ארכיון יומי: 8 בספטמבר 2017


אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-אלישבע שטרית-תרומת החינוך לשחרור האשה

  1. תרומת החינוך לשחרור האשה

מהיבטים שונים היה בית הספר לבנות במראכש, כמו בכל מקום אחר, הנדבך החשוב ביותר בתהליך השתחררותה של האשה היהודייה מכבלי העולם הישן. הלימוד בבית הספר פתח בפניה עולם חדש והציב אתגרים אינטלקטואליים שלא היו קיימים בעבורה בעולם הישן. יתר על כן, היכולת האינטלקטואלית של הנערה זכתה להכרה לאחר שעמדה בהצלחה במבחנים ארציים בסיום הלימודים וקיבלה תעודת סיום לימודים (certificat d'etudes primaries) .

בשנת 1905 נפתחו בבית הספר סדנאות להכשרה מקצועית ובהן לימדו את מקצועות המחט (תפירה, רקמה, סריגה). מאז הפכה ההכשרה המקצועית חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים של בית הספר. לימוד המקצוע בצד רכישת השכלה הקנו לבנות כלים שעזרו להן להשיג מידה מסוימת של עצמאות כלכלית. בכך נפתחה לפני הנשים אפשרות להשתחרר מהתלות המוחלטת שהייתה להן בראש המשפחה.

ההכשרה המקצועית בבית הספר שנעשתה לחלק אינטגרלי מתכנית הלימודים הגדילה משמעותית את מספר התלמידות בבית הספר. כאמור, בשנים הראשונות לקיומו לא למדו בבית הספר הילדות העניות, והבנות מהמעמד הבינוני נטשו את ספסל הלימודים לטובת לימוד מקצוע אצל ה״מעלמה״ [ = המומחית]. אולם, בעקבות ההכשרה המקצועית גם הבנות העניות הצטרפו לבית הספר. וכך נעשה עניין הלימוד של הבת לנחלת הכלל ללא הבדל של מעמד כלכלי או חברתי. התפיסה שאפיינה את אנשי הקהילה בשנים הראשונות לייסוד בית הספר לפיה: ״הלימוד יאה רק לבנות עשירות, המבקשות תעסוקה כדי למלא את זמנן הפנוי״ פינתה את מקומה לתפיסה הרואה בהשכלה אמצעי חשוב לקידום כלכלי ולניידות חברתית.

למעשה, רק מחסור בכיתות לימוד מנע בין השנים 1939-1912 מבנות רבות להגשים את שאיפתן לרכוש השכלה ומקצוע במסגרת בית הספר. בשנת 1933, למשל, נרשמו לבית הספר 2,542 בנות, אבל היה מקום רק ל־700 מביניהן. בשנת 1937 שיגר נשיא הקהילה, הרב פנחס הכהן, מכתב למפקח על בתי הספר של כי״ח במרוקו ובו הוא ביקש לסייע לקהילה בהרחבת בתי הספר (של הבנים ושל הבנות). בין הנימוקים שהוא מעלה הוא מציין:

אנו מודאגים מאוד ממצב בתי הספר בעיר שלנו. בעיה זו חוזרת על עצמה מידי שנה…יש לנו למעלה מ 1,500 ילדים וילדות הנותרים מחוץ לכותלי בית הספר בגלל מחסור במקום…הם עלולים לעבור את גיל החינוך והם יאבדו לתמיד את התקווה ללמוד אי פעם…המצב בעירנו הוא הקשה ביותר לעומת כל הקהילות האחרות במרוקו…״אם ילדים וילדות אלו לא יידעו צרפתית, הם לא יוכלו לרכוש לעצמם מקצוע מכובד, שכן כל המקצועות המודרניים יהיו סגורים בפניהם.

מכתבו של הרב פנחס הכהן מצביע בבירור על השינוי החיובי שחל ביחסה של הקהילה ושל הנהגתה לחינוך המודרני בכלל ולחינוך הבנות בפרט.

בית הספר לבנות שקד לא רק על השכלת הבת ועל הכשרתה המקצועית, אלא ביקש גם לעצב את דמותה ברוח המודרנה ולפתח את מודעותה העצמית. כך כתבה קוריאט זמן קצר לאחר בואה למראכש:

עלינו לפעול לכך שהילדות תהיינה בעתיד לנשים שונות מאימותיהן. בשיעורים שלנו אנו עושות הכול על מנת לעזור להן בכך. אם כושר השיפוט והאינטליגנציה שלהן יהיו מפותחים יותר, הן לא תהיינה תלויות עוד בגחמות של הבעל. מן הדין שתינתן חשיבות לרצונן ולהחלטתן בחיים המשותפים; שגם הן תוכלנה להביע את דעתן בנוגע לילדיהן. עם מעט חינוך והדרכה מחשבתן תהיה בהירה יותר, והבעלים ימהרו לגלות שנשותיהם יכולות לשמש להם חברות לחיים. חברות שעצותיהן ודעותיהן ראויות להישמע. וכך האשה לא תהיה עוד חפץ מיותר או נלעג, אלא חברה שיש לה דעה עצמית משלה והיא תהיה לבעלה עזר כנגדו. ברור מאליו שרק כעבור זמן נוכל להשיג תוצאות… תקוותי היא שהעצרת והלקחים שהן לומדות יום יום יהיו להן לעזר רב ערך למען אושרן בעתיד. זוהי מטרתנו, וכל מאמצינו יהיו קודש להשגת המשימה הזו.

פיתוח המודעות העצמית היה נושא חשוב, אולי החשוב ביותר, בתהליך חתירתה של האשה להשתחררות. על ידי הרמת קרנה בעיני עצמה ואחר כך בעיני אחרים, היה טמון המפתח לשינוי במעמדה. רק ״אשה שיש לה דעה משל עצמה״ לא תחשוש עוד להביע אותה באוזני בעלה ובאוזני הזולת. לפיכך החינוך וההשכלה הם האמצעי שבעזרתו יוכלו הבנות לפתח את ״כושר השיפוט והאינטליגנציה׳׳ שלהן.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-השוק, יופיו, הדרו וריחותיו…תיאורו המרתק של המחבר

כמקום עוין והרה־סכנות הטילה המדינה את חתיתה על היהודים שלא העזו לבוא בשעריה אלא לצורכי שעה, לבד מיהודים כמו סבי ז״ל שפרנסתו חייבה אותו לצעוד שמה ובחזרה יום־יום וגם לספוג עלבונות ומכות מדי יום. אמי ז״ל הייתה לקוחתו של רופא שיניים שחור מאפריקה, שמרפאתו הייתה בגינה נאה בעיבורה של המדינה. היא לא העזה ללכת אליו אלא בליווי, שהיה פסיכולוגי יותר מממשי, כאשר זאטוט כמוני מתחת לגיל עשר היה אוחז בידה שלא תפחד ובא אתה עד לגינה המבושמת והקרירה, שבה הייתי מביט וחולם עד שסיימה את הטיפול. בדרך היינו עוברים בשוק הבשמים והתבלינים, שעושר צבעיו וריחותיו עולה עדיין בדמיוני ובנחירי כל אימת שאני מהרהר בו. לצרכים יום־יומיים היה סוחר תבלינים יהודי במלח, אך מי שרצה לגוון מראותיו, להעשיר עיניו,לפנק את חכו ולהשביע את אפו היה שם נפשו בכפו והולך לשוק התבלינים במדינה, שלא היה תחליף לו ושום דבר לא התקרב לקרסוליו. אותו יהודי שמכר תבלינים במלח, יוסף דביקו שמו, תמיד הקסים אותי בילדותי, ואינני יכול לשער כיום כמה שעות ביליתי לצפות בו ובפעולותיו, וגם היום זכרו אינו סר ממני בכל פעם שאני קונה או צורך תבלינים. הייתה לו חנות כמין מגרעת בקיר, שהופרדה מן הרחוב בדלת עץ שהוגפה כלפי מעלה. כשבא השכם בבוקר ופתח אותה, החליקה הדלת למטה, ובליטה שבה שימשה לו דרגש לעלות בו כדי להיאחז בחבל עבה ושחוק משנים שהשתלשל מתקרת החנות הזעירה. בתנועה זריזה לאיש שלא היה רך בשנים, דילג מעל לשקי התבלינים שהקיפו את מקום מושבו, ובתנופה של החבל שיקע עצמו היישר במושבו כי בחנות לא הייתה אף לא פיסת רצפה נוספת מזומנת לו. מוקף בשקיו מדיפי הניחוחות המשכרים, היה אוחז כף עץ עמוקה וארוכת ידית שהיה משלח לעבר הקונים וגובה בה את תשלומיו, ובאותה כף עצמה היה מחזיר להם את מרכולתם ששקל וארז בדקדקנות בעודם מביטים בו מלמטה למעלה ומשתאים לזריזותו.

לא רחוק ממנו הייתה בילדותי עוד חנות, שאך בקושי ראויה לשם זה, שהייתה שייכת לימין עולו, עושה הסופגניות האגדי. ידוע שיהודי מרוקו היו אוכלים מיני בצקים מטוגנים, שלבד מטעמם שהיה חביב עליהם היה בהם חיסכון גדול כי באו במקום ארוחה בשרית, שלא כל יד משגת להעמידה על שולחן המשפחה מרובת הילדים פעמיים ביום. היות ומאכלי חלב היו נדירים וארוחות קלות לא היו מוכרות כחלק מן התזונה, אלא כאחד מסגנונות הכיבוד הנהוגים, שבושת פנים הייתה לא להסביר בהם פני כל אורח מזדמן בכל שעות היום והלילה. אולם גם בעלי בתים, שהיו גם בעלי אמצעים, נחו מדי פעם מהארוחות הדשנות שהיו לחם חוקם, ובדרך כלל אימצו בערבי ימי השישי(ימי ה׳ בערב) ארוחה חלבית של מאפים מתובלים בחמאה ובדבש, בהם המַרקוּד (ריבועים או מעוינים של בצק מותפח שטוגנו בשמן), הספנג׳ (סופגניות דמויות־בייגל שטוגנו בשמן עמוק), הח׳רינגו (קרפ עבים ומחוררים שנאפו במחבת חרם לוהטת), או הקוסקוס (גרגירי סולת מגולגלים בקמח ומאודים, עם ירקות דלעתיים וגרגירי חומצה זרויים עליהם) בגרסתו החלבית המתוקה, או המַפְלְטָה ;רקיקי מאפה הנאכלים חמים וטבולים בחמאה ובדבש) – הכול בליווי תה נענע מתוק ומהביל. לקראת ארוחת ערב שבת העשירה שציפתה למחרת היום, היה זה קביל ומקובל ״להסתפק״ בארוחה ״קלה״ שכזו. כארבה היינו אורבים סביב אימא שטיגנה או התקינה את אחד המזונות הללו ובולעים אותו בעודו לוהט בשמן בלי שנתנו לו שהות להתיישב על תחתית הכלי שהוכן לקולטו. מכל אלה היו הסופגניות השגורות ביותר מפני שאכלנו אותן לארוחת הבוקר עם תה, וכל מי שהלך לתפילת הבוקר טרם היציאה לעיסוקי היום היה מתבקש לבוא אל פתח חנותו של ימין עולו ולהביא מחרוזת של סופגניות טריות וחמות. הסופגניות הושחלו על חוט רפיה, שממנו היינו תולשים אותן על ידי חיתוך באמצעיתן, כי לאיש לא הייתה סבלנות להמתין להתרת החוט למרות מחאותיה של אימא. מחאותיה גברו עד לייאוש כאשר הייתי שב עם המחרוזת נוטפת השמן כרוכה על צווארי, וכל עמלה להלבישני בכותונת נקייה ומגוהצה לקראת בית הספר היה יורד לטמיון.

 ומשם לשוק התבלינים המשכר, ובו מדורים לא רק לחנווני התבלין, אלא גם למיני מתיקה, למטעמי חמוצים, לפרות מיובשים, לקטניות ולשאר מאכלים אקזוטיים. ובכול שולטים צבעים מרהיבים, צורות מלאות דמיון, סדרים שובי־עין ומעוררי התפעלות, ריחות ממריצי תיאבון, כמין בזאר מלא גוונים ובני־גוונים המפעיל את כל החושים בד־בבד. ואינך יכול לפטור עצמך בלא להתעכב על יד דוכן זה או זה, לטעום, להריח, לפלוט הערה, להתבשם ולהתמזג עם היופי המוחשי הזה, העוטף אותך מכל עבר בתוך מוזיקה אנדלוסית ערבה לאוזן. וכל הערמות השופעות המונחות לפניך – בין אם הן עולות מתוך שקי יוטה ששוליהם מופשלים לאות כי העמיקו לחדור לתוכם, או מתוך תיבות עץ או קרטון – מתנשאות בחרוטים סדורים בקפידה, שכל אימת שראשיהם נקטמים, שבים החנוונים וממלאים את החסר בחיבה ובליטוף ומייצרים חרוטים חדשים. תוך שאתה מהלך כשיכור בתוך העולם ההזוי הזה, אינך יכול לא להשתומם על הסדר הזה, הכמעט נורדי או יפאני, בארץ שסביבותיה אינן מדיפות ניקיון מדרך הטבע.

מיני המתיקה עולים בגיוונם על כל מה שאפשר להעלות על הדעת: גלוסקאות לבנות, אדומות וירוקות, מהן ליום־יום ומהן לימי מועד, מהן ממולאות מרצפן מתובל במיני בשמים ומשובץ סוכריות זעירות ומבהיקות, בצקים מטוגנים או אפויים מאובקי־סוכר או ספוגי דבש, עוגיות יבשות ואחרות מדיפות לחלוחית מתוקה ונודפות ריחות משכרי חושים, מהן מרובעות ומהן עגולות, כדוריות או מעוינות, משולשות או כוכביות, רפודות סוכר או דבש, עטופות צלוחיות נייר או עומדות במערומיהן, וסדורות זו ליד זו וזו על גבי זו מעשה פירמידה שובת לב. ובשוני תהומי מול כל העושר הזה, וללא מעבר בין המינים והטעמים, מתפרשים עשרות דוכני החמוצים, שאתה תוהה כיצד זה בחייך מעולם לא שזפתם עינך, על אף שדרכך לא להדיר מפיך מאכלים ערבים לחיך. לפניך היו מגוון זיתים, גדולים וקטנים (עד כי אתה תוהה על כוונת רבנן שקבעו את מידת ״כזית״), ירוקים ושחורים וסגולים, וגם הם ערומים בקערות חרם צבועות ומעוצבות, עטויות גלזורה זוהרת, מעשה חרוט שראשו נוטה לתקרת החנות. בסידור מופלא של כל מין של זיתים בטורים חצי־אנכיים על צלעות הפירמידות הבנויות לתלפיות, נראים הפרות הצנועים הללו כפנינים לחורזות הערוכות זו על זו, ומבהיקים בנוזלי השמן העוטפים אותם מכל צריהם ומעניקים להם חזות של טריות ורעננות מתמידות. קרנות הפירמידות הללו רפודות לימונים שלמים, גם הם זה על גבי זה כעמודי שש, שסומכים את כל המבנה הזה ומשווים לו דמות של יצירה אדריכלית שלא מעלמא הדין. ולידב עוד ירקות מחומצים שאנו רגילים בהם – מלפפונים גדולים וזעירים, גזר וכרוב. לפת ובצל, חצילים וכמהין, וערוכות למלוא העין עוד ערמות שקשה לזהות אר. תוכנן והן מוסיפות הדרת צבע וריח לכל החגיגה המלבבת הזו.

אהרן הסוחר והשד…. מאת דוד אוחיון

אהרן הסוחר והשד….

מאת דוד אוחיון

מתוך חוברת ברית מטעם " ברית יוצאי מרוקו…הופץ לרגל ראש השנה תשס"ה

סיפור אחד מיני רבים מתוך ספרו של המחבר המתאר בהרחבה את חיי הקהילה בה הוא חי בעיירה איניזגן הסמוכה לאגדיר

וכך ישובים היינו בשעת צהרים מאוחרת, דוהרים אל כנפי הדמיון ומאזינים לסיפורו של אבי מתוך ספר שעוד ילווה אותנו רבות. לימים, לכשאגדל ואקים משפחה משלי,יפצירו בי ילדיי, ״אבא, רוצים לשמוע סיפור״, בהיותינו ממתינים, בין מנת הדג לצלחת החמין אפצה את פי ואהגה מתוך זכרונות ילדותי את שמו של יחייא אלקרע. אותה דמות נעלמה, מאיימת בראשיתה ומעודנת באחריותה, שתשוב ותצוץ מסביב לשולחן השבת. כך אשוב אל גן העדן שבפאתי איניזגאן, אל יער ילדותי, יער משובב נפש, שם נחקקה דמותו בין זכרונותיי והיא תדהר כעבור ארבעים שנה בחיק בני ביתי.

השדים שבסיפור על יחייא אלקרע לא היו השדים היחידים שהסתובבו להם בעולם הבתולי של אינזיגן. במקום בו מתמזגים בהרמוניה תמימות ופשטות, שם מצא האימה מפני האחר, מפני הזר והלא מוכר. כאן כיכבו להם שדים, הלוא הם הגינון בשפת המקום. וכך הוא העניין הבא. באחד מהערבים שבין פורים לפסח, ואני מתקרב לגיל שבע, ישבתי לי על שפת הבאר בטבורה של חצר ביתנו. ישבתי בין מבוגרים, בעלי משפחות שאצל חלקם הזקנה זרקה שיבה בשיערם. אחד מהאורחים היה אהרון שעסק בהובלות בקו ואדי סוס בואכה קזבלנקה ומראקש. הוא נהג בין ואדיות, מתחת למדרונות הרים ובכבישים מפותלים. באותו ערב נשבה מעט רוח קרירה, וכולם היו עטופים בג׳לביות צמר, ישובים היו על גבי שרפרפים מעץ, לוגמים כוסות תה מעוטרים בעלי מנטה ובעלי שיבא. במגש הנחושת הסמוך הניחה אמי צלוחיות עם עוגיות שונות. הם לגמו ושוחחו על חוויות יום האתמול ועל יום המחר. והנה אהרון, כטוב ליבו בתה המהביל, נטה על צדו וסיפר את חוויות יומו ולילו: ״מה בפיך אהרון ?״ הישיר מאיר עטייה מבט בפניו של אהרון. ״או, ידידיי, אתם כאחים לי, בוודאי שאחלק עמכם את ימי האתמול״. ״חידה היא לנו״ התעניין אבי, ״מה נסעת עם הכוכבים הזוהרים בליל ירח ? מה תחדש לנו איש ההגה והנסיעות׳״

״יתרוני רב עליכם״. פתח אהרון את פיו וסיקרן את כולם. ״הגינון הם חוויות האתמול והשלשום שלי״.

״חלום טוב, חלום שלום״. ציחקק ואף גיחך יצחק בנו ״חלמת עליהם וכעת תשוח לתומך כי פגשת בהם״.

אמי, ממטבח הבית, הושיטה את ראשה וקראה ״יא אהרון, אל תפחיד לי את הילדים. הם ישמעו את הסיפור שלך והשינה תהייה מהם והלאה״. ״אסתר, תגעי במזוזה ותברכי את הילדים שלך בעת שאשמיע את סיפורי״, חמד לו לצון והוא פתח בסיפורו:

זה היה ביום ראשון בשבוע לפני שלושה ימים בשובו מנסיעה קצרה כשעתיים בלבד מגולימין ומאופראן לאגדיר. כדרכו החנה אהרון את המשאיות בככר הלסטאס ושם פעמיו לאורווה במדרונו של אחד הרחובות שבפאתי העיירה. הוא רכב על סוסו והדהירו במרחבים הטובלים בירק. השמיים זרועי הכוכבים והירח המלא הטילו את אורם על פני ארץ וחלל. דהר לו אהרון בינות לעצי אורנים וזית. עדר תועה באחת הוואדיות ומרחוק הביט לאורותיה המנצנצים של אינזיגן, שהלכו והתרחקו. כמו תמיד לאחר שהזיעה בצבצה במוחו, חש צורך לפוש קמעא הוא הרפה מסוסו שהיה מטרים אחדים ממנו, כמטווחי קשת. סוסו צנף והתנשף ליחך דשא וגמע מעט ממימיו של הפלג הסמוך. אהרון לא חש כי קורי השינה תקפוהו, והוא רבץ לו על האדמה היבשה. סוסו התרחק ממנו ופתח בדהרת אבירים. פרסותיו שעטו אלי מרחב וכך חייכו אליו הירח והשמיים זרועי הכוכבים.

לפתע שמע אהרון קול קורא אליו כאילו ממעמקי האדמה. הוא הביט מסביב והנה דמות משונה עומדת מולו. אמנם דמות אדם לו, אך כל גופו שחור כפחם היה ועיניו נצנצו כפנסים קטנים. ניסה אהרון לקום, אך גופו היה כבד עליו, השיתוק אחזו ופניו התכרכמו עד למאד. ״אדם״, קרא אליו היצור המשונה ״אני בא אליך מעולמות תחתונים״. ״מי אתה ?״.

״אנא ג׳ן מעולמות השדים, באתי לכאן כי הפרת את מנוחתי״. ״מה עשיתי לך ?״ תהה אהרון והרעד שבגופו טילטלו אנה ואנה. ״סוסך, שדהר באין מפריע, המית את אחת מבנותיי. פרסותיו פגעו בראשה של בתי״.

הביטו זה בזה, זה ממקום עומדו וזה ממקום יושבו. אהרון הרהר לעצמו ״מה חטאי ומה פשעי ? מה עשיתי שתבוא עלי הצרה הנוראה הזו ? וכצד אחלץ ממנה ?״

בעוד הוא חושב ומהרהר, פנה אליו הג׳ין בכעס וציווה עליו ״אדם, שב במקומך ואל תזוז! אחיי יגיעו תיכף ויחד ניקח אותך לעולמנו כדי לשפוט אותך״.

הג׳ין התרחק ונעלם מעניו של אהרון. הלה קם מרבצו והתחיל להביט לאופק הבלתי נודע. אורותיה של איניזגאן נעלמו זה מכבר ורק הוא עומד, רועד בפיק בירכיים וממתין לישועה מבוראו. ״אנא ה׳ הציליני נא!״ חזר על דבריו שוב ושוב קרא בשמות הצדיקים: ״ רבי כליפא ורבי דוד בן ברוך, רק אתם תושיעו אותי״.

רווח והצלה עמדו לו ממעמקי האופק. קולות שהלכו וקרבו אליו:״ אהרון, אהרון, היכן אתה?״

וכאשר הקולות הדהדו חזק באוזניו, האזין להתלחשויות ההולכות וקרבות והבין כי הוא ניצל. חיש אספו אותו שלושת אחיו בין זרועותיהם, ורק אנחת רווחה נפלטה מפיו והתהלך בינותיהם לאיניזגאן. עוד זה מדבר ולביתנו נכנסו עזיז הברברי, ידידו של אבי יחד עם מוסטפה שחנותו בשוק גבלה באיטליז של אבי. לבוש אף ג׳לביה עבת צמר, שכן קרירות הערב לא אפשרה לבוש אחר.

״עלא סלמתכּום ליהוד כוואָנא״ קרא עזיז בקול מלא שמחה. ״ברכת אללה עליהם״. החזיר להם אבי וידיו פרוסות כמזמינם להתחבר למפגש רעים ולשיח גברים. ״תתכבדו״, הציע להם. ״אסתר, הואילי להכין לנו בראד של תה חם ״.

״מה בפיכם היום אחיי ורעיי?״ שאל עזיז בסקרנותו כי רבה. ״הרבה בפיו של אהרון״ נזעק בנו יצחק להשיב: ״ השדים משתוללים פה באיניזגאן״.

הוא סיפר בקצרה את אשר אירע לאהרון והוסיף משלו: ״ אין זה כי אם חולמי חלומות הם יושביה של עיירתנו״.

Inezgane (tifinagh (Tamazight): ⵉⵏⴻⵣⴳⴰⵏ ; arabe : إنزݣان) est une ville du sud du Maroc, située entre Agadir et Aït Melloul, dans la vallée du Souss. Inezgane est le chef-lieu de la préfecture Inezgane-Aït Melloul, dans la région administrative Souss-Massa-Drâa.

La ville, réputée pour son activité commerciale, compte un nombre important de grossistes et de magasins de détail. L'économie de la ville est axée essentiellement sur ses nombreux marchés : le souk tleta du mardi, le petit marché quotidien, le grand marché de gros, plaque tournante du commerce de fruits et légumes de tout le Maroc, le souk du cuir, le souk du bétail, le souk des céréales. Elle est considérée la deuxième capitale économique du pays après Casablanca.

Inezgane est l'un des nombreux villages des Imazighen où résidait, à l'époque coloniale, le caïd nommé par les Français. C'était, avant la colonisation, le souk central de la tribu berbère des Aksimen (Ksima en arabe). Les principaux quartiers de la ville sont Tarraste, Mellah, El Jihadia.

Inezgane comprend encore les quartiers Elmouadafin, Jerf, Boulamane, Taghzout, R'mel. On y trouve les écoles Elmansour Dahbi, Rahal ben Ahmed, Abdallah ben Yassine, Ibn Zohr, Al-Falah, Al-Atlas.

Les veilleurs de l'aube-Victor Malka

Dans ces poèmes généralement très longs, le poète juif marocain, lui, évoque la vie et l'œuvre des patriarches, raconte des légendes bibliques célèbres, rappelle à sa façon l'histoire de la création du monde ou celle du don de la Torah sur le mont Sinaï, résume des propos de sages du Talmud. Il reconstitue, le plus souvent, des récits de vie tels que la descente aux enfers de Joseph ou la mort de Moïse, ou encore la profondeur de la foi du premier des patriarches, Abraham. Parfois le poète se contente de donner des conseils de vie comme celui de s'éloigner de toute forme de vanité parce qu'un homme, quel que soit le pouvoir dont il dispose, n'est, au fond, « qu'une fourmi ». (« N'oublie pas quelle est ta place, écrit David Bouzaglo. Assieds-toi parmi les humbles. ») Parfois encore, le poète dialogue avec la Torah, elle-même considérée comme « une aimée ». Il arrive qu'il mette en valeur les vertus de la prière et les avantages ou les grandeurs de l'espé­rance. Ces longs poèmes écrits spécialement pour la veil­lée du shabbat sont toujours en rapport avec les thèmes abordés dans le texte du Pentateuque – la péricope – de la semaine. Dans d'autres poèmes, on raconte la vie de saints locaux et les miracles supposés que leur attribue la rumeur populaire.

La musique dont il est question ici et qui accompagne ces poèmes est d'expression vocale. Comme ces œuvres sont chantées à l'occasion du shabbat, l'utilisation d'un quelconque instrument de musique est évidemment inter­dite par la tradition juive, comme elle l'est d'ailleurs dans celle de l'islam. Donc ni lyre ni violon, ni oud ni tambour. A cet égard, une autre légende (un midrach) fait dire à Dieu s'adressant aux enfants d'Israël : « Bien que vous m'ayez glorifié par les harpes et les lyres, c'est le son de votre voix qui m'est le plus agréable. » Serait-ce là une spécialité du peuple d'Israël ? Abraham Ibn Ezra, ainsi qu'on l'a vu plus haut, n'est pas loin de le penser.

La musique andalouse, émigrée des métropoles ibé­riques, sera conservée par les communautés juives avec la même ardeur et le même souci d'authenticité que dans les cercles musulmans. C'est sur les antiques mélodies de cette musique que vont se greffer les textes des poètes juifs. A chaque semaine sa nouba (son mode musical). On adapte les textes liturgiques à ceux qui, à l'origine, accompagnent cette musique chez les musiciens musul­mans. Parfois les poètes juifs poussent le souci du détail jusqu'à utiliser, en hébreu, des termes qui rappellent tou­jours les rimes des poètes arabes. Moyen mnémotech­nique, histoire sans doute de rappeler au lecteur juif l'air sur lequel il convient d'interpréter tel ou tel morceau.

La musique andalouse occupe peu à peu au sein des juifs du pays une place telle – observe dans son Tableau de la musique marocaine Alexis Chottin  que lorsqu'un sultan désire renouer avec la tradition et reconstituer l'or­chestre andalou de son palais, c'est dans le quartier juif (le mellah) qu'il envoie des émissaires recruter ses musiciens.

Bien plus, on dit que tel musicien juif de Mogador était unanimement reconnu comme une autorité dans ce domaine au point que si, d'aventure, un conflit technique ou doctrinal éclatait entre des chefs d'orchestre sur le rythme, l'évolution ou la définition de tel mode musical, c'est vers lui que l'on se tournait pour trancher.

David Bouzaglo fut, comme d'autres avant lui, un de ces experts que l'on consultait – et que l'on écoutait – en milieu musulman à l'heure du doute et des interrogations sur une musique qui a toujours été – il convient de le rappeler – transmise de génération en génération unique­ment par voie orale. Le chercheur Haïm Zafrani, citant « un informateur », raconte que des musiciens profes­sionnels de renom comme Abdelkrim ar-Raïs (une des célébrités marocaines), chef de l'orchestre Al-Brihi de Fès, prenaient souvent conseil auprès du rabbin Bouzaglo. De son côté, Haïm Louk atteste avoir vu des experts maro­cains venir chercher auprès de son maître telle ou telle précision musicale.

Mais comme dans toute transmission de cette nature, des mélodies andalouses se sont perdues pour toujours, d'autres – la transmission orale ayant des défaillances – se sont altérées ou transformées.

Robert Assaraf Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822)

Robert Assaraf

Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822)

Sans se douter de ce qui les attendait, les dirigeants de la communauté étaient venus avec des présents accueillir le nouveau souverain. Se fondant sur ses bonnes intentions qu'on lui prêtait, nul n'avait pensé à cacher ou à dissimuler ses biens. Le pillage, un jour de shabbat, fut total. Tous les objets de valeur furent volés dans les maisons et dans les synagogues. Quelques jours plus tard, Moulay Yazid donna l'ordre aux Oudaya demeurant à Meknès d'en faire de même avec la communauté locale: La terreur semée chez les Juifs par ces événement sans équivalent depuis la période des Almohades, est perceptible dans le témoignage qu'en laissé un témoin oculaire, rabbi Eliezer Bahloul :

" Ici, à Meknès, à l'aube du 14 Iyyar, les pillards ont volé ; pillé, incendié ; violé et torturé les femmes, les vierges et les garçons dans les rues de la ville : Ils ont creusé les cours des maisons, fracassé les murs et les plafonds, n'épargnant ni les synagogues ni même les tombes du cimetière. Ils ont dévêtu et laissées nues comme au jour de leur naissance nombre de femmes qui se sont couvertes des lambeaux des rouleaux de la Loi sauvés des flammes. Il est impossible de raconter ce qu'ont vu nos yeux et de rapporter ce que nos oreilles ont entendu et cela s'est poursuivi 21 jours jusqu'aux fêtes de Shavouot quand le tyran a ordonné de surseoir aux exactions…"

La description qu'en donne la Chronique de Fès est tout à fait concordante :

” Le 14 Iyyar (28 avril), on vint annoncer aux Juifs que Moulay Yazid leur avait pardonné. Mais ce n'était qu'une ruse pour faire revenir la communauté qui s'était enfuie et pour faire sortir l'argent des cachettes. La plupart des Juifs le crurent et, après avoir été dépouillés, ils restèrent là à camper dans les rues de la ville, affamés et dénudés de tout. Ils n'osèrent ni retourner dans leur quartier complètement pillé où sévissait la famine ; ni s'en aller dans les campagnes où la mort les guettait. Ce fut une catastrophe comme on n'en vit jamais. Au bout de vingt et un jours, les Gentils eurent pitié d'eux et ils purent retourner au Mellah.; Dans la nuit du 15 au 16 Iyyar, tous les Gentils pénétrèrent dans la ville. Ils pillèrent les Juifs pendant une quinzaine de jours. Ils firent des fouilles dans toutes les maisons et y découvrirent des trésors inconnus de leurs pères et ancêtres, car tel fut le décret divin. Et cette nuit- là, se produisit une grande éclipse de lune, car ils brûlèrent là un rouleau de Loi

A Fès aussi, le 14 de ce mois, nos voisins les Abid pénétrèrent dans le Mellah pour nous piller…

Les Juifs fassis furent toutefois momentanément plus heureux que leurs coreligionnaires meknassis. Alertée par le tumulte, la mère de Moulay Yazid intervint en leur faveur et la soldatesque se retira du mellah. Ce n'était là que partie remise. Le monarque entreprit peu de temps après une tournée dans tout le pays qui s'accompagna d'exactions contre les Juifs. A Fès, il laissa aux Juifs le choix entre payer une très lourde amende ou quitter le mellah. Les habitants du quartier n'ayant pu réunir qu'une partie de la somme exigée, Moulay Yazid l’empocha et leur fit comprendre que, moyennant un « supplément », il les tiendrait quittes de toute nouvelle demande. Les dirigeants de la communauté réunirent alors une somme d'argent que le monarque encaissa avant de revenir sur sa promesse. Il leur fit savoir que « son pardon ne concernait que leurs biens et leurs personnes qui ne souffriront pas ». Ordre fut donné aux Juifs, sous peine de mort, de quitter le mellah, où s'installèrent trois mille Oudaya originaires de Meknès. Ceux-ci s’empressèrent de détruire les synagogues et d'édifier sur leur emplacement une mosquée. Les Juifs fassis durent attendre 22 mois pour être autorisés à rentrer dans leur quartier, 22 mois qu'ils passèrent dans la campagne environnante, sous des abris de fortune.

A Tanger, Moulay Yazid fit arrêter les deux frères Attal. L'aîné fut exécuté et la cadet dut se convertir à l'islam pour avoir la vie sauve. A Larache, il fit arrêter l'un des anciens conseillers de son père, le négociant Eliahou Lévy, qui accepta de se convertir pour conserver sa vie et ses biens. Lors de son entrée à Oujda, Moulay Yazid s'étonna que la communauté juive n'ait pas envoyé de représentants pour l'accueillir. Quand on lui apprit que des Juifs se trouvaient dans la foule venue lui présenter ses respects, il s'indigna de ce que ceux-ci ne soient pas reconnaissables des Musulmans par une pièce de leur habillement. Emporté par sa folie sanguinaire, il ordonna qu'on coupe aux Juifs une oreille à titre de signe distinctif et il remit en vigueur l'obligation pour les Juifs de porter des vêtements de couleur jaune.

A son arrivée à Meknès, son premier soin fut de faire arrêter tous les anciens conseillers juifs de son père, à commencer par Mordekhay Chriqui qui avait suggéré à Si Mohammed Ben Abdallah d'éloigner son fils de la Cour. Il offrit de l'épargner s'il acceptait de se convertir. Dédaignant cette proposition, Mordekhay Chriqui alla au supplice en récitant des Psaumes et en prédisant pour son bourreau une fin prochaine.

Mordekhay Chriqui avait réussi à soustraire à la convoitise de Moulay Yazid une partie de sa fortune, en la confiant à des Juifs fassis qui furent arrêtés, torturés et contraints de livrer au Trésor d'importantes sommes d'argent. Moulay Yazid fit exécuter plusieurs anciens conseillers de son père, notamment les frères Messod et Abraham Ben Zikri ainsi que Moshé Ben Jamila. Tous les trois furent pendus par les pieds à l'entrée du mellah et leur agonie se prolongea pendant plusieurs jours. Leurs cadavres restèrent exposés en public pendant des semaines avaient que leurs familles ne puissent payer très cher le droit de les enterrer.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר