ארכיון יומי: 11 בספטמבר 2017


רבי דוד ומשה-יששכר בן עמי ואחרים

סיפור בניית הציון

מספר שמעון ועקנין שביום חמישי בערב כשעלה כדי לבנות את קברו של רבי דוד ומשה, היו שם כ-1000 איש בערך. פתאום החל לרדת גשם זלעפות, (זה היה בל׳ תשרי, ראש חודש ראשון). פחד רב אחז את מר שמעון עד שהחל למרר בבכי מכיוון שרצה שהקבורה תהיה בראש חודש. ביום שישי שלמחרת יצאה לפתע החמה מנרתיקה והיום הפך להיות חם מאוד. מר שמעון עלה ובנה את הקבורה, ולאחר בניית הקבורה שאל מר שמעון ועקנין את הציבור: ״מה לעשות?" ונענה: ״צריך לשמוח ולעשות סעודה ולשתות מחייא". שתו מחייא, ופייסו פיוטים, כשלפתע, הופיעה יונה צחה כשלג, נעמדה על ראשו של שמעון ועקנין, ולאחר מכן התעופפה ועברה ונעמדה על ראש כל אחד מהנוכחים: קטנים כגדולים – ונעלמה. כולם הבינו שזה היה הצדיק.

בליל השבת שלאחר מכן, המשיכו לשמוח ולשתות ולאכול מכל טוב. כשפרשו לשנת הלילה, בא הצדיק בחלומו של מר ועקנין ואמר לו: ״קום! אמור לי: למה בכית אתמול בגלל הקבורה?", ״בכיתי כי רציתי שהקבורה תהיה בערב ראש חודש״, ענה לו מר ועקנין.

אמר לו הצדיק: ״אני לא רציתי קבורה ביום חמישי – בליל ראשון של ראש חודש – אלא ביום שישי, ליל שני של ראש חודש מכיוון שנפטרתי בערב שבת". המשיך ושאל אותו הצדיק: ״בנית?", ״בניתי" ענה לו מר ועקנין והתעורר. חשש מילא את לבו שמשהו קרה לקבר. הוא קם במהירות באמצע הלילה – היה חושך מוחלט.

הוא בדק ומישש, ומצא לרווחת לבו שהקבורה שלמה וחזקה כמו שהייתה בבוקר. העיר מר ועקנין את כולם והודיע להם: קומו! ממשיכים לשמוח ולשתות. קומו לבקשות! קומו והמשיכו לשתות מחייא ולפייס לצדיק!" שמחה גדולה אחזה את כולם.

פעם היה עשיר גדול שמכר סחורה של השוק השחור שאסור למכורה. שני קנאים הלשינו עליו, והשלטונות תפסו אותו, סגרו לו את החנות, קשרו אותו ולקחו אותו לבית הסוהר. אז באה אישה זקנה, אמרה לו ״שמע! קח את הנר הזה, תדליק אותו ותגיד: יא רבי דוד ומשה, תעזור לי״. אמר העשיר: ״אם הצדיק יעזור לי ולא יקרה לי שום דבר ־ אתרום חצי מהסחורה שלי לצדיק, ואעשה כביש אל ציון קברו״. וכך היה.

למחרת, באו השומרים, פתחו את חנותו, בדקו את הסחורה שלו ומצאו בה שעורה, חיטה וקמח שהיה מותר למכור. חיפשו וחיפשו עוד בחנותו דברים האסורים להימכר ולא מצאו כלום, גם לאחר שקרעו את כל השקים.

אחרי שהבינו שלא מצאו מה שחיפשו סגרו את החנות והתנצלו: ״אנחנו מבקשים את סליחתך על שחשדנו בך". בלילה, בא רבי דוד ומשה בעצמו אל העשיר ואמר לו: ״דע לך! אני הצלתי אותך. עכשיו לך, פתח את החנות, ותמצא את הסחורה שלך כמו שהייתה״. ובאמת, פתח העשיר את החנות ומצא את הסחורה המקורית שלו. וכפי שנדר הוא קיים, תרם למוסדות הצדיק חצי מהסחורה, ובנה כביש אל ציון קברו של הצדיק.

סעודה בציון

מספר מר ש. ועקנין: ״פעם באו קבוצת אנשים מהעיר אזימור לציון של הצדיק. בדרך אזלו להם המים, ולא מצאו מקור מים מלבד מעיין קטן שהמים בו לא הספיק לכולם. אותה קבוצת אנשים התפללה לצדיק ואמרה: ״יא רבי דוד ומשה, אנו זקוקים למים״, ופתאום המים התחילו לזרום במעיין בלי סוף.

בעקבות הנס שקרה החליטה הקבוצה לעשות שם סעודה גדולה לכבוד הקב״ה והצדיק, אך נשאר למר ועקנין בקבוק אחד של מתייא, ולא היה לו מספיק לתת להם בסעודה. לקח מר ועקנין את גלימתו, התעטף בה, שם את הבקבוק מתחת לגלימה, ובא לצדיק ואמר לו: "יא רבי דוד ומשה, תעשה שאני לא אתבזה״. הוא התחיל למזוג כוסות מתחת לגלימתו, והכוסות מתמלאים בלי סוף, עד שכבר לא רצו יותר מחייא, וכשהוציא מגלימתו את הבקבוק, והנה, הוא מלא כמקודם. וכך קרה עם הלחם, שהייתה לו רק חתיכת לחם אחת קטנה, שלא הספיקה לכולם. שם מתחת לגלימתו, ביקש מהצדיק, ולא חסר לחם לאף אחד, וחתיכת הלחם לאחר החלוקה נשארה שלמה.

מספר דוד סי: ״יהודי עשיר אחד בשם אלגרבלי שמעון מהעיר מראכש, היה נוהג בקביעות להגיע להשתטח על קברו של רבי דוד ומשה זיע״א. פעם אחת, הלשינו המוסלמים למושל של מראכש ששמעון אלגרבלי העמיס משאית מלאה בשקיות תה, דבר שהיה אסור אותו זמן. תוך כדי שנסע עם המשאית לזגורה, התקשר המושל של מראכש למושל של זגורה, וביקש ממנו לחפש במשאית של שמעון לאלגרבלי. כשהגיע המושל של זגורה לערוך את החיפוש, ביקש ממנו שמעון אלגרבלי לדחות את הבדיקה ליום המחרת מכיוון שהשעה כבר מאוחרת. המושל נענה לבקשתו, והציב שומרים על המשאית. בינתיים הלך שמעון אלגברלי למקווה לטבול, לבש בגדים חדשים וירד לקברו של הצדיק. אותו לילה, בא אליו רבי דוד ומשה בחלום, וביקש ממנו שימסור לו את כל מה שיש לו במשאית ושיאמר שהוא רק עבד של הצדיק. במקביל, באותו לילה, בא רבי דוד ומשה זיע״א גם בחלום של מושל זגורה, וביקש ממנו שלא יפריע לעבד שלו שמעון אלגברלי.

למחרת, שמעון אלגברלי אמר למושל שהגיע אליו: ״כל הסחורה במשאית זו שייכת לרבי דוד ומשה". שאל אותו המושל: ״איפה נמצא רבי דוד ומשה?״ ענה שמעון אלגברלי: ״הוא נמצא במרחק של שמונה קילומטרים מפה". אמר לו המושל: ״לך תמכור את כל הסחורה של רבי דוד ומשה״. ואמנם כך היה. שמעון אלגברלי מכר את הסחורה, ובכסף שהרוויח קנה: פרה, שני כבשים ו-100 ליטרי מחייא, וחילק סעודה בציון של הצדיק, וחגגו שלושה ימים.

אעירה שחר -הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל

משקל היתד והתנועה הריהו בנוי ביסודו על משקלי השירה הערבית. ראשון השוקלים בו אשר הכניסו לבתי השיר העברי הוא המשורר דונש בן לברט, חי בקורדובה בסוף המאה השביעית לאלף החמישי. לאלה אשר שבילי המשקל הזה לא נהירים להם, הנני אומר:

התנועה — כמשמעה, תהי זו פתוחה כמו: מָה, הוא, או סגורה כמו: אָב, אָח: ו״ו החיבור לפני אות שואית היא גם כן תנועה, יוצא שהמלה ״וּכְמוֹ״ היא בת שתי תנועות(קיצור: ב״ת); וּהמּלּהּ ״וּמְצָאתָהּ״ היא בת שלוש תנועות (קיצור: ג״ת).

היתד — היא שוא־נע או שוא־מרכב ואחריו תנועה כמו: גְּבִיר, אֱמֶת, יוצא שהמלה ״לְמַעֲנִי״ היא בת שתי יתדות (קיצור: ב״י), והמלה ״אֶעֱשֶׂה״ היא בת תנועה ויתד (קיצור: ת״י).

ו״ו החיבור לפני אותיות במ״ף כמו: וּבָא, וּמִי, וּפֶן, או לפני תנועה מנוגנת כמו: וָחֹם, וָחֹרֶף, דינה כו״ו־חיבור שואית רגילה, יוצא שהמלים ״וְקֹר וָחֹם״ הן שתי יתדות (קיצור: ב״י), והמלים ״וְקַיִץ וָחֹרֶף״ בנות יתד ותנועה (קיצור: י״ת). את התנועה מסמנים בקו שוכב (-) ואת היתד בקשת וקו(״-). דוגמה לכל האמור בית משיר 39:

הֲיוַּכל אִישׁ חֲקוֹר סוֹד אֵ-ל יְצָרוֹ ?

וּמִי הוּא זֶה בְכָל קֵדְמָה וָיָמָּה ?

יש לציץ שהמשוררים התירו לעצמם, לצורך המשקל, להשמיט את ההרחבה מן החטפים כמו כְּמָעְלִי (במקום: כְּמַעֲלִי), כְּפָעְלִי(במקום: כְּפָעֳלִי), צהרים (צהרים), מחרת (מחרת), אהמה (אהמה), כאשר (כאשר). ויש להם על מה שיסמוכו, שכן בתנ"ך מצויים השמטות כאלה! צא, חפש ותמצא.

כן יניחו הנע כמו: אָמְ-רוּ (במקום: אָ-מְרוּ), יְסוֹבְ-בוּ (יְסוֹ-בְבוּ): ויניעו הנח כמו: מִ-דְבָר (מִדְ-בָּר), בִ-גְדוֹ(בִּגְדּוֹ). (במקרים דומים סימנתי את ה״נע״ במתג לפניו כמו: אמרו, יסובבו: וכשאין מתג כזה אז השוא גם כי הוא בא אחר תנועה גדולה יש לקרוא אותו ״נח״).

יתירה מזו מצאנו לרשב״ג בשיר 32 ״שוֹכְנַתּ בַּשָּׂדֶה״, שלפי משקלו(בת״י ב״ת) יש לקרוא ת״ו של שכנת נעה, כלומר נמשכת בקריאתה אל המלה בשדה, שוכ-תבשדה; ולא זו אף זו מצאנו לדונש בשירו ״דרור יקרא״, שלפי משקלו(יב״ת), הרי בצלעית ״הֲדוֹף קָמַי אֵ-ל קַנָּא ״ יש לקרוא יו״ד של קמַי נעה, קָמֶ-יְאֵ-ל; וכן בצלעית ״שְׁמוֹר שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ ״ יש לקרוא ת״ו של שבת נעה, שב-תקדשך . ואילו בשיר 223 לר״י נגארה הפריז מה על המדה עיין עליו בכנפי שחר ובמעשה חרש. הדוגמאות הנ״ל נדירות הן מאד.

משקל התנועות — זהו משקל השירים השקולים לפי מספר התנועות, מבלי להתחשב בשואים ועפ״ר גם לא בחטפם, דוגמת השיר 6, שהוא ע״מ ו-ו/ה-ג תנועות, או השיר 83, ע״מ ד-ד-ו תנועות, והשיר 112, שהוא ע״מ ה־ה תנועות. ובמחזור לראש השנה למנהגנו שני האופנים ״ידי רשים / נחלשים / מהשיג ידי כפרם״ ו״י-ה שמך / ארוממך / וצדקתך לֹא אֲכַסֶּה״ לר״י הלוי, ובמחזור ליום כפור ״שנאנים / שאננים / כניצוצים ילהבו״ לרשב״ג, שלושתם ע״מ ג-ג-ו תנועות, והסליחה ״אנא, כעב זדוני / תִּמְחֵהוּ״ לרמב״ע, משקלה ו־ג תנועות, וכאלה רבות.

משקל ההגאים — הוא המשקל השכיח ביותר אצל אחרוני משוררינו, שהביאו בחשבון כל ״הגה״ והושוו בו תנועות ושואים נעים כאחד.

חוץ מן השירים השקולים הנ״ל, ישנם עוד שיררים ״נָדִים״ השומרים רק על החריזה, ואילו צלעיותיהם פעם באים בארוכה ופעם בקצרה ללא כל שמירה על מתכונת התנועות או ההגאים, דוגמת השיר 1 ״דודי ירד לגנו״ ושיר 47 ״אדע אני אור״ ועוד. במקרה זה לא ציינתי עליו שום משקל גם אם ישנם בתים שרם במשקלם בין השאר.

Recherches sur la culture des Juifs d'Afrique du Nord-Edite par Issachar Ben-Ami

La transmission du savoir

C'est à la formation du lettré, à son itinéraire intellectuel, à la transmission du savoir, l'écrit et l'oral, à l'acquisition d'une culture substantielle et à l'apprentissage de la science traditionnelle et des humanités juives en général, qu'ont été dédiés nos premiers travaux. Ces questions ont fait l'objet de notre enquête sur l'enseignement de l'hébreu et du judaïsme au Maroc.

Langues et littératures dialectales et populaires

Notre effort a porté, au même moment, sur l'étude des langues juives et des littératures orales en judéo-arabe et judéo-berbère, donnant naissance à un grand nombre de publications dans des revues spécialisées et à nos deux livres: Littéra­tures dialectales et populaires juives en Occident Musulman et une Version berbère de la Hag-gadah de Pesah, Texte de Tinrhir du Todrha (Maroc)?

Pensée juridique

Nos travaux se sont poursuivis par une vaste entreprise englobant l'ensemble de la vie intellectuelle et du paysage socio-culturel. Nous en avons dressé l'inventaire et abordé l'examen métho­dique des oeuvres.

La pensée juridique, plus particulièrement celle représentée par les Taqqanot et les Responsa, la poésie religieuse ou profane, les écrits exégétiques, homilétiques, mystiques et kabbalistiques, etc… tous ces champs de la production intellec­tuelle ont été, pour nous (il en existe d'autres), les bases fondamentales de toute approche globale de l'existence juive, à tous les niveaux d'analyse.

La priorité de traitement revient au domaine de la pensée juridique. Le primat qui lui est ainsi accordé s'explique par son contenu idéologique et par les réalités sociales, économiques et légalo-ritualistes qu'elle recouvre. Nos études et recherches en ce domaine nous ont permis de restituer, en quelque sorte, la vie de la diaspora marocaine pour la période qui nous sépare de l'exil espagnol de 1492. Elles ont été réunies dans notre livre intitulé Les Juifs du Maroc… Etudes de Taqqanot et Responsa.

L'étude que nous avons consacrée à la noésie d'expression hébraïque s'intitule Poésie juive en Occident Musulman. Elle fait apparaître l'exis­tence, au sein de la société lettrée, comme parmi les masses populaires, d'une conscience poétique qui se situe à divers niveaux dont le premier, fondamental à nos yeux, est la conscience d'une tradition poétique, le sentiment du devoir de sauvegarder un patrimoine, voire de le féconder et de l'actualiser, la nécessité de transmettre un message.

Histoire et culture, religion et magie

Tels sont les grands thèmes de notre livre inti­tulé Mille ans de vie juive au Maroc, développés en huit chapitres racontant le judaïsme marocain et son destin, déroulant le cours de l'existence des gens, la naissance, l'enfance et l'adolescence, le mariage et la mort, les rites d'initiation, les cou­tumes et les usages, décrivant la société, ses struc­tures communautaires, la vie économique, intel­lectuelle, culturelle et religieuse, épiloguant sur son éclatement après deux millénaires d'existence et la double fidélité de la mémoire judéo- maghrébine.

Kabbale, vie mystique et magie

Venons-en au propos de notre dernier ouvrage, à cet autre mode d'expression de la pensée qui constitue la littérature kabbalistique et son envi­ronnement mystique et magique, à l'irruption du divin, du sacré et de l'irrationnel dans la vie des gens.

Voilà, pour nous, l'ouvrage qui a été le plus long à concevoir, à méditer, à élaborer et à réaliser puisqu'il a fallu plus de quinze ans pour le sortir au jour; le plus difficile à écrire. Le sujet est immensément vaste, couvrant les grands espaces de la spiritualité et de la mystique. Il est extrême­ment délicat, glissant, dérapant, conduisant sur les chemins suspects de la kabbale pratique, sur les pistes dangereuses de la magie et les terrains périlleux de l'imaginaire. La tâche a été redouta­ble. Le lecteur nous jugera sur les pièces versées au dossier.

Dans ce livre, dédié par son sous-titre au judaïsme d'Occident musulman mais qui concer­ne le monde juif méditerranéen et dans une cer­taine mesure nos civilisations d'Orient et d'Occi­dent, j'ai voulu, tout d'abord, témoigner de la présence du judaïsme d'Occident musulman maghrébin et marocain, d'origine et d'adoption, sur la scène de la mystique juive et de la création littéraire kabbalistique, à une place privilégiée, voire de premier ordre.

Les grands moments de cet itinéraire mystique du judaïsme magrébin sont marqués du sceau de la création des kabbalistes du Drâa (Sud Maro­cain), de l'héritage espagnol des megorashim, les Kabbalistes "émigrés" de la péninsule ibérique, de la kabbale des toshabim, les auteurs autochtones de Fès, Marrakech et le Tafilalet (16e/ 19e siècles), celle des compagnons et disciples maghrébins d'isaac Luria, les émules et rivaux de Hayyim Vital, à Safed, Tibériade, Hébron et Jérusalem, en Terre Sainte.

On a retenu quelques écrits significatifs et quelques figures représentatives de la vie mys­tique et de la production kabbalistique, discer­nant les liens qui les rattachent à la conscience, à la chaîne et aux traditions mystiques juives, sou­lignant l'intimité des auteurs maghrébins avec le Zohar, les oeuvres des grands maîtres de l'ésotérisme médiéval pré et post-zoharique et la littéra­ture kabbalistique universelle, examinant la ques­tion des contacts de la mystique juive et de la mystique musulmane, une approche indispen­sable à la connaissance d'un mode de pensée et de vie que privilégie spirituellement le judaïsme d'Occident musulman, s'agissant ici d'un espace de convergence socio-culturel fécond en tant que phénomène spirituel et dans ses dérapages sur la kabbale pratique et la magie, reprenant les textes, les analysant à l'occasion pour témoigner de la contribution de cette littérature au patrimoine intellectuel du judaïsme universel d'une part, de sa participation du paysage culturel maghrébin et méditerranéen, d'autre part.

On a conduit cette analyse en fonction d'axes privilégiés, le plus éminent étant la cons­cience d'une tradition mystique millénaire, et la pratique de son insertion, de son intégration, dans l'existence, dans la vie culturelle et spirituelle des gens, participant à des fins pédagogiques, halak- hiques, liturgiques, poétiques et musicales, comme à celles qui relèvent de l'imaginaire (social) et de la magie. Ces axes croisent sans cesse, et c'est là l'essentiel, la. fonction dominante de ces activités, le grand axe de la foi, de la religion et de l'éthique, le sacré et le divin faisant con­stamment irruption dans la vie quotidienne.

Insérer la mystique, l'ésotérisme et ses avatars dans la vie quotidienne, donner une dimension symbolique, cosmologique, aux plus quotidiens des gestes, aux plus humbles objets, sont des préoccupations majeures dans les couches et les cercles les plus divers de la société.

Pour finir, il convient de noter l'importance de cette littérature spécifique et de l'ensemble de la création littéraire juive pour une meilleure con­naissance des communautés, de leur histoire, de la vie des gens et de leur imaginaire social.

Toute cette littérature, il importe de la sortir de l'ombre; la tâche est difficile, voire ingrate. Nous l'avons entreprise parce qu'il nous semble y avoir été préparé par notre formation, notre expérience et la pratique que nous avons des sociétés magrébines.

Notre plus vive satisfaction, disons notre fierté est d'avoir pu restituer sa dignité au judaïsme maghrébin, de "rendre la couronne de sa gloire" au patrimoine culturel qu'il a élaboré au cours des cinq derniers siècles, de témoigner de l'effer­vescence intellectuelle et mystique, de l'atmos­phère de spiritualité optimiste qui ont régné au coeur des élites lettrés, comme au sein de la masse de leurs fidèles, engendrant une culture originale qui est une part importante du patrimoine intel­lectuel de leurs pays d'origine ou d'adoption et du judaïsme universel tout entier.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 150 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר