ארכיון יומי: 19 בספטמבר 2017


מפאס לירושלים – אלכסלסי שמעון

רבי שלמה בן יהודה

בתקופתו של רבי שמואל בר חפני חי בפאס ר׳ שלמה בן יהודה שנתמנה לגאון ישיבת א״י בשנים 1051-1028. הוא מונה לתפקידו אע״פ שלא התייחס על משפחות הגאונים. לפני מינויו שימש ״שלישי״ ואב בית דין. תקופתו מוכרת יותר מכל תקופה אחרת בתולדות הגאונות בא״י בזכות עשרות מכתבים ממנו ואליו, שנתגלו בגניזה. בכמה ממכתביו הוא חותם ״שלמה הנדכה לנחמה מחכה״. בחותמת שלו כתוב ״ברכה צמודה לשלמה בן יהודה״.

הוא כיהן בתקופה קשה לישוב היהודי בארץ שבה סבל הישוב מפגעי טבע, מלחמות ושיבושי דרכים ובעיקר רעידת אדמה (1033) שהרסה את רמלה ופגעה גם במקומות אחרים בארץ. בעקבות כל אלה התמעטה העליה לרגל, שהיתה מקור הכנסה חשוב ליהודי א״י. הוא עצמו הטלטל למצרים לערוך מגביות לטובת הישוב. בתפקידו כראש היהודים במדינה הפאטימית היה הגאון מעורב בחיי הקהילות במצרים, וכל מינוי שם נזקק לאישורו.

בעקבות תסיסה נגד הנהגתו התקיפה, מינה עצמו רבי נתן בן אברהם ב-1039 אב ביה״ד, לראש ישיבה במקומו, אך ב1042 חזר ר׳ שלמה למשרתו בתמיכת השלטונות הפאטמיים. בימיו של רבינו יצחק אל פאסי (הרי״ף) ורבינו אפרים מקלעה, התקרבה לסופה תקופה תורנית פורייה באותו איזור שקמה לתחייה בימי הגאונים.

רבינו יצחק אל-פאסי – הרי"ף

ובאותו הזמן רבינו האלפאסי, ״גדול הפוסקים״, הניח אבני פינת ״תלמוד קטן״ שלו, וגמר את כולו בתקופת חייו שבמגרב. הרי״ף נולד ב-1013, ומוצאו לפי עדות רבנו אברהם ן׳ דאוד מטוליטולה, מקלעה חמאד. על אף ששם קלעה חמאד לא נסמך בתוך שמו אלא רק פאס.

רבים מחוקרי התקופה סוברים שקלעה חמאד זו היתה בקרבת או בתוך פאס. פוזננסקי קובע על סמך עדותו של הראב״ד שהרי״ף היה בן קלעה חמאד, ולאחר חורבנה של קירואן היה המשך ללימוד התורה באפריקה ״במדינת קלעה חמאד״, כי היה בעיר זו יישוב יהודי מפותח במאה הי״א ושהיתה אז ״מרכז תלמוד״.

גם ״א אפטוביצר כותב שהרי״ף נולד ב״עיר קלעת חמאד״ בקרבת פאס, אבל העיר הקטנה קלעה ״בטלה לגבי אחותה הגדולה פאם ולכן נקרא על שמה. וכן רי״נ אפשטיין, כשמדבר על ר׳ אפרים תלמיד הרי״ף ובן עירו, הוא אומר ״שהיה מקלעה חמאד שאצל פאס״.

רי״מ טולדנו קובע כי הרובע היהודי בעיר פאס או איזה ״מגרש״ שבתוכה היה נקרא קלעה חמאד״.

ר׳ דוד הכוכבי כתב: ו״בימיהם היה רבינו יצחק בר יעקב ממדינת פאס המכונה הרב אלפסי״. לפי דברי אחרים היה ״מארץ פיס״ או ״ממלכות פאס״. וכן הוא נקרא בפי גדולי הראשונים, ביחוד חכמי אשכנז, איטליה ואנגליה: ר׳ יצחק מפאס, או: הרב מפס. יש שכתבו כי אף נולד בפאם אבל גם פוזננסקי מביא ראיה שהרי״ף עמד בראש ישיבה בפאס: ״ובשאלות תלמידי ר׳ אלפס שנכתבו בפאם״ .

תשובות רבינו יצחק אלפסי פזורות בין ספרי הפוסקים החל מרבינו יוסף בין מעש תלמידו ורבעו יהודה מגירונדה, עד גדולי האחרונים המהר״ם אלשקר והרדב״ז.

כבר בימי מהר״י בין מעש נמצאו תשובותיו בפאס כפי עדותו של ן׳ מעאש  והזכיר כמה מהם בספרו על בבא בתרא. כמו כן ספר העיטור מזכיר תשובות האלפסי בפאס. עם רבינו יונה מברצלונא המרבה להביא בספריו תשו׳ הרי״ף הוא בעצמו העתיקם מערבית לעברית. ר׳ סעדיא אבן דנן בסוף המאה החמש עשרה מביא תשו׳ הרי״ף שהועתקה מלשון ערבי.

רבינו יצחק אלפסי חי בפאס רוב ימיו קרוב לע״ה שנים. אנו למדים זאת ממה שכותב אבן דאוד: ״ונפטר בניסן שנת דתתס״ג (1103) והוא כבן צ׳, והוא ברח מאפריקה לספרד בשנת תתמ״ח (1088) .

רבינו אלפסי היה במשך תקופתו בפאס סגור בארבע אמות של הלכה וכתב את ה״תלמוד קטן״ שלו, שנעשה במרוצת הזמן לעמוד התווך של ההלכה.

הרי״ף היה ״תלמיד״ ר׳ נסים ור׳ חננאל או ש״קיבל״ מהם, כלומר מר׳ נסים בקירואן למד, ועל ידו קיבל את תורת רבינו חננאל שהיתה לו לעיניים בכתבו את תלמוד הקטן שלו.

לפי רוב ההיסטוריונים, היה כבר בן שבעים וחמש שנים כאשר הלשינו עליו בארצו, אלעגאב בן אלכלפא וחיים בנו, עד שברח ונכנס לספרד בשנת דתתמ׳ה .

בשנה השנייה לבואו הוא נבחר לראש ישיבה אליסונה. הדעה המוסכמת אצל כל החוקרים האחרונים היא שרי״ף נפטר בתתס״ג, בן תשעים שנה והעמיד תלמידים הרבה.

משה אבן עזרא ממשפחת הראב״ע כתב על מצבתו את החרוזים הבאים:

נקבר בקבר זה ראש הראשים, ואלוף הקדושים.

ומחכים הישישים, וחכם חרשים, וקדש הקדשים.

הנזר והצפית, האות והמופת.

יחיד העולם ופלאו, ממזרח שמש עד מבואו.

הר התורה מקור הבינות, ושמעו הולך בכל המדינות.

הרב הגדול, מחסה עוז ומגדול.

אלופנו ורוח אפינו, כוכב נשפנו, ואור עפעפינו.

הצדיק העניו, אשר כמוהו לא היה לפניו.

 הרב ר׳ יצחק (כהן) אלפסי ז״ל נ״ע.

נכסף אל קדושו, ושבה אל אלהים נפשו.

יום שלישי בשבת, עשרה ימים לירח אייר, שני ד׳ אלפים תתס״ג ליצירה .

הקינה שכתב יהודה הלוי, המשורר המהולל, תלמידו של אלפאסי, נותנת ביטוי להערצתם של בני הדור לגדול תורה זה:

הרים ביום סיני לך רעשו

 כי מלאכי האל בך פגשו

ויכתבו תורה בלוחות לבך

וצבי כתריה לך חבשו

לא עצרו כח נבונים לעמד

לולי תבונות ממך דרשו.

מתלמידיו המרובים ידועים לנו כגדולי תלמוד, בנוסף לבנו ר׳ יעקב ארבעה: רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש; רבי ברוך ב״ר יצחק אבן אלבליה; רבי יוסף בן יושת ורבינו אפרים בן קלעה

רבינו אפרים

ר׳ אפרים היה גדול בדורו, דור דעה, בכמה מקצועות התורה והחכמה: בתלמוד, בהוראה, בקביעת נוסחאות המשנה והתוספתא ובדקדוק לשון העברית.

במקורות ראשונים הוא נקרא: ״רבינו אפרים קלעי״ או: ״רבינו אפרים מקלע״. ר׳ אפרים נדד אף הוא לספרד אחר הרי״ף ואף למד בישיבתו באליסונה. אנו מוצאים את ר׳ אפרים פוסק כרי״ף ולא מטעמיה, או נותן טעם להוראתו, או מפרש כוונתו. לרוב הוא חולק על הרי״ף בתקיפות שקשה למצוא דוגמתה בספרות הרבנית בפלוגתות שבין רב ותלמיד.

ר׳ אפרים חיבר: פירושים למשניות, ביחוד למסכת אבות, לתוספתא ולגמרא. הוא כתב פסקים בכל חלקי ההלכה, וחיבר הגהות, השגות, תוספות, ותשלום הלכות על הלכות האלפסי.

בסיכום הדברים יש להניח שלא היה יחם ר׳ אפרים לרי״ף כיחס ר״י מיגאש אליו. האחרון ראה בו רבו המובהק. בבית מדרשו קיבל רוב תורתו, מה שאין כן הראשון. יש לשער שר׳ אפרים למד אצל הרי״ף בימי שבתם יחד בקלעה חמאד והתחמם לאור תורתו אבל גם רב אלפס נהנה ממנו בכתיבת וסידור חיבורו הגדול ואף התייעץ עמו בקביעת ההלכה הסופית. ודאי כיבד ר׳ אפרים את הרי״ף שהיה גדול ממנו בשנים ואולי ראהו אף כגדול ממנו בחכמה. מסתבר שהתייחס אליו רק כתלמיד חבר ולא כתלמיד גמור. וכפי הנראה גם הרי״ף ראה בו תלמיד חבר.

זמן פטירתו של ר׳ אפרים לא ידוע לנו כמו שאין אנו יודעים זמן לידתו ושם אביו ופרטי חייו האישיים .

Histoire du Maroc -M.Terrasse

  1. Une fédération de cités.

La Maurétanie Tingitane est une province impériale, c'est-à-dire que son gouverneur dépend directement de l'Empereur qui le nomme sans passer par le Sénat. Ce gouverneur est un membre de l'ordre équestre, et non pas un ancien consul sorti de charge comme en Afrique Proconsulaire.

La résidence du procurateur, ainsi l'appelle-t-on, était Tanger; mais il est possible que Volubilis ait été une capitale secondaire. Son rôle est de maintenir la paix et l'ordre et de veiller au recouvrement des impôts. C'est lui aussi qui conduit les négociations avec les chefs de tribus voisines.

A plusieurs reprises les deux Maurétanies sont réunies sous une même autorité. C'est le cas chaque fois qu'une menace des tribus du Sud rend nécessaire l'unité de commandement. On remarque aussi qu'aux moments de tension avec les Berbères, le gouverneur porte le titre de procurateur prolégat, ce qui lui confère des pouvoirs plus étendus.

En temps normal sa tâche est fort allégée par /'autonomie administrative dont disposent les cités. Certaines sont devenues des colonies romaines, c'est-à-dire qu'elles ont reçu les même droits que les citoyens de Rome, dès l'époque d'Auguste : par exemple Tingis, Banasa, Zilis. Volubilis reçoit le droit de cité romaine en récompense de son attitude contre Aedemon. Dès lors leurs institutions municipales copient celles de Rome : elles ont une curie, des magistrats portant le nom d'édiles, de duumvirs. Mais le pouvoir reste entre les mains des mêmes familles qui romanisent leur nom : Marcus Severus fils de Bostar, au nom punique, est édile, suffète et duumvir… Cette aristocratie locale constitue « Vordre des décurions » privilégié comme l'ordre sénatorial à Rome. Non seulement les institutions sont copiées mais aussi le cadre architectural. Ces cités ont leur Forum, leur Capitole, voire leur Arc de triomphe.

Les décurions doivent assurer l'administration de la cité : veiller au bon ordre, célébrer les cultes officiels, entretenir la voirie, les égouts, les adductions d'eau et les bâtiments publics, donner des fêtes mais aussi lever l'impôt.

Il faut remarquer que toutes ces cités existaient déjà à l'époque des rois maures; rares sont les fondations romaines semble-t-il. 11 est à noter aussi qu'on n'a retrouvé aucun établissement romain dans la zone montagneuse du Rif et du pays Jbala, excepté sur la côte méditerranéenne. Le pays tenu par Rome se réduit en gros à des plaines et des collines inscrites dans un triangle ayant une ligne Sala-Volubilis pour base et Tanger pour sommet.

L'attitude de Rome en Tingitane est très différente de celle qu'elle a en Numidie et en Afrique proconsulaire. Elle ne cherche pas à s’emparer de toutes les terres en refoulant les tribus et en construisant, pour protéger ses conquêtes contre les convoitises des nomades, un limes continu et puissant. Elle pratique une politique délibérée d'occupation restreinte, en ne dépassant pas la zone urbanisée, touchée par la civilisation néopunique. Sans doute n'entend-elle pas se laisser entraîner à conquérir un pays à demi inconnu dont l'exploitation lui rapporterait peu au regard du prix de l'occupation et de la mise en valeur. Mais elle ne peut pas laisser s'installer entre l'Espagne et les riches provinces d'Afrique que sont la Numidie et la Proconsulaire un royaume puissant qui serait une menace.

Cette politique d'occupation restreinte semble avoir assez bien réussi. On peut se deman­der si la raison n'en est pas dans le fait que les deux parties n'ont rien à craindre l'une de l'autre, ni à se reprocher. Les résistances à Rome viennent surtout en Afrique du Nord des tribus refoulées et dépouillées de leurs terres. Or, ici, Rome n'envisage pas de conquête, les Berbères ne convoitent pas de riches régions dont on les aurait dépouillés, puisque les cités néopuniques sont d'anciennes voisines peu inquiétantes, avec lesquelles existent des rapports de toutes sortes, économiques en particulier. Au surplus les tribus les plus proches, comme les Baquates, sont associées au système romain, en bénéficient, au moins en la personne de leurs chefs.

La Maurétanie Tingitane était une province africaine de l'Empire romain.

La Maurétanie fut d'abord un royaume client de Rome sous Bocchus et Juba II, "le plus savant des rois". Le statut du royaume n'était pas cependant celui d'une réelle indépendance: dès le règne d'Auguste le royaume de Maurétanie voit l'installation de colonies romaines.
Au ier siècle, l’empereur Claude divisa la Maurétanie selon le tracé du fleuve Mulucha (Moulouya), d'une part en Maurétanie-Césarienne et d'autre part en Maurétanie Tingitane

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו-חנניה דהן

409 – אלי מא ענדו אולייא, ראסו ל־אוולא.

למי שאין קרובים, ראשו הראשון.

 

ריחתך- ריחת אל־בצלא פל־קדרא;

וריחת שחמא פ־שאקור.

הריח שלך – כריח הבצל בסיר, וריח השומן בגרזן.

 

קריב־לי פ׳חאל ריחת אל־בצלא פ־טאג׳ין.

הוא קרוב שלי, כריח הבצל שנדבק בסיר.

 

קריב־לי פ׳חאל ריחת א־שחמא פ־שאקור.

הוא קרוב שלי, כריח השומן שנשאר בגרזן

 

414 אמא פתרני בל־חבאב,

ומא ענדי מעא־מן נסד אל־באב.

קרובים יש לי לרוב,

ואין לי עם מי לסגור הדלת.

 

415 משאוו אלי כא יעררפונא,

 בקאוו אלי כּא יכּרהונא.

הלכו(מתו) אלה שמכירים אותנו,

נשארו אלה ששונאים אותנו.

 

416 משית ל־דאר בוי נרתאח,

ציבת אל־בכּא ונוואח. .

הלכתי לבית אבי למצוא מנוחה.

מצאתי בכי ואנחה (קינות).

 

417 עזיזי, ובן אל־חראמי.

דודי־יקירי, אך בן-ממזר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר