ארכיון יומי: 16 בספטמבר 2017


שכבות הלשון בשרח המערבי-משה בר-אשר

כּלאם (״דְּבַר״): המלה משמשת בלשון הדיבור בהוראה של דיבור בלבד, והגייתה נבדלת במימוש הפונמה k ; זו נהגית בקביעות גמורה [<] בלשון השרח, אך בלשון הדיבור הגייתה לעולם היא [tlam]: [t].

הערת המחבר : 9- אני מביא את מסורות תאפילאלת על פי כתבי־יד שהוכתבו בידי אבי מורי רבי אברהם בן הרוש שליט״א, ועל יסוד תעתיקים פונטיים שגיבשתי מהקלטות שנעשו מפיו(עם השלמות, בעת הצורך, מפי מסרנים נוספים). ראוי להדגיש, שהכתיב של הערבית המוגרבית יש בו זרויות רבות למי שרגיל לכתיב של הערבית היהודית בימי הביניים. (כל ההדגמות במאמר זה הן ממסורות תאפילאלת, פרט לאותם מקומות שצוין בפירוש שאין הדבר כך.)

הערה אישית שלי א.פ – בשיחה אחת עם פרופסור בר אשר נהג הוא לציין שהמידע שהוא מביא בהערות שלו, לא פחות חשוב מהטקסט עצמו…

  1. איוב ג, יא: ״לָמָּה לֹא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע — עלאס לאייס מן רחם״ נמות, מלּבטן כרגת ונתּוופא:; 3las 1ays man r-rhem nmut, mel-lbten xerzet u-nttufa

אפילו בפסוק קצר כזה משמשות כמה מלים שאינן בלשון הדיבור, והן שייכות לרובד הגבוה:

לאייס היא המלה הקבועה בשרח לתרגום המלים העבריות לא, אין, ואין לה כל אחיזה בלשון הדיבור.

וכך גם השם רחם (״רֶחֶם״) והפעלים כרגִ'ת (״יצאתי״), ונתוופא (״ואגוע״), אינם נוהגים בערבית המדוברת. אבל שני הפעלים הללו מובנים לקוראי השרח בתאפילאלת, שהכירו את הלהגים המוסלמיים. בערבית המוסלמית בתאפילאלת הפועל הראשון הוא הפועל הרגיל להבעת יציאה, והפועל השני נאמר על גוויעתם של אנשים נשואי פנים. בלהג היהודי המקומי בתאפילאלת שימשו הפעלים nezbed (״יָצָא״), מאת – neftar , mat (״נפטר״). זה האחרון שאול, כמובן, מן העברית.

  1. ודוגמה שלישית —
  2. איכה ב, כ: ״רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה:  אִם-תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם-יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא ״
  3. — נדר יא אלּאהּ ולתהב למן עמלת האכּדא, אירא יאכּלו נּסא תמארהום ליסאסרא למכנתין, אידא ינקתל פמקדאס אלאה לאימאם ונבי

nder ya l-lah u-ltheb l-men cmelt hakda, ida yaklu n-nsa tmar-hum l-isasra l-mxennt-in, ida inktel f-mkdas l-lah l-imam u-n-abi

מי שלשונו כוללת רק את המאגר של הלהגים המקומיים של מרוקו בדורותינו יתקשה בכמה מלים בפסוק זה:

ולתהב (״והביטה״), שיש לה חלופה אחרת ולתבה (u-letbeh), היא כנראה צורה דיאלקטית של- إنتبه . ולא נתברר לי לפי שעה, אם הקריאות  1etbeh ,letheb משקפות צורה שהייתה חיה בלהג כלשהו במגרב או שיבוש שנשתבשה המלה מפי מסרנים. מכל מקום, איש מקוראי השרח לא הבין מה כיוון הפסוק העברי במלה הביטה, כששמע תרגום כזה. שכן גם המלה הערבית הייתה סתומה בפניו.

גם התרגומים של פִּרְיָם במלה תמארהום ושל כֹּהֵן במלה אימאם משקפים לשון גבוהה. לפרי משמשות מלים אחרות בלהגים המקומיים במרוקו, וכהן היא מלה שאינה מיתרגמת כמו ברוב לשונות היהודים זולתי בשרח; מי שתרגמה אימאם בעקבות רס״ג(אמאס) לא עשה שירות גדול לקוראיו.

LA TORAH ET SON ETUDE DANS LE HESED LE- ABRAHAM DE ABRAHAM AZULAI Roland Goetschel

LA TORAH ET SON ETUDE DANS LE HESED LE- ABRAHAM DE ABRAHAM AZULAI

Roland Goetschel

  1. Abraham Azulaï (1570-1643) né à Fès et qui vécut après 1613 en terre d'Israël figure parmi les personnalités les plus représentatives en ce qui concerne la transmission des idées et des doctrines qui se sont élaborées à Safed en particulier en ce qui concerne la kabbale de Moïse Cordovero mais aussi pour ce qui est de certains enseignements d'Isaac Luria. Parmi les thèmes abordés dans son Hesed le-Abraham, A. Azulaï consacre plus d'une vingtaine de pages à exposer ses vues con­cernant la nature de la Torah et la signification de son étude. Cela tant en ce qui concerne la destinée de l'individu que pour ce qui est de l'économie du peuple juif telle qu'elle apparait à son regard.

DE L'ESSENCE DE LA TORAH

Il aborde la question par deux considérations préliminaires. La première utilise le vocabulaire de l'ontologie pour mieux faire pièce à la philoso­phie de ses contemporains. Il déclare en effet que Dieu a créé la nature de l'existence conformément à sa volonté et non par nécessité et qu'il a fait accéder les essences à l'existence, on croirait entendre Leibniz, selon l'optimum de perfection possible. La diminution dans leur perfection provient d'elles-mêmes car c'est conformément à la disponibilité des étants que son épanchement et son essence se trouvent en elles. Si Dieu éloigne sa lumière et son épanchement d'elles, cela est dû à l'absence de leur disponibilité à son égard. La transcendance cherche elle toujours à conférer aux êtres le bien le plus achevé possible. A partir de là, Azulaï évoque la théurgie kabbalistique puisqu'il avance que les yihûdîm, les unifications, et la mise en liaison, qishûr, des mondes leur procurent ce souverain bien auquel ils aspirent et qu'inversement en leur absence l'épanchement divin s'écarte d'eux comme cela est attesté en maints endroits du Zohar. Puis il évoque la quad­ruple division des mondes. Le premier d'entre eux, celui de l'Atsilût, de l'émanation, reçoit la lumière de l'Eyn-Sôf sans écran, ni vêtement comme l'âme qui se répand dans tout le corps, les dix sefirôt sont le revêtement de cette lumière. Cela n'est pas le cas du restant des mondes auquels la lumière parvient à travers un écran et un vêtement. Le second monde dénommé monde du trône, 'ôlam ha-kissé, comprend également dix entités qui revêtent les dix précédentes et elles reçoivent la lumière de l'Eyn-Sôf par l'intermé­diaire des dix entités de 'atsilûî. Le troisième monde est celui des anges, 'ôlam ha-mal'akhîm, ceux-ci reçoivent la lumière de l 'Eyn-Sôf par l'in­termédiaire des deux écrans que constituent les deux mondes qui le précèdent. Le quatrième monde est celui des âmes 'ôlam ha-neshamôt, qui enveloppe le monde des anges et ces dernières reçoivent en bas l'influx de la lumière de l'Eyn-Sôf par la médiation du triple écran des mondes qui le précèdent.'

Dans son second préliminaire, Azulaï établit une correspondance entre les êtres du monde infé­rieur et ceux du monde de la création, de la forma­tion et de la fabrication. Deux genres englobent trois mondes, c'est le cas des végétaux et des ani­maux. Par le sacrifice et l'encens qui incluent ces deux genres, les trois mondes en question se trou­vent reliés l'un à l'autre et unifiés. Pour ce qui est du genre humain, il est le seul à englober les quatre mondes, celui de l'émanation compris. De là découle qu'il est le seul à unifier les sefïrôt de l'émanation à travers son intentionnalité, sa kawwanah. C'était là la nature du culte pratiqué par le prêtre en offrant adéquatement l'encens ou le sacrifice, sinon ces actes viennent à l'inverse nourrir les qelipôt, le côté du mal. L'homme est dans chacun de ses actes cultuels placé devant l'option: s'ouvrir à la sainteté ou au contraire laisser le champ libre au mal.

Si chacun des préceptes est à l'origine d'une hit'ôrerût, d'un effet théurgique, il y a cependant une supériorité de la Torah sur "l'éveil" suscité par les préceptes: car les puissances extérieures, autrement dit les forces du mal, peuvent avoir une prise sur l'effectivité des mitswôt, car si l'homme a commis une faute, celle-ci fera obstacle à l'effecti­vité du précepte conformément à la maxime des Sages: "Le péché éteint le précepte mais n'éteint pas la Torah". En langage kabbalistique, la flamme du précepte qui est comparé au lumignon peut être éteinte par la faute car les préceptes sont du niveau de Malkhût sur lequel le mal est capable d'étendre son emprise, ce qui n'est pas le cas pour la Torah qui se situe au niveau de Tif'eret. C'est tout à l'inverse le péché qui se trouve aboli par l'éveil que provoque l'étude de la Torah laquelle permet que le monde subsiste. Il rapporte égale­ment au nom de R. Isaac Luria que l'étude de la Torah est préférable au jeûne.

ישיבת "חכמי צרפת " באקס לה בן וישיבת "עץ חיים " בטנג'יר

הרב וולטנר שהשתקע בטנג׳יר, הקים בה כאמור את ישיבת ״עץ חיים״, כולל לרבנים, בית מדרש למורות בית־יעקב, תלמוד תורה ובית ספר תיכון שהקנה השכלה אלמנטרית, ותעודה המאשרת עשר שנות לימוד (brevet). כלומר, בטנג׳יר שבמרוקו הוקמה קריה חינוכית שלמדו והתחנכו בה ברוח הישיבות החרדיות ממזרח אירופה. ישיבת ״עץ חיים״ מוקמה בבניין שנתרם על ידי הארכיטקט שמואל טולדנו בשכונת מגורים מכובדת, והוא גם לימד בהתנדבות מתמטיקה בשנותיה הראשונות. הישיבה נפתחה עם שבעים תלמידים והגיעה תוך זמן קצר למאה תלמידים בקירוב.

בתזכיר שהוגש לג׳ויינט ובו בקשה לקבלת תקציב, מצויין כי מטרת הישיבה ״להחזיר עטרה ליושנה״. בתזכיר נכתב שעולם התורה של יהדות מרוקו איבד את ההנהגה התורנית עקב ירידה מתמשכת ברמת לימוד התורה, ומטרתה של ישיבת ״עץ חיים״ היא למלא את החלל שנוצר על ידי חיזוק לימודי הקודש בצירוף מעט לימודי חול. הרבנים והמורים היו בעלי השכלה כללית רחבה, ודיברו בשפת אנשי המקום כדי לזכות באמונם. כוונתם היתה למשוך לישיבה תלמידים בגילאי 19-16 אשר לפני הצטרפותם לישיבה כבר השלימו את לימודי החול שלהם, ועתה יוכלו להקדיש עצמם ללימודי קודש בלבד. תוכניתם של המייסדים היתה להכשיר במהירות יחסית קאדר של רבנים ומורים ברמה גבוהה. ואולם הישיבה התקשתה לגייס תלמידים ברמה ובגיל המבוקשים, ועל כן גייסה תלמידים בגילאי 16-13, שתוכננו עבורם גם לימודי חול במשך שלוש שעות לימוד ביום. לימודי החול שהונהגו היו, מתמטיקה, פיזיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה, צרפתית ועברית. להנהגת לימודי החול היה גם פן מעשי. לולא הונהגו לימודים אלה, ההורים היו מתנגדים לשלוח את ילדיהם לישיבה, מפני שעל פי השקפתם החינוך אפקטיבי רק כאשר הילד יכול להרוויח את לחמו באמצעות מה שלמד. במרוקו היה מחסור במורים בעלי רמה אישית ומוסרית גבוהה. התוכנית להקמת ישיבה ברמה גבוהה תוך שילוב של לימודי קודש וחול, חייבה גיוס מורים מארצות חוץ. המורים גוייסו בעיקר מישיבת גייטסהד ומישיבות נוספות באנגליה: הרב טננבאום, הרב ברוורמן, הרב שולוס, הרב רוזנברג, הרב סילבר, הרב משה רייכמן ועוד.

הרב זאב וולטנר מספר שבצוות שהביא איתו מאנגליה היו ״מורים ורבנים מצוינים ומסורים וההצלחה שראיתי מעבודתם היתה יוצאת מן הכלל״. יתרה מזו, הוא עמד בפני בעיות פסיכולוגיות ופדגוגיות רגישות ביותר, כיוון שהתלמידים הגיעו במצב גופני ירוד והוא חשש שמצבם הפיזי ישפיע על הדימוי העצמי שלהם. הסתובבתי במרוקו ובחרתי מאה תלמידים הכי מוכשרים. כשהבאתי אותם לטנג׳יר הם כולם היו חולים בטראוקומיה, שחפת, נשר שער ראשם. המצב היה קשה. בשנת 1952 לא היתה אנטיביוטיקה ומחלקת הבריאות של הג׳ויינט טרם פעלה בצורה מבוססת. היה צריך להתייחס ברגישות לתלמידים.

האווירה החיובית והרוח האידיאליסטית שאפיינו את ישיבת ״עץ חיים״ הורגשו גם בדוחות של סטנלי אברמוביץ, הממונה מטעם הג׳וינט על החינוך בצפון אפריקה. נראה שזו הסיבה לכך שהפעולה החינוכית בקריה בטנג׳יר זכתה למענקים תקציביים יותר מכל מפעל חינוכי אחר במרוקו. סטנלי אברמוביץ ראה איך הרב קלמנוביץ והישיבות הגדולות בארצות־הברית, אנגליה, צרפת וישראל ״מושכות״ מישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר את מיטב התלמידים, ובכך הן מכרסמות בתהליך הכנת הקאדרים שישאו על עצמם את נטל החינוך במרוקו. אי לכך הגה יחד עם הרב וולטנר תוכנית להקים בטנג׳יר מכון ללימודי יהדות על רמה גבוהה ביותר, וקיווה למשוך למכון זה בני תורה ממוצא מרוקאי הלומדים בישיבות אשכנזיות ברחבי העולם. המכון לא הוקם, כיוון שבשנת 1956 לאחר שמרוקו הכריזה על עצמאות, עזבו את טנג׳יר (שהיתה עיר בין לאומית משנת 1923) אזרחים אירופים רבים, והעיר עברה בתהליך איטי לידיים מקומיות עד לסיפוחה בשנת 1959 למרוקו. העיר נהנתה אמנם מאווירה אירופית יותר מכל עיר אחרת במרוקו, אך תחושה של נטישה ועלייה גדולה לישראל בצד הקשחת היחס כלפי היהודים (לאחר 1956), לא אפשרו הקמת מוסדות חינוך יוקרתיים שימשכו אליהם בני תורה מחו״ל. למרות הקשיים הוקם בעיר כולל מקומי, וגויסו כוחות הוראה מקרב תלמידי מרוקו שלמדו בגייטסהד, כגון רבי יהודה אלקיים שבא כדי לעמוד בראש הסמינר למורות ״בית יעקב״ בטנג׳יר. תלמידים נוספים ממוצא מרוקאי, שלמדו בישיבות באנגליה שבו למרוקו ולימדו בישיבת ״עץ חיים״. מרביתם חזרו מישיבתו של הרב משה שניידר בלונדון, לאחר שהתקשו למצוא שידוך מתאים בעת שהותם שם. הסיכויים למציאת שידוך מתאים מקרב הבנות שלמדו בסמינר המורות בטנג׳יר היו גבוהים ביותר."

גם מישיבת אקס לה בן שבו תלמידים בוגרים אשר לקחו חלק בעבודת החינוך במוסדות בטנג׳יר. הענותם של בוגרים מאקס לה בן וגייטסהד לשוב ולעבוד בישיבה בטנג׳יר היתה הרבה יותר גבוהה מההענות לשוב ולעבוד במוסדות ״אוצר התורה״ במרוקו. לישיבה בטנג׳יר הגיעו גם תלמידים מישראל, אולם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה נאלצו הישראלים לצאת ממנה. במשך הזמן עזב צוות המורים האשכנזים שהרב וולטנר הביא איתו מאנגליה את מרוקו וטנג׳יר ואת מקומו תפסו באופן טבעי מורים ורבנים ממוצא מרוקאי שלמדו בישיבות האשכנזיות באירופה ושבו לארצם.

האווירה הטובה ששרתה בישיבה בטנג׳יר, רוח הלימוד ומסירות הצוות מלווים עד היום את בוגרי הישיבה הנזכרים בנוסטלגיה בתקופה זו. בוגרים אלה מתגוררים כיום בצרפת, בארצות־הברית, בדרום אמריקה ובישראל. אין הם נושאים עמם זיכרונות ורגשות קשים כפי שקורה לתלמידים שלמדו בישיבות אשכנזיות, בעיקר בארצות־הברית ובישראל. הרב אברהם אלחדד, מנהל בית הספר לבנות של ״אוצר התורה״ בפרברי פאריז ובוגר הישיבה בטנג׳יר, ביטא את תחושותיו בנושא זה:

האמת היא שביובל השנים האחרונות סבלנו בצפון אפריקה ממשבר דתי־תורני חמור. גם כמה מן הרבנים שלנו לקו בתחום ההשקפה היהודית. אלמלא זכינו לאמץ את הנורמות של הקהילות החרדיות־אשכנזיות, אני לא יודע לאן היינו מגיעים ומה היה עולה בסופנו… בישיבה עוצבה השקפת עולמי. אני גאה בכך שאני תלמידם של תלמידיהם של גדולי ליטא. אין לי שום קומפלקס. הם אשר עצבו את רוחנו ואת דעותינו ואנחנו חייבים להם את הכרת הטוב.

הטרילוגיה התטואנית-מואיז בן הרוש

תטואן, אם להתחיל לספר לך על המקום, הרי שהמקום היה האַלִיאַנְסָה, בית-הספר של העיר, שהחל מאמצע המאה התשע-עשרה הפך להיות המקום הקדוש, בית-המקדש, כל הציפיות היו נשואות לבית-הספר, שהיה בחוּדֶרִיָה ואחר-כך עבר לחלק המודרני יותר של העיר, זה אותו מקום שנקרא האליאנס פרנסז, והוקם על-ידי רבי יצחק בן ווליד, רב שחשב שהדבר הטוב ביותר שיכולים לעשות למען היהודים העניים היה להקנות להם מקצוע, אחרי המקצועות באו לימודים עיוניים ושם למדתי והכינו אותי להיות התלמיד המצטיין של אוניברסיטת מדריד ברפואה בשנת 1948, כמה ימים לפני שהתחתנתי ולפני ההגירה שלי מספרד. כשאני מביט על כל זה אני שואל את עצמי אם הרב בן וַוליד צדק כל-כך, אולי היה עדיף שהיהודים יישארו יהודים ולא שילמדו כל-כך הרבה, שילמדו תורה, כפי שעשה אבי כל יום אחרי שסגר את המכולת ויחשבו על המשיח ועל הגאולה, טוב, הוא ודאי לא חשב על אוניברסיטאות אלא רק על מקצוע שיעזור לנו לקנות נעליים, לא חשב על מכוניות פאר, על נהגים צמודים, כמו אלה שהחלו לפרוח מן היום שבו נכנסו הספרדים לתטואן, הוא גם לא חשב על יפהפיות ספרדיות שעוסקות בזנות ברחובות מדריד, היה איש תמים, כשהקים את בית-הספר היה כבר בן שמונים, ענק-רוח ששמו יצא למרחקים, ובכל זאת הקהילה הזאת הצליחה בכל מקום בו השתקעה, בקראקס, במדריד, בניס, ובארגנטינה, הם היו מוכנים יותר מאחרים לשינויים של העולם המודרני, גם אלה שנשארו במרוקו הצליחו, וגם בן-דודי יעקב בֵּנַזְרָף שהגיע לניו-יורק וזכה בפרס נובל לרפואה, ודאי התֶּטוא-ני היחיד שזכה בפרס זה, אני לא כל-כך זכיתי בפרסים, אבל הפרנסה ברפואת-עור שבה התמחיתי כאן הייתה רבה מאוד במיוחד בשנות השבעים שבהן ניתחנו כל פרונקל קטן בטענה שהוא יכול להיהפך לסרטני, אנשים שילמו כל-כך הרבה בשביל להוריד מעורם את פחדיהם, בשנות השמונים הכסף התחיל להיעלם מחוץ למדינה, וגם העשירים החלו לעבור למיאמי, ומאז הרווחתי פחות, בכל זאת אני משאיר לך ירושה יפה שתוכל בהחלט לעזור לך בהמשך חייך.

נחזור לבית-הספר, לאליאנסה, שם למדתי צרפתית, ואנגלית שם למדתי את כל המקצועות החשובים, בית-ספר שתמיד היה בקשיי כלכליים אבל שעשירי העיר, וגם עשירי העולם לא יכלו לתת לו ליפול הוא היה סמל לרשת בתי-ספר בכל העולם היהודי, שמטרתו היית להכניס ביהודים את תרבות אירופה, הוא היה הראשון שהוקם, והסמל לכל האחרים, ולכן נפילתו הייתה גורמת לאחרים ליפול, הקימו את הארגון עשירי צרפת, האגדה מספרת שכשהם באו לעזור ושאלו את האנשים מה הם רוצים, במקום לבקש כסף או בגדים שהיו מאוד חסרים, הם ביקשו בית-ספר על מנת שיוכלו ללמוד להרוויח את הכסף, היה עוני רב בעיר, מספרים שלילדים לא היו נעליים, מספרים שלא היה אוכל, אבל ההימור התברר כנבון, כעבור חמישים שנה החלו היהודים לראות בפרות של בית-הספר, בעיקר במסחר בהתחלה, אבל אחר-כך גם היו רופאים ומהנדסים שלמדו בבתי-ספר בספרד או בצרפת וחזרו לעיר, ויכלו לבנות אותה, לא כולם חזרו כמובן לתטואן, אחרים נסעו לרבט, או נשארו במדריד, או בצרפת, אחרים, כמוני היגרו לוונצואלה, וגם, כמה מהם הגיעו לישראל. כן, אם תרצה לחפש יש לי משפחה בישראל, משפחת בן זמרה, וגם משפחת סננס מצד אמי, השמות שלהם תמיד היו משה ושמואל על שם הסבים, וגם סימי, לא תמצא שום פרננדו ושום פדרו כמובן, כמו בנך, אלה שמות של קתולים, על הדור שלך אני לא יכול לספר כלום, אני מכיר שמית את המחזאי דוד סננס, כי הוא גר פה בקראקס, ואני יודע עליו שהוא הומוסקסואל, ואף פעם לא הלכתי אפילו להצגה שלו, וזהו, וגם הוא כנראה מנותק כמוני מכל סיפור תטואן, לא ראיתי אותם מיום החתונה, לא התקרבתי אליהם, הם ניסו לפעמים ליצור קשר אתי, אבל אני ברחתי מזה, ברחתי אולי איננה המילה, פשוט התביישתי אני חושב, או לא היה לי הכוח להתמודד אתם, בהתחלה אתה חושב שהמרחק הוא זמני, שהקרע יתאחה עוד כמה חודשים, אחר-כך המרחק רק הולך וגדל, ואתה רק הולך ונסגר בתוך החיים שלך, המשפחה, החברים החדשים. כמעט שהחלפתי את שמי, אבל לא עשיתי את זה למענך, אני לא יודע מה זה יעזור לך, אולי למען בנך, אולי ייסע לתטואן לראות היכן נולד סבו, אולי יראה קבר של אחד מאבות אבותיו, ויראה את אותו השם, כמו פיל שהולך לבית-קברות, עובר שם ושואג שאגת-בכי, ואחר-כך ממשיך לדרכו, אבל לא רק למענך, זה צעד שלא יכולתי לעשות, להחליף שם, זה כמו לבגוד באלפי אנשים שנשאו שם זה בסכנות גדולות, שנשאו אותו על אף שהיה הרבה יותר קל להחליפו, להחליף דת,

פרננדו בן זמרה, בני, אל תשכח את מה שאיני יכול לזכור, נסה להיות חלק משם משפחתך, איך שתראה לנכון, אתה שייך לשושלת של רבנים, ושל רופאים, אומרים שכבר במאה השש-עשרה היה בן זמרה רופא של האזור, ועל אף דרכיו העקלקלות של אביך, אני מוסר לך ברגע האחרון את הלפיד.

כשאמות, אבקשך שתלך לבית-הכנסת, תמצא מישהו בשם בן זמרה ותבקש ממנו שיקברו אותי בבית-קברות יהודי, ושאחד מהם יאמר עליי קדיש, תגיד פשוט את המילה "קדיש", זו תפילה שאומרים כשיהודי מת, הם כבר יבינו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר