ארכיון יומי: 17 בספטמבר 2017


סיפורי הנביאים מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء-סיפור יוסף, עליו השלום

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).

הקוראן מקדיש סורה שלמה מתוך 114 שמרכיבות את כל הספר, ליוסף הצדיק…סורה זו שמספרה 12 לפי הסדר שבו מופיעה הסורה, נכתבה כנראה במכה ברובה והשאר אינו מצויין בהארותיו של פרופסור רובין בספרו " הקוראן " בעברית. הסורה מכילה 111 פסוקים . בהמשך אביא קטעים ממנה בערבית ותרגומה לעברית, ועוד גרסאות אודות יוסף, לפי האמונה היהודית והאסלאמית כאחד….

إِذْ قَالَ يُوسُفُ لِأَبِيهِ يَا أَبتِ إِنِّي رَأَيْتُ أَحَدَ عَشَرَ كَوْكَبًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ رَأَيْتُهُمْ لِي سَاجِدِينَ 4

4 יוסף אמר לאביו, אבא, ראיתי אחד־עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח; ראיתים, והנה הם משתחווים לי.

סיפור יוסף, עליו השלום

הערת המחבר : מבוסס על סורה 12 בקוראן, המוקדשת כולה לסיפור יוסף, כמובן עם פירושים ועם תוספות כדרכו של כסאאי. לשלל המחקרים על סיפור זה בקוראן ובספרות הבתר־קוראנית, ראו שוורצבאום, אגדות עם, עמי 122, הערה 19. דמותו של יוסף ושפעת עלילותיו(כגון ישיבתו בבור בחיק המלאך גבריאל, העלאתו מן הבור על ידי הישמעאלים, יוסף וזליח׳א ופגישתו עם אחיו) מצאו ביטוי נרחב גם באמנות הציור המוסלמית. ראו ברוש ומילשטיין, סיפורי התנ״ך, עמי 31, 73-48,38; מילשטיין, נמרוד ואחרים, עמי 132-126

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: אחר הדברים האלה הרתה רחל וילדה את יוסף, ולאחריו ילדה את בנימין, ויופייה של רחל עבר אל יוסף. בהיותם בני שנתיים מתה רחל, והם נותרו יתומים מאם. הגיע דבר מותה של רחל לאוזני אביה לבן. הייתה לו בת קטנה; צייד אותה בכסף רב, השיאה ליעקב ושלחה אליו. ובהגיע יוסף לגיל ארבע שנים, העניקה לו דודתו, תֻמַיִל בת יצחק, את חגורת אביה יצחק.

בעבר נתן אלוהים יתעלה במתנה לאברהם חמישה דברים, שכולם עברו אל יוסף, והם:

 מצנפת שהוענקה לו ביום שבו נשלח אל נמרוד;

כתונת הידידות שניתנה לו ביום שבו לקחו אלוהים לידיד נפש לו;

חגורת הניצחון שחגר ביום שבו הושלך לכבשן האש;

חותם [קרי: טבעת] הנבואה,

 ומטה האש, שהיו לו חמישה ענפים. על האחד כתוב: ״אברהם, ידיד אלוהים״; על השני: ״יצחק, הנעקד להיות קרבן לאלוהים״; על השלישי: ״ישמעאל, בחיר אלוהים״; על הרביעי: ״יעקב, הישראלי של אלוהים״; ועל החמישי: ״יוסף, הצדיק של אלוהים״.

והנה [לילה אחד], בעוד יוסף ישן, ראה חלום. הקיץ בבהלה ואמר: ״אבי, ראיתי [בחלומי] כאילו המטה הזה ניטע באדמה, העמיק שורשים ונתן פרי, וענפיו התרוממו באוויר. כן ראיתי כי מקלות אחיי ניטעו סביבו, אך לא צמח מהם דבר, והמטה שלי עלה עליהם, עקרם משורשיהם והשליכם הצדה״. אמר יעקב: ״לא לכל חלום, בני, יש פתרון ופירוש: בל יפחידך הדבר״.

במלאות ליוסף עשר שנים, זבח יעקב זבח מן הצאן, וישבו הוא וילדיו לאכול ממנו. ניגש עני אל הפתח ועמד, ואיש מילדיו לא נתן לו מאומה לאכול. הסתלק האיש. אמר יעקב: ״האם נתתם לעני משהו ?״. אמרו: ״לא, כי לא ציוויתנו על כך״. אז באה אליו התגלות אלוהים לאמור: ״הוי יעקב, הנה בא אליך עני אשר הריח את ריח מאכלך, אך לא האכלת אותו, ו[כך] הכאבת לו בלבבו: לפיכך אכאיב אני לך בלבבך״. הצטער יעקב על כך צער רב, ובהגיע הלילה ראה בחלומו כי יוסף נחטף בידי עשרה זאבים, אשר השליכוהו במדבר צייה על פני האדמה, ואחר כך השליכו אחד מהם אל בור, אשר לא נחלץ ממנו אלא כעבור שלושה ימים. הקיץ יעקב משנתו, לקח את יוסף, אימץ אותו אל לבו, נשק לו בין עיניו ובכה, ואיש לא ידע על חלומו.

וכאשר מלאו ליוסף שתים עשרה שנה, הקיץ בבהלה בליל יום השישי ואמר: ״אבא, ראיתי אחד עשר כוכבים אשר ירדו מגלגלי הרקיע, ואורם כאור השמש והירח, ועמם ירדו גם השמש והירח, והנה הם משתחווים לי״ (סורה 12, 4 בשינויים). אמר אבן עבאס: הכוכבים הם האחים, והשמש והירח הם ההורים. אמר יעקב: ׳״בני, אל תספר את חלומך לאחיך׳(שם, 5), פן יקנאו בך על אשר נתן לך אלוהים״. שמעו אחי יוסף את הדבר ואמרו: ״וכיצד לא יהיה יוסף כזה, אחרי שאביו העניק לו את כתונת הידידות, את מצנפת התפארת, את חגורת הניצחון, את חותם הנבואה ואת מטה האש? משום כך הוא מביא לפנינו את החלומות הכוזבים הללו״. אמר אחד מהם: ״הרגו את יוסף או השליכוהו אי שם בארץ, למען יסב אביכם את פניו אליכם לבדכם וגו׳״(שם, 9).

 אז אמר להם יהודה: ״אל תהרגו את יוסף כי אם השליכוהו אל מחשכי הבור״(שם, 10). הם באו אפוא אל יוסף ושיחקו לידו, וגם הוא החל משחק עמם. אמר שמעון: ״[דע לך] יוסף, כ׳ בכרי המרעה שלנו אנו מקבלים מאכל ומשקה ומשחקים שלא תוכל לקבל אצל אבינו״. אמר יוסף: ״אם כך, אחיי, בקשו מאבי שישלח אותי עמכם״. יצאו אל אביהם ואמרו: ״אבינו, מדוע לא תבטח בנו כי נשמור על יוסף וגו׳?״ (שם, 11). אמר יעקב: ׳״חושש אני פן יאכלהו הזאב בעת שתסיחו דעתכם ממנו׳. אמרו: ׳אם יאכלהו הזאב בעוד אנו הרבים והחזקים, כי אז נלך לאבדון׳״(שם, 14-13). והואיל ואהב את יוסף, החליט יעקב – למורת רוחו – לשלוח את יוסף עמם. הלביש לו יעקב את כותנתו ואת מכנסיו, משח את ראשו בשמן, נתן לו את מטהו ואמר להם: ״האכילוהו כאשר ירעב והשקוהו כאשר יצמא כן ביקש מהם התחייבות כי ישיבוהו בריא ושלם וישמרו עליו, והם נתנו את התחייבותם ואת הסכמתם לכך. אימץ יעקב את יוסף אל לבו ואמר: ״הנני מפקיד אותך, בני, בידי אלוהים ריבון העולמים״. אך כאשר נעלמו מעיניו התחרט על מעשהו, והלך אל ביתו מודאג.

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי

 

מספר שלמה חזן

  1. הגוזלים שלימדו את העורב

העורב השחור« חכם יותר מכל העופות.

פעם אסף אבא־עורב את הגוזלים שלו כדי ללמדם חכמה, ואמר להם:— הנה זקנתי, אך במשך חיי הארוכים למדתי וראיתי חכמה הרבה. עוד מעט ואמות, לכן רוצה אני ללמדכם חכמה, שתעזור לכם בחיים. אם תראו בן אדם מתכופף, דעו לכם, כי הוא רוצה להרים אבן ולזרוק אותה עליכם. לכן תברחו והתעופפו בעוד מועד, לפני שהוא מתרומם ומיישר את גבו. אז תהיו בטוחים בחייכם.

והיה שם אפרוח שזה עתה נולד. אמר האפרוח לאביו:— אין זה טוב, אבא, מה שאתה מלמד אותנו. מניין לנו שהאדם לא הביא אתו אבן בכיסו ? צריך לברוח עוד לפגי שהאדם מתכופף. צריך לברוח מיד, כאשר רואים אדם. אמר אבא־עורב:— זה עתה נולדת, וכבר אתה פיקח יותר מאביך, ורוצה ללמד את אביך חכמה ? אם כן הדבר, אין לי מה ללמד אתכם — פנה העורב לגוזליו. — לכו ולימדו חכמה מפי הגוזל שזה עתה נולד. משום כך רגילים לומר ? ״הגוזלים מלמדים את הציפור״.

  • לפי המסורת, שבידי המספר, למד יעקב אבינו מעורב שחור זה את סדרי הקבורה (הערת הרושם).

 

  1. הכל בגלל דגש

כאשר יצאו היהודים ממצרים, הם הלכו בחיפזון ובדרך־לא־דרך. כך הגיעו לים־סוף. היה הים רועש מאוד. ראה זאת משה רבנו, התחיל מתפלל ואומר: ״מי כמוך (בכ' בלתי דגושה) באלים ה׳ ״. געשו מי הים עוד יותר. המשיך משה רבנו בתפילה ואמר: ״ומי כמוך (בכ' דגושה) נאדרי בקודש״. רק הוסיף משה רבנו את הדגש באות כ', ומיד נקרע הים והמים ניצבו מימין ומשמאל כשני קירות.

עברו בני־ישראל בתוך הים ומשה הולך בראשם וקורא כל הזמן בקול רם: ״ומי כמוך! ומי כמוך! ומי כמוך!״ ומקפיד על הדגש בכ', כדי שהנס לא ייפסק, כל עוד לא גמר כל העם לעבור.

ובתחתית הים שכב לו דג עצום, שישן את שנתו. הרי זה אותו דג עצמו, שבלע אחר כך את יונה הנביא, ונגזר עליו לישון מששת ימי בראשית, עד שיגיע זמנו לבלוע את הנביא. רק אז עליו להתעורר ולמלא את שליחותו.

עלו בני־ישראל על גב הדג וצעדו על גבו, כפי שצועדים על כביש. והיתה להם ההליכה קלה ונוחה, ולא נעקצו מן העקרבים הרבים שבים, ולא ניזוקו מן האבנים החדות שבקרקעיתו, ולא היה בלבם כל פחד.

ופרעה מלך מצרים, שרדף עם חילו אחרי בני ישראל׳ הגיע גם הוא לים סוף. הוא שמע מרחוק, כיצד קורא משה רבנו בקול גדול: ״ומי כמוך, ומי כמוך, ומי כמוך״… ומטעים את הדגש באות כ' והוא הבין כי זאת היא מלה קדושה לעשיית נס על הים ולקריעת המים. התחיל גם הוא לצעוק בקול גדול ״ומי כמוך, ומי כמוך, ומי כמוך…״. והנה נשארו המים ניצבים כשתי חומות מימין ומשמאל, ופרעה עם חילו ועם מרכבותיו נכנסו לתוך הים ורדפו אחרי בני ישראל.

הגיע פרעה אל הדג׳ שנועד לבלוע את יונה׳ ועלה עם הרכב הכבד שלו על זנבו של הדג. הרעיד קצת הדג את זנבו, כי הרכב הכבד של פרעה דגדגו קצת. נשרו טיפות אחדות של מים ישר לתוך אפו של פרעה. נשם פרעה את המים לקרבו, והטיפות נכנסו לתוך גרונו. וכל הזמן אין פרעה חדל מלקרוא: ״ומי כמוך ומי כמוך ומי כמוך״, ומלהטעים את הדגש ב־כ׳. אבל בגלל טיפות המים שנכנסו לו לאף ולגרון, נשתבשה לו הקריאה. כי איך יבטא אדם כ׳ דגושה, כשאפו סתום במים ?

יצאה מפי פרעה הקריאה ״מי כמוך׳׳ כשה־כ׳ רפה, בלי דגש בה, וחומות  המים התמוטטו, ופרעה וחילו טובעו בים־סוף.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו

  • רבותי הגולשים….
  • אני מרבה ולא בצורה יחסית לשאר הנושאים, לפרסם מהספר הזה את הנושא הזה שהוא המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו " של יעקב בהט, משום שאני רואה חשיבות רבה בנושא הזה המבהיר לנו את תפקידה של השפה העברית בתוך השפה הכתובה בעיקר וגם זליגה מסוימת לשפה המדוברת.
  • תמוהה הייתה בעיני, כשאר הגענו ארצה ועוד באניה אבי ז"ל התווכח על מיקום מושבנו הקבוע בארץ הקודש, והדו שיח היה כולו בשפה העברית, אמנם היה זה בשפה התנכ"ית, עם ביטויים שכיום פסו מהעולם, אך הפקידים הבינו אותי היטב וקיבלנו את מבוקשנו….
  • אמת הדבר כפי שפרופסור בר שאר, מציין בספרו " מסורות ולשונות " וכך הוא כותב , מ=ציטוט מדויק מתוך  ספרו בעמוד 150-151 :
                            "בדיקה כוללת ומקפת של שימוש המילים השאולות מן העברית, מגלה, כצפוי, הבחנה ברורה בין השכבות השונות של החברה. לדידי יש צורך להבחין בין ארבע קבוצות של דוברים. שלוש בתוך חברת הגברים – חכמים ותלמידיהם, יודעי קרוא וכתוב וגברים שאינם יודעים קרוא וכתוב – והנשים כקבוצה רביעית . אמנם לא תמיד הבחנות אלו חדות וחלקות הן, והקווים לא תמיד ברורים. ואולי יש מי שירצה חלוקה רחבה יותר . בכל זאת יש סימנים ברורים ומרובים הקובעים את החלוקה שהצעתי בכל הנוגע לסוגיית היסודות העבריים ( ולא רק בסוגיה זו ) עד כאן לשון משה בר אשר ….יש אמנם הרחבה בנושא הזה לגבי כך קבוצה , אותה אביא במסגרת הספר שלו באתר " מורשת מרוקו "
  • בברכת שנה טובה ומבורכת …נמשיך לדוש במקורות השפה בצורה עניינית ומועילה לכל סקרן ומבקש הרחבת ידיעותיו…..
  • וכעת נביא עוד חלק מהספר המופלא הזה….

מודגשים גם כל הצירופים העבריים שבהם אחד הכינויים די, דל… או ד… חוצץ בין מרכיבי הצירוף: | כא ירזא תשועה די הקב״ה = הוא מצפה לתשועת הקב״ה . |כא יתפגד לאהבה דלמלך = הוא נזכר באהבת המלך . |לקבורה דצדיק = קבר הצדיק |האד לאמונה דתורה ־ האמונה הזאת בתורה (מ״ב ב, ג).

היכן שמופיעה האות למד בהתחלת המילה, זו השפעת הערבית הספרותית על הלשון המדוברת, יען כי הלמד מסמלת בערבית את ה' הידיעה…..( אל ) ובקיצור " ל "

שמות ברבים ובנקבה הנגזרים מן היחיד, וכן שמות בתוספת צורני נטייה, הם חלק מהערך הראשי ומובאים תמיד בדוגמות של הערך: |אריה]: עביווה למודע דלאריות וסייבוה תמא = קחו אותו למקום האריות וזרקו אותו שם . תקול לגוי יסעל = [אם שקעה השמש, האישה] תאמר לגוי להדליק [את הנרות]. 2) כאן לעיד דלגוים = היה החג של הגויים .לגויה בררחתלו ־ הגויה קראה לו.  |גאולה: 1) באס נקררבו לגאולה דייאלנא מן באיין לאומות = [נעבוד את ה'] כדי שנקרב את הגאולה שלנו מבין האומות , די הייא לעלייה לכתירא דליהוד דלמרוק וגאולתם = [המעמסה הגדולה המוטלת על ישראל] שהיא העלייה הגדולה של יהודי מרוקו וגאולתם. |בריא: 1) כא יעארף ראצו באיין הווא בריא ־ [אם] הוא מכיר את עצמו שהוא בריא [מותר לו…] רזעת בריאה ממש = [כששמעה את תפילת הרב] חזרה [להיות] בריאה ממש .

  • רישום הומונימים:
  • [מיוונית: homos שווהonoma + שֵם] צֶמֶד, צִמּוּד; זוּג מִלִּים אוֹ קְבוּצַת מִלִּים הַשָּׁווֹת בִּכְתִיבָן אוֹ בַּהֲגִיָּתָן וְשׁוֹנוֹת בְּהוֹרָאוֹתֵיהֶן, לְמָשָׁל: "אַשְׁפָּה" (זֶבֶל) – "אַשְׁפָּה" (תִּיק); "תָּלִינוּ" (מִן "תָּלָה") – "תָּלִינוּ" (מִן "לִין").
  • שמות הומונימיים מצוינים כערכים ראשיים נפרדים עם סימון סידורי באותיות א״ב לפני כל ערך. |א. אב — חודש אב: נהאר תסעתאס אב כאן האדסי = ביום תשעה עשר באב היה [כל] זה . ב. אב] — כינוי לאבות האומה אברהם, יצחק ויעקב: 1) הומא תלתא דלאבות = הם שלושת האבות . 2) סכנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב = [שם] גרו אבותינו אברהם יצחק ויעקב .

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר