מורשת יהדות מרוקו

התרבות הערבית יהודית בספרד הנוצרית-יום טוב עסיס- פעמים 132

מספר חכמים שנולדו בספרד הנוצרית נחשבים בתולדות התרבות היהודית בספרד חלק בלתי נפרד מהתרבות הערבית־היהודית. פעילותם של חכמים אלה לא הצטמצמה בתוך גבולותיהן של ארצות ספרד, והם ממחישים יותר מכל גורם אחר את המשכיותה של התרבות הערבית־היהודית בספרד הנוצרית. אחד הבולטים שבחכמים אלה היה יהודה אלחריזי, שנולד בטולדו כשמונים שנה לאחר כיבושה בידי הנוצרים בשנת 1085. הוא פתח את מסעותיו באגן הים התיכון בפרובנס ותרגם שם את ספרו הפילוסופי של הרמב״ם ׳מורה נבוכים׳ לנוסח עברי שוטף וקולח, שכל כולו ביקורת על תרגומו היבש והמילולי של שמואל אבן תבון. תרגומו וכל חיבוריו מעידים על בקיאותו הרבה בשתי השפות, העברית והערבית. תרגומיו תרמו רבות להפצת יצירות של התרבות הערבית־היהודית בקהילות ישראל בעולם הנוצרי, ואף סללו את הדרך לקליטתם של חיבורים אחדים, ובראשם ׳מורה נבוכים׳, בעולם הלטיני. תרגום המקאמות של אלחרירי מערבית לעברית הבליט את כישוריו הלשוניים והספרותיים של אלחריזי. אלו באו לידי ביטוי כמובן בחיבור הספרותי הגדול שחיבר בעברית לאחר מכן, ׳תחכמוני׳, וכן בתיאוריו וברשמיו בערבית־יהודית ממסעותיו בארצות רבות. בימי נעוריו בטולדו, עשרות שנים לאחר כיבושה בידי הנוצרים, הייתה העיר מרכז לתרבות ערבית. אמנם רוב משכיליה המוסלמים נטשוה, אך השפה, הספרות והתרבות של בני ערב נותרו נחלתם של היהודים המשכילים, ולצדם היה מיעוט של משוערבים (מוזערבים), נוצרים דוברי ערבית. למורת רוחם של הכובשים הקסטיליאנים המשיכו המשוערבים להשתמש בערבית, הן בפולחנם והן בתעודותיהם מחיי היום יום. בידינו מקורות רבים מאוד מהמאה השתים עשרה – השלוש עשרה המעידים על מקומה החשוב של הערבית בחיי הנוצרים בטולדו לאחר הכיבוש. בימי הכיבוש ובמאה השתים עשרה הייתה הערבית השפה השלטת בקרב המשוערכים, ואילו במאה השלוש עשרה זכתה הקסטיליאנית למעמד חשוב בצדה, אם כי אף במאה הארבע עשרה המשיכו הנוצרים המשוערבים להשתמש בערבית. המשוערבים חיו לא רק בקסטיליה, אלא גם בליאון, אראגון ונווארה, ואף הם תרמו להשתמרות הערבית באזורים שנכבשו בימי הרקונקיסטה דורות רבים לאחר הכיבוש.

המקרה של משה אבן עזרא מעורר עניין מבחינתנו. הוא נולד באמצע המאה האחת עשרה בגרנדה, מרכז התרבות הערבית בספרד, וגדל ולמד שם. אך בשנת 1090, עם פלישת המראבטון, שהחריבו את הקהילה היהודית, נאלץ לעזוב את מקומו ולנדוד צפונה. ספרו ׳כתאב אלמחאצרה ואלמד׳אפרה׳ (ספר העיונים והדיונים), ספר על השירה העברית ברוח השירה הערבית, לא היה בא לעולם אילולא שהה אבן עזרא בארץ שתרבותה, תרבות הרומנסה, הייתה ירודה לדעתו, ושיהודיה סבלו מנחיתות תרבותית. עם זאת אבן עזרא חיבר את יצירתו זו בערבית, שפה שהייתה שגורה בפיהם של יהודי ספרד הנוצרית, אף שלדעת אבן עזרא פיגרו בתרבותם ביחס ליהודי אלאנדלוס.

השימוש בערבית־היהודית בממלכות ההיספניות היה נפוץ והאריך ימים. רבים מגדולי חכמי ספרד בתקופה הנוצרית ידעו ערבית. אחד מהבולטים של חכמים אלה היה ר׳ משה בן נחמן (הרמב״ן), שפעל במאה השלוש עשרה בקטלוניה. הוא הביא בפירושו לתורה לעזים ערביים, דבר המעיד לא רק על ידיעתו את השפה הזאת אלא על ידיעת השפה בקרב המלומדים בני זמנו, שלהם בין היתר הועיד את פירושו. נראה כי בבואו לצטט מחיבורים שנכתבו במקורם בערבית־יהודית לא השתמש הרמב״ן בתרגומים עבריים שלהם, והוא הביא דברים גם מחיבורים שלא היו קיימים בימיו בתרגום עברי. כתביו של שם טוב אבן פלקירה הם עדות חשובה להתמצאותם של חכמים בספרד במקורות ערביים בכלל ובתחום הפילוסופיה בפרט. למשל חיבורו ׳דעות הפילוסופים׳, שאבן פלקירה העיד עליו ׳כי אין באלו הדעות שום דבר שאומר אותו מעצמי אלא אני מעתיק דיעותיהם׳, עשוי לסייע בביקורת הנוסח של כתבים של אלפאראבי ואבן רֻשְׁד.

המקורות בערבית־יהודית הידועים לנו עסקו בתחומים מגוונים, אך בראש ובראשונה בעניינים כלכליים ובתקנות הקהילה. מקורות פיננסיים ממלכות מיורקה מן המאה הארבע עשרה מעידים על שורשיה העמוקים של השפה הערבית בחיי יהודי האי. פנקסים נוספים מתחומי הכתר של ארגוניה במאה הארבע עשרה מאשרים את הנוהג והמגמה להשתמש ברצף הכתוב בשלוש שפות ואף יותר. אף במאה החמש עשרה המשיכו יהודים להזדקק לשפות שונות, כולל ערבית־יהודית. מעניין למשל גלוסאר ערבי-לטיני-קטלאני בתחום הרוקחות שנכתב בתקופה זו בקטלוניה או בארץ דוברת קטלאנית בוולנסיה. אין ספק שהשימוש של יהודים שחיו בשלטון נוצרי בחצי האיברי בערבית־יהודית נבע מההכרה שהתרבות הערבית עליונה, ושהם, המשכילים היהודים, נושאי דגלה גם כאשר בסביבתם לא נותרה עילית מוסלמית. המשכילים היהודים המשיכו להאמין דורות רבים שביכולתם לשמר את התרבות הערבית־ היהודית בסביבה ששלטה בה הרומנסה.