מורשת יהדות מרוקו

על הפיוט, על סול ועל הפייטנים

א. על הפיוט במרוקו

לפיוט במרוקו במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה יש זיקה הדוקה לפיוט בספרד של תור הזהב ולפיוט בארץ ישראל מהמאה השישית עד המאה האחת־עשרה. כמורשת חשובה לפייטני מרוקו נזכיר גם את הפיוטים שנכללו בסידור התפילה כמו ״עלינו לשבח״, ״אל אדון על כל המעשים״ ותפילת ״שמונה־עשרה״ המיוחסים לתנאים. מתקופה מאוחרת יותר בארץ ישראל נציין את ״סדר העבודה״ ליום הכיפורים של יוסי בן יוסי ואת הפיוטים של יניי ושל אלעזר הקליר. מחוץ לארץ ישראל, במחצית הראשונה של המאה העשירית חיבר רב סעדיה גאון את יצירותיו המפורסמות. בסוף האלף הראשון ובראשית האלף השני נעשתה איטליה הדרומית אחד המרכזים החשובים לפריחת השירה הליטורגית, והשפעתה מסתעפת מצד אחד עד לצפון איטליה, לארצות אשכנז ולצרפת, ומצד אחר ליוון של התקופה הביזנטית. לדרכי העיצוב המיוחדים בשירה הליטורגית במאות העשירית והאחת־עשרה של משה בר קלונימוס ושל משולם בר קלונימוס ושל פייטנים אחרים, המושפעים מהפיוט הארץ־ישראלי, ניכרת השפעה על הכתיבה הליטורגית בצפון אפריקה ובדרום איטליה.

בספרד המוסלמית, בין המאה העשירית והמאה השלוש־עשרה, קיבל השיר הליטורגי ביטוי הודות לחיבורים מפורסמים של פייטנים כמו חסדאי אבן שפרוט(975-915), מנחם בן סרוק (970-920 לערך), שלמה אבן גבירול (1057-1020), שמואל הנגיד (המאה העשירית – המאה האחת־עשרה), יוסף אבן אביתור(המאה העשירית – המאה האחת־עשרה), יהודה הלוי(1141-1075), משה אבן עזרא(1135-1055) ואברהם אבן עזרא(1164-1089).

הרבה מהשירים הליטורגיים הראשונים נכללים בסדר התפילות. ברכת ״ברוך שאמר״ הנאמרת בכל יום; סדרת הפיוטים הנקראים ״קרובות״, הנאמרת בתפילת שחרית בחגים ובשבתות מיוחדות; ופיוטים מיוחדים לחגים, כמו פיוטי התקיעה לראש השנה ו״סדר העבודה״ ליום כיפור, ה״אזהרות לחג השבועות׳/ קינות לתשעה באב, פיוט של ברכת המזון, פיוט ״נשמת״(או ״ברכת השיר״), פיוטי הטל ופיוטי הגשם.

הפיוט המזרחי, שמקורו בארץ ישראל, הכניס מילים חדשות לאוצר המילים העברי. משוררי ספרד מתחו עליו ביקורת משום שיש בו מידה של חופש ביחס לחוקי הדקדוק והתחביר, כפי שהדבר משתקף בפירושו של אברהם אבן עזרא לספר קהלת (ה, א), שבו הוא בוחן מקרוב את שפתו של הקליר ואת סגנונו. הפייטנים שואבים ממקורות כמו התלמוד והמדרש לא רק רעיונות וידע אלא גם את הכתיבה ברמזים סתומים הדורשים פירוש. כך פיוטי אשכנז, שניכר בהם חותמו של הפיוט הקלירי, הלכו ונעשו נגישים פחות לקהל הרחב.

אסכולת ספרד שומרת על זיקה לפיוט המזרחי ולפיוט הארץ־ישראלי ובה בעת מיטיבה להשתחרר מן היסודות התלמודיים והמדרשיים. שירת ספרד, כפי שעולה משירתם של אבן גבירול ושל אחרים, מתאפיינת בבהירות ובדיוק של השפה התנ״כית. המופת של הסגנון ושל השפה של התנ״ך היה אבן דרך לכל משוררי ספרד. ברם, במשך השנים העברית התלמודית והרבנית, ובאותה מידה גם השפה הפילוסופית, נשזרות בשירה הזאת, ששמרה על זיקה למטריקה הערבית.

בשעה שהאסכולה הקלירית מגיעה לשיא מסוים בדרכי עיצוב פואטיים המושתתים על בית המחולק לארבעה טורים שכל אחד מהם כולל שתי מילים מוטעמות, ונשארה קפדנית בעניין מספר זהה של הברות והטעמות בכל בית, ניסחו משוררי ספרד שיטה קפדנית המבוססת על הקצב של השירה הערבית, הקצב הסילבי. אך כפי שטען משה אבן עזרא בשנת 1135 בספר העיונים והדיונים, משקל זה נשאר מושרש במודל התנ״כי. הפיוט הספרדי מצטיין בחריזתו העשירה בקודש ובחול בעברית של תור הזהב.

נדגיש שאבן גבירול, יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא ובמועד מאוחר יותר יהודה אלחריזי הם בראש ובראשונה יודעי דקדוק (ומקצתם בלשנים ממש) המיטיבים להבחין בין יחידות מטריות ארוכות לקצרות על פי הניקוד והטעמים שבמקרא.

מורשת שירת ספרד התמידה במרוקו בזכות המגורשים. הקריאה המוזיקלית של הפיוטים בצפון אפריקה ״מורכבת״ (מלשון ״תרכיב״ בערבית), כלומר מותאמת, ללחן ידוע מן המוזיקה האנדלוסית על פי מאה ועשרים המקאמות שלה. הפייטנים מתאימים את הטקסטים הליטורגיים היהודיים למוזיקה האנדלוסית, בדומה למה שעשו המוסלמים לטקסטים שלהם, וכל זה מבלי לשבש את התמות המוזיקליות.

מלבד מקומם של הפיוטים בסידורי התפילה של שבת ושל מועד, נערכו במרוקו לילות בקשות שבהם נלמדו פרקי תנ״ך ומשניות ונאמרו פיוטים על ידי פייטני המקום ופייטנים אורחים. הבקשות נאמרו בליל שבת בין השעה השנייה והשישית לפנות בוקר, בבית אחד מהחברים בחבורת ״אומרי הבקשות״, וכל אחד אמר את חלקו בתורו. לילות בקשות היו חוויה דתית רבת עצמה שבה מבוגרים וצעירים חוברים יחד לזמר שירי הלל לה׳ על פי תהלים קיט, סב, ״חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך״.

אף על פי ששירת צפון אפריקה ממשיכה את שירת ספרד, היא היטיבה להתמסד בארבע המאות האחרונות כאסכולה בתר־ספרדית עצמאית בזכות רבי ישראל נג׳ארה, ששירתו הקרינה על המזרח ועל צפון אפריקה. בעקבות נג׳ארה והתפתחויות חיצוניות ופנימיות אחרות, כבשה לה השירה העברית בצפון אפריקה, שהיא ליטורגית בעיקרה, מקום מיוחד מבחינת המבנים הסגוליים שלה ככלל ומבחינת המאפיינים של האזורים השונים. עוד כמה ממאפייניה המרכזיים הם פשטות ועממיות בצורה לצד פשטות ועממיות בלשון.

משוררי המאה השש־עשרה במרוקו, אף על פי שדגלו במשקל הספרדי, במידות המחמירות של המשקל הכמותי ביתד ותנועה, העדיפו להשתמש במשקל ההברות האיטלקי הנוח יחסית. משקל זה אפשר להם להתגבר גם על ההגייה המיוחדת השגורה בפיהם של חכמי מרוקו ושל פייטניה. המשוררים התירו לעצמם להשתמש בכל רובדי הלשון העברית: משנה, תפילה, תלמוד ולשונות מתחום ההגות והקבלה, ואף הארמית על ניביה וזמניה. כמו כן התבטלה ההבחנה בין קודש לחול. מבחינה חיצונית התבטא הדבר בחירות בענייני המשקל ובקביעת אקרוסטיכון כמעט בכל שיר. שירי חשק אלגוריים ושירי שבח הועברו מן המסגרת החברתית אל בית הכנסת בדמות שירים לעלייה לתורה. אמנם הכתיבה הצטמצמה לתחום הליטורגי, אבל ניכרת התפתחות של כתיבה במעגלים אחרים כמו מעגל החיים (פיוטים לחגים ולמועדי השנה שלא במסגרת התפילה), מעגל היחיד והחברה(שירים אישיים, שירים בשבח ידידים וראשי קהל), קינות על מות מנהיגים גדולי תורה וידידים קרובים או קינות על הנרצחים בידי פורעים שונאי ישראל. המעגל הזה כולל גם תגובות שיריות למאורעות היסטוריים שהשאירו רושם עמוק על הקהילה. השירה הזאת פרצה אפיקים חדשים בזכות שירת הבקשות שהעניקה לשירה העברית תנופה מחודשת.

גלות וגאולה הפכו נושא מרכזי בפיוט של צפון אפריקה, המשתלב גם בשירים אשר מצד עניינם וייעודם לכאורה אינם שייכים לנושא הזה.

בדיון על ייחודו של הפיוט במרוקו חשוב לציין את הופעתה של תורת הקבלה, שכבשה מקום של כבוד בקרב רבנים ופייטנים עד המאה העשרים. בשירת צפון אפריקה מרובים ציורים אלגוריים בהשפעת הקבלה. אפשר להניח שקשירת כל שיר ושיר (בלי שתהיה לכך חשיבות כלשהי לתמה שלו) בנושאי גלות וגאולה נעוצה בזיקה שנוצרה בין היוצרים לחכמת הקבלה ולהשראתה, שהצליחה לפלס לה נתיב אל היצירה האמנותית יותר מאשר אל הכתיבה של חכמים ודיינים. הציפייה לגאולה התחזקה בשל המצב הקשה שבו היו נתונים היהודים בגלות במרוקו במשך מאות בשנים, ויש להוסיף שרוב הרבנים והדיינים שהיו בקיאים בתורה וברזיה ניסו את כוחם גם בשירה וחיברו פיוטים עשירים בלשונם ובמכמני האוצר התלמודי והמדרשי.

כמקובל בשירת צפון אפריקה, גם הפיוטים על סול כתובים בעיקר בלשון המקרא. זו לשון פשוטה וקולחת השואבת ביטויים ומטבעות לשון מהמקרא. עם זאת כיוון שרוב  הכותבים על סול בעברית היו רבנים ודיינים, מצויים בפיוטיהם ביטויים מלשון הספרות התלמודית ומלשון ההלכה. התופעה בולטת אצל מונסונייגו, שבסגנונו זכו פיגורות השאובות מן התנ״ך להתגלמות מחודשת ומיוחדת, וזאת גם תוך שימוש במטפורות ובניבים נדירים.

בפיוטים לשבחה של הרוגת המלכות ניכר השימוש במידה יתרה בכינויים לאויבי ישראל ולעם ישראל, שימוש המוכר עוד מראשיתו של הפיוט ומ״סדר העבודה״ שכתב יוסי בן יוסי.¹

חשוב לציין תופעה נוספת הנוגעת לכתיבה על סול – השימוש במוטיבים פיגורטיביים שמתוכם נובעים תכנים המשותפים למחברי הפיוטים בעברית ולמחברי הקצות בערבית־ יהודית. אפשר לומר שהכתיבה על סול בשפות היהודיות במרוקו נבנתה על פי אותם הסולמות הרוחניים ועל פי אותם ההקשרים התרבותיים.

רצוי להדגיש שבשונה מהפיוטים, מיטיבות הקצות לבנות את החריזה סביב שמה של הרוגת המלכות. החריזה בקצות, מלבד היותה משמשת לתפארת המצלול, נושאת על כנפיה תכנים. למשל בקצא ״ביסם אללאה קאומי״ חורז השם ״סוליקא״ עם מילים כמו ״חקיקא״, ״חריקא״ ו״בדיקא״ (בהתאמה – אמתית, שרפה וכיליון), וכך סביב ״סוליקא״ מתלקחים שדות סמנטיים המעוררים הקשרים תרבותיים ואקסיולוגיים, ובמיוחד הקשרים חברתיים־דתיים. הפיוטים, לעומת זאת, לא היטיבו לבנות הקשרים ומשמעויות סביב השם ״סוליקא״, והוא לא שימש בסים למרקמים פואטיים ורטוריים.

לקט חידושי הרב

עדות השבת

מצאתי כתוב בשם אוהחה״ק שהטעם לכך שחג השבועות נקרא בשם זה הוא, שנשבע הקב״ה שלא ימיר אותנו בעם אחר ואנו נשבענו שאין אנו ממירים אותו ח״ו. עפ״י טעם זה, לא נאמר שָׁבוּעוֹת אלא שְבוּעוֹת.                                                               

כך העידו על רבינו שהיה לומד הלכות עדות ביום השישי בבחינת ״והכינו את אשר יביאו״, שהרי חז״ל אמרו כי כל האומר ״ויכולו״ בליל שבת, כאילו נעשה שותף לקב״ה במעשה בראשית ומעיד שהקב״ה ברא את העולם.

עפ״י זה למד רבינו שצריך האדם להיות ראוי לשמש כעד ולכן צריך ללמוד בערב שבת הלכות עדות, שחלילה לא יהא פסול בעדותו. אכן בקטע הזוה״ק שאנו קוראים לפני סעודת שבת נכתב ״ובעי בר נש למסהד סהדותא דא בחדווה ברעותא דלבא לאסהדא קמי מארי דמהימנותא וכל מאן דיסהיד דא וישוי לביה ורעותיה לדא, מכפר על כל חובוי״(הזוה״ק ויקהל ר״ז:).

תרגום – וצריך האדם להעיד עדות זו בחדווה, ברצון הלב, להעיד לפני אדון האמונה וכל מי שמעיד על כך ושם לבו ורצונו לכך, מכפר על כל חטאיו.

ישיבת ארץ ישראל

הישיבה בארץ ישראל, עבודת האדמה וההתנחלות בה, לימוד התורה וקיום מצוות על אדמת הקודש, אינן ענין גשמי – ארצי, שהרי מצינו אמוראים שליחכו את עפרה הקדוש. א״י היא, כדברי הזוה״ק, משכן תרי״ג איברי השכינה וכך ברוח דברים אלו, מבטא אוהחה״ק את אהבתו האדירה לארץ ישראל: ״וכי תבואו אל הארץ, שלא תהיה הכוונה לתאבון המורגשות, אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ, לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה… אין כוונת דיבור זה להחליט המניעה מהשתדל בישוב הארץ, אלא ונטעתם, הא למדת שמה שהתנה במאמר אל הארץ, הוא בבחינת תכלית המחשבה שתהיה למעלת הארץ במשכלות לא להנאת הגוף… ויצו ה׳ שתהיה עיקר הכנסת הארץ לנטע בה עץ מאכל שהם בני תורה, כי אוירה של ארץ ישראל מחכים ומטהר הנפש״. (אוהחה״ק קדושים) כך התווה אוהחה״ק את דמותה של ארץ ישראל בישובה.

התיישבות הינה נטיעת עצי מאכל הנותנים פירותיהם, גם פירות המאכל כפשוטו, שנשתבחה בהם א״י וגם תלמידי החכמים המשתבחים בחכמה, ובידוע שבסדר הקדימה – שתילי הזיתים וצדיק כתמר יפרח, קודמים לגפן, תאנה ורימון, הרומז לריקנים שבך המלאים מצוות כרימון. ישנה דוגמא מאלפת לכך שא״י מגדלת חכמים ולא דומים חכמי ירושלים לחכמי בני ברק ולא לחכמי יש״ע, כל מקום מגדל עצים המיוחדים לו באיכויות שונות ובטעמים שונים. אית מיין (מי ארץ ישראל) דמגדלין חכימין. כאשר נרצחו בחורי ישיבה הי״ד, ע״י בני עוולה בעתניאל, סיפר ראש הישיבה שלבחורים יש מעלה מיוחדת, הם רושמים את סדר ההתעלות הרוחנית שלהם.

מכאן למדנו, שלכל חבל אדמה בארץ ישראל, יש יעוד בגידול תלמידי חכמים וביחד, כל ארץ ישראל יוצרת פסיפס רבגוני ושישים ריבוא פירושים לתורה. כל פירוש חייב לצמוח ולגדול במקום אחר, בתנאי נביטה אחרים. יבואו ימים ונמצא שיטת גידול לתלמידי חכמים שאינם מתליעים ואין הרקב שולט בהם, שהרי אין רימה ותולעה שולטת בצדיקים. כדברי חז״ל על דורות התנאים והאמוראים. זהו ענין ״בניך כשתילי זתים״, השתולים בבית ה' אכן הגמרא (תענית ז.) מבארת את ענין איסור כריתת עצי מאכל, גם בענין ת״ח שחובה לגדלם ואסור לעוקרם. עפ״י כלל העש״ן שהזכרנו לעיל, אפשר לומר שעקירת ישובי ארץ ישראל כמוה כעקירת תלמידי חכמים ממקום בית גידולם.

מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ

בפירושו לפרשת בראשית, כתב על פסוק ״ויכלו השמים והארץ וכל צבאם: ״ומעתה, אורו יתברך נמצא בהיקף העולם ובפנימיותו וצריך לתת טעם הדבר, למה עשה ה׳ ככה ומקובלני מפי זקני תורה (חכמי סאלי וביניהם מורו וסבו רבי חיים בן עטר הקדמון), כי טעם שעשה ה׳, העולם כדורי הוא, כדי שיעמוד ויתקיים בהשוואת כוחי חלקיו ופירושן של דברים הוא, יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם, עריבה וחביבה ונחמדת ונאהבת ונתאבת וּמְקֻוֶית לנבראים ובפרט לחלקי הרוחני, המכיר ויודע בחינת אור האלוקות, בהדבקות באורו יתברך ואליו יכספו כל נפש חיונית, המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנועם ה'"

מעדות זו, אנו למדים על גדלותם של חכמי סאלי, מוריו ורבותיו של אוהחה״ק, שלימדוהו את כל מקצועות התורה ואת שבילי הפרד״ס והיו נהירים להם שבילי דרקיעא כשבילי דסאלי. כאן מלמדנו רבינו איך צריך לאהוב את התורה ואת אור ה׳ יתברך, בבחינת ״נפשי יצאה בדברו׳/ באותה שיטה נקט אוהחה״ק, בהסבירו את הסתירה בטעמים לפטירת שני בני אהרן. מחד גיסא – ״בהקריבם אש זרה״ ומאידך גיסא ״בקרבתם לפני ה׳״ ומתרץ אוהחה״ק שהקרבת האש היתה רק העילה לפטירתם, אך עיקר סילוקם היה מרוב תאוותם לשוב אל בוראם ולהידבק בקב״ה ללא כל מחיצה וזוהי מעליותא עבורם. (״וידע המשכיל״).

נאם הרב שאול אבן דנאן יחעזל׳׳א

 ע״ד הגרושין.

רבותיי

אם אמרתי אכבירה במלים על דבר קושי הגרושין, אהיה למשא על כבודכם. וכבר אמרנו. שהנואם יבחר לו דרך קצרה בקושט אמרי אמת, ודיו. וכן הוא הראוי, כי לא נעלם מרבותי דבר קטון או גדול. ומה ידעתי ולא ידעו הם? הלא גמרא ערוכה נאמרה בחומר הגרושין עדי בעי רב פפא אם חייב להחזירה ופירש״י ז״ל לב״ה קא בעי. וכן מבואר ברבינו הטור והרמב״ם ז״ל, ובב״י ז״ל ובהרב ח״מ ובב״ש ז״ל ורובי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ומה גם בזוה״ק אין מקום פה לציין דב״ק בספרתם, כאשר אמרנו, שאין המטרה לברר ההלכה.

אך זאת צריך להודיע בגלוי. ואפשר שירעישו עלי רבותי בהגיגי, דבר אחד אומרים העם. כי המנהג פה ״מארוק״ לגרש אשה בע״כ באין סבה. וכך היו דנים.

על זאת אני משיב. שלא היה כך ומעולם לא ימצא פסק, שטענה האשה שאין רצונה להתגרש. ודנו הב״ד לגרשה בע״כ. זה אי אשפר במציאות. רק זאת היתה להם. כאשר בעל בקש לגרש את אשתו. היא מתגאית באמריה לאמר לו מהר שלח.

ואף אם מצא ימצא, כאמרם. דבר מועט הוא ועלה ומתבטל במאה. ואין לדון ממנו דין מנהגא. כמפורסם בדיני המנהגים. בידוע לכת״ר.

איך שיהי. למנוע הגרושין אף בנשואין רא׳ ובאין סבה. זה דבר שלא יתכן להתקיים כעת. שאין בעם כה לסובלו בי עדיין לא גבה שכלם ולא נטהרו ממה שנהגו מכבר.

בכן, חובתנו רק לעצור מעט מעט בעד המית מרוצת הגרושין ולדאוג לפזור המשפחה.

 וכה נראה לתקן כעת דברים הנחוצים לפי המצב.

א כל אשה שתמחול לבעלה בכתובתה, בכלה או במקצתה, או באיזה תנאי מתנאי כתובתה. יכולה לחזור בה, כל עוד שלא עברו ג׳ ימים מהתחייבותה (ז״א יום החיוב ושני ימים שאחריו שלמים, מערב עד ערב).

ב אין להרשות לכתוב גט רק אחר עבור ג׳ חדשים מהקובלנא זולתי בסבה נחוצה המאמתת שאין תקות השלום ביניהם או משום חשש של זנות.

ג – בערי הדיליגי צריך שתהיה הסבה ההיא מקובלת ע״י הב״ד המחוזי.

ד – הרשאת הגרושין בתוך הזמן הנז׳ מהסבה הנז׳ צריך שתהיה כתובה בספר מיוחד לכך בב״ד בבאור טעמא ונמוקה של הסבה.

ה אין להרשות לגרש אשה בע״כ בשום אופן רק עד עמדם במשפט בפני הב״ד של ג׳.

ו – יזהרו הדיינים במשפט הגרושין בע״כ של האשה ומה גם בנשואין רא׳ יעיינו היטב במחלוקתם של ב׳׳ש וב״ח ור״ע ובכל הסוגיא ההיא כלה ובדברי הפוסקים ראי ואחר׳ המזהירים בכל עז על המחרת הגרושין ועל כובד עונשו, שעל זה נאמר. הוו מתונים בדין, וכל המרבה הרי זה משובח.

כל זה נתקבל בהסכמה

נאום הרב שאול אבן דנאן יחשל׳א

ע״ד השבת

רבותי!

רקב בעצמותינו. בעצם האומה וגויתה. רוחה ונשמתה. הוא היום שקדשו חולל הכל מימי יצירת סדור עולמיו, שמו לאות לדור דור. זכרון למעשה בראשית ותחלה למקראי קדש. הבדיל עצומו של יום מכל מלאכה אף ממחשבת מעשה. ולמנוחה ולענג הנפש והגויה נתנו אדון הכל ויכתירהו בכתר קדושה מכל הימים. יום אדיר הוא, וקדושתו כבירה. הוא יסוד הדת והאמונה. עמוד התוך אשר האומה הישראלית נשענת עליו. יום שהנשמה העברית תלויה בו. המצוה העקרית אשר שקולה כנגד כל התורה כלה. בו במנוחתו העדאה גלויה על אלהותו יתברך תקוות ישראל לבן דוד ממנו תוצאותיהם.

קדשת היום ועצם כחו הנכבד, חולל למאד בימינו אלה. כמעט השפל עדי ארץ, כאין וכאפס נחשב מול תשוקת הממון. ועל ידי גלגול. בא החלול גם לידי מעשים אשר יצאו מגדר עבודת חבת הממון. והמה עבירות חמורות מהראשונות ואין רצון לבארם. שכבוד אלהים הסתר דבר.

בבן מורי. חרדי הדת והאמונה. איך לא ירגיש ולא ירגז לבבכם על הנגף אשר הוחל בימינו אלה. טרם יסתפח בכל העם. ויהי מן הנמנע לתרופה, הלא לעת כזאת אפשר שיושג לנקות הרקב מן העצמות. כי כל איש ישראל לא במרד ולא במעל חלילה יוצאים מגדר הדת. כי אם מסבות אשר יתעום מעט מעט לפרוץ גדר עדי צאתם החוצה. ולבסוף נעשה הדבר בהיתר.

לכן אמונים עושו ובואו. החישו עתידות פן תעוז יד הנגף, וחרפתנו עד חוג השמים תגיע. זאת הארץ ארץ מארוק. שרתי במדינות. בדרכי הדת והאמונה ובמשטרי החקה והמצוה. איך תרד פלאים חלילה. בחלול הדת בפומבי בקרבה? שערות האיש יסמרו וכל לבבו ימם בראותו ענינים כאלה המבעתים לב חרד לדתו.

לזאת. הנני מציע לפני רו״מ הנראה לעשות לעת כזאת. לפי כח המצב דרכי אופני הגנה. לעצור בעד הנגף הנספח. וה׳ יתברך יעזור לפדות נפשנו. זה יום הקדוש.

אלו הם פרטי ההגנה אשר עלו בהסכמה

א – הרבנים עצמם או הנפשות אשר עשו להגנה זאת, ינאמו לפעמים לפני העם נאומי חכמה. מוסר השכל. לקדושת יום הקדוש.

ב – לכל הפחות, ינאמו פעם אחת בחדש, ביום השבת.

ג – הנואמים ילמדו לשונם דרך חבה ומוסר אהבה להורות את העם תוקף 'קדושת היום בעצה נאותה המקובלת על השומעים, להרהיב עז בנפשם בקדושת הדת. ושמירת השבת, בהכרח חיובו בעולם הזה ובעולם העליון

ד כל הנלהבים למצוה זאת יזהירו את אחיהם מלהסתתר ביום השבת. ומלחללו ה״ו.

ה – כל ראב״ד וכל רב דיליגי. חובתו לערוך תזכיר מפורט ממה שנעשה מכל האמור ומהתחלפות המצב בשמירת השבת, בכל השנה, ויוגש התזכיר לפני אסיפת הרבנים השנתית.

שם האח המת לאח הנולד.

רוב ההורים דאגו שהבן ישא את שם סבו שנפטר ובפרט אם היה זה רב. נתנו גם שם של דוד יקר או של קדוש נערץ. אך היה קורה והילד נקטף באיבו, בעודנו תינוק או נער וההורים מרוב חיבתם והערצתם לסבא נתנו גם לילד השני שנולד, את אותו השם שנשא אחיו קודמו שמת בתוספת שם נוסף כמו חיים, יחיה, יעיש וכדומה. בדרום מרוקו רגילים להוסיף לבן הזה, את השם כ'ליפה, שפירושו תמורה או נותנים את השם מכ'לוף. קרוביו ובני משפחתו ובכלל כל האנשים ברחוב, יקראו לו רק בשם כ'ליפה או מכ'לוף ויימנעו לקרוא לו בשמו הראשון.

קמע שמירה לילד.

כל אמונה היא רצוייה, ובלבד שהיא שומרת על העולל ומגינה עליו מכל צר ואויב, משטין ומחבל. לכן ענידת קמע נחשבת לכדאית ומתקבלת ברצון ובזרועות פתוחות. העיקר הוא שהתינוק לא יינזק " מפלונית וחברותיה ". הורים הזדרזו להזמין אצל מומחה, קמע לשמירה על פרי בטנם, והלה הכין קמע – חרז – מיוחד ובו כתובים נשמות הקדושים היוצאים מפסוקים 

אמ"מ כר"ל יג"ץ וי"ו יכ"ל נב"ו קב"כ יל"ו מפ"א.

אלה הם ראשי תיבות של הפסוקים

אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו

יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ – (במדבר כד, ח)

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל – (במדבר כג, כג).

חהר"מ יאו"א – (יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו) – שבזכות אלו השמות הקדושים והטהורים, שתהיו לעזר והלועיל ולמגן וצינה לילד הזה המולד ולאימו, מלילית ומאגרת בת מחלת וסיעותיהן, שלא יתקרבו לבית זו ולא יזיקו לילד הזה ולאימו אכי"ר – אמן כן יהי רצון.

הילד מחייך מתוך שינה.

לעיתים קרובות, קורה והתינוקות מחייכים או משחקים כשהם ישנים, או אף משחקים לבדם ואפילו בהקיץ. יש להעירם ומיד. אם ההורים ימצאו את עוללם מחייך או משחק באמצע השינה, סימן ש
" הפלונית " – לילית משחקת עימו, וזה מסוכן בפרט אם זה בליל ראש חודש. נהגו לתפוס לו את האף ולנענע אותו, עש שהתעורר. באותו רגע, על האב מוטלת החובה לקורא את הפסוק " ויהי נועם " שלוש פעמים, ובד בבד ינענע את חוטמו של תינוקו.

בספר "עדן מקדם", ערף ילדים, הכותב כי מי שיראה כך התינוק בשינה, יכה אותו על חוטמו ויאמר " " זילי פלונית מכאן, לית לך כאן חולק ואחסנה לית, ליה לך כאן ניחא.

ילד מסעי.

הילודה במרוקו היית הרבה ואולי גם רבה מאוד, אבל גם התמותה לא פיגרה אחריה והיו שקברו בן כמעט כל שנה.

כדי להילחם באסון הזה האמינו בכל דבר. כל אמונה, עיקרית או טפלה, נתקבלה בזרועות פתוחות ואומצה לדורות. כדי לשמור על הילד, במידה והצליחו לגדלו ולא קברו אותו אחרי שנה או שנתיים, הם הלבישו אותו לפעמים כמו ערבי בדויי, במקום להלביש אותו בבגדים יפים ויאים לילד בגילו. הם הלבישו אותו ב-תאשמיר מין חולצה לבנה, פשוטה וארוכה עד הקרסול, כך שבמראהו המוזנח המזכיר ילד ערבי פשוט, לא ימשוך תשומת לב, לא ישמש מטרה לעין הרע, או להתפעלות מיוחדת מיופיו – אם הוא כזה ולא ייחשף לאסונות. ילד זה נקרא וולד מסעי. – ילד שאול להוריו – אולם במאורע דתי כמו זיירא – הילולה – של איזה צדיק, הורי הילד לא יתעצלו ולא יחסכו ממנו נסיעה למרחקים, כדי להשתטח על קבר הקדוש.

ילד עיסאווי.

רעיון אחר לשמור על הילד ממקרים רעים, הוא לעשותו " עיסאווי – בריבוי עיסאווא. חג העיסאווא נחוג בחג הקרובן שלהם או המוסם. המילה עיסאווא גזורה מהשם בן עיסא, מייסד כת דתית הקבור במכנאס. בני כת זו מוכרים במרוקו במיוחד במכנאס, בגלל אכזריותם ומעלליהם בימי אידם.

האב היה מזמין עיסאווי והלז מלביש את הילד בתאשמיר לבן ומוכתם בדשם הקורבן. אחר כך היה טובל אצבע בדם ומסמן את מצחו של הילד, מה שנקרא אוסמלו – סימן לו. מקרה יותר גרוע ויותר מאוס ומכוער, היה כאשר העיסאווי לקח מהרוק שלו ושם בפיו של הילד או מרח על שפתיו, יש להדגיש כי כל המנהגים והסגולות למיניהם בהואו, נעלמו כליל ואינן כבר קיימים בימינו.

בספרו של רבי יוסף משאש זצוק"ל, מובא קטע על " בו עיסא " באוצר המכתבים חלק א' סימן ר"י. הרהו לפניכם במלואו כפי שכתבו רבי יוסף.

אוצר המכתבים חלק א' סימן ר"י

חודש תמוז.

עוד שכחתי להודיע, כי מכלל יסורי היהודים במכנאס, יש קבר גדול מפואר בבניין יפה, לאחד מקדושי הערביים, מדורות קדומים, שמו "בן עיסא" שכפי המסופר מהערביים, הוא שהחזיר את אבותיהם מדת האלילים לדת האסלאם. ובכל שנה ושנה עושים לכבודו חג גדול ונורא מאוד, קורין לו בשם "חג עיסאוו"א", על שמו, ותוספת וו"א היא לשון רבים, לכלול בה גם זרעו הנקראים בשמו, כך שמעתי מערבי אחד מלומד, ובאים המון חוגג לאלפים ולרבבות מכל שבטי הערביים והברברים, שוכני הערים וההרים והמדברות שבכל ערי המערב. וכל שבט ושבט עושה תהלוכה ושיגעון מיוחד לבדו, יש מהם טורפים רחלים ועזים חיים, ומחלקים אותם אברים, אברים בידיהם ובשיניהם, וכל מאן דאלים גבר ליקח נתח גדול, ואוכלים אותם חיים, כחייתו טרף, יש משברים חתיכות זכוכית בשיניהם, ודמם שותת מפיהם.

יש מהם משחקים באבוקות של אש, יש עם נחשים, צפעונים, יש ערומים כיום מולדם, מכים וחובטים על חזיהם בחוזק יד, איש כמתנת ידו. יש קופצים ומדלגים כאריות ושואגים כמוהם, וביניהם נשים ערומות מגודלי שיער, קורים להם בשם לביאות, כי הם עושים לפניהם כל תנועות הלביאות, בבערות גסה ועוד הרבה שגעונות לאין מספר.

ועוברים כל היום וכל הלילה, כתות, כתות בכל רחובות העיר, עם מיני זמר וצלצלי שמע, וצעקות גדולות ונוראות, עם ביטוי שם ה' פעמים הרבה אין מספר, ועוד ביטויים אחרים, כל כת ושגעונה וסכלותה ואוולתה, והמרבה להתהולל ולהשתגע הרי זה משובח.

ולפני כל עת עובר סוס ורכבו נהדרים בכל מיני פאר, והרוכב הוא רק מזרעו של עיס"א הלז, מסטרא דדכורא, או דנקובה, והולכים למצבת קברו, ומרבים שם הדלקות ושגעונות עד אין חקר. וכל אותו השבוע, כל יהודי מכנאס שובתים מכל מסחר ועבודה, רק נקהלים בהאלמללאח וסוגרים בעדם את שעריו, אין יוצא ואין בא. והזקנים סיפרו לנו, שבזמן הקדום היה נמשך ההסגר יותר מחודש ימים, וכל שנה נקרו ויאתיו מהומות רבות, ושלל וביזה במעט או הרבה מחנויות היהודים, וכמה יהודים שהיו נפצעים מהאבנם שהיו משליכים עליהם החוגגים המשוגעים.

וכמה הוצאות ושוחדות היו משלמים היהודים בכל שנה ושנה לשר העיר ועבדיו ומשרתיו, שהיו באים לשמור את דרך אלמללאח, ואוצרות מסחרם, עם כמה סעודות שהיו מכינים להם, ועם כל זה, בכל שנה ושנה היינו עומדים בסכנה של ימי אדיהן, וכמה תפילות ולימודים וצומות וצדקות היו נעשים בימים האלה. ובשנת תרס"ב או תרס"ג, קרה מקרה שכמה יהודים עלו על גג חצר אחת שהייתה סמוכה לחומה לראות משם שגעונות המשוגעים והגג היה רעוע ולא יכול לשאת משא העומדים עליו, ובחצות היום נפל תחתיו, ונשמע קול מפלתו למרחוק.

ותהי מהומה גדולה בעיר, וגם המון חוגגים הפראים נבהלו משמוע, ונאלמו מצעקתם, והאבק כיסה את העיר, ולא נודע מי חי ומי מת, והזעקה הקיפה כל העיר, זה על בנו, וזה על בתו, ובעל על אשתו, ואישה על בעלה. וקינים ומספד מכל עברים, והודות לאנשי חברת גומלי חסדים שנזדרזו הזדרזות גדולה, והרבה נצולו שלמים, והרבה נפצעו, וחמישה מתו, ויהי אבל גדול בעיר, ובבוא הצרפתים, הוטב המצב גם בזה.

סוף הפרק מאוצר המכתבים חלק א' סימן ר"י.

קמע לאשה משכלת.

לאשה שבניה מתים ח"ו כא"ה [חס ושלום, כתוב את השמות] ותתלה עליה עד שתיליד (שתלד) וזה מה שכתוב.

 בשראות אבקה יוצאי במאס השם הגדול והנורא שתשמור בנים ובנות שתלד האשה הזאת סשם זד זמש זנד אנז וג בר יהוא שי יסנסניו סמנגלף זד זמש ומן ומגר ארלין ארגמן אנקתם פסתם פספיסים דנאל דיונסים. – החותמות

ברם, מעניינת השנאת טיבם של שני עדים אלה. האחד אנוס, שנתפס בעצמו לקיום מצוות תורת משה, והוא בן דור שני או שלישי לשמד. הוא התודה לפני האינקויזיציה. זכה לכפרת עוונות ונעשה נאמנה בכל הנוגע לאנוסי סיאודד ריאל. השני הוא רב יהודי, שהיה משתף אנוסים בקיום מצוות ומלמדם דין יהודי מהו. לאחר המרתו נעשה סוכנה של האינקויזיציה. בדרכם האישית ניתן לראות פעולה מכוונת מצדם נגד אחיהם. יש בשימוש בעדים מסוג זה כדי להצביע בכל חומר ההערכה על מעשהו של בית הדין. מכל מקום, אין לראותם כסוכנים פרובוקטורים שהוחדרו לעדת האנוסים אלא במודיעים ומוסרי אינפורמציה פנימית בלבד, שגויסו למען האינקויזיציה, לאחד שהם עצמם היו שותפים ולקחו חלק פעיל באותם מעשים גופם.

לדיון בטיבם של העדים עלינו להוסיף כי בכמה מקרים נמצא את עדותם של נוטריונים ורחידורים נגד עמיתיהם, ומהם גם אנוסים. אבל אם הנתבעים לדין ניסו להזים עדויות של משרתים ודומיהם, לא נמצא לעומת נסיונם זה שהעלו על הדעת כי גם אנשים שלא מפשוטי־העם יכלו להעיד נגדם. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה במציאות חייהם של האנוסים שנתרכזה בחוג המצומצם של המשפחה וקרובי־ המשפחה. בדרך־כלל לא השתדלו האנוסים לצאת מתחומם זה ולא שאפו להיות מעורבים בחברה הנוצרית הספרדית. כל המגע עם הציבור הנוצרי לא היה במקרים רבים אלא בתחום העסק או הפרנסה, ותו לא. דברים אלה בולטים במיוחד אם נעיין בתיאורי העדים האלה עצמם. הרקע למגע נמצא בכל פעולה ציבורית עסקית, שנבעה ממעמדו של אנוס, ממלאכתו או מפרנסתו, ובה ניתן לעד לראות את דרכו ומעשיו של אותו אנוס שנתבע לדין. מכאן שעדות זו תיארה לעתים את דרכו של האנוס מחוץ לביתו ומחוץ למסגרת משפחתו, בה בשעה שמשרתים תיארו בעדויותיהם את מעשי הנאשם, או הנאשמת, בביתם שלהם, בתנאי קיומם הפנימיים של האנוס הנעלמים מעיניהם של זרים. תנאים אלה לעתים השתדלו האנוסים להעלימם ככל האפשר, כאמור לעיל, אך יש ששמטו כל אמצעי זהירות. אי זהירות זו היא, בסופו של דבר, שהיתה בעוכריהם.

אם נצא עתה להשוות את טיבם של עדי־התביעה לטיב העדים שהעמידה הסניגוריה נמצא שגם זו האחרונה נזקקה לעתים לאותו סוג עדים, אנשים מפשוטי־העם, כתביעה ממש. כך, למשל, הביאה הסניגוריה במשפטה של מריה גונסאליס, אשת רודריגו די צ׳יליון, אשה עניה מקבצת נדבות, המכונה la ospitalera. עדה זו אמרה במשפט שקיבלה נדבות מן הנתבעת לדין, וכנראה לא התכוונה הסניגוריה אלא להבליט את נדיבותה של הנאשמת. אבל בעצם היתה גם התביעה יכולה לטעון נגד עדי־הסניגוריה אותה טענה של טיב העדים, כפי שטענה הסניגוריה נגד עדי־התביעה, והיא לא עשתה כן. ודאי היו לה שיקולים משלה שמנעו ממנה הזכרה זו. על עדי־הסניגוריה יש לומד שלא מצאנו שעדות של קרובים תתקבל על דעת בית־הדין, והיא פסלה אותם, בה בשעה שהללו לא היו פסולים להעיד מטעם התביעה. הדעת נותנת שבדרך־כלל נמנעה הסניגוריה מלהביא קרובים שיעידו לטובתה. זאת ועוד. הסני­גורית והנאשמים דאגו שעדיהם יהיו מצוינים במידות טובות וידועים בנוצרים טובים ונאמנים. היא גם קיותה בדרך זו להורות על טיבו של הנאשם ודרכו הנוצרית. לכן נמצא בין עדי־הסניגוריה כמרים ונזירים, שמהם היו ששימשו אבות־וידוי לנתבעים לדין. הסניגוריה ביקשה להדגיש הדגשה יתירה את עדותם של עדים אלה. אבל ביודהדין ידע היטב, כפי שייראה להלן, שאין לעדותם של אלה, אפילו הם אבות־וידוי, משקל־יתר. אלא שהסניגוריה, בחפשה דרכים להציל את השולחים אותה לפעול למענם, נאחזה גם בענין חיצוני זה כדי ליצור מען ושלט לנאשם. זוהי חולשתה האורגנית של עדות הסניגוריה.

לא מצאנו במשפטי האינקויזיציה, שנערכו נגד אנוסי סיאודד ריאל עד לגירוש, עדויות של עדים יהודים. הבעיה לעצמה היא חמורה, ועוד באותם ימים כבד העלה אותה פרנאנדו די פולגאר, כי יהודים הלשינו על קונברסום [נאמנים והגונים] כדי להיפרע מהם ולהתנקם בהם. ייתכן שהיו מקרים כאלה, אף־על־פי־כן היו בידי האינקויזיציה האמצעים לבדיקת עדויות אלה אם הן אמיתיות. יש לזכור כי עצם קבלת עדותו של יהודי במשפטי האינקויזיציה היתה ענין מיוחד במינו, שכן העיד כאן יהודי נגד נוצרי, והרי האנוסים נידונו כנוצרים שיצאו מתחום הנצרות ושקעו בחטא הכפירה היהודית. על חולשה זו שבמערכת העדות כבר הצביע לי, שאסור היה ליהודי להעיד נגד נוצרי. אבל האינקויזיציה ראתה צורך לחייב יהודים שיעידו נגד אחיהם האנוסים מעצם העובדה שאנוסים נזקקו בקיום מצוות לאחיהם היהודים, ״והם שכפו את רבני ישראל שיכריזו בבית־הכנסת בחרם ובנידוי שכל יהודי היודע על זיקתם של אנוסים ליהדות יבוא ויעיד על כך לפני ביודהדין של האינקויזיציה״. יהודים היו איפוא מקור ראשון במעלה לאינפורמציה על אנוסים מקיימי מצוות, והיו יהודים שלא שמרו לשונם. ועל אף העובדה שלא רבים היו המקרים האלה, די להצביע בעדות אחת על קיומה של מציאות כזו כרעה חולה.

יז. סדר היחס של ר׳ דוד חסין

כתב יחס זה מצאתי בכתב־יד של רב אחד, נכד רבי דוד חסין, הפייטן הידוע. המעניין בזה הוא מה שאמר בסוף, שאביו של רבי דוד חסין, שלחו אליו חכמי צפת ״להיות שר ושופט עליהם״ ובהיותו בדרך פגעה בו מידת הדין ונפטר לבית עולמו. המלות ״שר ושופט״ אינן מובנות. איננו יודעים אם שימש רב במארוקו ונקרא לשמש רב בצפת, או היה איש נכבד ונקרא לעמוד בראש העדה הצפתית אז. מהקדמת ר״ד חסין לספרו תהלה לדוד אמשטרדם תקל״א)/ שמתאר את אביו ״בן אהה חסין״ ואינו מתארו בתואר רב׳ נראה שלא שימש רב והלכך נראה, שקריאת רבני צפת לרבי אהרן חסין היתיה, כדי לעמוד בראש העדה, אולי משום השפעתו ופקחותו, ולא לשמש רב עליהם, ועיין ב״מזרח ומערב״, כרך ב, עמי 327 ואילך, תולדותיו של ר״ד חסין בארוכה. ועל התולדה ההיא יש להוסיף פרט זה ביחס לאביו של הפייטן!. לפי סדר זמנים נראה, שהיה זה בערך בשנת ת״ק. ולפי המדובר כאן׳ ר״א חסין נסע; לשם כך לעמוד בראש הקהילה בצפת אלא שמת בדרך.

אני הכותב תיבנא וקשין, שהכל בו דשין, יהושע בן חסין, בן לא״א החכם השלם הכולל אור גולל, בישראל להלל, עקב ענוה, כהה׳׳ר דוד בן חסין, בן להחכם השלם והכולל. בישראל להלל, הדיין המצוין. כמוהר״ר אברהם בן חסין ס״ט, בן להחכם השלם והכולל בישראל להלל, גומל חסדים. כהר״ר דוד בן חסין ז״ל. בן לאותו צדיק החכם השלם והכולל אור גולל משמח אלהים ואנשים, מגזע אראלים ותרשישים, כהה״ר אהרן בן חסין זלה״ה. בן לאותו צדיק החכם השלם והכולל, אור גולל בישראל להלל, שמו נודע בשעריה דגל התורה הקים. שר לר הקים. שר לו נאמר. צדיק הוא בתמר, ריחו לא נמל. נעים זמירות ישראל. כמוהר״ר דוד בן חסין זלה״ה. ואחרון אחרון חביב החכם השלם והכולל אור גולל בישראל להלל. גומל חסדים באונו לא פסיק גירסא מפומיה כמוהר״ר אהרן בן חסין זלה״ה ששלחו לו חכמי צפת תובב״א להיות שר ושופט עליהם, ובעונות הרבים אבדה תקומם, ונהפכה שלייתם. שפגעה בו מדת הדין ונפטר לבית עולמו בדרך ויעל אהרן.

יה״ר שזכות אלו הצדיקים' שתהיה מגן וצינה בעדינו ובעד כל בני בריתנו ושיהיו הענפים בשרשים אמן.

מכפר איית בוגמאז שבהרי האטלס למושב "עוצם" בישראל.

ג' סיון תשט"ו – 24.5.1955

השעה שעת הערביים. מחנה "חרובית" ( הוקם כמחנה הכשרה לעולים העומדים להתיישב באזור לכיש ) השוכן על גבעה, צפונה מקיבוץ כפר מנחם, נראה מרחוק לאורן של קרני השמש האחרונות ההולכות ונעלמות לאיטן לצד המערב, כיפת השמיים עדיין חרושה תלמים צהבהבים, ירקרקים, אדמדמים ומתכוננות לחשיכת הערב המתקרב ובא. המחנה נראה כגביע מונח על מפה ירוקה.

בחצר המחנה תנועה בלתי רגילה. באותו ערב צריכה להתקיים בבית הכנסת אסיפת חברים מהרי האטלס המיועדים לצאת מחר למקומם הקבוע להתיישבות.

לאט לאט בית הכנסת מתמלא. מתחילים במזמורי תהלים ולאחר מכן מתפללים תפילת ערבית.במחשבתם ובכוונתם זוהי "תפילת הדרך" קולקטיבית להרבה נוסעים אשר עוזבים את המחנה מחר בבוקר לדרך סופית וקבועה אך בלתי ידועה……

לאחר תפילת ערבית חגיגית במעמדה ובתוכנה, מתאספות 64 משפחות הם ובניהם ונשותיהם וכל אשר להם. בין כותלי צריף העץ מצטופפים טיפוסים שונים ותמירים וחסונים, דקי גוף וחלשים, רובן עטופים גלימות ארוכות לבנות או שחורות.

פני הגברים כולם עטורי זקן – הנשים, ראשיהן עטופים צעיפים או מטפחות ססגוניות – תמונה תנ"כית ומקסימה. כולם מקשיבים בדומיה לדברי הסבר בהדרכה בשפתם מפי חנניה דהן ( ממחלקת קליטה של מרכז מפא"י) בקשר לעלייתם על הקרקע. הדריכות וההקשבה היו בתלי רגילות. אחרי דברי ההסבר קם " המנהיג " ובתגובה פשוטה המראה על חוסר ביטחון עצמי הוא אומר : "אל תעזבו אותנו לבדנו. נאמין כפי שהאמנו ליהודה גרינקר".

מיד אחרי האסיפה השקטה והמוצלחת התפלגו האנשים לכמה מחנות יריבים (ידענו על זה עוד לפני האסיפה. התברר במשך האסיפה שיש כאן ארבע קבוצות – חמולות – ולכל קבוצה גבאי משלה, אשר על פיו יישק כל דבר. הסכסוך נבע מזה שאף קבוצה לא רוצה לצאת לאותו מקום עם קבוצה אחרת.

ניסינו להכניס רב העדה בעניין ולא הצלחנו. והנה קרה דבר מפתיע : חנניה דהן מזג שתי כוסות יין, נתן כוס אחת לכל אחד מהיריבים והזמין אותם לשתות ביחד "לחיים" בהדגישו שאין דבר טוב יותר לישראל מאשר השלום ושבית המקדש נחרב על ידי שנאת חינם.

דברי המוסר עשו את שלהם והיריבים נשקו וחיבקו איש את רעהו תוך כדי שתיית כוס היין. רב העדה הוסיף נופך משלו ועשה "מי שברך" לכל אחד מהיריבים בהוסיפו בדברי ברכה "ויטע בינינו וביניכם אהבה אחווה שלום ורעות"

יום העלייה על הקרקע.

ביום ג' סיון תשט"ו – 24.5.1955, עלה הארגון בשלמותו ללכיש א' אשר כונה מאותו יום "עוצם". כהכנה לקראת העלייה על הקרקע הוקמו במקום צריפי עץ זמניים וצריפים יותר כגדולים למבנים ציבוריים כגון, צרכניה, מרפאה, בית ספר, גן ילדים, בית כנסת ועוד….

ביום העלייה על הקרקע הגישו חיים רוקח וחנניה דהן מזוזות, טליטות, תפילין וספרי קודש למתיישבים – מתנת המחלקה לצורכי דת של ההסתדרות, בהתחשב כך שהמתיישבים הם אנשי דת ומסורת. רב העדה היה הראשון שקבע מזוזה בביתו כשכל המתיישבים עומדים ליד ביתו. אחרי הברכה המסורתית קראו כולם בקול "ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכל אחד הלך לקבוע המזוזה בפתח ביתו.

מי פילל ומי מילל, אנשי איית בוגמאז מהרי האטלס שבמרוקו קובעים היום מזוזה בחבל לכיש שבישראל, ומסמנים ראשית ההתנחלות בחבל היסטורי זה.

כמה גדולה הייתה אפוא תחושת הגאולה !

מפי המתיישבים ב "עוצם".

כוח ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ה' י"ז)

יצחק אזולאי מאיית בוגמאז וממתיישבי "עוצם" מספר :

"כאשר הגענו ארצה שלחו אותנו למחנה ההכשרה "חרובית" – 57 משפחות עלו למושב "עוצם" ובמשך השנה עזבו 13 משפחות והצטרפו למושב "איתן" מייסודו של הפועל המזרחי.

כיום מושב עוצם מונה תשעים משפחות וביניהן שלוש חמולות : בן חמו, דהאן ועמאר, המונות כמחצית מאנשי המושב. מתוך בני המושב יש כבר היום גם מורים ".

וכשעובר יצחק אסולין לספר על האיש – יהודה גרינקר – שהעלה אותם ארצה, ניצת זיק בעיניו ובקול רוטט הוא אומר : " כאשר נודע לנו בפעם הראשונה מהכפרים השכנים כי יהודה גרינקר עומד לבקר גם בכפרנו, התרגשות צרבה אחזה בכולנו. התכונה לקראת בואו הייתה גדולה. ציפינו לו כמו "משיח" ומעולם לא אשכח את הציפייה הזאת והמתח הנפשי אשר יצרה לא רק בנו אלא גם בשכנינו הערבים, שלא ידעו מה פשר שליחותו של האיש הזה….."

ומוסיף הרב משה בן חמו :

הידיעה על דבר בואו של יהודה גרינקר הגיעה גם לאוזניים של שכנינו הערבים, כנראה על ידי השוטרים הערביים שבמשטרת המחוז אשר אליה הוא לשם קבלת הרישיון לביקור בכפר. הערבים שמו מצור על הכפר כדי למנוע את בואו אלינו.

כאשר נוכחנו לדעת כי המצב מתוח חרדנו לשלומו, ושלחנו שליחים להקדים את פניו על אם הדרך ולהודיע לנו על כל מקרה שיש בו משום סכנה או חשש להתפרעות. כאשר הגיע יהודה גרינקר ונתקל במחסום החי שהציבו הערבים ומחשש למהומות נגד היהודים, פנה לכפר השכן – אסמר, השוכן באזור איית בולי.

ההתנחלות באזור תענך.

תל בשומרון דרומית למגידו עליו עמדה העיר הנזכרת בשירת דבורה (שופטים ה' י"ט). מול תענך בעמק יזרעאל נוסדו היישובים הכלולים ב "חבל תענך".

אנשי הכפר אסמר מתיישבים במושב "מלאה".

היישוב הראשון שנוסד על ידי יהודי האטלס הגבוה, אשר עלה להתיישבות בחבל תענך היה "מלאה". העלייה על הקרקע התקיימה בי"ז בטבת תשט"ז – 1.1.56, מוצאם של המתיישבים מכפר אסמר באזור איית בולי שבאטלס הגבוה, מן האוניה נשלחו ישר למקום. בנושא מן האוניה למושב, ישנם הרבה כתובים שאביא אותם בע"ה בבוא הזמן.

התכונה לקראת בואם הייתה רבה כי זוהי למעשה עלייה ראשונה של חומר אנושי בלתי נודע והסקרנות רבה. במקום חיכו לעולים נציגי מוסדות שונים : אנשי מחלקת ההתיישבות, עובדי קופת חולים ומשרד הבריאות מעפולה, משטרת עפולה, משמר הגבול, ראשי המועצות האזוריות וחברות מכפר יחזקאל אשר הביאו חלב וצורכי מזון בשפע בשם המועצות גלבוע, יזרעאל, ומגידו. כולם חיכו בציפייה דרוכה לקבל פני שבט חדש בישראל, אחים נידחים, מעין דמויות מיתולוגיות מהרים אשר אגדות יוון נסכו עליהם הוד קדומים ושזרו אותם בתרבות יוון העתיקה.

ממכוניות המשא אשר הביאום מנמל חיפה החלו לרדת אחד אחד, יהודים מגודלי זקן ופאות, דמותם דמות פאטריארכלית.

על פניהם ניכרו עוד שיירי אבק החיטוי בה רוססו ברדתם מהאוניה. לבושם – מכנסיים רחבים ( סרוואל אל קנדריסא) ובגד עליון ארוך (ג'לביה) עשוי מצמר כבשים או משיער עזים (אריגה ביתית עצמית) לבגד עליון זה מחובר ברדס לכיסוי הראש מפני הרוחות והקור שבהרים. אותו ברדס משמש לעת הצורך גם כלי קיבול למצרכים שונים (קניות צידה לדרך וכו')

לראשם שאשייא, כעין כיפה עשויה לבד שחור ושנותיה כשנות חובשה.

הנשים נראות צעירות בהרבה מבעליהן. פעוטיהן נישאים על גביהן. המטען הדל מכונס בשק שהגבר נושא על כתפו, הילדים בחלקם בלבוש קרעים ובלואים ויחפים למחצה.

בעיני כולם ניכרת ההתרגשות, השמחה וההתלהבות. חברות כפר יחזקאל הגישו להם אוכל ושתיה ודברי מתיקה. עובדי הבריאות עמדו הכן להגשת עזרה רפואית לעת הצורך ואנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, המנהלים והמדריכים הוליכום בחיבה לבתיהם החדשים המבהיקים בלובנם, והמצוידים בכלים ראשונים לשימוש יומיומי : שולחן, כסאות, כלי מטבח, מטות, מזרונים ושמיכות, וכן צורכי מזון למשך שבוע ימים.

הטיפול הלבבי שמעודם לא הוגלו לו, הביא אותם להתרגשות הגובלת בבושה טבעית. הכנסת המשפחות לבתיהן נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה, הרב זכריה כהן ז"ל מנהלל קבע מזוזה לכל בית ובירך על הצלת יהודים מעלטת דורות והרי חושך.

בעזרת יוצאי מרוקו, שוטרים ומדריכים היודעים את ניבם המיוחד של העולים ניתן היה לשמוע מפי העולים על עברם ותנאי חייהם במרוקו : רובם מהכפרים אסמר ואיית חכים שבאזור איית בולי, עסקו בחקלאות ובגידול צאן. היישוב הקרוב ביותר לכפרם הוא דמנאת – מהלך שלושה ימים ברכיבה על בהמה. את אדמות המוסלמים היו מעבדים תמורת רבע מהיבול. נטשו את בתיהם בט"ו בכסלו תשט"ז – 30.11.55 ועברו למחנות בקזבלנקה ובמרסיי, בהם שהו ארבעה ימים ועלו לישראל באוניה : ירושלים ".

ב – 30.11.57 עברו 32 משפחות מ "מלאה" למושב "שוקדה" בנגב וב –1970 ישבו בכפר 32 משפחות מהרי האטלס הגבוה ו– 20 משפחות מאירופה, תוך שיתוף פעולה והבנה הדדית בין שתי העדות השונות אשר מרחק של מאות בשנים ושל עשרות אלפי קילומטרים הפרידו ביניהן.

לפנינו אפוא דוגמה חותכת כיצד מביאה מדינת ישראל לבניה בוניה לא רק גאולה לאומית ושחרור משעבוד ועול זרים אלא גם גאולה אנושית, והמבקר ביישוב זה נוכח לדעת כיצד משמשת מדינת ישראל כור היתוך ומיזוג ליוצאי גלויות ומשלבת אותם בחיי עבודה ויצירה. וכתוספת לאגדה מופלאה זו שמועות אוזניך סיפורים בעברית שוטפת המצלצלים כאגדה מפי האחים משה ונסים ביטון על היהודי הראשון אשר הביא את בשורת הגאולה וההצלה.

על גבי חמור הגיע אליהם, מהלך ארבע שעות בדרך לא דרך עד הגיעו לכפר ערבי סמוך. השאיר את החמור בכפר והמשיך את דרכו ברגל בקור ובשלג עד אשר נגלה לעיניו הכפר הראשון שבאיית בולי שעל הרי האטלס הגבוהים. ובעיניהם ראו את הגואל והמבשר בדמותו של יהודה גרינקר מנהלל.

מתוך ויקיפדיה

מְלֵאָה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך שנמצא במרכזו של גוש אומן, השייך למועצה אזורית הגלבוע. ושוכן במרכזו של עמק יזרעאל.

המושב בעל אוכלוסייה מעורבת, חילונים ודתיים יחד.

המושב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים מפולין כחלק מתוכנית יישוב חבל תענך. עד סוף שנת 1957 עזבו רוב המתיישבים את היישוב אך במקומם באו עולים ממרוקו. רוב התושבים מתפרנסים מענפי חקלאות שונים, לרבות גידול בעלי חיים

שמו של היישוב לקוח מעולם החקלאות, שכן משמעותה של המילה "מלאה" היא זרע, זאת ניתן ללמוד מהפסוק בספר דברים:

"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם"