ארכיון יומי: 24 בספטמבר 2017


שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-,תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

אורח נטה ללון

בכפר וולד־ברחיל התפשטה הידיעה, שהצדיק רבי יעיש קריספין עומד לצאת למוגאדור. הרב יעיש, תלמיד חכם גדול, לא השתמש בכתר תורה כקרדום לחפור בו ועסק לפרנסתו כסוחר, שנסע מעיר לעיר ומכפר לכפר.

כשנודע בכפרו, כי הוא מגיע למוגאדור, הגיעו אליו יהודים רבים מהמקום ובידיהם נדרים ונדבות עבור הרב חיים פינטו הקטן. צרר הרב יעיש את הנדבות, העמיס את סחורתו על פרדותיו ויצא לדרך. בטרם הספיק להרחיק שמע קול אשה מאחוריו, הצועקת ״רבי יעיש, רבי יעיש!״. מסתבר כי גם לה היתה תרומה לצדיק, והיא ביקשה את עזרתו של רבי יעיש.

לקח הרב את התרומה שלה, הכניס אותה לכיס מעילו העליון, שבו נהגו אז – שנות ה־30 של המאה הנוכחית – להניח את השעון. היתה זו נסיעה ראשונה של רבי יעיש למוגאדור, והוא מעולם לא פגש את הצדיק פינטו. כשהגיע לשערי העיר וחיפש יהודי, שיסייע לו להגיע אל בית הרב, פנה אליו יהודי, אחד משניים שעמדו בשער, ושאל אותו אם הוא רבי יעיש קריספין.

לאחר שנענה בחיוב הציג האיש את עצמו: רבי חיים פינטו, שהגיע לשער עם שמשו. ״ימי הפסח ממשמשים ובאים״, אמר לו הר״ח, ״ויהודים רבים מבקשים את עזרתי כדי שצרכי החג יעלו על שולחנם. הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואודה לך אם תוכל כבר עכשיו לתת לי את הנדבות שהבאת״. רבי יעיש ביקש את סליחת הרב. ״הכספים צרורים בין חפצי, ואני מעדיף לגשת קודם למלון ולפתוח את הצרורות. כך אוכל למצוא את הנדבות ולתת אותם לכבודו״, הסביר. הצדיק לא ויתר: ״אינך זז מכאן עד שאקבל את הכסף. הצרכים מרובים והשעה דוחקת״. רבי יעיש קריספין השתכנע, פרק את צרורותיו, הוציא את הנדבות ומסרן לרב. ״נדמה לי ששכחת משהו״, אמר לו הר״ח. ״הכל אצלך״, השיב קריספין.

״בצאתך מהעיר ביקשה ממך הגברת מסעודה ויצמן למסור את נדרה אלי, והינחת אותו בכיס השעון. כנראה שטלטולי הדרך השכיחו ממך את הנדבה הזו״, הזכיר לו הרב נשכחות.

השליח היה נפעם. ״את שמעך שמעתי, אך את גודלך ראיתי הפעם״, אמר לר״ח, ומייד הוציא את הנדבה הנשכחת והעביר לו אותה.

השניים נפרדו זה מזה לשלום. הר״ח מיהר לטפל בעניי עירו והאורח פנה למלון. לאחר שהתארגן הלך רבי יעיש להתפלל מנחה בבית הכנסת, ולהיפגש עם סוחרים בענייני משא ומתן. בכניסתו לבית הכנסת פגש חבורת תלמידי חכמים, שעסקו בתורה ודנו בסוגיה קשה במסכת פסחים. האורח הקשיב לתלמודם, ובשלב מסרים התערב בשקלא וטריא וכמעט שיישב את הקושי. אולם, דעתו של אחד מהם לא היתה נוחה מכך, והוא התפרץ ואמר: ״הישיבה שלנו הפכה לעיר מיקלט? כל אורח שנכנס לכאן מפריע לנו!״

הדברים פגעו ברב יעיש, אך הוא לא הגיב ושתק. באותה שעה ממש קם הר״ח בביתו וקרא לשמשו, יהודה בן-עזר, כדי שיילך איתו בדחיפות לבית הכנסת. ״אני מרגיש שפוגעים ברב יעיש, שאיתו נפגשנו הבוקר. אחד התלמידים מעליב אותו״.

השמש אחז בידו של הר״ ח ושניהם מיהרו לבית הכנסת. כשראו התלמידים את הצדיק קמו מפניו בהדרת כבוד, ופינו לו מקום ליד ראש הישיבה. אולם, להפתעתם לא התיישב הרב ופנה אליהם בכעס: ״לא אשב במושב לצים, במקום שבו לא מכבדים תלמידי חכמים כמו רבי יעיש, האורח המכובד. איש מכם, ואפילו רבכם, לא ידען ולמדן כרבי יעיש קריספין. ישיבה זו היא עיר מקלט לאנשים מסוגכם, ולא ללמדן ובקי כרבי יעיש, הצדיק האורח שבא לעירנו״.

מייד ביקשו הנוכחים סליחה ומחילה מהאורח, על שביישו את פניו ולא קיימו בו מינהג הכנסת אורחים. רבי יעיש סלח להם בלב שלם, והמשיך לדון איתם בסוגיה עד שיישב אותה והפך את העקוב למישור.

מעז יצא מתוק, ומאז קיבלו עליהם תלמידי ישיבה זו לקבל כל אדם בסבר פנית יפות.

והקב״ה מקיים

הרב חיים פינטו הקטן, כמינהגו, עבר ברחובות העיר ואסף צדקה לעניים ולנזקקים. אחד היהודים, שראה אותו, חש בושה. היה זה אברהם עמאר, שהגיע עד פת לחם ובכיסו לא היתה פרוטה לפורטה. השבת התקרבה, והמצוקה הכלכלית הקשה לא איפשרה לו להכין את צרכי השבת. עמאר חשש שמא יפנה אליו הרב ויבקש תרומה, שכן אז ייאלץ להשיב ריקם את פניו. כדי להימנע ממצב זה, מיהר להיבלע באחד הבתים.

הרב חיים פינטו נכנס אחריו, וביקש ממנו כי יירד. ״אני יודע שאין לך כסף, אך אני רוצה לסייע לך״, אמר לו הר״ח. ותוך כדי דיבור הוציא הרב כמה מטבעות ממטפחתו ונתן אותם לעמאר. ״ שוב נא אלי ביום ראשון, ואז תחזיר לי. בעזרת השם, אז כבר יהיה לך״.

עמאר סירב לקחת את ההלוואה, מחשש שלא יוכל להחזירה. אולם, הר״ ח הפציר בו ועמד על דעתו, ובסופו של דבר לקח עמאר את הכסף ומיהר לשוק לרכוש בשר ודגים וירקות לכבוד שבת קודש.

למחרת השבת חשש עמאר לצאת מביתו, שמא יפגוש את הר״ח, וכיסו ריק מממון. לבסוף שם את מיבטחו בה׳ ויצא השוקה. כשהגיע לשם פגש אותו ערבי, זר לו, וביקש ממנו כי ימכור עבורו כמה תכשיטי זהב, הבטיח לו תשלום הגון על המכירה וכבר הפקיד בידו מראש מחצית מסכום זה. מייד אחר כך נעלם מהמקום, ומייד הופיע הרב חיים.

״עיניך הרואות, כי הדברים התקיימו״, אמר לו הרב. ״עכשיו החזר נא לי את הכסף שהלוויתי לך, בלי אף פרוטה יותר״. צדיק גוזר, והקב״ ה מקיים.

שושביני הקדושים-חולמים,מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל- יורם בילו

הדגש המוקדם שהושם בחוסר מוכנות תרבותית ובצורך בטיפוח ובחיברות־מחדש (רה־סוציאליזציה), שיקף גישה ממסדית, שהמעיטה מחשיבותו של חוסר השוויון ביחסי הכוחות שבין קולטים לנקלטים להיווצרות הפער העדתי. אולם משנקפו השנים, והפערים בהשכלה, בתעסוקה ובהכנסה בין אשכנזים למזרחים לא קטנו באופן ניכר (בהון 1984 ; פרס 1976 ; Ben-Rafael & Sharot 1991; Bernstein 1978 Antonovsky 1981; Smooha &), החלו חוקרים בעלי גישה ביקורתית להצביע על אפליה מוסדית כמקור הבעיה. טענתם המרכזית הייתה כי תהליכי הפיתוח והשגשוג המואצים שבני הקבוצה האשכנזית הדומיננטית נהנו מהם נבעו במידה רבה מדחיקת העולים המזרחים חסרי המשאבים לשולי החברה הישראלית, הן מבחינה תעסוקתית והן מבחינה גיאוגרפית (סבירסקי 1981 ;;1980,1981 Bernstein 1982 Bernstein & Swirsk ) יישובם באזורי הספר הלא־מפותחים של המדינה — מיקום שהנציח את תלותם הפוליטית והכלכלית בממשל — הפך את העולים החדשים לפועלים ול׳חלוצים בעל כורחם׳ (1966 Weingrod). על פי הגישה הביקורתית, הגבולות בין קהילות ארצות המוצא המזרחיות התמסמסו והלכו בתהליך זה של ׳קולוניאליזם פנימי׳, והן התמזגו למעמד אתני אחד.

הערת המחבר :  היהודים מארצות ערב נתפסו בשנות המדינה הראשונות כ׳פרימיטיבים׳ וכ׳חסרי תרבות׳ (1970 Patai ) כסובלים מאינטליגנציה חבולה וליקויים קוגניטיביים וחברתיים (פרנקנשטיין 1980), כעצלים, אימפולסיביים, אלימים, ילדותיים, שטופי אמונות תפלות וחסרי הרגלי ניקיון (1985( Lewis  להתייחסות הסטריאוטיפית החריפה כלפי יהודי מרוקו באותה תקופה ראו צור תש״ס: 1993. Torstrick

גישות אחרות, פלורליסטיות יותר, ניסו לשלב בין התובנות שהציעה הגישה המוקדמת שהדגישה חוסר מוכנות וטיפוח תרבותי, לבין הגישה הביקורתית של יחסי כוח וקונפליקט מעמדי, מתוך הנחה שהפער העדתי הוא תופעה מורכבת הנובעת מפעולתם המשולבת של גורמים אחרים (סמוחה תשמ״ו: 1978 Smooha ). הרקע המסורתי של רבים מהעולים, שלא הכשירם כיאות למציאות החברתית בישראל, הוצג כמכשול בקליטתם, וכך גם הקשיים הכלכליים האובייקטיביים שליוו את קליטת העלייה ההמונית. אך לא פחות מכך תרמו לבעיה העדתית המאמץ השלטוני לרתום את העולים דלי המשאבים למשימות חלוציות של בינוי האומה, והאפליה המוסדית מצד השלטונות.

מדוע דבקו קשיי הקליטה ומכשלות הפער העדתי ביהודי מרוקו יותר מאשר בקבוצות מזרחיות אחרות? ההסברים המוקדמים תלו את הסיבה לכך בשינויים החברתיים החריפים, שטלטלו את הקהילות היהודיות במגרב במהלך תקופת הפרוטקטורט ופגעו ברקמת חייהם המסורתית ובתחושת הזהות של חבריהם (בךדוד תשי״ב: בר־יוסף 1959). הפער המעמיק בין שכבת המתעשרים והמשכילים שהתערו בתרבות הצרפתית לבין המגזרים המסורתיים היתרגם בשנות החמישים והשישים למסלולי הגירה נבדלים. הראשונים העדיפו להגר לצרפת, לבלגיה ולקנדה מאשר לישראל, ובכך החלישו עוד יותר את קהילת העולים, שרבים מחבריה תוארו כ׳מעוטי משאבים׳, בהיותם חסרי השכלה פורמלית וכישורים מקצועיים נרחבים ובעלי משפחות גדולות (1977 Bensimon-Donath 1971; inbar & Adler ). אולם כבני קהילה מסורתית, שכבר נמצאו תחת השפעת תהליכי המודרניזציה בשנים שקדמו להגירה, הם טוו ציפיות לא־ריאליות לניעות חברתית מהירה. אי־מימושן של ציפיות אלה הוסיף למרירותם ולקשייהם.

לימים שימש טיעון זה של ׳קהילה במעבר׳ כדי להצביע על חלקה של החברה הקולטת בקשיי הקליטה של יהודי מרוקו. מיקומה המעורפל של הקהילה בין מסורתיות למודרניות הקשה על סיווגה כקבוצה ׳ילידית׳, מסורתית־אקזוטית, כמו התימנים. ואילו תקרת הציפיות הגבוהה של רבים מחבריה וחוסר נכונותם להשלים עם תנאי הקליטה הקשים (בניגוד לדימוי הפסיבי־משלים שיוחס לכורדים, למשל), הפכו אותם ליעד נוח להשלכת חלק מהחרדות, התסכולים והמתח שחשו הוותיקים במדינה הענייה ועמוסת הבעיות, שהכפילה את אוכלוסייתה בחמש השנים הראשונות לקיומה (צור תש״ס). באווירה עוינת זו הפכה המילה ׳מרוקאי׳ לכינוי גנאי עמוס משמעויות שליליות. דימוי שלילי זה, שרווח באמצעי התקשורת ובשיח הפוליטי, מצא לו תימוכין בדבריו הבוטים של ראש הממשלה באותם ימים דוד בךגוריון: ׳ליהודי מרוקו אין חינוך. מנהגיהם הם של ערבים. הם אוהבים נשותיהם אך מכים אותן... יתכן שבדור השלישי יצא משהו מהיהודי המזרחי שיהיה קצת שונה, אך איני רואה זאת עדיין. היהודי המרוקאי קלט הרבה מהערבים המרוקאים. אינני רוצה לראות כאן את תרבות מרוקו׳ (מצוטט אצל סמוחה תשמ״וב, 300).

המטוטלת המחקרית, שהתמקדה בשנות החמישים והשישים במיעוט משאביהם של העולים או בציפיותיהם הלא־ריאליות, נעה בשנות השבעים והשמונים לעבר אילוצי הקליטה הקשים בתקופת העלייה ההמונית כגורמים המרכזיים בקשייהם הנמשכים של יוצאי מרוקו. אולי המכריע מבין הגורמים האלה היה המפגש ההיסטורי שבין עיתוי יישומה של המדיניות הממשלתית לפיזור האוכלוסין בשנות המדינה הראשונות לבין גלי העלייה הגדולים ממרוקו. עקב מדיניות זו, שביסודה עמדו שיקולים חברתיים־כלכליים וביטחוניים כאחד, מצאו עצמם רבים מעולי המגרב במושבים ובעיירות פיתוח באזורים העורפיים ומעוטי האוכלוסין של המדינה, אנוסים למלא תפקידים חלוציים, שהאוכלוסייה הוותיקה סירבה לקבל על עצמה. במושבים היה עליהם למצוא את מחייתם בחקלאות, אף שרובם המכריע לא עסק בה בעבר, ואילו בעיירות הפיתוח שהוקמו בחופזה, ללא תשתית כלכלית וחינוכית נאותה, הם שימשו כוח עבודה זול במפעלים חסרי תחכום, בעיקר בתחום הטקסטיל ותעשיית המזון. המצוקות שהולידו קשיי התעסוקה, התלות הרבה במשאבי הממשל והמערכת החינוכית החלשה, עוד הוחרפו עקב התחלופה הרבה בקרב התושבים. רבים מהצעירים והמוכשרים, שביקשו להיטיב את מצבם, עזבו את העיירות (שהפכו ברובן לערים במהלך השנים), ואילו השכבות החלשות נותרו על מקומן (;1973 Aronoff 1973; Cohen 1970; Inbar & Adler 1977; Kramer 1976 Matras 1973; Semyonov 1981; Spilerman & Habib כפי שניווכח בהמשך, אחדות מערי הפיתוח האלה נהפכו לימים לזירות המרכזיות של חידוש פולחני הקדושים של יהודי מרוקו בישראל.

הפיוט ״שלום לך דודי הצח והאדמון״ לר' שלמה אבן גבירול

הפיוט ״שלום לך דודי הצח והאדמון״ לר' שלמה אבן גבירול

 התוכן האלגורי והמשמעות הטקסית של השיר:

 הפיוט הוא רשות לשמחת לתורה, והוא מציג שיחה בין האל לכנסת ישראל בעניין זירוז הגאולה גם שלא בעתה, כהד למדרש הפסוק ״אני ה׳ בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב): ״זכו – אחישנה; לא זכו – בעתה״(סנהדרין צח, ע״א, מדרש של ד יהושע בן לוי רמי). המשורר מייחל לבוא הגאולה תוך קריאה של הפסוק מבחינת הפשט שלו – שהאל מתחייב להחיש את הגאולה (טור 4). גם פה מתפתחת שיחה בין כנסת ישראל בדמות האישה החשוקה ובין האל בדמות החושק. גם בשיר זה העתקתו לתחום טקסי החתונה מבטלת את משמעותם האלגורית המקורית של מבעי האהבה וההתרפקות הרבים שממלאים את המרחבים הסמיוטיים של השיר ומעבירה אותם לתחום הרגשות העזים הקושרים בין אהוב לאהובתו, שאמורים לשרור גם בין החתן לכלתו.

התבנית והמשקל: זהו שיר חרוזי בן ארבעה טורים עם חריזה אחידה בסוף הטורים וחריזה פנימית בדלת של הטור הראשון(האדמון – רמון). השיר שקול במשקל ספרדי כמותי, מסוג המתפשט – מתפעלים נפעל מתפעלים נפעל.

השימוש המוסיקלי בשיר: הפיוט נפוץ ביותר בשירת הפיוטים והבקשות של קהילות רבות במרוקו. הוא מופיע בסדרות שיריות־מוסיקליות שונות של מודוסים שונים. הוא מושר גם בשמחת תורה ובטקסי חתונה בקהילות שונות במרוקו.

החתימה: שלמה, בראשי הטורים.

המקור: ד׳ ירדן(מהדיר), שידי הקדש לרבי שלמה אבן גבירול על פי כתבי יד ודפוסים, כרך שני, ירושלים תשל׳יג, עמי 324.

שלום לך דודי / שלמה אבן גבירול

            חתימה: שלמה

 

שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן

            שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְּמוֹ רִמּוֹן

לִקְרַאת אֲחוֹתַךְ רוּץ צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ

            וּצְלַח כְּבֶן יִשַּׁי רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן 

מַה לָּךְ יְפֵה-פִיָּה כִּי תְעוֹרְרִי אַהֲבָה

            וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ כִּמְעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן

הָעֵת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ אַהֲבָה אֲחִישֶׁנָּה

            עִתָּהּ וְעָלַיִךְ אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן.

—2 דברי כנסת ישראל. 1 דודי הצח והאדמון — כנוי לאל. רקה כמו רמון — כנוי לכנסת ישראל. 2 אחותך — כנסת ישראל. וּצלח — ועבר. 3—4 תשובת הדוד, הוא האל. 3 קולך — בקולך. כמעיל — של הכהן הגדול. 4 העת — בעת. אחישנה עתה — אמהר להביאה בעתה.

Un denouement tragique : La conversion du Messie

Si la conversion devait en fin de compte ouvrir les yeux de la majorité et fournir l'argument le plus irréfutable aux opposants au mouvement, les " croyants " les plus fanatiques, le premier traumatisme passé, ne devaient pas tarder à lui trouver des excuses et des significations cachées. Toutefois au Maroc, contrairement à ce qui devait arriver en Turquie, même les plus fana­tiques des croyants ne devaient pousser leur logique jusqu'à l'extrême et aller jusqu'à imiter leur messie, comme il le leur demandait, par une conversion de masse à l'islam, comprenant que ce qui était permis au Messie ne l'était pas au commun des mortels. A aucun moment ce danger ne devait planer au Maghreb et dans ses diatribes rabbi Yaacob Sasportas ne fait jamais allusion à un tel danger si imminent et massif en Orient. Ceci dit, pour les plus fervents des adeptes, à bien y réfléchir ce tournant de la conversion n'avait rien d'inat­tendu – tant dans nombre d'épisodes de l'histoire juive le salut n'étant appa­ru qu'après une éclipse. Ainsi Moïse a grandi comme égyptien dans le palais du Pharaon avant de le conduire le combat pour sortie d'Egypte des enfants d'Israël. Esther, avait épousé le roi Assuérus et caché son identité avant de sauver les Juifs de l'Empire perse des mains de Haman. La conversion fut ainsi présentée par les kabbalistes comme une étape né­cessaire pour délivrer les étincelles de la lumière divine de leurs enveloppes d'impureté. Shabtaï Zvi a accepté de prendre sur lui de descendre dans le monde de l'impureté pour la vaincre sur son terrain, avant de revenir, puri­fié, sauver son peuple.

Des preuves, des allusions sont recherchées dans les textes sacrés pour prou­ver que la conversion loin d'être une déviation, était prévue, inévitable. Ainsi rabbi Yaacob Bensadoun, le plus farouche partisan du faux messie au Maroc, prétendit avoir trouvé dans les archives de rabbi Shaul Sérero de Fès (1566 -1655) un document sur la prophétie de Zéroubabel établissant la preuve absolue de la mission messianique de Shabtaï Zvi: " L'homme dont la réputation aura fait le tour de la terre et sera plus tard traité d'apostat et accusé des pires défauts haïs de Dieu, sera le vrai sauveur et par la faute des rabbins et érudits qui auront médit de lui, il restera empri­sonné pendant huit ans pour faire pardonner nos péchés …" Dans sa réplique, rabbi Yaacob Sasportas contesta l'authenticité d'un tel do­cument; un faux forgé de toutes pièces en se prévalant du nom d'un grand disparu. L'amour et l'estime qu'il portait aux communautés du Maroc et à leurs rabbins, lui firent interpréter la persistance de la croyance dans le faux messie même après la conversion, comme un échec personnel douloureux. Dans sa Lettre aux communautés du Maghreb, rabbi Yaacob s'insurgeait contre le " fait que Shabtaï Zvi soit encore vénéré au Maroc  : " Et comment mes oreilles ne seraient pas épouvantées, et comment pour­rais -je les protéger avec mes doigts pour ne point entendre la rumeur qui propage que dans les contrées du Maghreb d'où sort la Torah, on continue à croire dans la nouvelle foi et à suive les paroles du messie du mensonge ? Si le feu de l'erreur a pris dans les cèdres, que reste -t -il alors aux buissons ? Qui a plus vibré depuis les temps anciens aux doctrines de la Kabbale et donné son âme pour elle, surtout depuis l'arrivée de nos ancêtres et de nos illustres maîtres les Mégourachim de Castille et Aragon, si fidèles à la Torah écrite et si respectueux des commandements de la Loi Orale ? Et que dire s'il y a encore parmi eux certains qui ont abandonné cet héritage pour adopter de nouvelles lois que leurs ancêtres n'auraient jamais admises ? Mais même quand la majorité est dans l'erreur, Israël ne pourrait être orphelin et man­quer de maîtres attachés à la Torah de notre Dieu. Marrakech, grande ville de sages et de lettrés, manquerait -elle de maîtres de justice ? L'illustre ville de Fès, si pleine de savoir et de sagesse, se serait -elle entièrement vidée ? Tétouan, le refuge des lions, serait -elle devenue le repaire des loups qui y feraient la loi ? Et dans la ville de Salé, les plus hardis de ses érudits, parfaits dans la croyance, ne seraient -ils plus que des coquilles vides ? Leurs compa­gnons, les rabbins de Meknès auraient -ils oublié la jalousie de leurs pères et de leurs maîtres venus d'Espagne pour laisser pénétrer dans leurs cœurs des paroles qui mènent au péché ? Les communautés du Tadla n'auraient -elles plus de maîtres pour leur montrer le chemin de la vérité ? Les rescapés de laZaouia ont -ils mis de côté la Torah en raison de leur détresse en oubliant les mises en garde de leurs ancêtres ? "

Il le regrettait d'autant plus que les excès des adeptes de la nouvelle foi pro­voquaient parfois le courroux des autorités – quand cette agitation passait les bornes, allant jusqu'à la fermeture des synagogues et l'interdiction du culte. Dans l'imagerie populaire les temps messianiques devaient sonner la revanche du peuple juif sur ses persécuteurs. Plus précisément dans le folk­lore juif marocain en ce temps -là les Gentils deviendront des ânes et les Juifs leur monteront dessus. On peut imaginer que les plus frustes ne devaient pas s'abstenir de le rappeler ouvertement à leurs voisins, oubliant leur habituelle conduite de soumission.

Trois ans après la conversion de Shabtaï Zvi, le reflux général du mouvement messianique avait certes ramené le calme dans la majorité des communau­tés, mais n'avait pas encore atteint les communautés du Sud : Souss, Tadla et Marrakech toujours en attente bruyante du Messie et où les jeûneurs du 9 ab étaient proclamés mécréants et pourchassés.

A Fès, le jeûne de ticha Béab fut imposé à tous, même aux plus récalcitrants parmi les réfugiés de la Zaouia qui s'étaient toujours distingues par la ferveur de leur zèle messianique. De même à Meknès, El Ksar et Tétouan le jeûne et le deuil furent strictement observés. Par contre à Salé, ce fut pour la dernière année consécutive, la plus grande confusion, comme le rapporte dans sa mis­sive à rabbi Yaacob Sasportas son plus fidèle correspondant au Maroc, rabbi Aharon Siboni. La communauté éclatée s'était divisée pour la célébration de ticha Béab en quatre clans.

Le premier, autour de rabbi Aharon Siboni et de rabbi Daniel Tolédano de Meknès qui se trouvait dans la ville avec sa famille, commémora la destruc­tion du Temple comme l'a toujours prescrit la tradition par le jeûne, le deuil et les prières.

Le second, autour de rabbi Yaacob Bensadoun, renforcé par un autre trans­fuge de Meknès, le Naguid Mimoun Maimran, organisa par contre des ré­jouissances publiques et un grand banquet agrémenté par un orchestre de musiciens non -juifs, mettant en garde les jeûneurs qu'ils n'auront pas droit au salut.

Le troisième groupe, choisit de jeûner, mais clandestinement, pour ne pas s'attirer les foudres des croyants.

Dans le quatrième, certains avaient commencé par jeûner, mais au son de la musique avaient fini par se joindre aux festoyeurs. Alors que dans les années suivantes, le reflux était devenu total, le prochain retour " du Messie, annon­cé par Shabtaï Zvi lui -même sorti de sa retraite après dix ans de silence, allait trouver à Meknès où un écho inattendu; plus fort encore qu'à la première apparition à en croire les témoignages des contemporains.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר