ארכיון יומי: 25 בספטמבר 2017


קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה זצ"ל-סדרי החתונה.

סדרי החתונה.

לאחר חתימת שטר השידוכין עושין סעודת השידוכין, שבעבר גרמה להוצאות מרובות של אבי הכלה, ולאחריה מתחילים להתרקם יחסי התקרבות בין שתי המשפחות. לפי נוהג שהיה קיים בצפרו שנים רבות, בליל שני של פסח הלך אבי המשודך, כנראה עם החתן המיועד, לבית אבי הכלה וקיים את הסדר אצלם.

מובן מאליו שבהליכתו זו הביא לכלה מתנות. נוהג זה גרם סבל רב בבית החתן. בני הבית לא עשו את הסדר כלל, או עשוהו אצל השכנים. לשם כך תיקנו תקנה האוסרת ללכת לבית הכלה בליל הסדר –

תעודה מספר 46 –

להלן תוכן ההודעה בנושא זה.

התקצ"ד – ב"ה

ראינו אנחנו החתומים מטה, שנשתרבב בין בני קהלינו ישצ"ו מנהגים אשר לא טובים בעיני אלקים ואדם, האחת שנואה מה שהנגו שבליל שני של פסח הולך אבי המשודך וכל קרוביו אל בית אבי המשודכת לקרות שם את ההגדה ולסעוד שם ומניחים נשותיהם ובניהם יחידים ביתה ומבטלים אותם ממצות ארבע כוסות ומצות טיבולים ומצות סיפור יציאת מצרים, ומצות אכילת מצה ומרורו וחרוסת ואפיקומן.

ובמקום שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בן חורין ויכין מושבו בביתו כבן הדרורים הלוך הלכו האישים להשתעבד לאחרים, והדבר נוגע לדת ודין של תורתינו הקדושה שהרי פסק מר"ן ז"ל בשולחנו הטהור א"ח סימן תע"ב וזה לשונו.

גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנהוגות באותו הלילה על כן לומר, ובלכת האיש למקום אחר נמצאו אשתו ובניו הקטנים בטלי בהם ממצות הללו מלבד שגורם עצבון בבית בליל שמחת יום טוב ולא נכון לעשות כן.

ועוד זה אין לו שיעור מה שנהגו בימים טובים לפקוד איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו ונראה בעיניהם שזהו שמחת יום טוב ובאמת הגמור אין זה אפס מתלאה ולא זאת המנוחה והמרגעה להיות נעים ונדים מבית לבית ומחצר לחצר אלה מפה ואלה מפה.

לא מצאו מנוח לכף רגלם, מאז הבוקר עד ותעבור המנחה ויהי כבואם אל ביתם עייפים ויגיעים כמי שעקר דלתות עזה ואיזה אפוה מקום מנוחת קדושת הרגל, אשר חכמים הגידו שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, ועושה אלה מלבד ביטולה של תורה, עוד יוסיפו סרה, בפקוד איש את רעהו להרבות בשיחה בטלה.

ומי יתן והיה שלא יהיה דבורם בשחוק וקלות ראש המרגילים את האדם לערוה, ורובן בהלשון הרע רחמנא לצילן, ומבטלים סעודת יום טוב וברכותיה ומאבדים טובה הרבה, לכן מהיום הזה והלאה מקבלים אנו על עצמנו ועל זרענו אחרינו לדורות עולם בקבלה גמורה, להיות כל איש שורר בביתו בליל שני של פסח בקריאת ההגדה עם בניו ובני ביתו ולא יצא מדלתי ביתו החוצה ושמח את אשתו.

וגם בכל ימים טובים אחר צאתו מן הקודש מתפילת שחרית ילך אל ביתו שמח וטוב לב, ואל יצא איש ממקומו שמו שהאריך בזה הרב ח"י ז"ל שכתב שמצוה על כל איש ישראל שלא לצאת מביתו ברגל וליטוש לאשתו ובני ביתו בדד בבית שעיקר המצוה, להיות שש ושמח הוא ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו כמו שנאמר, ושמחת אתה וביתך.

ואין חיוב על אישי ישראל בפקודת כל האדם שלא אמרו רז"ל והטילו עלינו החיוב זולת להקביל את פני רבו, דוקא ואם ירצה להרבות בשמחת יום טוב להזמין איש את רעהו ואיש את קרובו בביתו ובחומותיו להיות שניהם אוכלים על שולחן אחד בקדושה ובטהרה כדת של תורה הנה מה טוב ומה נעים ושומע לנו ישכון בטח ויהיה ביתן כגן רטוב, ועליו תבוא ברכת טוב, כן יהי רצון והיה זה בשנת תקצ"ד – 1834 לפ"ק.

יהונתן סיריו – רפאל אהרן מונסונייגו – יעקב סירירו.

אצילי בני ישראל, ראשי גולת אריאל, החכמים השלמים הדיינים המצויינים כוללי תהלות כמוה"ר יהונתן סירירו, וכמוה"ר רפאל אהרן מוסונייגו וכמוה"ר יעק סירירו, אתה ה' תשמרם וכצנה רצון תעטרם אמן כן יהי רצון.

גם בחגים האחרים הביאו מתנות לכלה. בסוף המאה החמישית לאלף הששי הוגבלו מתנות אלה. בשבועות – חננא ופאכיה – החננה הובאה בהזדמנויות שונות לכלה. והיא מריחה שנהגו בה נגד עין הרע. פאכייא היינו מגש גדול מלא מפירות קלויות, אגוזים, שקדים, תמרים, פולים קלויים וגרעינים. בכיפור היו מביאים תרנגולת כפרה לכלה, ואתה מתנות אחרות, והגבילו את זה לחבוש מקושט.- רגילים היו סיום הזה לחנוט חבוש עם צפורן שהיו נועצים על פני כל החבוש, ומריחין אותו ביום הצום.

בחנוכה הגבילו את המתנות להבאת ריחייא ופאכייא.בפורים הגבילו את המתנה לטבעת והבאת העאדא.  המנהגים בפורים מגוונים, והיו מביאים מאפה מגוון. פת הבאה בכסנין, מין אזני המן נקראים סבבאכייא ועוד. בחול המועד של פסח ובליל המימונא, מוצאי פסח, היו רושמים אותה – נותנים לה טבעת שבכך נקשרת היא לחתן המיועד. נוסף לזה היו מביאים לה ל " עאדא " מיני מאפה שקורין " תרייד או מופלטא וגם קרובי החתן הביאו מתנות לכלה.

לאחר סעודת השידוכין – מתחילין ההכנות לחתונה בשתי המשפחות. ההורים שורים צימוקים או תאנים לעשיית הייש – מאחייא לצרכי החופה. בום ששי , ערב שבת שלפני התחלת שבוע החופה נכסה הכלה את ראשה בצעיף לבו ובשבת שלפני החתונה, לאחר תפלת מנחה , הולכות הנשים ממשפחת החתן לבית הכלה ומסירים את הצעיף מעל ראשה וזה האות לתחילת הטקסים והמסיבות של שבוע החופה.

בית הכלה עושים בשבילן סעודה שלישית וכגומרים מקיפים את הכלה, שרים ויוצאים בתופים ובמחולות לכבודה, ואמו של החתן מצוה אז על הכלה שלא תצא מפתח ביתה עד יום החופה. לפני פרידתן מנשקת הכלה את ידי כל הנשים האורחות. ובזה נגמר טקס ראשון.

ביום שני סמוך למנחה, מתאספות הנשים בבית החתן, וחוגרות אותו בחגורה של משי על בשרו. ומתכבדת בזה האשה הזקנה ביותר שבחבורה, ומשם הולכות לבית הכלה ומוליכות בידם קערות של דבש ושל חמאה ובתוכה ביצה. וזה האות להתחלת ספירת ז' ימים נקיים. ( רק בהיות החתן בעיר מתחילה הכלה לספור ז' נקיים. שאם יהיה מחוץ לעיר עלולה לראות דם חימוד. )

קשירת החתן בחגורת משי, קשירה זו עשו אותה שלא תוכל אחרת לקשור אותו בכשפים בליל החתונה. החשש לקישוק החתן במעשה כשפים ליל חופתו רווח מימי התלמוד. בירושלמי כתובות פ"א, ה"א נאמר שמשנים את היום הקבוע לנישואין מפני האונס. " מהו מפני האונס, מפני הכשפים " שישי שמכשפין את האיש מלקרב לאשתו בליל החופה.

ביום שלישי מתאספות שוב הנשים ומוליכות לבית הכלה " חננא " וצובעים שם את ידיה ואת רגליה בחננא. לאחר שכותשים אותה שם. ומחלקים מהמריחה לכל הבחורות חברותיה.

גם ביום ד' וביום ה' הולכות הנשים לאירח לחברה לכלה ולספר לה סיפורים, להפיג את מבוכתה. יום ששי, אבי הכלה מזמין את קרובי המשפחות לסעוד בשבת אצלו ושבת זו נקראת " שבת אראי " – שבת העצה. בשבת בבקר הולכים הקרובים להתפלל עם אבי הכלה. ומתפללים תפלה חגיגית בשירים ופיוטים המושרים מפי הפייטן.

ועולים הקרובים לספר תורה ומעלין לתורה יותר ממספר הקרואים. ואחרי התפלה הולכים לבית הכלה והחתן עמהם, והחמות מגישות לו תרנגולת מבושלת ובקבוק ייש. למחרת השבת מתחיל שבוע החתן. אבי החתן מזמין ביום ראשון כל חכמי העיר כח הנקרא בשם רבי, לסעודת צהרים בבית החתן.

למחרתו יום שני שבו מוציאין ספר תורה, יום מיוחד להזמנת חברת הרוחצים וגומלי חברים על שם רבי שמעון בר יוחאי לסעודת צהרים. יום שלישי מוזמנים ה " עשרה בטלנים " והם חברת לומדי זוהר הקדוש ותהלים, אחרי ארוחת הצהרים הולכים לבית הכלה ל " שום " את הנדונייא.

ועורכים בתערוכה כל הכלים שמכניסה לבעלה ובאות השכנות והחברות לראות מה מכניסה לו. ואחר שמפנקסים את הכל מחייבין את החתן ולוקחים מידו קנין על הסכום שעליו הסכימו. דבר זה גרם לעתים לתגרות וסכסוכים, ולפעמים נסתיים בהפרדת בני הזוג.

מוליכין את חפצי הנדונייא לבית החתן, הנשים באות לבית הכלה, רוחצות ומאפרות אותה, לאחר הכנה לוקחים את הכלה למקוה. מצד אחד קהל נשים גדול המורכב מקרובות המשפחות וחברותיה ושאים, ומצד שני האנשים, שעיקר יחידי חברת " גומלי חסדים " המלוים אותה לבית הטבילה לאחר שהתפללו תפלת ערבית בשירים.

בדרך שרים שירו של רבי שלמה אבן גבירול " שוכנת בשדה ". ונרות ופנסים בידיהם להאיר את לפניה את הדרך, וקהל רב לש נשי ובנות העיירה יוצאות לראות את הכלה. והדוחק והתפיפות גדולים. ובעמל רב מצליחה הכלה לפלס לה דרך. הבנות, בין מתוך מעשה קונדס ובין מתוך קנאה, מנצלות היו את הצפיפות והחשכה לצבוט בכלה.

כשנכנסה לבית הטבילה, הנשים נכנסו אתה והאנשים המתינו בחוץ, משגמרה, מחזירים אותה באותה כנופיה ובקהל רב לבית אביה. ובדרכה יוצאים קרובי וידידי המשפחה לפתח בתיהם ומקבלית את פניה במיני מתיקה, סוכר וחלב.

באותו ערב מתקיים בבית החתן טקס ה " אתחפיף " – התגלחת. האנשים באים לבית החתן מהם שמסתפרים בידי הספר הנמצא כל אותו העת בבית החתן ונותנין " גראמא " – מתנה, לספר ולאבי החתן אם אינו מן האמידים. ומחלקים לבאים ייש, דברי לפתן וגרעינים.

החתן אף הוא מסתפר ולאחר מכן מכתירים אותו בכתר, שכורים מסביב לראשו חגורת משי רקומה בחוטי זהב, כעין עטרה. על עטרה זו שמים חמש מטבעות מכסף ושרים את הפסוק " מצא אשה מצא טוב " ( לכך קוראים לילה זה " לילת מצא אשה " כלומר ליל ששרים בו את הפסוק מצא אשה מצא טוב ), וחוזרים על הפסוק כמה פעמים.

לאחר מכן שמים אפר על ראש החתן והוא קורא את הפסוק " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני ". אחר כך מוציאין את החתן לרחוב ועורכים שם מחזה המלוכה, החתן יושב על כסא מקושט ושוביניו מעטרין אותו מימינו ומשמאלו. ומקלות מעצי זית בידיהם.

ומביאין לפני אנשים והוא דן אותם כמלך הדן את אזרחיו. גמרו את מחזה המלוכה, מרכיבין את החתן על כתפיהם ויוצאים לרחובות העיר. שרים לפניו " אדון עולם אודה פשעי בלב נשבר " עד שמגיעים לבית הכלה. מוציאין שלחן גבוה ומושיבים עליו את החתן והכלה וחוזרים על השיר " מצא אשה מצא טוב ".

והחתן מקיף את הכלה ושרים " פניך אחותי כלה הראיני ". והחתן לןקח מטבעות ונותנם לכלה כ " סבלונות " והקהל עונים, מזל טוב, ומרקדין לפניהם, ויוצאים בתופים ובמחולות. ואחר כל מחזירין החתן לבית אביו. ועושים מסיבה לקרוביו. והכלה עושה אף היא מסיבה בביתה לקרוביה.

באשמורת הבוקר של יום רביעי, באות הנשים לבית הכלה ומגישים לפניהן תה כעבכים וביצים שלוקות. גמרו סעודתן מיד ניגשות להכנת הכלה. הן שרות בקול נעים והזקנה שבהן קולעת שערותיה של כלה. – על פי האגדה שהקב"ה קלע לחוה וקישטה בכ"ד קישוטין והביאה אל האדם. יש שנשי החברה קדישא הנקראות " גזבאראת " – גזברות היו שולקות שערות הכלה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 150 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר