיברות כמו שנבאר וכך הוא ודאי והיו הדברים האלה כללם  של עשרת הדיברות ולפיכך עשר מצות יש כאן כנגד עשרת הדיברות של התורה ואלו הן ושיננתם לבנך/ ודברתה בם /בשבתך בביתך /ובלכתך בדרך /ובשכבך /ובקומך/ וקשרתם לאות על ידך/ והיו לטוטפות בין עינך /וכתבתם על מזוזות ביתך /ובשעריך/    הרי עשר כנגד עשרת הדיברות ועל כן פרשיות אלו כלל גדול בתורה הן אשרי חלקו של מי שמשלים אותן פעמים בכל יום שהרי שמו הקדוש מתקדש בפיו כראוי.

שמע ישראל : מדוע מכסים את העיניים עם כף היד בעת קריאת שמע

שמע       ישראל    יהוה       אלוהינו     יהוה     אחד

410            541       26               108         26          13     סך הכלל בג" 1124

זרת          אמה        קמיצה          אצבע         בוהן

607           46            245           163            63                סך הכל בג" 1124

 

דברי המחבר הבאתי את הנוסחה הזאת כאן כדי לעורר את גודל המצוה ואיך אנו נתיחס באמירת שמע ישראל עם כל הכוונות שלה לעורר את רחמיו של הקב"ה עלינו ועל כל עמו ישראל באהבה

והיה כי יביאך ה" אלוהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך  לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בניתה [ו\י] אומר ילקוט מעם לועז כאן מזהיר אותם מושה כשתיכנסו לארץ ותמצאו הכול מוכן לפניכם ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב ומלבד זה יתיר לך השם לאכול מכל טוב שתמצאו בבתיהם ואפילו קותלי חזיר שהם מחזיקים תלויים בבתיהם מיובשים בשבע השנים שתעסקו בכיבוש הארץ ואכלת ושבעתה שלא תהיו דומים לאותם העשירים שיש להם מכל טוב ומחסרים נפשם ואינם אוכלים שאין השם נותן להם שליטה בנכסיהם ולא כאותם האנשים שיש להם אוכל ואוכלים אבל אין להם שמחה באכילה מחמת דאגות אחרות שאינן חסרות והיה נוח להם לאכול פת קיבר שלא תהיה להם דאגה בלב ולכן אני מזהיר השמר לך פן תשכח את השם אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.

כי אל רחום ה" אלוהיך לא יפרך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם [ד\ לא] אומר ילקוט מעם לועז ובשעה שרואה השם הגויים השרויים בטובה ובשלום ושלוה ומסתכל במקומות העבודה זרה ואת בתיהם המפוארים ומסתכל בבית המקדש החרב ונתון לשלטון הגויים ואנו שרויים בצער גדול כל זה באותה שעה מתקנה השם מזדעזעים השמים והארץ ומתייראים שמא בה השם להחריב העולם ומכאן הרעש הנעשה מזמן לזמן ומיום שחרב בית המקדש לא היה שחוק לפניו יתברך על שלקח הגדולה של ישראל ומסרה לאומות ונתמעטו כנפות החיות הסובבות את כיסא הכבוד  שבזמן שהיה בית המקדש קיים היו להם שש כנפים כמו שנאמר שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד ומשחרב בית המקדש נתמעטו כנפיהם ואין להם אלא ארבע כמו שנאמר ביחזקאל וארבע כנפים לאחת להם[יחקאל א] וכן נתמעטה פמליית המלאכים המשמשים לפניו יתברך וכן הרקיע נראה בטהרתו אלא עננים מכסים זיו שלו בכמה מקומות ויש מקום אחד בשמים הנקרא ירושלים והוא מכוון נגד ירושלים שלמטה ונשבע השם שלא יכנס לירושלים של מעלה כל זמן שירושלים של מטה חרבה ועתיד השם בכבודו ובעצמו יבוא ויגאלנו שלא היה כן בגלות ראשונה שעלינו מבבל לארץ ישראל ובנינו הבית כי בגאולה העתידה השם בעצמו יבוא ויגאלנו.

אומר אהבת חיים בהפטרה כתוב נחמו נחמו פעמים אמנם שיש הרבה מדרשים ואגרות אבל כאן הבאתי בשם ילקוט שמעוני על מה שכתוב פעמים, נחמו נחמו עמי, נחמוה עליונים- נחמוה תחתונים- נחמוה חיים- נחמוה מתים- נחמוה בעולם הזה – נחמוה בעולם הבא, נחמוה על עשרת השבטים- נחמוה על שבט יהודה ובנימין,- שכתוב שתי בכיות בכח תבכה על בית הראשון ועל הבית  שני לכך נחמו נחמו עמי. כתוב חטאו בראש כמו שכתוב נתנב ראש ונשובה מצרימה- ולקו בראש כמו שכתוב כל ראש לחלי- ומתנחמים בראש ויעבר מלכם לםניהם ושם בראשם- חטאו בעין ומסקרות עינים- ולקו בעין עיני עיני יורדה מים- ומתנחמים בעין כי עין בעין יראו בשוב השם ציון,- חטאו באוזן, ואזניהם הכבידו ולקו באוזן ואזניהם תחרשנה- ומתנחמים באזן ואזניך תשמענה דבר- חטאו באף והנם שולחים את הזמורה אל אפם ולקו באף אך אני אעשה זאת לכם- ומתנחמים באף ואף גם זאת בהיותם,- חטאו בפה דובר נבלה ולקו בפה ויאכלו את ישראל בכל פה- ומתנחמים בפה אז ימךא שחוק פינו- חטאו בלב ולבפ שמו שמיר משמע, ולקו בלב וכל לבב דוי ומתנחמין בלב דברו על לב ירושלים-חטאו ביד, ידכם דמים מלאו, ולקו ביד נשים רחמניות, ומתנחמין ביד יוסף השם שנית ידו- חטאו ברגל וברגליהם תעכסנה, ולקו ברגל בטרם יתנגפו רגליהם, ומתנחמים ברגל, מה נאוו על ההרים רגלי מבשר- חטאו בזה, כי זה משה האיש, ולקחו בזה על זה היה דוה לבנו, ומתנחמים בזה, ואמר ביום ההוא הנה אלוהים זה,- חטאו בהוא, כחשו בשם ויאמרו לא הוא, ולקו בהוא והוא נלחם בם, ומתנחמים בהוא, אנכי הוא מנחמכם- חטאו באש והאבות מבערים את אש, ולקו באש ממרום שלח אש, ואנכי אהיה לה נאום השם חומת אש סביב- חטאו בכפלים חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפלים, כי לקחה מיד השם כפלים בכל חטאתיה, ומתנחמים בכפלים נחמו נחמו עמי. יהי רצון שכל הנחמות יתקימו בדורנו ובימנו אמן.

י  צ  ח  ק     פ  ר  י  א  נ  ט  ה

Joseph Toledano Epreuves et liberation-Une promotion discriminatoire

 

epreuves-et-liberationJoseph Toledano

Epreuves et liberation

Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Une promotion discriminatoire

Les plus importantes mesures prises par la Résidence en faveur de la promotion des nouvelles générations et qui devaient effectivement contribuer à ce bénéfique retour au calme conduisirent, dans la pratique, à ignorer sinon à exclure les Juifs, victimes de leur avance culturelle. Ainsi l'octroi de bourses d'études supérieures en France était réservé aux seuls élèves méritants des collèges franco-musulmans, de même pour l'ouverture à la fonction publique dans l'administration moderne du Protectorat (celle traditionnelle du gouvernement chérifien était depuis toujours fermée aux Juifs, en raison de sa base religieuse). Une ouverture, certes encore fort timide s'arrêtant aux postes subalternes, et de fait limitant sévèrement sans légiférer sur le sujet — l'admission de candidats juifs, comme le justifiait le chef de la Direction des Affaires Politiques, le futur général Guillaume, (lettre du 28 avril 1938) :

« La politique indigène du gouvernement fait que maintenant un certain nombre d’emplois de fonctionnaires seront offerts par concours aux sujets marocains. La nécessité d'une limitation du nombre des Israélites appelés à bénéficier des dispositions nouvelles n 'avait pas échappé à la Direction des Affaires Politiques, mais le projet d'arrêté viziriel du 20 février 1938 ne comporte aucune restriction.

II a paru aux Marocains qu'il favorisait les Israélites et ce sentiment n'a pas manqué de s'extérioriser à Casablanca et Rabat notamment. Dans son numéro du 15 mars 1938, le journal La Voix Nationale s'est fait l'écho de ces inquiétudes dans un article intitulé : Première réalisation — mais au profit de qui ?. Il faut reconnaître que le résultat du concours organisé en février par les PTT pour le recrutement de 15 agents indigènes est éloquent : 359 candidats se sont présentés, dont 135 Israélites. 9 Juifs furent reçus et 6 Musulmans… »

Désormais, on fit en sorte que cette mésaventure ne se reproduise pas souvent… Citons, par exemple, les suites données aux protestations indignées d'honnêtes citoyens français contre le recrutement l'année suivante, en 1939, d'un certain Monsieur Bensimon comme agent intérimaire à la poste de Mazagan. Le chef des Services des Postes, appelé par la Résidence à s'expliquer sur ce " manquement ", s'en était " excusé " en mentionnant que le dit Bensimon avait été le seul candidat qualifié. Il s’empressa d'ajouter ? Je dois préciser que mon office a d'ailleurs depuis longtemps adopté la règle tendant à ne recruter des candidats Israélites qu'à défaut de candidats musulmans ou français ayant des titres suffisants et que d'ailleurs, il avait décidé de licencier l'assistant intérimaire Bensimon à compter du 23 juin 1940, ceci, avant la publication officielle de toute législation antijuive…

Dans cette atmosphère d'hostilité et de suspicion, un regrettable malentendu provoqua des alarmes bien inutiles. Le 10 avril 1938, les membres du Comité de la Communauté de Fès avec en tête, le Président du Comité de la Communauté, Mimoun Danan, le corps rabbinique et quelques notables, se rendirent, conformément aux usages établis, à Dar El Makina, pour saluer le sultan à son passage. Après la présentation de leurs hommages par les représentants musulmans, la délégation israélite s'avança pour en faire autant. Mais la voiture du sultan se mit aussitôt en marche laissant les représentants israélites en humiliante posture… On ne fut pas loin d'y voir un affront délibéré. Chacun avait en mémoire le précédent cuisant de 1934 quand, de la même manière, la délégation de la communauté de Fès avait été bousculée, à l'heure de présenter ses hommages au souverain. Bien sûr, ce n'était qu'un malentendu, le chauffeur avait simplement démarré en trombe plus vite que prévu… Mais c'est dans la ville voisine, encore une fois, que le drame se reproduisit…

Les incidents de Meknès

Après Casablanca, Meknès. Des papillons émanant du parti d'extrême- droite français, le Parti Social Français de Jacques Doriot, particulièrement actif au Maroc, furent collés dans la nuit du 18 mai 1938. Ils s'étalaient en très grand nombre, dans la ville européenne et la ville indigène de Meknès, sur les devantures de magasins et des commerces appartenant à des Juifs, et proclamaient en grosses lettres : Maison juive, maison de profiteurs, La congrégation juive détient plus de la moitié de nos richesses. Il faut confisquer la fortune des Juifs, faite de vol et d'exploitation pour la restituer aux travailleurs français, Acheter chez les Juifs, c'est ruiner le commerce français !

Les services municipaux s'étaient dépêchés d'effacer ces inscriptions et un calme précaire était revenu dans la ville, connue pour les sympathies d'extrême-droite de ses colons.

Le 10 avril 1939, une banale altercation verbale dégénéra rapidement en un véritable pogrome. Sur la place centrale de la Médina, El Hdim, trois ieunes Juifs, dont un originaire de Safi, reconnurent un coreligionnaire de Marrakech du nom de Simon Pellas. A leur grande surprise, il était habillé en Musulman. Il était venu pour la première fois dans la ville, le mois précédent, comme vendeur d'opuscules de qsidot en judéo-arabe, en lettres hébraïques, imprimés à Casablanca. Entre temps, pour échapper à la misère, il s'était converti à l'islam et se livrait à la mendicité afin de récolter de quoi se rendre à Casablanca. Par moquerie, les jeunes Juifs lui firent remarquer que sa conversion ne lui avait guère rapporté… Aussitôt, Abddallah Ben Haj Lahoucine se mit à appeler à l'aide ses nouveaux coreligionnaires. Il prétendit qu'on voulait le ramener de force au mellah pour le tuer. La rumeur s'enfla et se répandit parmi la foule sur la place centrale de la Médina, El Hdim, où étaient particulièrement nombreux les tirailleurs en permission. Ceux-ci s'en prirent aux jeunes insolents, accusés d'avoir insulté la religion musulmane. Ils ne durent la vie sauve qu'à leur fuite éperdue vers le nouveau mellah tout proche. Les tirailleurs, qui semblaient n'attendre qu'un signal, suivis de la masse habituelle des désœuvrés, graisseurs et portefaix, déferlèrent sur le vieux et le nouveau mellah. Et chacun de se livrer au pillage, de molester les passants et d'attaquer les maisons…

Rapidement, de tous les quartiers de la ville, des manifestants se joignirent à eux. Des témoins rapportent que des ambulances militaires parcouraient les quartiers rameutant les tirailleurs. D'autres affirment avoir vu dans la foule des meneurs européens auprès des assaillants et en particulier, un homme grand aux yeux bleus qui se faisait passer pour un commissaire de la Sûreté de Rabat. Les forces de l'ordre, malgré les appels désespérés, n'intervinrent qu'avec un grand retard, tout à fait inexplicable. Le retour au calme ne se fit que la nuit tombée. Le bilan humain fut lourd. Deux personnes trouvèrent la mort : Elie Amsellem et Fréha Abergel. On comptait 34 blessés dont un qui succomba à ses blessures : Dinar Sayag. Le bilan matériel dépassait le million de francs. Le soir même, Radio Bari rapportait en détails l'événement, confirmant les soupçons de planification. Dans son enquête, un militant de la LICA, la Ligue Internationale Contre l'Antisémitisme, un Juif originaire d'Algérie du nom de Maurice Lévy, agent d'affaires, estimait qu'il s'agissait d'un incident prémédité et pas du tout spontané. Le rapport qu'il adressa au siège de l'association à Paris fit grand bruit, au grand dam de la Résidence qui voulait minimiser l'incident :

« Sur la place Elhdim, un Israélite espagnol, islamisé de fraîche date, racontait son histoire à la foule parmi les charmeurs de serpents et les vendeurs d'illusions. Au terme de son éloge de l'islam et après avoir déversé toutes les insultes et toute sa haine de sa race natale, il procéda à une collecte qui lui rapporta exactement 225francs. Dans cette foule, se trouvaient entre autres deux jeunes Israélites, qui logiquement et naturellement écœurés d'un pareil militantisme, lui firent remarquer qu'il n'y avait aucune gloire à être renégat pour pareille somme. Les tirailleurs marocains offusqués manifestèrent contre cesjeunes gens qui prirent la fuite et demandèrent la protection de la police.

C'est alors que toute la foule des tirailleurs du 1er Régiment des artilleurs indigènes et du 164e'"", que venaient grossir tous les ouvriers indigènes que les fêtes de Pâques rendaient libres, se portèrent, qui en direction du nouveau mellah, qui en direction de Berrima, afin d'encercler les Juifs dans leurs propres logis. Par ailleurs, des indigènes du quartier limitrophe de Beni Mhmed se dirigèrent vers le mellah. Les différentes dépositions recueillies à ce jour nous permettent de pouvoir affirmer que l'histoire du Juif islamisé n'était qu'un prétexte à l'émeute déjà préparée à l'avance. Et en cela, la présence d'Italiens fascistes notoires sur les lieux de l'émeute ne fait que confirmer nos déductions. Ces incidents ont causé la mort de trois personnes dont deux tuées dans leur propre maison et l'autre, à la rue Sekakine et 42 blessés dont 3 peuvent être considérés comme mourants. 7 maisons et 8 magasins ont été entièrement dévastés.

Nous ne comprenons pas que l'ambulance militaire dont la mission est de sauver les blessés, ait au contraire servi à racoler les tirailleurs pour les diriger vers le terrain de leurs exploits…

Il est toutefois réconfortant de constater que l'élite musulmane n'a pas pris part à ces événements qu 'elle déplore. Elle veut nous aider à éviter leur renouvellement dans l'avenir. »

קצצא חנה הצדיקה קינת חנה הצדיקה על שבעת בניה- בשלמותה

 

קצצא חנה הצדיקההשירה העממית

קינת חנה הצדיקה על שבעת בניה

 

ייא עיבאד סועלא מוחריקא, תצווט ביהא פוואדי

הוי המונים, זאת שרפה לוהטת, נצרבו בה בני ממעי

 

מן הממ חנה צדיקה, אתהייזת רוחי וונכאדי

מסבלות חנה הצדיקה, נפעמו רוחי ואנחותי

 

כמן שדדא וכמן דיקא , קצצאת חנה דון עדאדי

היה אסון והייתה צוקה, קינת חנה נושא למעללים

 

חצרא חצרא פי פרד גודווייא, תקררחת חנה בשבעה משווייא

אויה אויה כי בבת אחת שיכלה חנה שבעה שרופים

 

אווילי בלוויל עלא מא זראלהא, וונזדד עליהא חזאני

אוי לי ואבוי על מה אירע לה, ואחדש אבל כפליים

 

שבע אולאד כאנו אילאהא, מלאח צורה לכל עיוני

בנים שבעה היו לחנה, יפי תואר לכל עינים

 

וודבחהום לעדו חדאהא, וותכבבטו מתל זדייאני

טבח אותם האויב מולה, התבוססו כתיישים

 

וולמקרוחא מרמייא, וובדממהום הייא מטלייא

והשכולה בצד זרוקה, ובדמם טונפו מלבושים

 

סמעו ייא סאדאת קצצתהום, וומאדא זרא ביהום

שימעו רבותי, זאת קינתם, וכל מה שקרה אותם

 

קיסר פי סנסלא גיידהום, הומא בסבעא פי חזר אוממהום

קיסר בשושלת הובילם, והם בחיק אמם שבעתם

 

ווטלב מננהום כרוז דינהום, ייאכ יבדלו איסם רבבהום

דרש מהם כפירה בדתם, כי ימירו שם אלוהותם

 

והומא כאנת נייתהום קווייא, פעבאדת ללאה רבב לאזלייא

ולהם הייתה תמימות עצומה, ועם אל עולמות עבודתם

 

פלחין זבד כבירהום וובדא ביה, וסאר ייגוויה בטיב כלאמו

מיד הוציא בכורם ובו התחיל, פיתה אותו בנועם מדבריו

 

וננצר עליה עלאם יוואתיה, וזאב צליב מעבוד קדדאמו

נהג בו אשר יאתה לו והביא עבודה זרה לפניו

 

וקאל סזד אילו וותנאל בכראמו, וסאיין תריד אילכ יוואתיה

השתחווה, אמר, וזכה בכבודו, ומה שתחפוץ גם יאה לו

 

נדק ווקאל ייא בן להזלייא, מא נסזד אילו בלבוהתייא

הביע ואמר בן האלמנה, לא אשתחווה ברמאות לו

 

אבאדן מא נסזד לכסבא ייאבסא, וואלא נבדדל יסם כלאקי

חלילה לכרוע לקורת עץ יבשה ולא אמיר שם יוצרי

 

שמע ישראל מא ננסא, וואלא תקטע בססיף ענקי

שמע ישראל לא אשכח, גם אם בחרב תערוף צווארי

 

אס נהו דינכ ייא בן למנדוסא, לא דין איללאה דין נקי

ומהו דינך, בן  המנודה, אין דין אלא הדת  הזכה

 

פלחין שארעוה ייא מוואלייא, וודבחוה בצפרא הנדייא

ומיד שפטוהו, אנשי, ושחטוהו במאכלת ממורקה

 

פלחין נאדא לכוה חתאני, ווגללסו עלא כרסי חדאה

כאשר קרא לאחיו השני, וסמוך לו על כסא הושיבו

 

קאללו ייא פרכ לגוזלאני, פיק מן נומכ וונתבה

אמר לו : עופר איילים, עורה משנתך והביטה בי

 

אילא סזדרת לצצנאם עייני, תרכע אילו וותצללי חדאה

אם לפסל תשתחווה, ברך תכרע לו, ולידו תתפלל כעת

 

זאתכ חללא מן דוהבייא, בנתי אילאכ כאדם מעטייא

זו הזדמנות יקרה מפז, ובתי לך כאמה תשרת

 

מא נבגי נסזד וואלא נרכע, גיר אילא לרבב לעאלאמינא

לא אובה הלשתחוות ולא אכרע, אלא לריבון עולמים

 

וואמננא ווליה נעבד, הווא אררחים אררחמינא

בו אאמין ואותו אעבוד, כי הוא רחום הרמנים

 

לפריד אצצמיד אעצים לזוואד, הווא רזאנא ומוגיתנא

האחד האדיר אדון היצורים, תקוותנו ומושיעני

 

כאלק לעלווייא וסספלייא, מן דון אזריה ובלא אזרייא

בורא הרים ובקעות, הכל במאמרו בלי עזרתנו

 

ראוודו צולטאן חתתא עייא, וואלא זבד פיה מצאצא

הפציר בו המלך עד שנלאה, ושום תועלת לא מצא בו

 

ווכתרת דהבאן קדר וורראה, נחמד לו ומא נעצאה

ורוב כברי זהב הראהו, אודה לאל ולא אמרוד בו

 

פלחין נאדא לדדבבאח וואתאה, לוויל לוויל עלא מא קאצא

חיש קרה לטובח והופיע, אויה ואבוי איכה אסבול

 

או חנה בראצהא מחנייא, לבסת גראראר מתנייא

וחנה ישבה וראשה שמוט, ולבשה שק אפר כפול

 

דעא בתתאלת אבייאדו, וועלא מובבר קדר גללסו

פקד והביאו את השלישי, ועל כר קטיפות הושיבו

 

קאללו חכם לצנאמי וועבדו, ווזעל יידדיכ עלא ראצו

אמר, היכנע לפסל ואותו עבוד, ידך על ראשו וגע בו

 

מן דהב וולפדדא נתין תקבדו, וומן כייאר לחריר נתי תלבסו

זהב וכסף תיקח בהמון, ומיטב המשי לבגד תלבש

 

ווטלב וותמננא עלייא, וונעטיכ ייא דאוו תחרייא

בקש ושים עלי כל תנאי, אתן כי אתה אור נר ממש

 

פאיין דדמאג צאח לצלטאן, וובדא יעאיירו בלא סתארא

היכן תבונתך, קרא למלך, וחירף אותו בגלו ובתכלית

 

קאללו מאלכ ייא קרעת שייטאן, מאלכ וצלטנתכ כצארא

אוצרותים אינם אלא מנת השטן, הונך ומלכותך למשחית

 

כאפר בללאה חמק ווזהלאן, תחסב תדום פי האד לחארא

אתה כופר משוגע ומטורף, החושב לנצח בעולם החיות

 

ייא זזהלאן ווקת למנייא, מא תדום גדווייא וואלא עסווייא

פזיז, זכור אחריתך, לא תתמיד ימים ולא לילות

 

יזי מלכ למות אילאכ גופלא, וויכטף רוחכ מן זוואהא פאתא

יפתיע אותך מלאך המוות, ישלוף נשמתך מנרתיקה בחטף

 

באס לעקלם מעא דופלא, יסקיכ וותשרבו בללהתא

כוס תרעלה ורוש לענה ישקה אותך ואתה תתנשף

 

בעד צלטנא וולפלאחא, ייכלוכ דדוד וותסיר סמאתא

על אף המלוכה והשררה ונברו בך תולעים ותאבד

 

קאל לכאפר קטעו לוצייא, האדא ללי פססד דיני עלייא

הפסיקו דבריו, פקד הקיסר הכופר, זה המשמיץ דתי ליד

 

בן ררדא ווחדו מדד רקבתו, וונדק אוקאל שמע ישראל

ובן התפנוקים הושיט צווארו, פתח, ושמע ישראל אמר

 

אוממו ווכוואנו פיה ייתבההתו, חתתא דבחו ודדממו סאייל

אמו ויתר אחיו בו מביטים, עש שנשחט ודמו ניגר

 

תראמאת ווממו עליה וועננקתו, ובחרר למות ליהא דלאייל

ניתרה עליו אמו וחיבקתו, עם כאב מות חזק

 

קאלת חנה הנייא הנייא, האדא מא קדדר רבבי עלייא

אמרה חנה, זו מנחה, כי ככה האל עלי פסק

 

מליח צצורא ווזין לקאמא, צאח צלטאן לכוה רראבע

טוב המראה ותמיר הקומה, צווח הקיסר לרביעי במספר

 

קאלו גלס וותנאל כראמא, וואלא תדהס וואלא תפזע

אמר לו : שב והנחל כבוד, בלי תדהמה ובלי פחד נמהר

 

טיע לצנאמי וומשי בססלאמא, נעפו עליכ ווכוואנכ זמיע

כוף לצלמי וסור לשלום, אחוס עליך ועל אחיך בכלל

 

פיסאע נבררח פהאד לקריה, בנצצ צלטאני אילאכ מעטייא

חיש אכריז בזו הקריה, וחצי מלכותי לך שלל

 

חאשה ללאה בכלמא פציחא, מא נעבד ללי אילו חאני

חלילה לאל ואפילו מלה אחת, אותו אעבוד אין שני לעד

 

ייא קיסר נייתנא צחיחא, פי עבאדת ללאה לווחדאני

דע קיסר, כי אמונתנו איתנה בעבודת האל המיוחד

 

יוםלחסאב יום לפדיחא, יבאן םיהא עמאל זמיע לינסאני

וביוםצ החבון והתוכחה, בם יוברר פועלבני אדם

 

וואלא תרמיני פי נאר מחמייא, מא נתרכ רבב לאזלייא

גם אם אושלך באש לוהטת, לא אעזוב אלוהי עולם

 

זאד לכפאר חמייא ווחרזא, צאח לדבבאח צממר כמאמו

נוספו לקיסר עברה וזעם, צווח לטובח, ויוכיח עמלו

 

פלחין דבחוה דביח ננעזא, ווממו חדאה וואקפא קדדאמו

חיש שחטוהו כשחיטת כבשה, ואימו ניצבת מולו

 

קאלת קבלת ייא רבב ררזא,, טלבתי מננכ תרחמלי עדאמו

אמרה, קיבלתי עלי אלוהי התקוות, אבקש רחמים לחילוץ עצמותַי

 

קררבתו אילאכ קרבן הדייא, קבלו ייא רבב לעורצייא

הקרבתיו לך קרבן מנחה, קבלוף ריבוני, לגן עדנַי

 

קאל יזיבו לכאמס ייא חוצרא, ווזעלו תתאז עלא ראצו

פקד להביא את הבן החמישי, ואת ראשו בנזר הכתירו

 

וולבבסו כסווא מוכטארא, אמא ראוודו וואמא סאנסו

והלבישו מחלצה מובחרת, כמה שידלו וכמה הפצירו

 

קאללו סוד לצנאמי בליסתהארא, וואלא תחססמני קדאם גללאסו

לפסלי כרע בסתר, אמר הקיסר, ואל תכלימני למול יושביו

 

סזד אילו בגיר נייא, וועבד רבבכ בלמוכפייא

השתחווה לו אף בלי תום לב, ועבוד אלוהיך בסתר לבב

 

נדק אצבי בלשאן עאלי, צאהר דאהר דון כפייא

הביע הצעיר בלשון רמה, גלוי ונראה ואינו נסתר

 

אוקאל שמע ייא צולטאני, חאשה ללאה מא נפססד ננייא

אמר שמע מלכי, חלילה לי מהשחית לבב בר

 

לקלב ווללשאן סורכאן בתנאייני, פי עבאדת ללאה סוכראן זמעייא

לב ולשון מודים יחדיו, לעבוד האל בשבת ותודות

 

פסכ מננכ האד לוצייא, מא נעבד רבבי בלבוהתייא

הסר ממך זאת הפקודה, כי לא אתכחש בעינים חסודות

 

צאח לכאפר לדדבבאחינא, וקאל דבחוה דבחא קצייא

צווח הכופר לטובחים, ופקד על שחיטה נוראה

 

פסכ לכסווא וותתאז פלחינא, מנין תדבחוה דבחא מעדייא

הסירו המלבוש והנזר הורידו, טבחו אותו והוא בתלאה

 

רוחו משאת מעא צאלחינא, באקי דאיימן פזנאן נקייא

נפשו פרחה עם הטהורים, שם נשאר בגן עדנו

 

אוממו תנדב בראצהא מעררייא, ותגולש אזעל ייא רבבי עלייא

הספידתהו אמו וראשה חשוף, אמרה, אלוהים, עשה למענו

 

חאטט לכאפר בזוז לבאקיין, לוולד סאדס ולאכור שביעו

הביט בכופר בשני הנותרים, הנער השישי והשביעי אחריו

 

לא תכונו כיף כוואנכום עאציין, ומן דבבאח פזעו וונכלעו

כמו אחיכם אל תהיו מורדים, התחלחלו מהטובח ומפחדיו

 

באייעו לצנאמי ייא שאקיין, ווידא לר רקאבקום יינקטעו

השתחוו לצלמי והיו נבונים, כי אם לאו, יותר צוארכם

 

וואיין לפדתו האד לוצייא, נהאעדכום האעד קווייא

אימרוהיכן למדתם מצווה זו, וברית חזקה אכרות אתכם

 

אנא נזעלכום פי מקאם אוולאדי, וואחר צולטאן ולאכור אוזירו

ואכתירכם במקום בני, אחד מלך והשני אליו שר

 

תוורתו למאל בלא עדאדי, ווילכום יכון מאל כתארי

תנחלו אוצרות באין מנין, לכם יהיה הון בלי מספר

 

וותמלכו למדון מעא לבלאדי, ואלא יכון חד נדירו

תומלכו על ארצות ועוד ערים, ולא אוריש לאיש זולתכם

 

וולכאפר מא אילו דררייא, לא אוליד וולא בנייא

ולכופר אין צאצאים, לא בנות ולא בנים

 

מסרע וואזבוה אהלין אננצאחא, מאלכ וצלטנתכ כצארא

השיבו לו אנשים אמונים, הונך ומלכותך שווא ולא כלום

 

לוכאן פי דינכ צלאחת, מא תעטינא עליהא ליזארא

לו בדתך היה כל ערך, לא היית נותן עליה שכר ותשלום

 

קאל למאתל בקול פדאחא, נעלאת ללאה בוהא תזארא

אמר הממשיל בקול גלוי, אוי ואבוי לאותה תמורה

 

מן יביע זננתו אנקייא, בוסכ דונייא למאבאקייא

כי מי יפסיד עדנים, בטינופת עולם מחפירה

 

תנככר לכאפר ווחרז עליהום, ווגדב ווכרז עלא בררא

התחרט הכופר ועליהם זעם, רגז ויצא החוצה

 

וואמר ללדבבאח אין יזיהום, ווידבחהום זוז פמררא

פקד לטובח כי יבוא אליהם, יחד ישחטם בלי חציצה

 

וונדבחו רחמת ללאה עליהום, מעא למלאייכייא רוחהום סאיירא

נטבחו ורחמי האל עליהם, ונשמותם עם מלאכי עליון

 

קאלת חנה הנייא הנייא, שבע וולאדי ללאה הדייא

אמרה לנה, זאת עוד אנחה, שבעת בני קרבן לריבון

 

ווקפת חנה בליזנאדי, וונדמת קצצא ללאה זללו

עמדה חנה בעוז וגבורה, חיברה קינה לאל שמימה

 

ווטלבת לכאפר וולקייאדי, אן ימהלו עליהא קלילו

ביקשה מהכופר ומשריו, בל ירחמו עליה במאומה

 

צאחת אוקאלת ייא וולאדי, עלמו בקצייתנא לאברהם כלילו

צעקה ואמרה, בני,, הודיעו קורותיכם לאברהם אהובים

 

יצחק תקררב ללאה הדייא, וואנא שבעה אולאדי נקייא

הקריב יצחק מנחה יחיד, ואני שבעה בנים טהורים

 

צררדת אולאדהא כי מתל לחיתאן, חדא זמיע כלל אינסאן

שילחה בניה כלהקת דגים, בפני כלל המון אדם

 

צאחת אוקאלת ייא רחמאן, למן עמלתי האד למחאן

זעקה ואמרה לאל הרחמן, למי עוללת המכאובים והדם

 

נדר לכפאר מן לבוסתאן, ייא חאיירא צברי עלא מא כאן

הביט הכופר מתוך הגן, ואמר לנבוכה, סבלי הצרות

 

ייא יהודייא תפדדאת לקצציא, ווצברי עלא האד למוזרייא

הוי יהודיה, תמה העלילה וסבלי כל הקורות

 

מתל חנה מא כאן ייא חדדאר, פי תקות ללאה וזין בליקא

כמו חנה לא היה בנמצא, בצלם האל ויפי היצירה

 

מן ווזההא חשרק נוואר, תדווי כיף יאקותא מוסריקא

מפניה זרחו הפרחים, כאבן ספיר מזרח מובחרה

 

ייא עיבאד עמע פיהא לכאפר, ווקאל ייזווזהא בלחקיקא

הו המוני, חשק בה הכופר, ואיווה אותה לאשה טהורה

 

אנדק אוקאל ייא חורייא, מא סבבהת אילכ חתתא דמייא

הביע ואמר, בת חורין, לא דימיתי לך דמות וצורה

 

נטקי ייא חנה בזמיע גרדכ, אידא כממלת לייא מוראדי

אימרי לי חנה בכל רצונך, אם תשלימי מלוא חפצי

 

ווטלב וותמננא מא ראד קלבכ, יחדר פלחין מן זמיע רראדי

בקשי תנאים כרצון לבבך, יוזמן הכל חיש מארצי

 

והאד למעבוד יכון רבבכ, הווא אוול זמיע גראדי

וזה הפסל יהיה אלוהיך, כי הוא ראש לכל רצון נחשקים

 

וויכון זוואזנא בננייא, וונסרכ מעאכ דררייא

יהיו נישואינו תמימים בשלמות, יחדיו בן זכר נקים

 

סרעת וכא תוואזב זנדיק, מותי נקבל ווהאדא מא יזרא

שקלה בדעתה ובגבורות, אמרה, טוב מותי מעבודה זרה

 

וואס צדיקה בנת צדיק, ענד לכאפר תכון מהזורא

האם צדיקה בת צדיק לכופר תהיה שפחה נחפרה

 

רבי יקתלהא גיר עלא טריק, שמע ישראל בליסתהארא

ימיתני אלוהי על דרכו הישרה, ושמע ישראל לא נסתרה

 

ווהדית רוחי ללאה הדייא, מעא וולאדי בכלאיין נייא

נפשי לאל מסרתי למנחה, עם כל בני בכוונה טהורה

 

לא דין איללא דין משה, ייא סעדאתכ ייא מן יינדא ביה

אין דת אלא תורת מה, אשרי כל ההולכים לאורה

 

טאבת עליה למאל ווננפוסא, הווא יקתלנא זמיעין עליה

נהו אחריו בהון ובנפש, עליה נפשותינו אנו נמסורה

 

אס נהו דינכ ייא בן למנגוסא, כאפר בן כאפר ספיה בן ספיה

כי מה היא דתך בן אלמנה, כופר בן כופר בן מאוסה

 

מא אילאכ חסנא מא אילאכ רזייא, תכון רוחכ פמזלבא מרמייא

אין לך אופי ולא תשועה, רוחך תהיה באפשה רמוסה

 

האייהאת האייהאת קאל כתתפוהא, בעדאב קווי תעדדבוהא

באנחה ונאקה, אמר, כיפתוה, ובעינוי קשה עַנוּהָ

 

ווסאגהא ללכלאב תרמיווהא, ומן זנאבהם נתום זבדוהא

ושוקיה לכלבים השליכו, ובזנבם אתם מישכוה

 

בטראף טראף קאללהום קטטעוהא, ורוחהא שערא בשערא כררזוהא

לאברי איברים בתרו אותה, ונשמתה כשיערה הוציאוה

 

מתל חנה ייא מואלייא, יתפככרו ביה דין לישראלייא

מופת חנה, הוי רבותי, וכל ישראל יזכרוה

 

טלעת רוחהום ללפדאייל, פלחין סארת אילא מכאנהא

עלו נשמותם למקום חסדים, חיש מצאה עצמה במכונה

 

האדא מא קאל לקאייל, תלאקאת פלעורצי מעא אולאדהא

זהו מה שגזר בגוזר, פגשה בניה בגן עדנה

 

באמר ללאה לחנין לגאליל, תממא תדרכ זמיע גראדהא

במאמר האל הרחום הנאדר, שם תשיג כל רצונה

 

והייא תדווי מתל תרייא, תחת לכורסי חנה נקייא

היא מאירה כמו מנורה, תחת כסא בוראה חוננה

 

עייטו ללאה ייגפר דנובנא, וולמות לזמיע מכלוק למררא

הפצירו באל יכפר עווננו,, כי המות לכל ילוד אשה

 

וורגבו ללאה ייסתר עיובנא, וותסהדו כלכום בליסתהארא

בקשו האל יסתיר פגמינו, העידו כולכם בלי כל בושה

 

אובתתוחיד פי פמאמנא ווקלובנא, ללאה לוואחיד ללי כלקנא

אחדות תשרור בפי עבנו, לאל היחיד אשר בראנו

 

והאדא פדל האד לוצייא, והייא מן קוואעד תורייא

וזהו שכר המצווה, והאחדות היא יסוד תורתנו

 

טלבו ללאה ייתוב עלינא, ווימענא פי ציון פי מא קריב

בקשו מהאל ישיב אותנו, ובציון יקבצנו בקרוב

 

וויפככנא מן כול גבינא, וויבני בית לקודש לקריב

יצילנו מכל עצבות, יבנה מקדנו בקרוב

 

וויבצט זנאח סתרו עלינא, וויפככנא מן נאר אללאהיב

יפרוש כנפי חסותו עלינו, יגאלנו מאש ולהבות

 

וונראוו נקאמא פי עדייאננא, ווירדדנא לטטאעא פלקריב

ונחזה נקמות באויבינו, וישיבנו לאורחות ישרות

 

ווינזמעו כוואננא לכוללייא, ישראל זמאעין זמאעא נקייא

יתאספו אחינו כולם, כלל ישראל עדות טהורות

הד המזרח, שבת, אוגוסט 07, 1943- ט' באב -משה סופר

שפהעברית

שנות פרסום : 1942 – 1944 , 1949 – 1951תשעה באב-הד המזרח

מדינהפלשתינה/א"י

מדורמדור עיתונות הישוב ומדינת ישראל

מקום הפרסוםירושלים (פלשתינה \ א"י)

עורכיםאליהו אלישר (עורך ראשי, 1944-1942, 1951-1949); דוד סיטון (1951-1949)

הד המזרח – העיתון

הגיליון הראשון של "הד-המזרח" ראה אור ב-10 ביוני 1942, ומאז ראה אור פעמיים בחודש באופן רציף עד פברואר 1944, ממרץ 1944 ראו אור גיליונות כתב-העת מדי שבוע עד דצמבר 1944, אז הופסקה ההוצאה לאור של כתב-העת. הוצאת כתב-העת התחדשה בינואר 1949, במתכונת חד-שבועית, עד סוף 1950. בשנת 1951 הופיעו 6 גיליונות, בחודשים ינואר, פברואר ויולי. 

 

הד המזרח

הד המזרח, שבת, אוגוסט 07, 1943

ואם שנאת חנם היא שגרמה לחורבן, הרי האחדות היא התנאי הראשון לבנין. האחדות והאהבה הם הם שבכוחם להפוך את העדרים חעדר אחד, את הגלויות לעם אחד ואת העדות לעדה אחת. עלינו לזכור תמיד את דברי חז"ל; " כל דור ודור, שבית המקדש לא נבנה בימיו – כאילו נחרב בימיו ". רמז גלוי ומפורש – עד שנתרומם ונבין את סוד גאולתנו…" היום אם בקולי תשמעו "….שפה אחת, ארץ אחת, תורה אחת ועם אחד רק באלה יכופר לנו טרק על ידי כך יהפך יום האבל ליום טוב

הספרייה הפרטית של אלי פילו-לשון ומאגריה לשון ומארגיה – פרופסור יוסף שטרית

לשון ומאגריה לשון ומארגיה – פרופסור יוסף שטריתלשון ומאגריה

מחקרים סוציו פרגמטיים בעברית היהודית בצפון אפריקה ובמרכיב

העברי שבה, כתבות שירים, סיפורים ופתגמים.

מוסד ביאליק – ירושלים

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם

האוניברסיטה העברית בירושלים

ירושלים תש"ע

בספר " לשון ומאגריה לשון ומארגיה " כונסו מחקרים עיוניים ותיעודיים על הערבית היהודית שדוברה ונכתבה בקהילות צפון אפריקה. החיבור בוחן את ייחודי הלשוני של הערבית היהודית, ובודק את מימושיה הטקסטואליים – למן אלפי הפתגמים שהיו בפיהן של הנשים היהודיות והשירה שבכתב ובעל פה, ועד הסיפורת הערבית היהודית החדשה והכתיבה העיתונאית שצמחו בסוף המאה ה – 19 באלג'יר ובטוניס.

חלק גדול מן הפרקים יוחד לחקר המרכיב העברי המייחד את הערבית היהודית ואת יתר לשונות היהודים, ולתפקידיו הרבים בכינונן ובגיוונן של הלשונות האלה. פרק נרחב יוחד לניתוח שיר-קצידה מיוחד שכתב משורר מוסלמי במרוקו ושילב בו יסודות עבריים רבים.

בד ובד עם הצגה מפורטת של החומרים הלשוניים שבעל פה ובכתב, החיבור מציע מודל בלשני, סוציו-פרגמטי, שבודק ומסביר את השימושים הלשוניים של הדוברים והכותבים, וכן את מבני הדיגלוסיה וההכלאה ואת המגוון הלשוני המאפיינים את הערבית היהודית ואת לשונות היהודים בכלל. 

דִּיגְלוֹסְיָה

 [מיוונית: di דו glotta  + לשון] דּוּ-לְשׁוֹנִיּוּת, שִׁמּוּשׁ רוֹוֵחַ בְּצִבּוּר מְסֻיָּם בִּשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת לְלֹא עֲדִיפוּת לְאַחַת מֵהֶן

מילון אבן שושן

פרופסור שטרית מלמד באוניברסיטת חיפה בחוגים ללשון ולשפה וספרות צרפתית. מחקריו מתמקדים בפיתוח הסוציו- פרגמטיקה וביישומיה בחקר הלשון, השיח והטקסט. בחקר הערבית היהודית, השיח היהודי, השירה העברית והערבית היהודית בצפון אפריקה, וביטוייהם במורשתן התרבותית של הקהילות. הוא גם העורך של הסדרה " מקדם ומים " היוצאת לאור באוניברסיטת חיפה.

Concile des rabbins du Maroc des 10-11 Juin 1952-Faculte accordee a la femme de ne pas habiter avec les parents du mari

מועצת הרבנים -אסיפה השנייהFACULTE ACCORDEE A LA FEMME DE NE PAS HABITER AVEC LES PARENTS DU MARI

Les mariages, dans le passé, se contractaient prématuré­ment et, pour ne pas priver le jeune marié de l'appui ma­tériel et moral, voire même du secours financier de son père ou de sa mère, nos jurisconsultes furent d'avis que la femme ne pouvait s'opposer à ce que le nouveau ménage habitât avec les parents de l'époux.

D'une part la pratique du mariage précoce a disparu et d'autre part, on a constaté souvent une mésentente entre les beaux-parents et la bru.

Pour ces raisons, le Concile, à l'unanimité, moins une voix, adopte la disposition suivante :

« Le Concile reconnaît à la femme la faculté de refuser d'habiter ou de continuer d'habiter avec ses beaux-parents.

« Ceci bien entendu, sauf stipulation explicite contraire; il est admis cependant que si, malgré la convention, un désaccord ultérieur surgissait, il sera fait application de la loi sans égard à cette convention.

MAJORATION DES INDEMNITES EXTRA-MATRIMONIALES

Afin de mieux protéger la femme contre les entreprises abusives de l'homme, le Concile a décide d'augmenter, comme suit, le taux des amendes qu'il avait précédemment fixées :

50.000 à 200.000 francs, pour défloration ou grossesse d'une vierge, n'ayant pas entraîné la défloration.

25.000 à 100.000 francs, pour engrossement d'une femme non mariée.

25.000 à 75.000 francs, pour séduction d'une femme non mariée, n'ayant pas entraîné de grossesse, et obtenue par une promesse de mariage.

DROIT DE LA FEMME DIVORCEE POUR STERILITE

En cas de divorce motivé par la stérilité, la femme a la faculté de reprendre le reste disponible de ses apports, à la place du montant de son douaire.

PAIEMENT SANS RABAIS DU DOUAIRE

En tous lieux, le paiement du douaire se fera sans rabais.

Cette disposition ne vaudra que pour l'avenir.

ENTRETIEN DES ASCENDANTS

Dans le cas où celui qui entietenait ou accordait des subsides à ses parents venait à décéder et laissait une for­tune permettant la continuité de cet entretien ou de ces sub­sides, ses héritiers seront tenus d'assumer cette obligation.

יהושע ויצחק פליאג׳י-תולדות היהודים במרוקו

יהושע ויצחק פליאג׳י- תולדות. הירשברג - כרך 2

לא נודע לנו הרבה על יהושע בנו של יוסף. הוא עמד בקשרים עם דאנציג, שהיתה נמלה של פולין, ואף שהה שם בשנים 1618—1619 ; נאסר יחד עם אחיו יצחק, ושוחרר בהתערבות אסיפת־המעמדות. כעבור שש שנים מוצאים אנו אותו מתגורר בהאמבורג. לאחר־מכן יוצא הוא מצויד בדרכון הולאנדי למארוקו, וב־1640 הוא חוכר המכסים באספי. ב־1653 לא היה עוד בחיים, ונושיו ביקשו לעקל את רכושו שבסלא. מסתבר, כי שמואל פליאג׳י, המתגורר בגליקשטאדט שבגרמניה ועוסק במסחר עם צפון־אפריקה ב־1671, הוא שמואל בנו של יהושע פליאג׳י, הנזכר ב­מסמכים של אסיפת־המעמדות משנות החמישים.

באחת מתזכורותיו משנת 1641 מציין יצחק פליאג׳י, כי אף־על־פי שהוא בכור בניו של יוסף, הריהו נחשב לאחרון בהם, מאחר שהמיר את דתו ונעשה נוצרי. אכן, מוזרות ביותר היו קורות־חייו של יצחק זה. לראשונה לא סטה מדרך המסורת של המשפחה. גם הוא למד שפות מזרחיות באקדמיה של ליידן, והוטלו עליו תפ­קידים מדיניים שונים, הן כמלווהו־עוזרו של אביו והן בפני עצמו. אנו רואים אותו פעמים אחדות בקושטא (פעם בשליחות שמואל דודו ופעם כשליחו של זיידאן) ובמארוקו, בין לבדו ובין בהילוותו אל אביו הזקן. בראשית שנות השלושים הוא מרצה בבית־הספר הגבוה של ליידן, ובאחת ההחלטות של אסיפת־המעמדות מרא­שית 1631 תוארו הוא פרופיסור. הדיקאן של הפאקולטה התיאולוגית בליידן מו­דיע במכתב בסוף אותה שנה לכומר הפרוטסטאנטי בדֶלְפְט, שיצחק התנצר ויש לדאוג לקיומו החומרי. בעקבות המרתו היו דין־ודברים בינו לבין אביו, שלא רצה למסור למומר את חלקו בירושת אמו. יצחק התרושש והתחיל עוסק בהברחת נשק, שהיה מיועד לאויביו של שליט מראכש. הוא עמד בקשרים עם סידי עלי, אחד המראבוטים, והשפיע על אסיפת־המעמדות שתבוא במגע עמו בנוגע לשיחרור שבויים, מאחר שמוחמד אל־שייך נטול כל השפעה בארצו ותחומ־שלטונו מצטמצם למראכש. אין לתת אמון בדו״חים של דוד פליאג׳י, המגן על אדוניו. בעניין זה יוצא יצחק ב־1639 למארוקו ומשאיר את משפחתו לחסד הפנסיה. שמועות לא טובות מגיעות משם על אכזריותו הגסה כלפי משפחות השבויים. והעיקר, כל הב­טחותיו בנוגע לשיחרור השבויים באמצעותו נתבדו, והוא לא עשה ולא כלום בעניין זה. עתה עורר נגדו את דעת הציבור הנוצרי, ובשובו לארצות־השפילה היה עליו להצטדק לפני הסינוֹד של רוטרדאם (1641). לאחר־זמן הפך יצחק את עורו, ומחסידם הנלהב של המראבוטים נעשה סניגורו של שליט מראכש, והוא מתריע על משלוחי נשק ותחמושת למתנגדיו, שמספרם הולך וגדל. בשנת 1647 הוא מכנה את עצמו מיופה־כוחו של מוחמד, שליט מראכש, ועבדו של ולאדיסלאו הרביעי, מלך פולין .

עם שקיעתה של שושלת הסעדים נסתיים גם תפקידה של משפחת פליאג׳י במארוקו, ואין כל זכר לפעילותה בארץ זו החל ממחציתה השנייה של המאה. צאצאי הענף העיקרי חיים עדיין באמשטרדם! אחדים פעלו בתורכיה, בליוורנו ובהאמבורג .

בנימין כהן ואחיו יוסף

משפחת פליאג׳י שמרה אמונים לשושלת הסעדים — חוץ מיצחק, אבל גם הוא חזר בו. עם זה נכונה היתה דעתו של יצחק על חולשתו של שליט מראכּש. דעה דומה קראנו ב׳דברי הימים׳ (ברשימה משנת 1623) על שליט פאס; ׳והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים׳. כוחם של המראבוטים, ראשי המיסדרים־הכיתות, הלך וגדל, ואחד האדירים ביניהם והמסוכנים לשושלת בני סעד היה מוחמד אל־עיאשי, שהיה אהוב על האוכלוסיה, ולפי דרישתה נתמנה על־ידי מולאי זיידאן לקאיד של אזמור. בסוף שנות השלושים הוא נעשה השליט האמיתי בצפון הארץ, ונסיונו של זיידאן ללוכדו לא הצליח. בנימין כהן, ממגורשי פורטוגאל שהתגורר בסלא ורכש לו מעמד בין הקאידים שלה, פנה ב־1639 באמצעות אחיו יוסף, שישב בארצות־ השפילה, אל אסיפת־המעמדות וביקש רשיון למשלוח אבק־שריפה בשביל אל־ עיאשי. את בקשתו נימק בעובדה, כי תחת ידו של זה חלק גדול של מארוקו והוא הוכיח את כוונותיו הטובות כלפי ארצות־השפילה בשחררו הרבה שבויים — לפי המלצת בנימין כהן. ואמנם, יוסף כהן קיבל את הרשיון המבוקש, על אף התנגדותו של דוד פליאג׳י, שטען כי אל־עיאשי הוא מורד במלכות. כדי להכחיש את טיעונו של דוד ולחזק את טענותיו הוא, מסתמך יוסף על עדותו של סוחר נוצרי מארצות־השפילה. גם הקונסול הנידרלאנדי משתף פעולה עם סידי מוחמד אל־עיאשי, היו­שב בתטואן, שעוזרו הנאמן הוא בנימין כהן. אל־עיאשי לא זו בלבד ששיחרר את השבויים, אלא הזיל לשם כך כסף מכיסו. ב־1643 התאוננו הקאידים של סלא, כי בזמן המצור ששם אל־עיאשי על הקצבה (היה זה כבר ב־1638, אבל הם נזכרו בדבר רק לאחר שנוצח המראבוט ונפל בקרב, 1641) עשו בנימין כהן, אהרון קווירידו והקונסול הנידרלאנדי בייסטרפלט  יד אחת אתו. גם לאחר־מכן המשיך בנ­ימין כהן בהספקת נשק למתנגדי השליט של מראכּש. כבא־כוחו בארצות־השפילה שימש בסוף שנות הארבעים אברהם כהן, ומסתבר כי היה קרובו של בנימין.

בפרק־זמן זה לא קיימה אסיפת־המעמדות נציגות קונסולארית ודיפלומאטית קבועה ורצופה במארוקו. בשנים כתיקונן היו בני משפחת פליאג׳י דואגים לענ­ייניה של האסיפה וגם מצליחים בתפקידם. לשם ביצוע משימות מיוחדות היו נש­לחים שגרירים מיוחדים, שגם הם נאלצו להיעזר ביהודים. המצב השתנה משנתערער שלטונה של שושלת הסעדים על שני ענפיה. הקאידים של סלא נעשו אז גורם בעל השפעה רבה, ועמהם גדלה גם חשיבותם של בנימין כהן ואהרון קווירידו, המכונים פעם קונסולים של ארצות־השפילה. כששלחה אסיפת־המעמדות את האדמיראל די רויטר להסדיר עם שלטונות סלא את מכלול הבעיות של המס­חר החופשי, פדיון שבויים ויחסים מדיניים, ניהל בשמם את המשא־ומתן, שנמשך שנים אחדות (החל משנת 1644 ואילך), בנימין כהן, שהיתה לו השפעה רבה על מושלי סלא.

די רויטר ערך ב־1644 מסע לאורך החוף האטלאנטי וביקר עם אנייתו הטעונה סחורות בנמלים אספי, אגאדיר ובשפכי סוס ומאסה.בלווייתו נמצא דניאל די ליון שהיה כנראה תורגמנו. אולם הצלחה מסחרית לא היתה למסע זה. לדבריו של מַאתאַם תייר נידרלאנדי, שהיה צייר וחרט לפי מקצועו, מצא בשנת 1640 יהודים במוגאדור ובאגאדיר, שעסקו במסחר ובוודאי גם כתורגמנים־מתווכים בין בעלי הספינות הזרות ובין האוכלוסיה המקומית. סוחרים אלה מעוניינים היו להמ­שיך בקשריהם הישירים עם אמשטרדם וגם עם סוחרי אנגליה, ולא ראו תועלת לעצמם להיות תלויים בספינתו של די רויטר. החומר בארכיונים מוכיח, כי על אף הקשיים המרובים נמשך המסחר עם המדינות שמעבר לים עד להתמוטטותם של הסעדים.

ישראל והעלייה מצפון אפריקה מיכאל לסקר 1948-1970

ישראל וה עלייה מצפון אפריק

התזה השנייה היא שבזמנים שונים אין לתלות את ההאטה בקצב העלייה אך ורק במוסדות הלאומיים בישראל, אלא גם בהחלטות שנתקבלו בקרב הקהילות. בעידנים של שפל כלכלי בישראל, דוגמת ימי הצנע בשנות החמישים המוקדמות והמיתון הקשה של אמצע שנות השישים, או בעקבות פריחה כלכלית בארצות המוצא ושיפור במצב הביטחוני והפוליטי שם, דחו לא מעטים בקרב העולים הפוטנציאליים את מועד יציאתם או ביטלוהו כליל. כן התגבשה תנועת ׳הירידה׳ מישראל וחזרה לצפון אפריקה: זו התגברה בקרב עולי מרוקו ובקרב עולים מתוניסיה ומאלג׳יריה בשנים 1953-1949. ככל הידוע לנו, לא הייתה תנועת ׳ירידה׳ של יהודי מצרים ולוב, כנראה משום שהם לא יכלו לחזור לארצותיהם. הסיבות ל׳ירידה׳ היו הרגשת קיפוח עדתי וקשיי הסתגלות לחברה הישראלית.

תזה שלישית, ההערכה המקובלת שנים רבות, שיהודים תושבי הערים בצפון אפריקה נטו פחות מיהודי הכפרים וערי השדה הקטנות לעלות לישראל, הופרכה. מחקרנו מראה שההכללות פשטניות, ורוב העולים מקורם במרכזים העירוניים. בעניין יהודי מצרים, כמעט כולם היו עירוניים. אם כי היהודים שישבו בהרי האטלס ובעמקים הדרומיים במרוקו, בכפרים הקטנים בטריפוליטניה ובקירנאיקה שבלוב ובדרום תוניסיה התלהבו מרעיון העלייה, אך מבחינה כמותית הם היו פחות משליש מכלל העולים. לאמתו של דבר, רבים מתושבי הערים מקורם בכפרים: הם היגרו למגזר העירוני בזמנים שונים במשך המאות התשעה עשרה והעשרים מטעמים כלכליים וביטחוניים, אך אין לראות בהם ׳כפריים׳. היו קהילות כפריות יחידות בדרום תוניסיה שבראשית או באמצע שנות החמישים של המאה העשרים אחוז העולים מקרבם עלה יחסית בלבד על אחוז העולים מכמה ערים מרכזיות. עם זאת מתברר כי מקרב האוכלוסייה הכפרית והמדברית באלג׳יריה רק מעטים עלו לישראל, להוציא את יהודי גרדיה ובַטנָה, ומצבם היה טוב הרבה מזה של אחיהם בכפרים בארצות המגרב השכנות. בשנות החמישים שגשגה הפריפריה האלג׳ירית כלכלית עקב גילוי נפט בכמויות גדולות במדבר הסהרה לעומת הפריפריה התוניסאית, המרוקנית והלובית. היהודים הועסקו בפיתוח תעשיית הנפט, וכמו המתיישבים האירופים במגזר החקלאי, שיווקו יינות לאירופה. כשנותרו לאלג׳יריה הצרפתית ימים מועטים, העדיפו קהילות יהודיות שלמות בפריפריה האלג׳ירית להגר לצרפת מאשר לישראל, והשיבו את פני שליחי הסוכנות ריקם.

כמה גורמים הביאו את הקץ על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וסללו את הדרך להגירתן במרוצת שנות החמישים וראשית שנות השישים, ואלו הם: החרפת הסכסוך הערבי־ישראלי: התגברות השנאה האנטי־ציונית: והאנטישמית. אך המניע בה״א הידיעה בכל אחת מחמש הארצות — וכאן התזה הרביעית — הוא ההקצנה הלאומית. אין עוררין שסכסוך ישראל־ערב זירז את קצן של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה מפני ששימש מקור לסולידריות כלל־ערבית. ברם, בין כך ובין כך, גם לולא קמה מדינת ישראל וללא הסכסוך הערבי־ישראלי הייתה הגישה הלאומית־לאומנית משפיעה על היהודים לעקור לארצות אחרות. גם קהילות של מיעוטים לא מוסלמים חוסלו אז, לדוגמה במצרים, ששם נחשבו המיעוטים כמי שאינם ׳מצרים אותנטיים׳, למעט האוכלוסייה הנוצרית הקופטית הגדולה. במשך שנות החמישים החלה ממשלת מצרים לפגוע בזכויותיה של הקהילה היוונית, כחלק ממדיניות המיצור Egyptinization ובהשפעת האידאולוגיה הפן־ערבית. היוונים שחיו במצרים לא היו קשורים לסכסוך הצבאי במזרח התיכון או לבעיית פלסטין, ובכל זאת הם סבלו מן הלאומיות המצרית לא פחות מן המיעוט היהודי. בספרות המחקרית בעיית המיעוטים במצרים מיוצגת בספרה החשוב והמקיף של גודרון קרמר.

עצמת ההקצנה הלאומית־לאומנית התפתחה אחרת ממקום למקום. בו בזמן שבמצרים, בלוב, במרוקו הספרדית ובפלג הקיצוני של לאומני אלג׳יריה כבר הורגשה עוינות כלפי היהודים בשלהי שנות השלושים, הרי בשלבים הראשונים של הלאומיות במגרב הצרפתי לא דחו הכוחות הלאומיים על הסף את היהודים כשותפים עתידיים להקמת מדינות הלאום. רק בשנות הארבעים, ובעיקר בעשור שאחריהן, נטו הגורמים הללו להתקרב לעמדות של עמיתיהם במצרים ובלוב, והאשימו אותם כי הם עושי דברם של ׳סוכני הציונות והאימפריאליזם׳. בספרות המחקרית הדנה בהקצנה הלאומית במגרב הצרפתי ובהשפעותיו על היהודים בולט ספרו של אנדרה שוראקי. בשני העשורים האחרונים התפרסמו מחקרים חדשים העוסקים בעובדות ובמתודולוגיה של השאלה הזאת; מן הראוי לציין את ספרו של ירון צור״ ואת ספרי.

התזה החמישית, שאף היא חולקת על הקביעה שמדינת ישראל לא ששה לקבל את פני העולים, נוגעת למאמצי דיפלומטים ואנשי מודיעין מטעמה לקשור קשרים חשאיים עם מדינות צפון אפריקה העצמאיות לפני שהצטרפו לליגה הערבית ואחר כך. הניסיונות הללו נכללו ב׳דוקטרינת הפריפריה׳ של ממשלות בן גוריון, ונועדו להוציא את ישראל מבדידותה בעולם הערבי והמוסלמי דרך רקימת קשרים כלכליים, מודיעיניים וצבאיים עם מדינות ערביות ומוסלמיות המרוחקות גאוגרפית מזירת הסכסוך הערבי־ישראלי. עם זאת סיבה חשובה אחרת ליזמה הישראלית הייתה לקדם את הקשרים עם רבאט, עם תוניס, עם טריפולי ועם אלג׳יר, ובכך למנוע את האפשרות שייפסק זרם העלייה בעקבות הפרעות וסנקציות ממשלתיות. גם בעידן הקולוניאלי התערבה ישראל הן אצל הבריטים בלוב הן אצל הצרפתים במרוקו לוודא שלא תיבלם העלייה. כאשר ביקשו הצרפתים להגביל את העלייה ממרוקו במרס 1955 בו בזמן שהייתה לה תנופה רבה, ניסתה מדינת ישראל בכל כוחה להשפיע על ממשלת צרפת להסיר את ההגבלות. לכן למי שאומר שצרפת עודדה את העלייה, ואילו הסוכנות היהודית היא זו שניסתה לצמצמה, אין לדבריו אחיזה במציאות.

בקשר לתזה האמורה, מן הראוי לומר כי המשא ומתן החשאי בין ישראל למרוקו במאי-אוקטובר 1961 על פתיחה מחודשת של שערי העלייה סייע רבות לפתיחת ערוץ נפרד של הידברות ישראלית־מרוקנית, לכינון קשרים מודיעיניים בארבעת העשורים האחרונים. כך היה גם בקשרי ישראל־איראן: הקשרים האסטרטגיים המיוחדים בין ירושלים לטהראן עד 1979 התאפשרו, בייחוד בשל משא ומתן מקדים בין ממשלת ישראל למוחמד רזא שאה שדן באפשרות פתיחת נתיב עלייה ליהודי עיראק דרך איראן. ככל שהתחזק הקשר בין ירושלים לרבאט, כמו קשרי ירושלים־טהראן, כך השתפרה עמדת השלטונות המרוקניים לעלייה, והם אף סייעו להאצת התהליך.

התזה האחרונה נוגעת לתנועות הנוער החלוציות שפעלו בצפון אפריקה ולנוער הציוני במובן הכללי. קשה להתווכח עם הנתונים, שלפיהם מספר אנשי תנועות הנוער החלוציות לא היה יותר מ־1,500 פעילים בכל אחת מחמש הארצות. רוב הנוער היהודי השתייך לתנועות צופיות אפוליטיות או העדיף לא להשתייך לכל תנועה שהיא. אלא שקומץ הפעילים מן התנועות החלוציות בארגון העלייה במצרים יזם את עלייתם של אלפי יהודים בשנים 1952-1948 בסיוע של שליחי המוסד לעלייה ב׳. העלייה החשאית ממרוקו מ־1956 עד 1961 יצאה לפועל בגלל כמה מאות פעילי תנועות נוער חלוציות וצעירים שחברו לאותן התנועות בעבר. לולא פעילותם, לא היו שליחי ׳המוסד׳ ומחלקת העלייה של הסוכנות מצליחים להעלות את 25 אלף היהודים המרוקנים שהוצאו בנתיבים ימיים ויבשתיים. לבסוף, נוער ציוני הגן על יהודי קונסטנטין באלג׳יריה (מאי 1956), והרג מפגעים מקרב המורדים האלג׳ירים שאיימו על ביטחון הקהילה. מבחינה זו התנועות הציוניות ופעילים ציונים צעירים אחרים בצפון אפריקה הוכיחו כי היו להם יכולות חשובות לא פחות מהישגי התנועה החלוצית הגדולה והדינמית שפעלה בעיראק וסייעה להוציא יהודים רבים ממנה בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים.

בספר עשרה פרקים, והוא מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון — ׳ציונות, עלייה, הגנה והקשר עם היישוב הארץ־ישראלי לפני הקמת המדינה׳ — עוסק ברקע לעליות הגדולות: החלק השני — ׳מדינת ישראל והעליות בעידן המאבק לעצמאות והסכסוך הערבי־ישראלי׳ — דן בהשפעה הן של הלאומיות האנטי־קולוניאלית הן של סכסוך ישראל־ערב על היקף העלייה ועל מעמד הקהילות היהודיות¡ החלק השלישי — ׳מדינת ישראל והעליות — בין לאומיות מגרבית לפן־ערביות׳ — נוגע רק ליהודי מרוקו ותוניסיה שכבר נחשפו לאתגרים של הפוליטיקה הבין ערבית במרוצת שנות השישים ובראשית שנות השבעים.

המרכיב העברי – היקפו וזיהויו

ג. המרכיב העברי – היקפו וזיהויוהמרכיב העברי

  1. היסוד העברי שונה בהיקפו מלשון יהודית אחת לשנייה ומושפע מגורמים שונים, והעיקריים שבהם: נשים / גברים, מעמד והשכלה, לשון מדוברת , לשון כתובה, וסוג הלשון הכתובה.

29 בלשון הנשים מועטים היסודות העבריים ביחס ללשון הגברים. אפשר להסביר את מיעוט היסודות העבריים בלשונן בעובדה שלא היה להן חינוך יהודי פורמלי, וגם לא היו חייבות במצוות המעשיות כגון תפילה או קריאה בתורה. חברת הגברים איננה הומוגנית כחברת הנשים, והדבר מתבטא גם ביסוד העברי. בלשונם של תלמידי חכמים מצויים הרבה יסודות עבריים מכל הרמות והמשלבים של הלשון . גם המבינים, שהם שכבת הביניים בין ת״ח לפשוטי העם, משתמשים ביסודות עבריים רבים; ואילו בלשונם של פשוטי העם מעטים היסודות העבריים, אם כי עדיין מרובים הם ביחס ללשון הנשים בעיקר בשל ידיעותיהם בתחום המעשי (תפילות וברכות). מכאן שדברים המכוונים לתלמידי חכמים יש בהם שאילה רבה מן העברית, ומשפטים שלמים מועתקים ממנה: וכשהם מכוונים לפשוטי העם, היסוד העברי בולט בהם פחות.

  1. היקף היסוד העברי בלשון הכתובה ומידת השיקוע שלו מותנים בסוג הלשון הכתובה, כמפורט לעיל (§6). לשון האקטואליה מחייבת שאילת יסודות מהעברית החיה. בלשון הסיפור היקף השימוש ביסודות העבריים מותנה בתוכנו של הטקסט: ככל שהתוכן נושא אופי יהודי יותר כך אוצר המילים העברי גדול יותר. כתב יד 2836, שנכתב בידי אדם פשוט, מדגים קביעה זאת היטב: בשישה סיפורים עממיים חסידיים, שהם פחות מ — %13 מכה״י, יש 273 ערכים, שהם %44 מכלל הערכים העבריים בכתב יד זה¡ ואילו בסיפור היחיד שאין לו שום רקע יהודי והמהווה מעל %31 מכה״י יש 10 ערכים בלבד, שהם כ — %2 מכלל הערכים של כתב היד.

בלשונות היהודים קיימת הבחנה ברורה בין יסוד עברי ממש (whole Hebrew)  לבין יסוד עברי מותך או משוקע .(merged Hebrew )  קנה המידה לקבוע מהו יסוד עברי משוקע הוא דקדוקי ולא מילוני. ביסודות העבריים המשוקעים חלים שינויים משמעותיים אגב תהליך היתוכם. הס נעשים כפופים לכללים הפונולוגיים והדקדוקיים של ״לשון האם״, כך שקשה לזהות את מקורם, ודוברים רבים אינם מבחינים שאלה הם יסודות עבריים. לדוגמה: תלמידי חכמים זיהו מילים כמו lwalixim  (־לא אליכם),badday (־בוודאי) כיסודות עבריים, בעוד שהנשים טענו שאלה הן מילים ערביות. מבחינה זו הקושי בלשון הכתובה הוא שאי אפשר, או כמעט שאי אפשר, לקבוע אם הרכיב מותך אם לאו, שכן רוב המילים נכתבו בכתיב מסורתי, ועל סמך הכתיב אי אפשר לשער כיצד נהגו. בערבית היהודית קיימת בעיה נוספת בזיהוי המרכיב העברי, והיא נובעת מהקרבה «בין הערבית המקומית לבין העברית. הזהות בין היסוד העברי לבין הערבית המקומית במשמע ובהגייה מקשה על קביעת מקור המילה. במקרים אלה אנו משתמשים בבחנים שונים לזיהוי המרכיב העברי."

[1]     על פי הצעתו של בר-אשר (המרכיב בקת״ת, § 12), המבחין בארבע קבוצות: תלמידי חכמים, מבינים, עמי הארץ ונשים.

[1]    המונחים על פי א׳ ויינרייך, ״נוסח הסופרים העברי-יידי״, לשוננו כב (תשי״ח), עמי 66-54.

[1]              בר-אשר מעיר שפשוטי העם אינם מזהים את המילים העבריות השאולות שחלו בהם שינויים מורפולוגיים

הערה שלי א.פ- דברים אלה מובאים בספרו של פרופסור בר אשר " מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה "  

 

  1. ״בררת המחדל״ היא שהמילה ערבית ברוב המילים הזהות, אלא אם כן אפשר להוכיח בדרכים אחרות את מקורה העברי. דוגמות:

ואשכון יאמנך = מי יאמין לך (ש״צ א 1). גם בערבית amen  = להאמין, לבטוח ב….

יצללי בצבור ויבק׳ק׳ר לצלא ־ יתפלל בציבור וישכים לבית הכנסת (מ״ב טו), ובערבית  bekker = לקום מוקדם בבוקר.

לחאנות דלגוי = חנות הגוי(ק״מ כו, יא); גם בערבית hanut.

וינקי גופו = ינקה את גופו (מ״ב ה, ד); באותה הוראה ממש משמש גם הפועל הערבי neqqa ־ ניקה. העובדה שאין הכפלת ע׳ הפועל כדרך הבניין השני אינה קובעת, שכן מצינו עוד פעלים על דרך הבניין השני שאין בהם הכפלה בכתיב אף שע׳ הפועל מוכפלת בהגייה:

זכּאני  zekkani ־ זיכה אותי (ש״צ א 23).

ילקט אוחדא בוחדא ויאכל = ירים אחת אחת ויאכל (ק״מ יא, ב). גם בערבית leqqet ־ אסף, הרים.

סוק = שוק (ק״מ כז, כו); ובערבית  .suq

דוגמות נוספות:

נטחן = נטחן; בערבית than ־ טחן.

יבשו רוב דלוראק ־ יבשו רוב העלים; בערבית yibsu.

כלב¡ בערבית  kelb

ויעבד האל יתברך ־ יעבוד את האל יתברך! גם בערבית מרוקאית be'd לעבוד אלוהים.

 וצייד סי אוחאייס – צד בעלי חיים , וגם בערבית  siyyed משמעותו לצוד, לדוג.

ויצומו ויחזנו ־ יצומו ויתאבלו; בערבית sam isumu. וועטאתו

לקול [=הבטחה] באס תזווזו; הפועל qawel בערבית פירושו להבטיח.

קמח; המילה ערבית היא אף שבערבית פירוש המילה  gemh qemh ־ חיטה (thin פירושו קמח).

ויקרא בערבית qra  ־ לקרוא, ללמוד.

רוח בהוראת נשמה מצויה גם בערביתruh.

ויתועד; בערבית racd ־ לרעוד (על אף אי התאמה בבניינים).

רעדא; בערבית r3 ada  

ובניין – ובערביתbenyan.

מלח — בערביתmelh או mleh

ומסכן — בערביתmeskin.

נפש — בערביתnefs.

וספינה — המילים המצויות בערבית המרוקאית fluka:  ־ סירה, bapur = אנייה, sfina ־ ספינה.

רעה — לרעות צאן! בערבית Re'a

 ויקומו לסליחות — בערבית  Iqum

מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-משה בר-אשר

זיקתו לתרגום אונקלום

מסורת ולשונות

מסורת ולשונות

  1. בעניין תלותו של השרח בתרגום אונקלוס יש לקבוע ברורות: הלשון השונה (ארמית בזה וערבית בזה) אין בכוחה לטשטש את הזיקה הגלויה של בעלי השרח לתרגום הארמי, אחד זיקת מבנה (או שלד) ואחד זיקת לבנים. אפרש דבריי. עיקר תבניתו של השרח הריהי כעיקר תבניתו של תרגום אונקלוס. מה זה תרגום מילולי בעיקרו, המריץ את הפסוק בארמית כסדר הפסוק העברי, כך גם זה הוא תרגום מילולי, המריץ את הפסוק בערבית כסדר הפסוק העברי. הפסוקים שהזכרתי לעיל (§34) מדגימים יפה את הדברים:

אלין תולדת נח, נח גבר זכאי שלים הוה בדרוהי, בדחלתא דה׳ הַלֵּך נח (בראשית ו, ט).

ולא אדכר רב שקי את יוסף ואנשיה (שם מ, כג).

התבנית הכללית, שמירה על סדר המילים העברי, האופיינית בקפדנות לתרגום אונקלוס, מקוימת היטב גם בשרח.

אף בלבני הבניין ניכרת הזיקה של השרח לתרגום אונקלוס, הן בשרח הנמס בעל־פה הן בטפסים הכתובים, וראש לכולם לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו אביא כמה דוגמות:

(א) השם כֹּהֵן מתורגם, כאמור, בדרך שיטה אימאם בעקבי רס״ג. אבל כהן און (בראשית מא, מה), כהן מדין (שמות ג, א; יח, א) מתורגמים כּביר און(kbirun), כביר מדין  (kbir midyan) בעקבות ת״א שנקט ״רבא דאון״, ״רבא דמדיך! וכך באשר לצורת הרבים כֹּהֲנִים: בכל מקום נוקט השרח איימא (aymma), כדרכו של רס״ג, פרט לאדמת הכֹּהנים (בראשית מז, כב, כו) שתרגם ארד לכּוממאר   ard l-kummar כדרך שתרגם אונקלום ״ארע כּומריא״, שלא כרס״ג, שנקט כדרכו גם כאן כנגד כֹּהנים ״אאימא״. ההפרדה שהפריד ת׳׳א בין כהן מעם ישראל לכהן של נכרים היא שנתקבלה על בעלי השרח.

(ב)  בִּי אֲדֹנִי (בראשית מד, יח) מתבארת לרס״ג ״יא סיידי״, שלא כתרגום אונקלוס, שנקט לשון ״בבעו רבוני״, ופירש בי לשון בקשה. בדרכו של ת״א הלכו בעלי השרח של מכּנאס ושל תאפילאלת, ותרגמו מרגבא" (ברגבא) יא סידי. ובהמשך הפסוק, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר, תרגם רס״ג ״יתכּלם עבדך כּלאמא״, אבל אונקלוס קדם ופירש ״ימליל כען עבדך פתגמא״. נא נתפרשה לו כאן ובכל מקום ״כְּעַן״, כלומר עכשיו, וכך ביארו השרחנים בעקבותיו יתכללם דאבא עבדך לכלאם: דאבא (daba ) = עכשיו.

(ג) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ (בראשית ב, ה) בנוסח גיליון בכ״י א של לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו מצאנו וסחאב טלע, כלומר ״וענן עלה״, ומעין זה בתאפילאלת וגמאם יטלע, כדרך שתרגם אונקלוס ״ועננא הוה סלק״, ולא כדרכו של רס״ג ״ולא בכאר כאן יצעד״, מילולית ״ולא קיטור היה עולה״. רס״ג פירש אד ״קיטור״ ומשך את מילת השלילה מן הפסוק הקודם (״כי לא המטיר״ וכו), כפי שהעירו ראב״ע ובעל נוה שלום על אתר.

  1. גם בסוגיית היסודות העבריים שחדרו לשרח ניכר קשר ברור בינו לבין תרגום אונקלוס. למעלה מעשרים ערכים עבריים מצאתי במסורת תאפילאלת בשרח לתורה.

רובם ככולם משמשים גם בתרגום אונקלוס, מהם מילים עבריות שנשארו בעינן ומהם מילים עבריות שהומרו במילים עבריות אחרות. למשל, ממזר, שופר, שעטנז נשארו בת״א בעינן, או נספח להן יידוע ארמי; מילים אלו מצויות גם בשרח. המילים נֶגֶב, טוֹטָפות, וֵיִתְיַלְּדוּ (במדבר א, יח), שהומרו בת״א במילים עבריות אחרות (או במילים משותפות לארמית ולעברית), ״דרום״, ״תפילין״, ״אתיחסו״ – מקבילותיהן המשוערבות מצויות הן גם בשרח. אבל עלינו להדגיש, שאין בסוגיה זו זהות של אחד לאחד בין תרגום אונקלוס ובין השרח; כלומר, לא בכל מקום שיש בתרגום מילה עברית או מילה ארמית אחות לצורה העברית שבפסוק יש גם בשרח מילה עברית. אדרבה, הרבה מילים כאלה מתורגמות בשרח לערבית, אף על פי שהמילים העבריות רווחות בערבית המדוברת כיסודות עבריים שאולים. כהן וקהל שניתרגמו בת״א ״כָּהֲנָא״ ו״קהלא״ יוכיחו. בשרח משמשות כנגדן אימאם (כאמור) וזמאעא. אף שכֹּהן (kuhin) וקהל (kahal) משמשות בלשון הדיבור, הן לא מצאו דרכן לשרח. עיקרו של הדבר, יותר משחשובה לנו הזהות בפרטים חשובה הזיקה במבנה, אם כי גם בלבנים יש תלות לא מבוטלת של השרח באונקלוס.

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-משה עמאר

תקנת מכנאסממזרח וממערב כרך ח

סמוך לשנת תקפ״ד (1824) נמנעו מקצת דייני העיר מלגבות דמי הוצאות, ונימוקם: כך מצאו כתוב בתקנה של הקדמונים, שלא היתה ידועה עד כה. דומה כי הלכו בעקבות ר׳ רפאל בירדוגו הנזכר לעיל, וגם הם סמכו על הטענה שההוצאות הנעשות בשידוכין, הצדדים מוציאים אותן מרצונם ועל דעתם ובלי שנדרשו לעשות זאת. יתרה מכך, עצם עשיית השידוכין והזמן שבין השידוכין לנישואין נועדו גם להכרה הדדית בין הצדדים ולבדיקת התאמתם. לכן בשעת הוצאת ההוצאות גלוי וידוע להורים שהזוג עלול להיפרד. ייתכן גם כי בשל הסעיף המאפשר לתבוע, נוסף לקנס הנהוג, גם החזר הוצאות אם הן היו גבוהות, התרבו בסוף המאה הי״ח במכּנאס התביעות לפיצוי בגין הוצאות שלפי טענת התובעים היו גבוהות. כדי להמעיט בחיכוכים בקהילה השוו מקצת חכמי העיר את מידותיהם ופסקו שהקנס בסך ארבעים אוקיות כולל את ההוצאות באשר הן, ובכך הם התאימו סעיף זה להלכה. לעומתם, חכמים אחרים נסמכו על המנהג הקודם לחייב החזר הוצאות כשהן גבוהות מהרגיל. לפיכך בתביעות שנסיבותיהן וטענותיהן שוות ניתנו בבית־הדין פסקי־דין שהיו שונים זד מזה במידה רבה, וכל זאת רק בשל ההרכב השונה של צוות הדיינים. בגלל תופעה זר גברה תחושת העוול של התובעים. מניעי התקנה מוצגים במבוא שהקדימו לה:

אלא שמקרוב נמצאת תקנה לקצת מקדמונינו נוחי נפש, שם נאמר שלא נהגו לגבות דמי ההוצאה כלל, ולא נתנו טעם לדבריהם. וקצת מחברי בית דין צדק ישמרם צורם, סומכים על זה שלא לגבות ההוצאות. וראינו שזה עלבון גדול למי שהוציא הוצאות רבים בשידוכין לפי כבודו, ובחזרת שכנגד יוצא כל יגיעו לריק, ולא מן השם הוא זה. וטעם למנהג רבותינו נוחי נפש לא ידענו.

התקנה שהם מצאו אינה מצוטטת כאן, ונראה שלא השתמרה, על כל פנים, אין היא ידועה ממקור אחר. גם רבי רפאל בירדוגו, שנהג שלא לגבות הוצאות, לא הסתמך עליה בתשובתו, והוא היה בן למשפחת חכמים שעמה נמנו דברי העיר ומנהיגיה, בקי גדול בתקנות ובפסיקה של חכמי מכּנאס הראשונים, ותיקן בעצמו תקנות רבות. גם בנו רבי מימון, שכתב על דברי אביו ר׳ רפאל ״והדבר קשה בעינינו״, אינו מזכירה בביקורתו, והציע לנהוג החזר חצי ההוצאות, כמו בתקנה דלהלן שגם הוא חתום עליה, וייתכן שהיה מיוזמיה. ואם ר׳ רפאל ובנו ר׳ מימון אינם מזכירים אותה, אפשר להסיק בסבירות גבוהה שאינה קיימת. ומכאן שבמשפט: ״נמצאת תקנה לקצת מקדמונינו״ רצונם לומר: לדברי ר׳ יעקב אבן דנאן הנזכרים לעיל, ופירשו אותם, שזו תקנה שתיקנו חכמי פאס השוללת החזר הוצאות מכול וכול. וכך הבינם גם רבי רפאל ופסק על־פיהם. כדי לבטל את המחלוקת בין חכמי העיר בבעיה שכיחה תיקנו תקנה בנושא, וכל הדיינים בעיר יהיו חייבים לפסוק לפיה:

לכן ראינו לעשות תקנה לדבר על דרך זו, שכשיהיה הקנס שעשו ביניהם מרובה כדי הקנס הנהוג וכדי ההוצאות ההכרחיים לפי מנהג המדינה ולפי כבודו. אנו הולכים בזה אחר מנהג רבותינו ז״ל, שלא לגבות כי אם הקנס מושלם ולא דמי ההוצאות כולל. ואם לא עשו קנס ביניהם (או שעשו קנס מועט שאין בו כדי הקנס הנהוג וההוצאות), אנו מגבין בזה הקנס הנהוג עם מחצית דמי ההוצאות ההכרחיים לפי המנהג כנד.

כלומר, מטרת התקנה היא לאחד את הפסיקה ולהקהות את תחושת העוול.

נראה כי בתקופה זו הרבו בהוצאות למסיבות השידוכין, ולא כיסה סכום הקנס של ארבעים אוקיות את ההוצאות הרגילות. לכן אם לא היה הסכם בין הצדדים על גובה הקנס, היה צריך לחייב את הקנס הנהוג ומחצית מן ההוצאות. גם אם היה הסכם ביניהם על גובה הקנס, ועלה הסכום על הסכום הנהוג — ארבעים אוקיות — אם אין בו לכסות את הקנס הנהוג ואת ההוצאות, יש לשלם את סכום הקנס הנהוג ואת מחצית ההוצאות. ובכך התאימו את ההיטל על הצד המפר לרמה הכלכלית ולהוצאות הנהוגות בתקופה ההיא. הפיצוי נקבע רק להוצאות המקובלות, ומי שהפריז בהוצאות יותר מהנהוג, אינו זכאי לפיצוי בעבור מה שהפריז.

יש לציין כי בספרות הפסיקה של חכמי מכנאס שהתפרסמה לא מצאתי הד לתקנה זו.

הנוהג בערים מראקש, תאפילאלת ומאזאגאן

גם בעיר מראקש היתה תקנה לעניין הפרת שידוכין, אבל לא השתמר תאריך קבלתה:

עוד תיקנו בעניין השידוכין, אם חזר שום אחד מהם ונתחייב לפרוע לחברו הוצאותיו, המנהג הוא שישבע התובע בתפילין כמה הוציא ויטול פחות שליש. ובענין הקנס, אם היה בקוש״ח חייב, ואם לאו פטור, ע״כ.

כלומר, מקובל אצלם שקנס שידוכין נגוע בפגמי ה״אסמכתא״, ורק על־ידי קניין ושבועה יש גמירות דעת המוציאתו מגדר ה״אסמכתא״. לכאורה משמע, שמצריכים שניים בקניין ובשבועה, ולא די באחד מהם. מתקני התקנה מתחשבים בצד הנפגע ואינם מחייבים הוכחות קבילות על היקף הוצאותיו, כפי שנדרש בהלכה, כי קשה למצוא עדים כשרים על הוצאת כספים, ולכן הם מסתפקים בשבועה בתפילין לאימות תביעתו. ר׳ שאול אבן תאן בהיותו דיין במראקש הסתמך על תקנה זו וחייב החזר הוצאות בניכוי שליש על סמך שבועה בתפילין.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור-מכלכלה אזורית לשוק עולמי

 מכלכלה אזורית לשוק עולמיסיפור תרבות-ירון צור

ואולם היו תחומים שבהם לא ניתן היה להתעלם מן הצורך להסתגל לנורמות המערביות. דורות על גבי דורות יכול היה סוחר או רוכל יהודי בתוניסיה לנהל את כל ענייניו הכלכליים בערבית בלבד ולעשות חיל בעסקיו. פעמים רבות יכול היה אפילו לא לדעת קרוא וכתוב ועם זאת לנהל את ענייניו היטב, בהישענו על זיכרונו ועל כושרו לחשב בעל פה. במצב זה חל שינוי דרמטי במהלך המאה ה־19.

תוניסיה, כמו רוב ארצות האיסאלם, החלה להיפתח ליזמות ייצוא וייבוא של הכלכלה האירופית. השוק האירופי, ובמיוחד זה של ארצות מערב אירופה, חרג מגבולותיו, ותהליך זה קיבל תנופה גדולה עם המהפכה התעשייתית במאה ה־19. סוחרי אירופה ותעשייניה חיפשו שווקים לממכר סחורותיהם ולרכישת חומרי גלם. מניע כלכלי זה, בצד מניעים אחרים, עמד ביסוד ההתפשטות הקולוניאלית, שעל חשיבותה בעיצוב רבדיה התרבותיים השונים של תוניסיה עמדנו בראשיתו של ספר זה. ההתמודדות בין איטליה לצרפת על ההשפעה בתוניסיה, ההגירה האיטלקית הגדולה לארץ זו, הכיבוש הצרפתי בשנת 1881 – כל אלה היו קשורים, כמובן, להתפתחויות הכלכליות החדשות שמרכזו במערב אירופה. וכך, בהדרגה, לא היה ניתן עוד לקיים כלכלה אזורית וסגורה כמו בעבר. הכלכלה במערב אירופה הפכה את העולם כולו לשוק אחד גדול, הנתון במידה רבה לשליטתה.

מוצרי תעשייה שיובאו מאירופה, במיוחד בדים וכלים, התחרו בייצור המקומי הנשען על עבודת כפיים. סוחרי אירופה חיפשו מתווכים שיסייעו להם לרכוש חומרי גלם, להפיץ את סחורותיהם ולנהל את עסקיהם המקומיים. לפתע הפכה הלשון הזרה לחיונית: מי שרצה לשרוד או להצליח בעסקיו נזקק ללשון אירופית. כושר הקריאה בלשונות מערביות הפך חיוני נם לשם לימוד הטכניקות החדשות שהומצאו מעבר לים וגם לשם התמצאות בשיטות המימון והמסחר החדשות של הכלכלה הקפיטליסטית. בקצרה, תמורה תרבותית הפכה מפתח להצלחה כלכלית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר