ארכיון יומי: 15 בספטמבר 2017


אליעזר בשן-היהודים במאה ה-19 והמסיון האנגליקני

הקמת בסיס קבוע במוגדוד בראשותו של גמצבורג ב־1875

כשבע עשרה שנים פעל גינצבורג בהצלחה באלג׳יריה." לאחר מכן נשלח יחד עם מיסיונרים אחרים למוגדור, והגיע אליה ב־1875. סיבת עזיבתו את אלג׳יריה הייתה שנויה במחלוקת שנים לאחר מכן. בואו למוגדור פתח תקופה חדשה ואינטנסיבית בפעילות האגודה הלונדונית במרוקו.

זו הפעם הראשונה שיש במרוקו בסיס קבוע של אגודה אנגליקנית להפצת הנצרות בין היהודים. נינצבורג כתב ב־1880, כי עד בואו לא היה אף שליח אחד של המיסיון ברחבי מרוקו, ״שבה חיו שמונה מיליון תושבים ומהם חצי מיליון יהודים״ (כאמור, מספרים מופרזים).

הוא לא דייק, שהרי כבר בשנות ה־30 של המאה ה־19 פעל בה שליח של האגודה הבריטית להפצת הנצרות בין היהודים, בשנות ה־40 פעל שליח האגודה הלונדונית א׳ לוי, ואחריו בשנות ה־50 — מרקהיים — כפי שתיארנו בפרק הקודם — אבל פעילותם הייתה אקראית ולא רצופה. יצוין, כי רק לאגודה הלונדונית היה מימון מובטח לפעולותיה, לכן הצליחה לייסד בסיס קבוע במוגדור, לעומת אגודות פרוטסטנטיות אחרות שחלקן החלו לפעול במרוקו בשנות ה־80 של המאה, והיקף פעילותן היה מוגבל.

בחירתה של מוגדור כמרכז לפעולות המיסיון היא פרי החלטתו של גינצבורג, ולא של האגודה ששלחה אותו. כך כתב ב־1880, ונימק החלטתו בכך שבמוגדור חיים לפחות 10,000 יהודים מתוך כלל 25,000 התושבים.

יש הערכות שונות על מספרם של היהודים שחיו בשנים אלה במוגדור, הן נעות בין 5,000 ל־11,000, וכן על מספר התושבים הכללי בעיר, בין 13,000 ל־22,000. אולם אין ספק שזו הייתה הקהילה האמידה ביותר במרוקו בתקופה זו. לפי מקור אחד היה בה רוב יהודי, ואף אם יש בדבר הפרזה, הרי זה מעיד על משקלם של היהודים.

דומה שהסיבה העיקרית לבחירתה של מוגדור על ידי גינצבורג, הייתה העובדה ששיעור האנגלים בקרב האירופים שהתגוררו בה, היה גבוה. כפי שנראה להלן מספרן של החברות האנגליות עלה על אלה של בני מדינות אחרות.

ב־1871 התגוררו בעיר 171 אנגלים, שהשתייכו לכנסייה האנגליקנית, ואילו בערים אחרות התגוררו בעיקר אירופים קתולים. ראש המשלחת נהג לנהל את הטכסים הדתיים לקהילתו האנגלית, וגינצבורג הניח כי האנגלים והקונסול שלהם יסייעו בפעילותו המיסיונרית בקרב היהודים, אך הנחה זו התבדתה.

גינצבורג טען שלא בחר עיר זו בגלל יופייה. הוא מכנה אותה ״עיר עלובה״ השוכנת על חולות, קרוב לשפת הים, ללא צמחייה, ללא עץ או פרח בסביבתה, והיא אינה נוחה למגורים בגלל היתושים השורצים בה. את בחירתו בה הדריכה השאיפה למלא את ״שליחותו הקדושה״.

ייחודה של מוגדור

 

הפיכתה של מוגדור ( הידועה גם בשמה אצווירה = המבצר הקטן ) למרכז מסחרי ולנמל סחר עם אירופה החשוב ביותר באוקיינוס האטלנטי, היא פרי יזמתו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757), ששאף לפתח את ארצו מבחינה כלכלית.

הוא סגר את נמל אגאדיר, ובמקומו בנה נמל חדש על חורבותיה של עיר פורטוגלית ממערב למראכש. הסולטאן תבע מהאנגלים בגיברלטר שישלחו לו מהנדס לבניית הנמל. נשלח אליו הארכיטקט הצרפתי קומו שישב בגיברלטר, ומ־1760 , במשך שבע שנים, נבנה הנמל תחת פיקוחו, ״בשלוש השנים שנותרו עד סיום המלאכה הועסקו בכך מהנדסים ואומנים אירופים אחרים. נמל זה הפך לנמל העיקרי ליצוא של חומרי הגלם המצויים בדרומה של מרוקו, בעמקי הסוס והנון, בדרעה ובנאות המדבר בסהרה. בין המוצרים שיוצאו היו עורות תיישים, שמן, שעווה וגומי. הסולטאן תבע שסוחרים וקונסולים אירופים יתיישבו במוגדור ויפתחוה, וכפיתוי העניק ליצואנים הנחה במכס.

העיר משכה אליה סוחרים אירופים, וגם יהודים יסדו שם בתי מסחר. הם תרמו רבות לשגשוגה הכלכלי של העיר בדורות הבאים ובמאה ה־19. הם שימשו מתווכים, תורגמנים לסוחרים האירופים, וכן יצואנים ויבואנים עצמאיים שניהלו קשרי סחר עם לונדון, מנצ׳סטר, וארצות אירופה, ומהם היו ״סוחרי המלך׳ — חוכרי מונופולים מלכותיים של מוצרים מסוימים.

משקלם היה כה מכריע עד כי בעשור השני של המאה ה־19 נכתב כי רוב הסחר הבריטי מנוהל על ידי ארבע משפחות יהודיות. בתחילת שנות ה־50 של המאה ה־19 פעלו במוגדור 24 יהודים מתוך כלל 39 ״סוחרי המלך״. לפי דו״ח מ־1866 פעלו שם 30 חברות יהודיות, לעומת שבע מוסלמיות, 11 של אנגלים, שתיים של ספרדים, אחת איטלקית ואחת צרפתית. בראשית שנות ה־80 פעלו בעיר 50 חברות, מתוכן 30 יהודיות.

מן השגשוג הכלכלי נהנו משפחות מועטות, שהעושר והמונופול שלהן עברו מדור לדור. אלה היו יהודים שהיגרו ממרוקו לגיברלטר או לאנגליה ואחר כך חזרו למוגדור בתור אזרחי בריטניה, או מקומיים שקיבלו תעודות חסות של בריטניה או של מדינות אירופיות אחרות, ומכוח זה היו פטורים מתשלום מס גולגולת ומההגבלות שחלו על אחיהם לפי ״תנאי עומר״.

כל אלה גרו בבתים מרווחים ב״קסבה״, הרובע שבו גרו גם האירופים. לפי מקור מהעשור השני של המאה ה־19 חיו בקסבה עשרים משפחות יהודיות עשירות. בין היהודים העשירים היו בעלי חסותה של ארצות הברית, שקנו עבדים מידי מוסלמים, דבר שעורר ביקורת של האגודה הבריטית נגד עבדות.

לפי דו׳׳ח שמסר מנהל בית הספר של כי״ח בטנג׳יר, מר הירש, ב־1873, התגוררו בקסבה של מוגדור 800 עד 1,000 יהודים, לעומת 7,000 במלאח. הוא מציין גם שיהודי הקסבה מתעלמים ממצוקת אחיהם במלאח.

ארבע שנים לאחר מכן פורסם דו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח במרוקו, שבו בין השאר, הוא מותח ביקורת על 12 משפחות של גבירים, העושים עסקים עם הסולטאן, מתנשאים מעל אחיהם, ומעוררים את זעמו של הרב הראשי בשל התעלמותם מאחיהם וזלזולם בהלכות, המתבטא בשתיית יין נסך אירופי.

לעומתם, בני שכבת הביניים והמעמד הנמוך לא רק סבלו ממחסור, אלא נאלצו לשלם מס גולגולת ומסים שרירותיים לשלטונות. תנאי המגורים שלהם במלאח, שממנו נאסר עליהם לעבור לרובע אחר, היו גרועים וצפופים. לפי נתונים משנת 1875 הצפיפות הגיעה בממוצע ל־4.5 נפש לחדר.

היו בתים שבהם גרו 20-18 נפשות בחדר. ביומנים של מבקרים מבני ברית ונוכרים מתוארים הלכלוך במלאח, הילדים המתרוצצים שם עירומים או בבלויי סחבות וללא השגחה. פער זה בין העניים הרבים במלאח לבין העשירים יצר מתיחות חברתית ועורר זעם אצל השכבות הנמוכות.

היזמות בין שנות ה־70 לשנות ה־90 של המאה על מנת לשפר את התנאים במלאח ולהרחיבו והתרומות שהושגו למטרה זו, לא פתרו את הבעיה. החלכאים והנדכאים היו אפוא טרף קל להשפעה מיסיונרית, שאמצעיה התבטאו גם בסיוע חומרי.

ברנרד לואיס- היהודים בעולם האסלאם-האסלאם ודתות אחרות

מלבד מסים היתה עוד מגבלה כלכלית, שלעתים קרובות הכבידה מאוד על הנתינים הלא־מוסלמים, ומקורה בחוקי הירושה. הכלל המקובל בחוק המוסלמי היה, שהשוני בדת מהווה מחסום בפני ירושה. מוסלמים לא יכלו לרשת מד'מים, ולימים לא יכלו לרשת ממוסלמים. מומר לאלסלאם אינו יכול איפוא לרשת את קרוביו שלא התאסלמו, ובמותו רק יורשיו המוסלמים יכלו לרשת אותו. אם הוא חזר לפני מותו לדתו הקודמת, הוא נחשב לכופר בעיקר ונכסיו הוחרמו. הכלל שמוסלמי אינו יכול לרשת ד'מי, אף־על־פי שנתקבל על־ידי ארבע האסכולות המוסמכות של המשפט המוסלמי, לא היה מקובל על כל חכמי המשפט הדתי.

אחדים מביניהם טענו שבירושה, כמו בנישואים, מן ההכרח שיהיה אי־שיוויון, ובעוד ד'מי אינו יכול לרשת מוסלמי, יכול מוסלמי לרשת ד'מי. משפטנים שיעים אחדים אף הרחיקו לכת וטענו, שיורש מוסלמי הוא תמיד בעל זכות קדימה על־פני יורשים ד'מים, ובמותו של ד'מי המשאיר אחריו יורשים ד׳מים אחדים ויורש מוסלמי אחד בלבד, רק זה האחרון זכאי לירושה כולה. אכיפת כלל זה, בעיקר בעתות של התאסלמות מתוך כפייה, יכלה להסב סבל רב. היא היתה נושא שכיח להתמרמרות בין יהודי איראן.

בניהול ענייניהם הפנימיים נהנו בדרך כלל הד׳מים ממידה של אוטונומיה, בהיותם כפופים למרותם של נגידים ושופטים משלהם, ולפחות בענייני משפחה, אישות ודת התנהלו חייהם על־פי תורתם. ביחסים שבין ד'מים למוסלמים לא היה שיוויון. מוסלמי יכול לשאת אישה דימית חופשייה, אולם גבר ד׳מי אינו יכול לשאת אישה מוסלמית. מוסלמי יכול להיות בעליו של עבד ד׳מי, אולם לד׳מי אסור להחזיק עבד מוסלמי. בעוד שמן האיסור השני התעלמו לעתים קרובות, האיסור הראשון, שנגע בנקודה הרבה יותר רגישה, נשמר בהקפדה יתרה וכל עבירה עליו נענשה בחומרה, ואף היו רשויות שפסקו בגינה גזר־דין מוות. מצב דומה היה קיים בחוק של האימפריה הביזנטית, ולפיו נוצרי יכול היה לשאת אישה יהודייה, אולם יהודי לא יכול היה לשאת אישה נוצרייה, והעונש על כך היה הוצאה להורג. כמו־כן נאסר על היהודים בביזנטיון להחזיק עבדים נוצרים בכל נסיבות שהן. חוקי המדינה המוסלמית סיגלו את מעמד נתיניה הנוצרים והיהודי, למעמדם של הנתינים היהודים בביזנטיון, אולם בהקלות מסוימות לשתי העדות. עדות של דמי לא היתה קבילה בבית דין מוסלמי, ומרבית האסכולות – אך לא החנפית  קובעות ערך נמוך יותר לדמים מאשר למוסלמים בתשלום פיצויים או דמי כופר ע׳ פגיעה.

מצד שני, למעט העול הכספי ולפעמים מגבלות הירושה, לא הוטלו על הד׳מים כי מגבלות כלכליות. לא היו עיסוקים סגורים בפניהם ולא נכפו עליהם עיסוקים אחרים לא היו מקצועות מוגבלים ומלבד חִגַ׳אז, ארץ הקודש המוסלמית, ואזורי קדושה מעטים במקומות אחרים, לא היו מקומות שהיה אסור להם להתיישב בהם. חוץ ממרוקו ולפעמים גם איראן, לא הוגבלו הדמים לגטאות במובן הגיאוגרפי והמקצועי כאחד אף־על־פי שנוצרים ויהודים נטו ככלל להקים לעצמם שכונות נפרדות בערים המוסלמיות, היתה זאת התפתחות חברתית טבעית ולא מגבלה חוקית כמו בגטאות של אירופה הנוצרית.

יוצא מן הכלל יחיד חשוב בתקופה הקדומה היה החלטתו של הח׳ליף עמר הראשון לגרש את היהודים ואת הנוצרים מחצי־האי ערב, כך שהאסלאם יהיה האמונה היחידה והבלעדית בארץ מכורתו הקדושה. נראה שהחלטה זאת נגעה רק לחג׳אז, משום שקהילות של יהודים, ולמשך זמן מה גם של נוצרים, נשארו בדרונ חצי־האי ערב ובמזרחו.

ואולם, בדומה לדרך שבה נטו המיעוטים להתיישב במקומות מסוימים, כך הם גב התרכזו במקצועות מסוימים ובמיוחד באותם מקצועות שחייבו כישורים שהמוסלמים נזקקו להם, אך חסרו אותם או שלא היו מעוניינים לרוכשם. בתקופה מסוימת היו הד'מים שקועים בעסקי מסחר וכספים, עיסוקים שחברות צבאיות בעלות תודעה של גבורה בזו להם; בתקופות אחרות, בעיקר במאות השנים המאוחרות יותר, הם היו מיוצגים היטב במה שניתן לכנות המקצועות המלוכלכים. בין אלה היו עיסוקים כגון ניקוי בורות השפכים וייבוש תכולתם להסקה – עיסוק יהודי נפוץ במרוקו, בתימן, בעיראק, באיראן ובאסיה התיכונה. היהודים היו גם בורסקאים, קצבים, תליינים ובעלי עיסוקים בזויים ובלתי נעימים אחרים.

ברנרד נוסף לעבודות השחורות המקובלות כללו עיסוקי הד'מים גם עיסוקים שעבור מוסלמי אדוק היו בבחינת עיסוקים שרצוי להימנע מהם, כלומר, כאלה שחייבו מגע עם כופרים. בשל כך נמצא לעתים אחוז גבוה של לא־מוסלמים במקצועות כגון דיפלומטיה, מסחר, בנקאות, תיווך וריגול. אפילו המקצועות הקשורים בעיבוד זהב וכסף והמסחר בהם, מקצועות הנחשבים יוקרתיים במקומות רבים בעולם, היו בעיני מוסלמים אדוקים פגומים ונתפסו כמסכנים את נשמתם בת־האלמוות של העוסקים בהם.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו – יעקב בהט-מקורות ועריכה

  • פירוש המילים: השמות הנוהגים בהוראתם הרגילה מובאים ללא כל הסבר. ערכים הטעונים הסבר הם בעיקר שמות פוליסמיים או שמות שקיבלו משמעות חדשה או משמעות נוספת על הקיימת. בכל מקרה נרשמה רק המשמעות המתאימה לטקסט, ועל פי רוב זהו הסבר, ולא הגדרה מילונית. ההגדרה של הערך אב, למשל, תהיה חודש אב (ולא: החודש האחד-עשר בלוח העברי). איכה – מגילת איכה¡ פרק — פרקי אבות¡ מטה — מיטת המת¡ חברה — חברה קדישא.

פּוֹלִיסֵמִי : ל (ת') [מיוונית: poly הרבה semasia + משמעות] [בבלשנות, בסמנטיקה] רַב-מַשְׁמָעִי, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַשְׁמָעִים אֲחָדִים (אוֹ רַבִּים): מִלִּים פּוֹלִיסֵמִיּוֹת הֵן לְמָשָׁל הַמִּלִּים "חַמָּה", "פָּקַד", "תַּרְבּוּת".

רישום הדוגמות: כל ערך מכיל דוגמה אחת או יותר בציון המקור, המראה כיצד משתלב היסוד העברי בתוך המשפט הערבי. הדוגמה מתורגמת באופן מילולי עד כמה שאפשר, אך התרגום מותאם בתחבירו למבנה העברי. במקרים שאין התאמה מובא התרגום המילולי בסוגריים מרובעים: צבור זרבאנין = הציבור ממהר [מילולית: ממהרים](ק״מ לז, נז). הסוגריים המרובעים משמשים גם במקרה הצורך להוספת ההקשר המקיף יותר שבו נתונה הדוגמה: האד לעשיר מא ענדוס גבורת אנשים ־ העשיר הזה אין לו גבורת אנשים [ולא ייתכן שיהיו לו ילדים]. ויהדרו דין וחשבון די עולם הבא = [השמש פגש את הנפטר] ודיברו דין וחשבון של העולם הבא [בתרגום חופשי: הנפטר תיאר לשמש את מה שראה ושמע לאחר שנפטר].

כל אחת מהדוגמות מוסיפה בדרך כלל יסוד דקדוקי חדש. יסודות אלה מודגשים באות שמנה. היסודות המודגשים הם בתחום הכתיב: כתיבים חריגים , הכפלה (כגון כתבבה, מזזל)¡ חילופי אמות קריאה (כגון העולם הבה); מטנליזה (כגון אבי מיליך כלומר אבימלך); ראשי תיבות . בתחום המורפולוגי: שמות ברבים ובנקבה הנגזרים מן היחיד , שמות בצורני נטייה (כגון בן – בנו, מנוחה – מנוחתה); צורות בעלות מבנה מורפולוגי ערבי(כגון גמראת, גופהום)¡ רבוי עברי חריג (כגון תועליות). בתחום הסמנטי: צירופים מעורבים בעלי ייחוד סמנטי (כגון דאר לאורחים = פונדק לעניים הבאים מחוץ לעיר, מול למילה = בעל המילה כלומר אבי הבן הנימול)! כפלי לשון (כגון גבור קווי = גיבור חזק,דהיינו גיבור אמתי.

דוגמות שונות עשויות להצביע גם על תפקיד תחבירי שונה של היסוד העברי: קאלולו להאדאך לחסיד = אמרו לו לאותו חסיד . וליהודי לחסיד = היהודי החסיד . המילה חסיד בדוגמה הראשונה בתפקיד מושא, ובדוגמה השנייה בתפקיד לוואי תואר. בין היסודות התחביריים מודגשות תוויות היידוע הערבי גם אם המילה אינה מיודעת מבחינה פונקציונלית: עטאה לגזבר דלבלאד ואחד נפולא…־ גזבר העיר נתן לו פתק… . מא כאן פחאלו פלחוכמא פדאך אדור כאמל = לא היה כמוהו בחכמה באותו הדור כולו. וגם |ואחד לגוי כאנת פיה לגאוה = גוי אחד הייתה בו גאווה . ובצירופים מעורבים: צלטן דלאימורים = מלך האמורים . וגם סמעת זוז דלקולות = שמעתי שני קולות .

אותיות היחס העבריות (במקרים מסופקים הסתמכתי על הגייתם של האינפורמנטים ממראכש) – מודגשות, והערכיות – אינן מודגשות: ואחד עמלו פלארון = אחד [מהספרים] הוא שם בארון . יחדאז יעטיהום בשפע = יצטרך לתת להם [צדקה] בשפע . אבל צלליתי בשדים ־ התפללת לשדים . |יעמל תשובה מאהבה… = [האדם] יעשה תשובה מאהבה [־אהבת הי].אבל ואחד משליחים די ארץ ישראל ־ אחד מהשליחים מא״י . נדבה יעביהא בידו לגזבאר ־־ את הנדבה, יקח אותה בידו לגזבר . אבל סתת ליהוד לארבע רוחות העולם = [הקב״ה] פיזר את היהודים לארבע רוחות העולם .

אותיות היחס הערביות כן מודגשות כשהן חוצצות בין שני יסודות עבריים שיש ביניהם קשר תחבירי: ואחד לחכם פתורה ־ חכם בתורה [=רב]  אלביות… חייבים בלמזוזה ־ החדרים [ששמים בהם פחם] חייבים במזוזה . יזיבוה אומות העולם ללמשיח ־ [מי שיישאר בגולה] יביאו אותו אומות העולם ל[מלך] המשיח . בדוגמה זו ל׳ השימוש מצטרף ללי היידוע . והוא אינו מודגש אבל ל׳ היידוע מודגש. ל׳ השימוש המזדהה עם ל׳ היידוע – מודגש תמיד: אוצל לאויר די נץ לבית = הגיע לאוויר של מחצית הבית .

Communautés juives Les Juifs de Ouarzazate et de sa région

http://www.ouarzazate-1928-1956.fr/le-territoire/communautes-juives/64-les-juifs-de-ouarzazate-et-sa-region.html

juif_1
Juifs de la kasbah de Taourirt
Archives Balmigère

Les juifs pourtant furent très présents dans la région de Ouarzazate. Charles de foucauld lors de sa "Reconnaissances au Maroc" en 1883 et 1884 avait noté les nombreux mellahs inclus dans les ksour musulmans des oueds Imini et Dadès.
Si on prend la première carte d’Etat Major du Cercle de Ouarzazate (1931), on peut retrouver la liste des villages alentours de Taourirt où De Foucauld dénombrait des familles juives, à peine moins nombreuses que les Berbères et les Arabes réunis. 

Tamassint : 18 familles; 

Zaouïa Sidi Otman (Athmane) : 5 familles; 

Tabount : 6 familles; 

Tigemmi djedid (Tigemmijdid) : 2 familles; 

Taourirt : 15 familles; Talmesla  : 20 familles (le plus important des mellahs de Ouarzazate et le plus éloigné); 

Aït Kedif : 10 familles. 

Soit un total de 76 familles pour les sept mellahs recensés à Ouarzazate et autour.
En remontant la vallée de l’oued Imini chaque douar réunissait des familles juives. De foucauld indique des douars sur la rive droite, tout près d'Ouggoug, où débute la mine. Iril (Irhil) : 8 familles; Tagnit (Tagounit) : 2 familles; Afella Isli : 6 familles et Taskoukt : 5 familles.
Dès le début de l’exploitation de la mine, à l’ouverture de la route du Tichka, des familles juives vinrent s’installer dans les douars près d'Ouggoug Sainte-Barbe.
Il ne faut pas oublier que les Israélites étaient marocains de nationalité, qu'ils vivaient au Maroc depuis plusieurs siècles, certains étaient établis au Maroc avant que les Arabes apportent l'Islam en pays Berbère. D'autres familles étaient arrivées nombreuses en 1492 venant d'Espagne. Ils parlaient très bien les langues du pays comme l'a observé De Foucauld qui connaissait l'arabe et l'hébreu et s'était déguisé en rabbin du temps où un chrétien ne pouvait circuler librement dans les parties du Maroc non soumises au Sultan. 
"Les Israélites du Maroc parlent l'arabe. Dans les contrées où le tamazirt est en usage, ils le savent aussi; en certains points le tamazirt leur est plus familier que l'arabe, mais nulle part ce dernier idiome ne leur est inconnu. Tous les Juifs lisent et écrivent les caractères hébreux; ils ne connaissent point la langue, épellent leurs prières sans les comprendre, et écrivent de l'arabe avec des lettres hébraïques. Les rabbins seuls ont appris la grammaire et le sens des mots et, en lisant, entendent plus ou moins. Les rabbins sont nombreux; sur cinq ou six Juifs, il y en a un. Ils se distinguent par leur coiffure; : ils s'enveloppent la tête d'un long mouchoir bleu qui encadre leur figure et dont la pointe retombe sur leurs épaules. Le titre de rabbin équivaut à celui de bachelier; sur dix rabbins, un à peine peut officier; le rabbin officiant, ou rabbin sacrificateur, a pour principal service d'égorger suivant le rite les animaux destinés à la nourriture des fidèles; puis il dit les prières à la synagogue, apprend à lire aux enfants, dresse les actes. On lui donne une légère rétribution et des morceaux déterminés des animaux qu'il tue. Les villes renferment plusieurs synagogues et de nombreux officiants. Il n'est pas de village ayant six ou sept familles israélites qui n'ait sa synagogue et son rabbin."
Ce texte de Charles de Foucauld est un document précieux, c'est la raison pour laquelle il est important de le citer. Un autre document le confirme; une curiosité linguistique pour les spécialistes des langues berbères a été révélée par le chercheur Haïm Zafrani. Une liturgie de la Pâque en tamazirt écrite phonétiquement avec des lettres hébraïques a été retrouvée. Il s'agit d'une pièce unique, la version intégrale en berbère de la composition liturgique récitée par les juifs au cours de la veillée pascale et dont le thème fondamental est l’histoire de la sortie d’Égypte, accompagnée du hallel (groupe des psaumes 113 à 118 qui entrent dans la liturgie des grandes fêtes et de certains jours solennisés). Les Juifs marocains de l'Atlas dans leur majorité connaissaient mieux le tamazirt que l'hébreu.
Cette méconnaissance de l'hébreu par le plus grand nombre et la connaissance générale de l'arabe et du tamazirt prédisposaient les juifs à rester au Maroc. En fait tous les juifs n'étaient pas dans la même situation. Les plus riches commerçants et surtout banquiers qui vivaient dans l'étendue des terres sous contrôle du Sultan étaient protégés car ils avaient su se rendre indispensables aux détenteurs du pouvoir politique ou judiciaire. Ailleurs, dans les zones rebelles à l'autorité Chérifienne, la vie des juifs comportait bien plus de risques. 
De Foucauld nous parle de leurs professions; les mêmes que celles du début du Protectorat :

"Les Israélites, qui, aux yeux des Musulmans, ne sont pas des hommes, à qui les chevaux, les armes sont interdits, ne peuvent être qu' artisans ou commerçants. Les juifs pauvres exercent divers métiers; ils sont surtout orfèvres et cordonniers; ils travaillent aussi le fer et le cuivre, sont marchands forains, crieurs publics, changeurs, domestiques dans le mellah. Les riches sont commerçants, et surtout usuriers. En ce pays troublé, les routes sont peu sures, le commerce présente bien des risques; ceux qui s'y livrent n'y aventurent qu'une portion de leur fortune. Les Israélites préfèrent en abandonner aux Musulmans les chances, les travaux et les gains, et se contentent pour eux des bénéfices sûrs et faciles que donne l'usure. Ici ni peine ni incertitude. Capitaux et intérêts rentrent toujours. Un débiteur est-il lent à payer ? On saisit ses biens. N'est ce pas assez ? On le met en prison. Meurt-il ? On y jette son frère. Il suffit pour cela de posséder les bonnes grâces du qaïd; elles s'acquièrent aisément : donnez un léger cadeau de temps en temps, fournissez à vil prix les tapis, les étoffes dont a besoin le magistrat, peu de chose en somme, et faites toutes les réclamations, fondées ou non; vous êtes écouté sur l'heure."

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר