ארכיון יומי: 3 בספטמבר 2017


סובלנותו של הרב שלמה מלכה – נחום אילון- היחס אל החילוניות במאמרי הרב מלכה

מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה קהילה יהודית קטנה בח׳רטום שבסודאן. במשך מרבית הזמן הזה כיהן כרב רב הקהילה הרב שלמה (סלמון) מלכה. הרב שלמה מלכה אַסֶפֵלו (מרוקו – 1878; ח׳רטום, סודאן – 1949) עלה בצעירותו לארץ־ישראל, למד בה בישיבות, הוסמך לרבנות ואף כיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. את רוב שנותיו עשה בסודאן, שבה שימש הרב הראשי מעת הגיעו שמה בשנת 1906 ועד יום מותו בשנת  .1949  כל מורשתו הכתובה נתפרסמה מעל דפי העיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אלשמס (״השמש״), אשר יצא לאור בקהיר בשנים.1948-1934 ככל שיכולתי לבדוק, פרסם הרב מלכה את מאמריו בעיתון זה משנת 1936 עד שנת 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון נדפסו בו רשימותיו ומאמריו של הרב מלכה, שמספרם מגיע לכמאתיים מאמרים, ואלה ישמשו תשתית לדיון שלהלן. למעלה מחמישים מאמרים יוחדו לדיון שיטתי בפרשיות השבוע. אלה נדפסו ויצאו לאור ב־1941 בקהיר, כחיבור העומד בפני עצמו, בשנת 1949 זמן קצר לפני מותו הפתאומי של הרב מלכה. ספר הזוהר שימש מקור נכבד לפירושו של הרב מלכה, ועוד אשוב לעניין הזה לקראת תום הדיון.

היחס אל החילוניות במאמרי הרב מלכה

אפשר למצוא במאמריו של הרב מלכה ניסוחים על דרך החיוב בשבחה של הדת, ובצדם ניסוחים על דרך השלילה כלפי מי שעזב את הדת או עוין אותה. כך כתב במאמר שכותרתו: ״עיון [אפשר גם: מחקר] נפשי – הקנאה היא מחלה חברתית חמורה״: כי ״הדתות והחוקים האלוהיים הם המרפא למחלות הרוחניות״, ומעמדה זו לא זז כמלוא נימה גם בהמשך. כך, למשל, טען במאמר שכותרתו: ״גוג ומגוג – עיון היסטורי״, כי יש הרבה סיבות לראות בהיטלר את גוג. אולם גם אם אין זה כך, המלחמה פרצה משום שהאירופאים כפרו ופרקו עול. המאמר נחתם בקריאה לעולם כולו, ובייחוד לעם ישראל, להחזיק מעמד, שכן הגאולה קרובה, ולמלא את החובות האנושיות והדתיות.

סמוך לתום מלחמת העולם השנייה, בשעה שדן בפסוק ״וה׳ הֹלֵךְ לפניהם יומם בעמוד ענן לַנְחֹתָם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה״(שמות יג, כא), כתב:

לו הלך העולם באורח מישרים לאור הדת, לא היו פורצות המלחמות ההרסניות והשחיטות האלו, העקובות מדם, המעידות על בהמיות של האדם ועל הליכה בעלטה אפלה. הדת אומרת ״לא תרצח״, והנה הם הורגים מאות אלפים של לוחמים ושל שוחרי שלום; הדת אומרת לא לגזול ולא לקחת בכוח הזרוע, והנה הם גוזלים וכובשים ממלכות בשלמותן.

ובהמשך:

אתם, המדינאים, חזרו ולכו באורח מישרים לאור התורות [אפשר גם: המצוות] השמימיות, וכך יינצל העולם מן המחלה החברתית, ודם האנושות יינקה מחיידקי הנאציזם והפשיזם, אשר לפני שהציתו את אש המלחמה, כפרו בה׳ ובתורותיו [אפשר גם: ובמצוותיו].19

הערת המחבר-19- שם, שם. כבר כחמש שנים לפני כן, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כתב הרב מלכה מאמר (אלשמס, 247, 23.6.1939), שכותרתו: ״המחלות החברתיות ובקשת הדרכה מן הדת כדי לרפא אותן״(אלאמראר אלאג׳תמאעיה ואלאסתרשאד באלדין פי מעאלג׳תהא). בפסקה האחרונה שם קבע הרב מלכה כי ״…הדרך המובילה אל הריפוי או אל השמירה [מפני המחלות החברתיות] היא להתמיד בחוקים האזרחיים והדתיים. אך הגרמנים אינם מודים לא באלה ולא באלה; הם אינם מודים אלא בכוח המקפח והעושק, והם זונחים את הדתות מן היסוד, כפי שהם מבטלים את ספר הבשורה [=הברית החדשה] המקדשים במקומו] את מאבקי [מיין קאמפף של היטלר], וממירים את האמונה בישוע באמונה בהיטלר…״

הלשון הכללית והסולידריות הפוטנציאלית בין מאמינים משלוש הדתות ניכרות גם במאמר שכותרתו: ״חג ט״ו בשבט, או חג האילנות״. תחילה הסביר הרב מלכה מהי משמעותו של ט״ו בשבט מבחינת דיני ערלה, ואחר־כך מנה אירועים שונים אשר לפי המסורת היהודית התרחשו בא׳ בשבט. לקראת סוף המאמר ציין הרב כי האדם נמשל לעץ וכי עם ישראל נמשל לכרם ה׳; וכפי שהאילנות חוזרים לחיים בחודש שבט, כך גם עם ישראל יתחדש. ואז הוסיף: ״יש לטעת את האמונה האמתית בלבותינו כדי להרים את ראש אומתנו למעלה, וזאת כדי להפיץ את האהבה ואת האחווה לא רק בקרב היהודים, אלא גם בין היהודים ובין המוסלמים והנוצרים, ולסלק את הגזענות. יצחק וישמעאל אחים, ועשו ויעקב אחים…

יש נימה של פשטנות ושל נאיביות בקריאה זו, ודומה שאין בכוחה לחולל שינוי של ממש בעולם המעשה. אולם בהחלט יש בדברים הללו כדי להעיד על השקפותיו של הרב מלכה ועל יחסו אל הנצרות ואל האסלאם כאל דתות אחיות, לפחות מבחינת הווייתן הממשית, אבל אולי גם מבחינת מהותן. מתברר שאין זו התבטאות חד־פעמית או מליצה תלושת הקשר, אלא עמדה יסודית החוזרת ומהדהדת בהתבטאויותיו במהלך השנים.

לאחר שהשלים את מחזור הדרשות לפרשת השבוע פנה הרב מלכה לכתוב ולפרסם פירוש על שיר השירים, והוא נדפס כמעט ברצף בעשרים ושישה מאמרים. כשדן בפסוק ״שמן תורק שמך״(שיר השירים א, ג), כתב בין השאר: ״העולם אינו יכול להתקיים בלי דת, והדת היא בסיס [אפשר גם: המשען העיקרי] של העולם, כפי שנאמר באבות: על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל האמת ועל השלום.״ ראוי לתת את הדעת לשימוש הלשוני שעשה הרב מלכה במילה ״דת״. ראשית דבר הוא נקט אותה בלתי מיודעת, ודומני שכוונתו לומר כי הקביעה הזאת תקפה לכל דת, ולא לדת מסוימת. בהמשך המשפט יידע אותה, ונראה כי אף־על־פי־כן עדיין התייחס לכל דת שהיא, ולאו דווקא היהודית; שכן הוא דן בקיום העולם ולא בקיום העם היהודי בעולם, והרי האמת והשלום חיוניים לכל באי עולם ואינם תנאי לקיום היהודי בלבד. דברים אלו מוכרים גם מחיבורים של יהודים בימי הביניים, ובהם כתבי הרמב״ם, אלא שראוי לזכור כי ריה״ל והרמב״ם כתבו בעולם תרבותי דתי – נוצרי, מוסלמי או יהודי; ואילו הרב מלכה כתב כדברים האלה בעולם תרבותי שונה לחלוטין, שבו נוכחותה של החילוניות חזקה מאוד.

המחלוקת בענין ביטול הצומות-התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל

המחלוקת בענין ביטול הצומות

הוגה הדעות של הכת מסאלי, ר׳ יעקב בן סעדון, היה בעל השכלה רבנית רחבה והוא הנותן את הביסוס האידיאולוגי של האמונה החדשה לצאן מרעיתו. הוא גם נוטל עליו את התפקיד למצוא את הביסוס ההילכתי לביטול הצומות לבני כיתתו. לא כל הרעיונות שהביע היו מקוריים משלו אך השכיל לעשות שימוש נאה ברעיונות של מוריו ורבותיו נתן העזתי, אברהם היָכיני ועוד.

נחזור עכשיו לטיעוניו ההלכתיים של ר׳ יעקב כן־םעדון. עד כה התייחס­נו רק לטיעוניו הנוגעים לעובדות הסטוריות. ובכן, הבה נראה מה בפיו של ר׳ יעקב ששפורטש בענין גירסאותיו ההלכתיות של ר׳ יעקב בן־םעדון. ר׳ יעקב ששפורטש אינו עונה בעצמו לבן־סעדון אלא מטיל על אחד מתלמידיו לענות, כדי לתת ביטוי, בצורה מופגנת, ליחס הזלזול שלו בבן-סעדון ועל־מנת להשפילו ולבזותו, כפי שהוא עצמו אומר: ״ועל זה השבתי לו על ידי אחד מתלמידי דרך בזיון יקראנה וישקול מטרופסיה ויבקש מחילה ״סליחה וכפרה מהשם יתברך ומכל חכמי ישראל שחטא כנגדם.״

תלמידו של ששפורטש (יחיאל מהטוב), נוקט בדברי תשובתו בשפה רהוטה מליצית ושנונה כשפת רבו. אגרת התשובה משתרעת על עמודים רבים והמשפטים היוצאים מתחת ידו של התלמיד זורמים כנחל איתן בקצב מסחרר. בראשית האגרת קיטונות של נאצות, חרופים וגידופים נשפכים כאשדי מים על בן־סעדון. הוא שם אותו ללעג ולקלס ומבטל אותו, את טיעוניו ואת תורתו כעפרא דארעא. לדעת רבו, הוא אומר, דברי הבל הכלולים במכתב אינם ראוים לתשובה אך רבו הטיל עליו לענות לו לבל יראה ר׳ יעקב בן-סעדון חכם בעיניו וכך כותב התלמיד: ״זה היה מחשיב מורי נר״ו לטעם מספיק לשמוע חרפותיך אשר חרפת נגדו ולשתוק מבלי להשיב עליהם, כי אמר דיו לעבד להיות ברבו ולבא מן הדין להיות כנידון. אך אמנם עלי ועל כיוצא בי חל חובת ביעור חמצך הנדבק בסדקי כתליך הנבנים בטיח תפל ולפורר ולזרות לרוח. ורוח מבינתי יהלוך קדם ואחור וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון, ומזה אתה דן אם אזוב שבקיר כמוני עמד כנגדך להודפיך ממצבך בנאצות נמרצות, מה יעשה מורי נר״ו וחבריו אשר בנתינת עין בך יעשוך גל עצמות וישרפום בהבל פה כי יעשום אפר ואבד יאבדון.״ סגנון מנופח ורברבני ובהחלט לא צנוע.

ולעצם הענין טוען תלמידו של ששפורטש כי אמנם אמונתו במשיח האמתי הוא דבר המעוגן באמונה הישראלית, כפי שהובטח על־ידי הנביאים ממשה ועד מלאכי, ״ואם יתמהמה נחכה לו ולא נשים לו זמן ולא נוציא סברות מן הפסוקים כדי לדעת זמן ביאתו, כי תיפח רוחם של מחשבי קצין אמרו קדמונינו ז״ל.״ כן מוסיף התלמיד שהמשיח לא חייב להיות רק מלך אלא גם מזרע המלוכה, כלומר מבית דוד ושלמה, והסימנים שיעידו על המשיח שהוא מזרע המלוכה הם, ״שהוא יהיה איש חכם ובעל מידות טובות, חסיד, נביא וגיבור״ ושאר תאריו המוזכרים בישעיה בסימן י״א: ״ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משָרשיו יפרה ונחה עליו רוח ה׳ חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳.״ איש כזה, בחיר המין האנושי, הוא האיש אשר בחר ה׳ אינו צריך לנביא מהחוץ שיעיד עליו כי הוא המשיח. הוא יספיק בעצמו בשמו ובמעשיו. אחר־כך מפנה התלמיד חציו כלפי אמיתות שליחותו של הנביא: כל נביא אמת, הוא אומר, נתקבל בעם לאחר שנתן ״אות ומופת״ ולאחר שהתנהג בחסידוּת וצדיקוּת. ורק על־ידי צרוף שתי התכונות הללו, אות ומופת עם חסידוּת וצדיקוּת, לא נצטיירה דמותו של הנביא כמאחז עיני העם בכישופים. ואילו הנביא נתן (העזתי) לא רק שלא נתן אות ומופת אלא ״נמנע מלתתו באומרו שלא הורשה על כן.״ ומוסיף ומקשה, למה לא הורשה לתת אות ומופת כמו שהורשה לגלות את הקץ? ומסקנת תלמידו של ר׳ יעקב ששפורטש כלפי ר׳ יעקב בן־סעדון היא: ״אם היית מתנהג באמונת נביאך זה, כפי דתנו, לא היית נשקע ביווין מצולת האשמה והיתה אמונתך באמונתו אשר לא תצוייר סתירתה.״

בשפה נמלצת ובפלפולים ארוכים סותר התלמיד ודוחה אחת לאחת את הנחותיו וטענותיו של ר׳ יעקב בן־סעדון בענין האמונה החדשה במשיח, בצידוק מעשה ההמרה של שבתי צבי וביטול הצומות.

שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי.  מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727

שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי. 

מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727

בתולדות מרוקו שמור מקום מיוחד למולאי איסמעיל, גדול מלכי העלווים, סמל לשעת תהילה חולפת שלא תחזור עוד באותו זוהר. את המדינה השסועה, המפוררת והמפולגת הוא העלה לדרגת אימפריה אדירה שאת קרבתה מחפשות המעצמות האירופיות.

מהפך סוף השלטון.

טולידאנו

שלטון שהחל בסימן שגשוג וביטחון מסתיים בחורבן – איסמאעיל לא השכיל לנהל את האימפריה שהקים, עבודות הבנייה העצומות – שיותר מטעם טוב מאפיינת אותם הענקיות – המלחמות הבלתי פוסקות, החזקת צבא ענק, רוקנו כליל את קופת המדינה ומערכת המסים הרגילה לא יכלה עוד לעמוד בנטל.

על כן נתווספו ללא גבול ההטלים והקנסות שנהפכו לצרת המלכות. גזרות אלה לא הפלו בין יהודים ומוסלמים והיו שנואות על ידי כל האוכלוסייה, אבל בעת צרה כל אחד חושב שגורלו של השכן שפיר יותר. עומס המסים וכובד הקנסות מיררו חיי הקהילה היהודית ומספרי הזיכרונות מצטיירת התמונה כאילו רק היהודים רושש המלך – ולא כך היה הדבר.

אולם נכון שגורלה של קהילת פאס, עליה מסופר במקור העיקרי לידיעתנו על התקופה, " ספר דברי הימים ", היה קשה במיוחד בגלל שנאתו של המלך לעיר הבירה הקודמת. מרוב צרותיהם חיפשו הרבה מיהודי העיר מקלט בערים אחרות ובמיוחד במכנאס. ההידרדרות הכלכלית החלה בפאס הרבה יותר מוקדם משאר הערים. עוד בשנת 1696 התקינו רבני העיר תקנה נגד מנהג שהתפשט בעצ השפע ונהיה לרועץ כאשר נסגרו שערי הרווחה.

" בהיותנו מקובצים, פקחנו עינינו על אשר בעוונותנו הרבים ננעלו כמעט שערי ההשפעה ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם צר ומצוק מצאום, וגאדה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפורקן. לסיבת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כל אחד בנדוניה רבה ועוד תוספת מרובה חפצים מכסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות בעין או קרקע לסייע החתן בתכשיטין המוטלין עליו לעשות באופו שרוב הבעלי בתים נשארים שלולים ויוצאים נקיים מנכסיהם.

ולכן ראינו לגזור על כל המשתדכים מהיום והלאה שאין רשות להתנות שום תנאי תוספת על הנדוניה בשום אופן, ועל הכל השדכנים והסופרים המצויים בעת השידוכין עליהם המצווה להיות במזהירים וכמזכירים בל ישמע על פיהם חוק התוספת על הנדוניה כלל וכלל ועיקר. והיה בזה בכ"ד לחודש אב בשנת תנ"ח. וחותמים הרבנים וראשי הקהל, מנחם סירירו, וידאל הצרפתי, יהודה בן עטר, שמואל הצרפתי, דוד בן אמוזיג, יצחק צרפתי, יצחק בן יוסף, סלימאן ביטבול, עיוש אבן אזרוואל "

רבי שאול אבן דנאן, רושם דברי הימים באותה תקופה, מציין שהשינוי לרעה החל בשנת 1704 כאשר הטיל המלך שנלחם נגד התורכים, מס כבד ביותר על הקהילה היהודית. נוסף על כך הצטיין באכזריותו מושל העיר, בן המלך מולאי הפיד, וכאשר העזו ראשי הקהילה והתלוננו בפני המלך המיטו אסונות נוספים על ראשיהם ורק בנס תאונה בעת ציד, נפטרו מן העריץ.

אולם התלאות אינן נחלתם רק של יהודי פאס, גם במענאס, עיר הבירה למרות מעמדם של ראשי הקהילה בחצר המלך, משתוללים חיילי המשמר השחור, גאוות המלך, והמורכב מעבדים כושיים, במללאח. בספרו " אוצר המכתבים " מביא הרב יוסף משאש ז"ל כתב יד אלמוני משנת 1704 :

" בעשרים יום לחודש כסלו התס"ד ליצירה, הייתה מהומה גדולה בעיר, כי באו עבדי המלך, וחיפשו מחפוש בכל הבתים והחצרות. ולקחו כל הכסף ושווה כסף, מכל כלי מתכות, זהב וכסף ונחושת, גם נרות חנוכה, וידל ישראל מאוד, ועוד השחיתו התעיבו, עינו נשים ובחורים ובתולות, ועשו כרצונם, והרבה נשים הפילו מהפחד, והרבה נפלו למשכב, וגם כל היינות לקדושה והבדלה נסכו. לא היה בנו כוח למונעם אף בתחנונים, מלהב חרבותם אשר שמו נגד פינו, וילעיגו וישחקו ויתעללו בנו, וילכו לדרכם, ולמחרת היום התענינו, והרבינו תפילה ותחינה בקול שופר, ה' ישמע צעקתינו וצעקת עמו ישראל, אמן ".

בשנת 1712 נשרפו על קדושת השם הבחור יהודה אבן צור והגביר הנכבד מפאס רבי יצחק עמארא ולמחרת נשרף בנו אהרן. שנתיים לאחר מכן חוזר על עצמו במכנאס אותו מחזה אימים. עד ראייה – רבי מיהודה בירדוגו –  מתאר כך את המעשה :

" בחודש אלול שנת תע"ג נתעוררה התשובה פה במכנאס יע"א וכל העם מקצה שבים אל ה' בלב שלם ובפרט מכסליו שנת תע"ד ןאילך רבים מפריצי עמנו שבים בתשובה מעולה ומסגפים עצמם בייסורים קשים במלקיות ומתות בית דין ושומעים את דבר השם מפני מרינו נר"ו וקרוב לשלוש מאות איש יעמדו בחצי הלילה עד אור הבוקר בוכיםן ומתחננים לשי"ת, והגיעה התשובה עד לב התינוקות למרר בבכי וגם הנשים נשקפים בעד החלונות לשמוע הדרש בכל לילה ולילה ".

ובעונותינו הרבים ובשמותינו שגדלה עד לשמים גברה הקליפה ונתעוללו עלילות ברשע בתואנות העמיסו עלינו מה שאין הפה רשאי לספר מפחדם ותכלית העניין נגמר דינו של הקדוש החסיד כמוהר"ר משה הכהן ז"ל ונעשה גופו ככברה פה עירנו מכנאס יע"א הוא ואחיו שם טוב שהיה מעשהו מעשה זבולון נותן לתוך פיו של אחיו הקדוש הנזכר ובפטירת שניהם נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לשמוע הדרש מפחד האומות והיה זה ביום שישי ו' באלול שנת תע"ד – 1714.

משה כהן היה אחד מגדולי רבני הדור ההוא וניהל ישיבה בסיוע אחיו שם טוב שהיה מגדולי סוחרי העיר. אין כותבי הזיכרונות מציינים את סיבת רדיפתם על ידי המלכות. אכזריותו של המלך הגיעה עד כדי כך שסירב להחזיר הגופות לקבורה עד שבני המשפחה פדו אותן בכסף שהנגיד אברהם מימראן מסר בעצמו לידי המלך הבא בימים.

בשנת 1720 חדרו שוב שודדים למללאח של מכנאס, ואם לא הפילו חללים השחיתו ספרים וכתבי יד נדירים, בהם היו רשומים תולדות הקהילה בדומה ל " ספר דברי הימים " בפאס. על גודל אבידה זו מכונן הרב דניאל טולידאנו  :

אמרתי אני אל לבי הצעיר דניאל טולידאנו ס"ט בלא"א כמה"ר חביב זצ"ל, להעתיק דף אחד נשאר לפליטה, מהרבה ספרים חדשים גם ישנים כתבי יד אבותינו וכמה חכמים קדושים וטהורים זלה"ה, שנשללו ונקרעו ביום עברה היום ההוא, ז' מרחשון הת"פ ליצירה, שבאו גויים במחלתנו ושרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעיר הזאת מכנאס, מבחר כל המערב בתורה וביראת החטא, וכמה נשים ובתולות עינו, והניחו אותם ערומים יחפים, והודות לה' שאיש ממנו לא נעדר, וכספנו היה פדות נפשנו ".

וכאילו לא היה די באכזריות בני אנוש, גם שערי שמים נסגרו והבצורת הארוכה שנמשכה שלוש שנים  מ -1721 עד 1724 הפילה קורבנות רבים ואמרה לכלות קהילות שלמות. עדות מזעזעת וקורעת לב השאיר לנו עד ראייה, רבי שמואל בר שאול אבן דנאן ב " ספר דברי הימים : " חם לבי בקרבי לבספר את דברי הרעב והמהומות אשר קרה לנו בזמנינו זה, עד היום יום חמישי עשרה בטבט משנת התפ"ד, משנת תפ"א היינו בצער הגשמים זה שלוש שנים והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כל אחד מעט מזעיר בסוף החורף  מאדר הסמוך לניסן והלאה, ושנה זו לא ירדו כל עיקר עד שיבשו כל האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים והחיטה הולכת ומתייקרת.

בשנה שעברה ביא שנת תפ"ג בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שווה החיטה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא, ובמכנאס ובסאלי ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום אלא לאחר מכן וירדו גשמי רצון סוף אדר ב', שלושה ימים, ומראש חודש ניסן ירדו השערים, ועד עצירה גדולה כזו לא הגענו, ואם באתי לספר הצרות והמרורות שעברו עלינו בפאס יכלה הזמן והמה לא יכלו, ומי יתן ראשי מים טעיני מקור דמעה ואבכה יומם וליליה  את חללי בת עמי. על חללי פאס העדינה, איכה הייתה קריה נאמנה, מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים היושבים על משמרתם וקוראין גמרות כסדרן, ועכשיו הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים.

שומו שמים על זאת ושערו, חרבו מאוד בתי כנסיות ואין מוציאין עשרה לכל דבר שבקדושה, ובלילה אנו מתפללין באפילה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהילה. עוד נתקיים בנו בעונותנו הרבים , ארצכם שממה אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כי בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר, הם חריבים ממש מבלי יושב, ופתחי החצרות סגורים, ועלו עליהם העשבים.

ויש שבאו גנבים לתוכם ולקחו את דלתי הבתים והמטות של עץ שנשארו בהם, ויש בתים שהרסו הבניין שלהם ולקחו אבנים ועצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חרבים וחצרותיהם סגורות מבלי יושב, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם מתוצים עד לעפר ולקחו הגויים העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אזדיד.

ויכולנו לומר, לא נמתלא פאס אזדיד אלא מחורבנו של האלמללאח, ובני אדם נשתנו פניהם ומראיהם, חשך משחור תארם וצפד עורם על בשרם, מזי רעב מושלכים ברחובות ובשווקים ואין דורש ואין מבקש, בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות ומנקרים בהם כתרנגולות, ובשנים הנזכרות מתו מרעב בכל שנה קרוב לשני אלפים, והמירו דתם אנשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף, בית המטבחיים הם סגורים ואין שוחטים בכל שבוע כלל, וזה שלוש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו תרנגול אחד בכל שבוע.. "

הבצורת והרעב עברו, אבל המדינה לא התאוששה עוד. שנות שלטון מולאי אסמאעיל הותירו אולי אימפריה מאוחדת אבל כלכלתה הרוסה, כאשר עול נמסים אכל כל חלקה טובה. הידיעה על מות גדול מלכי מרוקו התקבלה על כן בכל מקום בשמחה, בתחושת הקלה ובפרץ עצום של רצון לנשום סוף סוף בחופשיות בלי פחד מהזקן ממכנאס.

אולם הקהילה היהודית למודת הניסיון לא יכלה שלמוח, כי למרות כל חסרונותיו העניק להם מולאי אסמאעיל הנכס היקר מכל : הביטחון, התפוררות המדינה לרסיסים ופרוץ מלחמת הירושה פותחת עבור הקהילה היהודית תקופה עוד יותר הרת אסון.

סוף הפרק השישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח "

התאסלמות של שני יהודים במראכש כתוצאה מלחץ של המושל האכזרי – האשה והילדים סירבו להתאסלם

התאסלמות של שני יהודים במראכש כתוצאה מלחץ של המושל האכזרי – האשה

והילדים סירבו להתאסלם

ב-8 באוקטובר 1893 כתב מודיע בלתי מזוהה שביקר במוגדור, לשמואל מונטגיו בלונדון, על סבלם של יהודי מראכש, מחמת האכזריות של המושל חג' מוחמד וידה והקאדי המקומי מוסטפה. אלה פוקדים על הלקאות והתאסלמות. ידיעות בנידון על מלקות כבר הועברו לאנגליה, וננקטו צעדים להפסיקם. עתה המושל נוקט בצעדים אכזריים יותר. קשה לתאר את המעשים האכזריים והנכונות של המאורים להפנות את חיצי העוינות בכל הזדמנות. הם אינם מסתפקים בפגיעות גופניות. המושל והקאדי מאיימים עתה על הלב והרוח של היהודים המסכנים. אינם מסתפקים בגרימת מותם של כמה מסכנים, קרבנות של מלקות. נעשים מאמצים לשבור את רוחם של יהודים חלשים ואת שורשי אמונתם ודתם.

קרבנות עקיפים לאיומים ונסיונות שכנוע הם שני יהודים שהתאסלמו. הדבר מהוה מקור לדאגה ולצער של הקהילה היהודית במראכש.

אחרי שהמתאסלם הראשון התכחש לדתו, דרש מאשתו ומילדיו ללכת בעקבותיו ואלה סירבו. כדי להימנע מהתאסלמות, ברחה האשה עם ילדיה לעיר אחרת.

זקני הקהילה במראכש נדרשים להשיג את האשה בהסכמתה או בלעדיה, והם מאוימים במלקות, במאסר, ופגיעה במצוות הקדושות ביותר.

ההתאסלמות השנייה היא אכזרית יותר. היא בוצעה ביום כיפור האחרון כאמצעי זהירות. הקאדי שלח שליחים, ואשתו של המתאסלם נגררה ממטת לידתה כשבזרועה תינוק בן 12 ימים והובאה לרובע המוסלמי בו היא עצורה. בהמשך מסופר שהיא נאלצה לעבוד ביום כיפור.

בדיווח השנתי של'אגודת אחים' ב-1893 נזכר שיהודים נאלצו להתאסלם, אבל אשה אחת סירבה ללכת בעקבות בעלה. הכוונה כנראה לאירוע הנזכר לעיל.

1893-התאסלמות כפויה במראכש

ב־17 בנובמבר 1893 פנו נציגי הועדה המשותפת של ועד שליחי הקהילות ו'אגודת אחים׳ באנגליה לשר החוץ הבריטי הרוזן רוזברי בבקשה להתערב למען היהודים במראכש הסובלים מאכזריותו של המושל חג' מוחמד וידה. לדברי הכותבים קיבלו מכתב מאדם מהימן במוגדור שהעתקו רצוף. כפי שניתן להבין ממנו, המושל חג' מוחמד ואידה יחד עם הקאדי מוסטפה מתיחסים בברבריות, ואכזריותם פוגעת עתה ביולדת חסרת מגן ובהתאסלמות כפויה.

הכותבים מבקשים מהנמען להורות לשגריר במרוקו לפעול לפיטוריו של חג׳ מוחמד ואידה והקאדי מוסטפה, שמבזים את תפקידיהם. וכי יינתן פיצוי הולם לאלה שסבלו מאכזריותם. הכותבים בטוחים שרק פיטוריהם יבטיח את בטחונם של יהודי מראכש. וכי כי״ח פנתה בנידון לשר החוץ של צרפת, כדי שהוא ינקוט בצעדים לפיטורי המושל של מראכש.

חתומים ארתור כהן, יוליאן גולדשמידט. נשיא ועד שלוחי הקהילות, נשיא 'אגודת אחים' (F099/307 תעודה מסי 35; בשן, תשס״ה, תעודה מסי 78).

אם הבעל התאסלם- האשה חייבת להתאסלם אתו

לפי מידע מ-28 בנובמבר 1893 שהגיע ממוגדור, יהודי במראכש שנרצח ובנו התאסלם, דרש את המסמכים בקשר לרצח. הוא קיווה שהודות להתאסלמותו יקבל פיצויים גבוהים יותר, וקאדי תמך בו. באותה ידיעה גם נאמר שיהודי נאלץ להתאסלם, והאשה לא התאסלמה. הקאדי דרש שגם אשתו תתאסלם, אבל היא סירבה (15 .JC, 22 Dec. 1893, p.).

במכתב שהופנה על ידי קהילת מראכש לכי״ח בט' מרחשון תרנ״ד (סוף 1893) התלוננו על המושל וידה המוסיף 'מכאוב על מכאובנו עד שהגענו לשערי מוות', ומרוב המצוקה מספר יהודים התאסלמו. כשמישהו מתאסלם ואשתו אינה מצטרפת אליו 'שולח הציר אנשי חיל על אשתו ובניו ותופשים אותם בעל כרחם, וזה מעשה בכל יום', בהמשך מסופר על מעשה ביהודי שתפשו המושל הנ״ל על דבר פעוט, ויסר אותו עד שהתאסלם. ובו ביום שלח המושל לאשתו ובנו הקטן בן עשרים יום כדי שתתאסלם כמו הבעל. חיילים הוליכוה ברחוב והיא צעקה שהיא 'ישראלית בת ישראל איני רוצה בדתם'. היא חיה כבר חודש ימים בין גויים 'ועדיין עומדת בדת ישראלי. ראשי הקהל שחטו שלושה פרים לפני חצר המלך כביטוי של הכנעה ובקשה, על מנת להחזיר את האשה, אבל המושל נזף בהם, וחזרו בפחי נפש. בשלב הבא הופיעה משלחת של עשרה ראשי הקהל לפני הסולטאן 'אולי ימצאו תרופה'. לפי הסיומת נראה, שלא היתה היענות, והמטרה במכתב להפעיל את משקלה של חברת כי״ח שתפנה לשלטונות צרפת, ואלו לסולטאן.

נהגו העם- קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה זצ"ל

יום טוב וחול המועד

א.                                  לענין התספורת בערב יום טוב אחר חצות לאדם הבא מחוץ לעיר או חבוש בבית האסורים או לענין אבילות לא היה מנהג קבוע ומעיר פאס הודיעו למהר״י בן חותא שביום שבת לפני יום טוב היו מכריזין ששום ספר לא יעשה מלאכתו בערב יום טוב ואותם שמותרים בחוה׳׳ט מותרים גם בערב פסח (מוצב״י ח׳׳א סי׳ קצ״ב).

ב.                                  בתפילת יום טוב שחל להיות בשבת נוהגים לומר את יום השבת הזה, ולא את יום המנוח הזה, דלא כמו שכתב רש״י ז״ל בפ״ק דביצה די״ז שהביא הגירסה הזאת, וגירסה זו הביאה ג״כ רב עמרם גאון והרשב״ץ והרד״א וכ״כ הטור ופסקה מרן״ בסי׳ תפ״ז ס״א שכתב ואם חל בשבת אומר את יום המנוח, והבאה״ט שם כתב ומנהגינו את יום השבת הזה וכוי עיי׳ ה״י ויד אהרן ע״כ וכתב ע״ ו הגאון יעב״ץ זלה״ה בסידור תפילה שלו וז״ל את יום השבת כלישנא דקרא זכור את יום השבת מהרי״ל דל״ד וכ״כ הרב הק יעקב שכ״כ הרמב״ם וכו׳ עכ״ל, וכ״כ הרב חק יוסף בסי׳ תפ״ז סק״ה וכ״כ הרב חמדת ימים דק״א ע״א.

ג.                                  בשבת חוה״מ כשאומרים בתפילת שחרית יעלה ויבוא, לא מזכירין את יום השבת ועיין כפ״ה סי׳ תפ״ז אות ל״ב ובסי׳ תכ״ה ס״א ובסי׳ ת״ץ אות ס״ט.

ד.                                  המנהג לעשות תגלחת לקטנים בחוה״מ סוכות ובחוה״מ פסח בבית הכנסת כפסק מרן בסי׳ תקל״א ס״ו. ועי׳ כף החיים או״ח סי׳ קנ״א אות מ״ה ועיין בספר שו׳׳ג או״ח סי׳ תקל״א ס״ק י״ב אות ב׳ שכתב וז״ל ראיתי פה ירושלים שגלחו בן ה׳ שנים תוך ביהכ״ן בשמחות וגיל ומזה מסיק הרב לב חיים (ה״ד הרב פקודת אלעזר ח״ב סי׳ קנ׳׳א) ואם איסורא איכא מאי דוחקייהו לעשות בבית הכנסת יעו״ש. ועי׳ בספר נתיבי עם סי׳ תקל״א וע׳׳ע בספר גן המלך שבסוף ספר גינת ורדים סי׳ ס״ב שכתב וז״ל ומותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד כדי להרגיל את השמחה במועד ומצור. נמי איכא בכך ומגלחין עי׳ ספר ישראל עכ״ל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר