תולדות רבי אליעזר די אבילה בן אחותו של אור החיים הקדוש וחכמי רבאט
שיטה מיוחדת בלימודו
פעילותו הספרותית היתה ענפה ביותר, הוא כתב בעיקר פרשנות בתלמוד בדרך ״העיון והפלפול״ ובכלל זה פרשנות ספרות האגדה והמדרשים הסתומים חידש בהם חידושים עצומים, בעומק עיונו וברוחב שכלו היה צולל לתוך הסוגיות ומעלה מהם פנינים יקרות. אף כתב דרשות שדרש בפני חכמי דורו כתב ספרים בהלכה ושאלות ותשובות אשר הריצו אליו חכמי דורו ספרים אלה מצטיינים בלמדנות מופלגת ובעומק ״העיון והפלפול של חכמי מרוקו״ תחילת כתיבת פירושיו לתלמוד היתה כבר בימי עלומיו כאביו רבי שמואל. והוא כבר אז ניחן בפקחות עצומה וחכמה עילאית מופלאה מילדותו. כל אוצרותיו הרוחניים נדפסו כחמישים שנה אחרי פטירתו.
פסקים על פי סוגיות הש"ם
רבי אליעזר ראה בלימוד התלמוד מטרה כשלעצמה, שדרכו מפתחים דרך לימוד אמתי על ידי הפלפול והעמקות שבו, ובאותו דרך לימוד כתב רבינו את פסקיו והשתמש בסוגיות הש״ס לצורך מקורות הגיוניים וסברתיים בפשט ההלכה, והוכיח לחכמי הפסק מכח עיונו בו, ולא היה מוכן לוותר על זכות זו היוצאת מכח שיטת עיונו ופילפולו, על כן הרבה פסקים אשר שלח לבתי דין אחרים בהם חלק על פסקיהם, מרוב העמקות בפסקיו הם נלאו לעיין בדבריו ולהבין לאן רבינו חותר, ואיך מסברא ופלפול בדברי התלמוד והראשונים דוחה את דבריהם. על זה היו משהים אצלם הפסק להרבה זמן, עד שהרב היה מבין וחושב שהם מזלזלים בדבריו, (ראה לקמן ״ובינו עם חכמי מראכש) וכך הוא פונה לחכמי מראכש:
כתבתם שקושיותי חלושות אחר שפתחתי לכם פתח ליישב קצת דברי הש״ך, ולא כך היא המידה, אלא היה לכם לבא בתשובות ושאלות, ולא באמרתי ונעשה רצוני שתכתבו, לא פירכא חזינא ולא תיובתא חזינא, כי מי יחוש ומי ישמע לכם לדבר הזה, ואין אומרים למי שלא ראה את החודש שיבא ויעיד, ואם לא הייתם מפרשים דברים, הייתי אומר, אפשר דטעות אית לכו, אבל ״גליתם דעתיכם שלא נטפלתם כלל להבין דברי, והשויתי בעיניכם כתלמיד בור שכותב דברים מבלי הבנה״ שאני מפרש דההיא דסי״ג מיירי בהמטלטלין — אוי לאזנים שכך שומעות.
על כן רבינו היה משתדל בפסקיו להימנע מלהיכנס פנימה לפלפל בסוגיות הש״ס כאוות נפשו עמוק עמוק מי ימצאנו כדרכו בקודש אף על פי כן לא חדרו לתוך עיונו ופלפולו הפשוטים לדבריו, אשר בזה נמנעו מלהשיב לו:
על כן הוא אומר באחדים מתשובותיו לחכמי אגדיר:
ואם באתי לבאר פרטי שאלה זו על בורייה בש״ם ופוסקים יהיו דברי ״כחזון סתום״ לכן הסכימה דעתי להשיב עליה בקיצור נמרץ. (עיי! באר מים חיים עמי לה).
ועוד שם בפסק אחר בעמוד צד, אומר: אף על פי שלדעתי גם בזה קיצרתי, שמן הראוי היה לפלפל בש״ס ופוסקים כפי מה שחנני ה׳, אבל ראיתי שיהיה פסקי זה ״חמדה גנוזה״ לכן גם בזה קיצרתי.
וכ״כ שם בעמוד פ״ב, אומר לבעלי הפסק: ועוד טעיתם בדין אחר, כמו שאפרש לקמן וכו' ומפני שלא יהיה פסק זה ״כחמור נושא ספרים״ אבאר לכם ישוב פסקי הלכות אלו בקיצור מבלי שום פלפול וכו'.
ועוד ממשיך ואומר שם בעמוד פד: וקושייתי קושיא, אלא שלא נתתם לבכם להבין מה שכתוב….
מיישב הפסקים על פי העיון הפלפול והסברא
רבי אליעזר, העיז מכח עיונו שחנן אותו בורא עולם לפסוק ולחלוק בהלכה גם מכח סברא ופלפול תלמודי, כן ראינו בבית מדרשם של האחים מאיברא הכותבים באגרת:
מיום שגלינו מארצנו….. ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין: ומורא רבך כמורא שמים… כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל כפי פקחות השכל והסברא, ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול. (בעלי התום׳ עם׳ 396).
וכך גם בביהמ״ד של הרא״ש נגד דברי הראב״ד שהבאנו למעלה שאין לחלוק עתה על דברי גאון.
על זה הוא אומר:
״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם של הגאונים ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בש״ס…. אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים (פסקיהרא״ש סנהדרין פ״ד סי׳ וי).
אם למסורת: כז. באר מים חיים דף פ״ד עמודה א׳(דפוס ראשו!) גם נמצא אצלי כת״י ארוך מרבינו החולק על פוסקים אשר רצו לקיים שטר אם נאמנים לומר שנעשה על תנאי, ואחרי חתימת רבינו בסוף הפסק: העיר הערה חבירו מבית הדין של סאלי רבי חיים טולדאנו לטובת החולקים עליו ואומר: יפה דנו ויפה דחו בזה הדוחים דברי הפוסק נר״ו..״ ובלא פירושם "פשט״ דבריהם מוכיח כן, ודבריהם ברורים, אלא דלפום ״חורפיה דהפוסק״ נר״ו, נזרקה טעות מפיו והוצרך לידחק בדמיונות רחוקים, וה׳ ישפוט שלם בין דייני ישראל ויהיו ״נוחים״ זה לזה בהלכה אכי״ר הצעיר ע״ה חיים טולדנו ס״ט.
מובן מכאן שפוסקי הדור התקשו לרדת לסוף דעתו ובחרו בפסק הלכה פשוט יותר וברור רק על פי חכמי ההלכה ולא על פי חכמי התלמוד המעמיקים. [וכמו שנבאר עוד לקמן] רוב הדיינים הפוסקים חכמי המערב התרגלו בשיטת משא ומתן ההלכתי על פי פסקי הדורות דור דור ודורשיו, וכך גם כותב הרב"ליצחק ריח״ אבן דנן, הלכות וכללים ט״ו: אין כח ביד הרבנים עכשיו לחלוק על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שהוא מקובל מפי רבותיו הגדולים שנהגו כן, אבל מסברת עצמו לא.
ועוד יותר מזה אומר הרב מצור דב״ש בנו של צוף דב״ש יליד רבאט אשר עלה עם אביו לירושלים בהיותו צעיר. נעל כ! הוא אוחז בשיטת בני ספרד שבא״י] ואנחנו לא הורגלנו בדרך הזאת ולא למדונו רבותינו דרכי הפסק וההוראה באופן כזה, ואין אנחנו רק מלקטי שבולים בשדה תבונות חכמתם והם שהתירו לנו ולא אנחנו. עד כאן דבריו, שם האו״ח סי׳ י״א. אך כל פסק הדורש עיון עמוק כדי להגיע אליבא דהלכתא היו פוסקים כרבינו, הא לך דברי המלאך רפאל אנקאווא מגדולי פוסקי חכמי המערב בספרו קרני ראם (סימן ר״ו דף ר״ג עמוד ב׳>: מצאתי להרב המופלא מור זקני המלאך רפאל ביבאס של יוסף אלמליח) וזה לשונו: עיין בשו״ת להרב אד״א זלה״ה דף מ״ו ע״ב, שהעלה דבלא הוחזק צריך בפניו דווקא וכו'. ובוודאי כוותיה דרב אד״א נקטינן דרב חיליה ורב גובריה בחכמת העיון. עיי״ש.
La vie économique et sociale des juifs du Maroc-Le Mossad-MIchel Knafo
La vie économique et sociale des juifs du Maroc
Pendant des siècles, la vie économique du pays s'est caractérisée par la coopération entre juifs et musulmans, les juifs jouant par ailleurs un rôle important dans la cour des sultans.
Le régime du protectorat avait entraîné un changement radical dans le statut des, juifs: la modernisation du commerce et de l'industrie avait besoin du capital et de l'initiative des juifs. Si l'ancienne génération avait eu des difficultés à s'adapter aux nouvelles techniques commerciales, la nouvelle, éduquée sur les bancs des écoles de l'Alliance, avait réussi à prendre sa place dans la nouvelle économie. Un grand nombre de juifs avaient quitté les villes de l'intérieur pour Casablanca, devenue la grande métropole économique et pour Rabat, la capitale administrative. Plusieurs branches du commerce, comme le thé, la farine, le sucre et le textile, sont devenues des branches essentiellement juives. Malgré l'ouverture des carrières universitaire, la majorité a continué à s'occuper de commerce et d'artisanat, trouvant aussi des débouchés dans la banque et le secteur privé. L'avènement de l'Indépendance ne devait pas affaiblir la position économique des juifs, car les autorités avaient besoin de nouveaux employés et fonctionnaires et des centaines de jeunes juifs furent accueillis dans la fonction publique, essentiellement au Trésor et aux P.T.T. Un certain nombre accéda également aux plus hautes fonctions. Même après le départ du ministre juif, quelques fonctionnaires ont continué à occuper des postes de haut rang.
En général, les juifs ont été appelés à des postes relativement subalternes, les musulmans accédant aux postes de commande. Il n'était pas fréquent de voir un juif préposé sur des fonctionnaires musulmans. Peu de juifs furent admis au ministère des Affaires Etrangères et ils devaient rester totalement exclus de la police et de l'armée. Officiellement, les juifs étaient égaux en droit, mais des consignes orales donnaient priorité dans l’emploi aux jeunes musulmans en particulier dans les banques. Le Maroc menant avant tout un combat contre le chômage dans les campagnes et parmi la main-d'œuvre non qualifiée, les musulmans instruits, eux, trouvaient facilement du travail.
Le fait essentiel dans la vie économique juive était la migration permanente des villages vers les grandes villes. Cette migration a de nombreuses causes, essentiellement la situation économique précaire dans les villages et la volonté de donner une meilleure éducation aux enfants. Les œuvres de bienfaisance des communautés permettaient de surmonter la première crise d'intégration des nouveaux venus, les enfants étant scolarisés dans le réseau de l'Alliance et l'école professionnelle de L'ORT. Les services sociaux des communautés aidaient également les nouveaux venus à trouver un emploi, des familles riches prenant parfois sous leurs ailes les familles pauvres.
La société juive était divisée en diverses classes. Les associations d'affaires avec des musulmans n'étaient pas rares, entretenant avec leurs associés des liens d'amitié. La vie commune au sein du mellah, comme à Casablanca, contribuait au rapprochement entre les deux communautés.
A la suite de l'Indépendance et des déclarations sur l'égalité des droits, les musulmans ne voyaient plus dans la communauté juive une entité séparée, distincte, et dans les grandes villes nombre de jeunes musulmans voulaient épouser des jeunes filles juives. Ce phénomène était fréquent dans le mellah de Casablanca où cohabitaient juifs et musulmans et à Séfrou où le nombre de femmes était supérieur à celui des hommes. Le phénomène existait aussi à Rabat. Les fonctionnaires musulmans voulaient en priorité épouser des juives – en raison de leur éducation européenne et de leur émancipation. Ils ne voulaient pas que leurs femmes portent le voile. Ces années furent caractérisées non seulement par les mariages mixtes certes rares – mais plus grave par les enlèvements de jeunes juives et leur conversion à l'islam, conversion qui soustrait la jeune fille mineure à la compétence de sa communauté et de ses tuteurs. Quant aux relations d'amitié entre juifs et musulmans de la classe bourgeoise, leur base était la relation d'affaires. En général les juifs hésitaient à inviter chez eux les musulmans et se rendaient peu chez eux en raison des règles de la cacherout. Ils ne le faisaient qu'en cas de nécessité. Naturellement dans ces cercles la conscience politique était plus développée, les deux parties connaissant les sujets de désaccords, en particulier en relation avec Israël. Les relations entre juifs et musulmans dans les milieux intellectuels étaient encore plus approfondies qu'au sein de la bourgeoisie.
Dans le domaine de la culture traditionnelle, il n'y avait pas de relation possible en raison des différences trop marquées de religion. On était loin du temps de Maimonide, de la symbiose dans la philosophie judéo-musulmane. Dans le domaine des loisirs, l'amour de la musique andalouse était commun. Des musiciens juifs s'y distinguaient, très appréciés par les connaisseurs musulmans. Avec la modernisation, les artistes juifs se sont partiellement intégrés dans la culture française, comme d'ailleurs une partie de leurs collègues musulmans.
ילדי המלאח – ר.פוירשטיין ומ.רישל
ילדי המלאח
ר.פוירשטיין ומ.רישל
בהדרכתו ובהשתתפותו של פרופסור
אנדרה ריי
אוניברסיטת ג'נבה
ירושלים תשכ"ג
עם הספר
ספר זה מכוון לציבור המחנכים, העובדים הסוציאליים ולכל המתעניין ביהדות צפון אפריקה. אנו עדים לעלייה גדולה מאותה ארץ בה בוצע המחקר. הילדים המגיעים אלינו כיום מוצאם מאותה הסביבה ומאותה המציאות שנחקרו בשעתו ע״י צוות שבראשו עמדו פרופ׳ ריי מג׳ניבה, ראובן פוירשטיין ומד רישל. לספר נודעת חשיבות מיוחדת לאור נאומו של שר החינוך והתרבות, מר אבא אבן, בכנסת בשעת הגשת התקציב של משרד החינוך והתרבות לשנת 1962/63. בנאום זה עמד מד אבן על בעיית הנחשלות והפיגור בקרב ילדי העולים בישראל. בצטטו מכתב של המפקח החינוכי של איזור הדרום, אמר השר כי בין 30 ל־40 אחוז מילדי העולים מסיימים את בתי־הספר היסודיים מבלי שידעו קרוא וכתוב היטב ומבלי שיוכלו לעשות פעולות חשבון המתאימות לגיל זה. אנו שמחים על העלייה ועל גידול מספרם של ילדים ובני נוער בישראל; אך אנו מצווים לפעול בדרכים מתאימות כדי להתגבר על הנחשלות והפיגור שהם מנת חלקם של חלק רב באוכלוסיית העולים המגיעים בימים אלה.
הספר הופיע לאחר שנאסף חומר מחקרי רב ביותר ע״י משרד החינוך, ״מוסד סאלד״, ובעיקר עלית הנוער. הנסיונות שנעשו על ידי עלית הנוער — כולל ארגון כיתות מיוחדות, קבוצות טיפוליות, שירותי עזר ושאר תוכניות הקשורות בטיפול בבעיות אלו — מחזקים את הסיכויים להתגבר על הפיגור ועל הנחשלות של האוכלוסיה הנידונה.
מאז הופיע הספר הזה בשפה הצרפתית, נבחנו העקרונות שנוסחו בו לאור המציאות בארץ־המוצא ובישראל עצמה. שוקמו ילדים ובני נוער שהחלו לבוא אלינו מאז 1949, שנת ביקורו הראשון של כותב הטורים הללו במארוקו. כיום ידועות לנו הבעיות; אנו מכירים את הילדים ויודעים באיזה דרכים אפשר להיטיב עמם ולהחזירם ללימודים במסגרת רגילה.
קבוצת הילדים, שנחקרה ע״י הצוות המסכם את מסקנותיו בספר זה, איננה מייצגת את כל ילדי ישראל במארוקו. אנו עוסקים כאן בקבוצת ילדי ה״מלאח״, כלומר ילדים שהיו נתונים בעזובה ובנחשלות בפינות האפלות ביותר ובתנאים הקשים ביותר. כיום ברור כי אסור לעשות הכללה לגבי כל ארץ וארץ שבצפון־ אפריקה וגם לגבי מארוקו ויהדותה.
הנה היהודים מהרי האטלס על תמימותם ודתיותם, שחיו הרחק ממרכזי הציביליזציה' אנו יודעים שילדיהם שונים הם מילדי קזבלנקה, עיר הנמל, שהשפעתה היתה הרסנית על הדור הצעיר מתוך שהתפתחה בה מציאות לבנטינית. בעיר זאת חיו הילדים ב״מלאח״ בתנאים חמורים ביותר, ולעומתם היו ילדים ממשפחות מבוססות שביקרו בבתי־ספר מסודרים שמצבן הכלכלי בעיר החדשה והמתפתחת טוב היה. הכרנו את ילדי הכפרים במארוקו; את ילדי בתי הספר של ״כל ישראל חברים״ (״אליאנס״); את הילדים שלמדו במוסדות ״אוצר התורה״ (״אם הבנים״); את תלמידי ״תלמוד תורה״ ו״חב״ד״; את המבקרים ב״ליציאום״ הצרפתי. לפנינו קשת מגוונת ביותר של קהילות יהודיות שחיו בתנאים שונים לחלוטין.
המחקר מייצג, איפוא, קבוצה מסוימת של ילדים. המחברים משתדלים להראות כיצד אפשר להחזיר ילדים אלה לרמה נורמלית בערך, אם תינתן להם המסגרת החינוכית המתאימה, יהיו להם המורים הטובים, תוענק להם העזרה האינדיבידואלית מתוך תשומת־לב ועידוד.
מאז נעשה המחקר חלו התפתחויות רבות במארוקו בשטח הכלכלי, החברתי והמדיני. הארץ קיבלה עצמאות סמוך לעשיית המחקר הזה. בינתיים התנדפו האשליות של יהודים מתבוללים, ואפילו של אנשי ״אליאנס״, שחשבו כי לעולם יהיה להם חוסן בארץ זו. הארס והתעמולה שבאו מקאהיר הוכיחו ליהודים כי אין להם עתיד במקומות אלה. אולם בשבילנו חשובה עוד יותר העובדה ששתי רבבות ילדים ובני נוער הגיעו למסגרת עלית הנוער מארצות צפון־אפריקה שונות, מסביבות ומתנאים שונים, ואנו חינכנו ושיקמנו את רובם המכריע על יסוד תוכניות לימודים מתאימות לכל גיל מתוך תשומת־לב מיוחדת לאלה שפיגרו וזקוקים היו לעזרה ולעידוד. זוכר אני את הפגישות הראשונות עם המדריכים ונציגי מקומות הקליטה והחינוך בעלית הנוער בהן הודעתי כי צפוייה עלייה גדולה ממארוקו. היינו צריכים להתחנן שיקבלו את הילדים ובני הנוער הללו, מכיון שבציבור הישראלי, ואף בין אנשי עלית הנוער, שלטו משפטים קדומים לגבי ילדים אלה. אז אמרתי כי עוד נזכה לכך שמדריכים אשר יקומו לנו מתוך הילדים האלה ברבות הימים, יחנכו ילדים ובני נוער שיגיעו אלינו מארצות מזרח אירופה. ואמנם כך היה. כיום הזה מעדיפים משקים ומוסדות לקלוט ילדים מצפון אפריקה, ובעיקר ממארוקו, מאשר ילדים שמגיעים ממזרח אירופה. כי אכן מצטיינת היהדות הזאת בעסיסיות ובעממיות יהודית, ומי שמשקיע את כוחו ונפשו בקליטתם ובחינוכם של ילדים אלה, זוכה לפרי הילולים. אנשי עלית הנוער מכירים היום שאפשר לעשות רבות בקידום ילדים אלה ולהגיע לתוצאות חינוכיות טובות.
אנו יכולים, איפוא, להשוות את מסקנות המחקר הזה עם התוצאות החינוכיות בעלית הנוער ובמדינה. כן אפשר לעשות השוואה בין מחקר זה ומחקרים אחרים שנעשו על־ידינו ועל־ידי גורמים אחרים בישראל. כיום כבר ברור כי ניתן להעלות את רמתם של ילדים אפילו מהשכבה הנחשלת ביותר, במסגרות חינוכיות וטיפוליות שעלית הנוער בנתה במשך 13 שנה מאז התחלנו להעלות ילדים ממארוקו.
הספר הזה נמסר לקהל הקוראים מתוך הכרה ברורה שיכול הוא להביא תועלת רבתי למחנכים, לעובדים סוציאליים ולמשפחת עלית הנוער כולה. בהזדמנות זו נביא את הוקרתנו לכל אלה שביצעו את המחקר הזה ולאלה שהמשיכו במחקרים דומים, אשר הוכיחו בעבודה קשה ונאמנה כיצד יש להיאבק בפיגור ולגבור על נחשלות והעזובה בקרב ילדי העולים.
מ. ק.
ר' ישראל נג'ארה וההתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד יוסף יהלום
ר' ישראל נג'ארה וההתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד
יוסף יהלום
הפריחה הנפלאה של תור הזהב העברי הגיעה לקיצה זמן רב לפני הגירוש. ההשכלה העברית בקרב היהודים נתמעטה במיוחד במאה החמש עשרה. עייפים ורצוצים הם יצאו למסע ארוך ומייגע מזרחה עם הגירוש בסוף המאה. קשה להעלות על הדעת מה ניתן עוד לחדש בשירה העברית של ימי הביניים לאחר שיאיה הגדולים דווקא בשעות קשות אלה. גם המגמות הרוחניות, אשר שלטו במרכזים החדשים במזרח, לא עודדו את המשך הנהייה אחר הקלאסיציזם הישן. מטרתנו להראות, שמשבר הגירוש והחשיפה הפתאומית של היהדות הזאת בפני כוחות מקומיים הביאו לעולם שירה חדשה – עממית במהותה
התנוונותה של המסורת החצרנית בשירה העברית.
גירושים וזעזועים אינם מעודדים עלייתה של שירה חדשה, ואמנם ישראל נג'ארה בראשית דרכו היה ממשיך נאמן של האסכולה הספרדית הישנה . אביו, משה, מצאצאי ספרד, היה דמות רבנית חשובה בצפת ובדמשק וביקר במרכז היהודי החדש בסאלוניקי ואף עמד בקשרים עם גדול חרזני הדור, חזנו של קהל קאסטיליה , סעדיה לונגו . ישראל עצמו היה מקורב, כנראה, לדוד עונקינרה, הצעיר המוכשר שבחבורת השיר בסאלוניקי; לו אף שיגר שני שירים בתבנית הקלאסית הקפדנית, בחרוז אחיד ובמשקל יתדות ותנועות. מסתבר, שבמעמדו הנכבד היה ישראל נג'ארה חלק מן החבורה האריסטוקראטית, שטיפחה את מסורת הכתיבה במתכונת הספרדית. הוא אף שימש מורה-דרך לצעירים, שחשקה נפשם במלאכת השיר. מתוך אוסף אגרותיו המליציות הכלול בחיבורו 'מימי ישראל' , שיצא לאור בונציה בשנת 1600, אנו למדים על פנייתו של הרופא יאודה אפמאדו אל משוררנו , 'שישים דרך ההלצה והשיר לפני חתנו'. המשורר מצידו ממהר להסכים ומקבל על עצמו ללמד את 'בני יאוד"ה קס"ת / לגשת בהגה וארשת / לפני מלך ושרים'. השירה נתפסת כאן באופן מסורתי כחלק מן ההשכלה הטובה, הנותנת לבקי בה ובדרכיה מהלכים בחברה הגבוהה. אף יחסו של נג'ארה לביקורת השירה דומה מאוד ליחסו של המשכיל המצוי. באותו זמן רבו מושכים בעט-סופר, שהתפארו במליצתם החרוזה והשקולה, אף כי לא היו משוררים אמנים. נג'ארה נאלץ לנזוף בצעירים חצופים וחסרי השכלה אלה. אשר העזו לשלוח יד במלאכת השיר בלא ידיעה של ממש במקצוע .
מסתבר, שהוא חשב את עצמו אחד מבני היכל השיר, וראה חובה לעצמו לחנך את הדור על ברכי היתדות והתנועות. אמנם לא היתה זאת בכל מקרה מלאכה פשוטה, להעמיד דברים על דיוקם ואנשים במקומם, אבל נג'ארה עשה כמיטב יכולתו. כך אנו למדים מתוך אחת מאגרותיו המליציות, שחכם מן החכמים כתב שיר התפארות בראש ספר שחיבר, והשיר היה אמנם ללא פגם מבחינת הפרוסודיה והדקדוק. אבל משוררנו הכיר את האיש וידע , שאינו בקי במלאכת השירים 'ובשמותיהם היקרים' . הוא חשד , שהשירים אינם מעשה-ידיו של מחבר הספר, אלא של משורר, שהמחבר ביקשו לכתוב לו שירים לשמו ובשמו. חשדו של נג'ארה התחזק למקרא מעשי השקילה של אותו מחבר בשיריו האחרים, ובהם התגלה קלונו. שכן הוא החשיב את תיבת הלום כשתי תנועות, בו בזמן שאין בה אלא יתד, ואילו את תיבת מטיב, הדו-תנ"כית, הוא החשיב ליתד. עתה לא הבליג נג'ארה ושינן את לשונו . לדבריו , כל רצונו להסיר כתם וחשד מעל מחבר הספר החשוב, אחר שיעיינו הקוראים בשירי המבוא וישוו אותם עם שיריו האחרים. את מכתבו המליצי הוא סיים בשיר סאטירי קצר:
אָחִי נְעִים זֶמֶר וְהוֹד כָּל מַהֲלָל / וּלְשׁוֹרְרִים שָׁרִים עֲטֶרֶת יַהֲלוֹם
שִׁיָרךְ הֲכִי תִשְׁקוֹל בְמֹאזְנֵי רַעֲיוֹן / וּדְחֵה לְשׁוֹן מֵטִיב וְאַל תִּקְרַב הֲלוֹם
OUAZANA-OUDAY-OUTMEZGUINE
OUAZANA
Nom patronymique au sens et à l'origine difficiles à cerner. A première vue, il semble que le nom soit d'origine arabe, indicatif d'un trait de caractère, l'homme équilibre, mesuré. 11 serait alors synonyme du patronyme Uzan porté en Tunisie. Mais l'indice de filiation Oua semble indiquer une origine berbère, d'autant plus qu'il existe au Maroc et en Algérie plusieurs localités portant un nom proche: Ouezzane au nord-est du Maroc, douar des Ait Ouzana dans l'oude Ziz au Tafilalet. David Corcos confirme cette piste berbère en précisant que c'est un ancien prénom d'homme porté dans la confrérie berbère des Zenata autrefois judaïsée, tombé en désuétude et qui n'a été préservé que comme nom patronymique chez les Juifs. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté essentiellement au Maroc (Fès, Rabat, Tafilalet, Marrakech), mais également en Algérie (Oran, Mascara ).
- ABRAHAM:
Saint dont le tombeau cimetière de Ait Boudial, dans le Tafilalet, était un lieu de pèlerinage locale. Selon la tradition il est né à Sakoura dans l'Atlas et a vécu au début du siècle dernier. Le tombeau de son frère David, était également l'objet de vénération.
- ELIEZER:
Président du Comité de la Communauté de Marrakech dans les années quarante.
RAYMOND:
Economiste israélien, né à Rabat. Arrivé en Israël en 1966 dans le cadre du mouvement Oded, il intégra après ses études à l'Université Hébraïque de Jérusalem, l'Institut des Statistiques où il fit longtemps chargé du calcul de l'indice des prix.
OUDAY
Nom patronymique d'origine berbère, déformation de Aouday, diminutif de Iddo, Judah, désignant en berbère le Juif en général, à rapprocher de l'arabe Yihoudi. Autre forme : Aouday. Au XXème siècle, nom extrêmement rare porté uniquement au Maroc (Tanger, Meknès) et en Algérie (Oran, Aïn-Sefa).
- YAHYA: Célèbre rabbin à Tanger, qui continua pendant longtemps à porter mort en 1727. 11 fut le fondateur de la première synagogue de la ville portuaire, qui continua pendant longtemps à porter son nom, Slat rabbi Yahya.
OUTMEZGUINE
Nom patronymique d'origine berbère, indicatif d'une particularité physique: l'homme aux petites oreilles. Le rabbin Eisenbeth s'appuyant également sur l'origine berbère lui donne un autre sens: veillard. Autre explication proche, ethnique de la tribu des Ait Imezguin, dans le Sous ou de la bourgade de Tamezgan, près d'Agadir qui comptait une importante population juive jusqu'à sa destruction par un marabout en 1442. Le nom figure dans la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIèmme siècle. Autres formes: Amezguine, Atmezguine. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc (Sous, Casablanca) et en Algérie ( Oranais).
ואענונו, בן וואליד, בן ווחנא, וותמזגין
ELIAHOU: Médecin personnel du sultan Moulay Slimane ( 1792- 1823) appelé dans les sources rabbiniques, Hahassid le pieux, pour avoir permis à la communauté juive du Maroc de se reprendre après le grand cataclysme que fut le régne sanguinaire de son prédecessseur Moulay Lyazid (1790-92). Très versé dans les traités de Maïmondie et les plantes médicinales, il était connu comme un des derniers grands médecins de l'ancien Maroc.
מחלות הילדים וריפויין, התפתחות ותקלות.
מחלות הילדים וריפויין, התפתחות ותקלות.
גידול בנים וחינוכם אינו קל, והוא מלווה בקשיים רבים. צער גידול בנים הוא תוצאה של קשיי פרנסה, דיור לא נאות ועוד גורמים נוספים. במרוקו הילודה הייתה גבוהה הן אצל היהודים והן אצל הגויים תושבי המקום וברור שגם התמותה לא פידרה אחריהם.
המחלות השכיחות.
אחת המחלות הנפוצות בקרב התינוקות באוכלוסייה היהודית והמוסלמית, היתתה מחלת האבעבועות, או בשמה הערבי א-זדרי. למחלה קטלנית זו, לא הייתה תרופה. היא הפילה חללים רבים והייתה נפוצה גם בקרב המבוגרים. ואם הייתה חסה על מישהו, היא השאירה את הקורבן עם צלקות רבות.
מחלה אחרת נפוצה לא פחות, הייתה אבעבועות הרוח, או בערבית ריח-א-סיף. לאלה יש להוסיף את האדמת או בוחמרון – מחלה שלא חסכה בקורבנות והשתוללה במיוחד בחודשי החורף, מחלת הצהבת או בוסספאר, מחלת מעיים או מרר למסאראן, מחלות עיניים מרד לעינין והרשימה עודנה ארוכה. כדי להילחם בכל מרעין בישין אלה, הם השתמשו בשיטות רבות ושונות.
אבעבועות א-זדרי
כנגד האבעבועות, הם השכיבו את התינוק לבדו מבלי שמישהו אחר יתקרב אליו זולת אימו, וכיסו אותו בסדין אדום או בבגדים אדומים.
מהבית שבו שכב חולה אבעבועות, לא הירשו להוציא דבר. אם השכנה ביקשה מעט מים חמים למשל, הם לא נתנו לה: ״מא כא נכ'יררזוס״ ענו לה (לא מוציאים דבר). גם אשה בימי מחזורה לא הורשתה להיכנס לבית בו שכב חולה אבעבועות או חולה אדמת.
כאמור מחלה זו, תקפה לא רק ילדים בלבד אלא גם מבוגרים, וברוב המקרים הם לא יצאו ממנה בשלום. כדי לרפא מבוגר ממחלה זו, השכיבו אותו במקום חם וכיסו אותו גם כן בבגד אדום. הם נתנו לו לשתות רק מי־שעורים שהושרו בהם תאנים לבנות. עד שהאבעבועות לא נבקעו ולא הוציאו את הפרשותיהן, הם לא נתנו לחולה לישון הרבה.
תזונת החולה הורכבה ממאכלים מבושלים בשמן של שקדים מתוקים, משתיית מיץ רימונים או תפוחים. אסרו עליו מאכלי בשר, ביצים, דבש ויין, ובמיוחד דברים מלוחים, באומרם שזו סכנה גדולה לחולה. כמו כן נזהרו שלא להכעיסו.
טיפול נוסף במחלת א-זדרי (האבעבועות): לקחו קמח שעורים, עירבבו אותו עם חלמון ביצה, שמוהו בתוך חתיכת צמר לא מכובס, והניחוהו על הבועות כדי לזרז את הפרשת המוגלה. למרות האמצעים שמנינו, מעטים היו ניצולים, ואם לא מתו הם נשארו עם צלקות בפנים לכל חייהם. צלקות קעורות כעין שקעים זעירים, שכיערו את פניהם וזיכו אותם בשם הגנאי המביש: כ'רבוס (מקושקש). ואם זו אשה כירבוסא (מקושקשת). רבים נותרו עיוורים, או עם תבלול בעינים וכדומה.
היו משפחות אחדות שפחדו ודאגו לבנותיהן, פן חס וחלילה תקבלנה אבעבועות, וכתוצא מכך, הן תישארנה עם מום או פגם; היו מעמידות תנאים בעת שידוך בנותיהן, תנאים שנרשמו בשולי הכתובה: ״אם הבת כתוצאה מהאבעבועות תישאר ״נכה״, היינו תקבל עיוורון או כיעור כלשהו בפנים, אין הבעל רשאי לגרש את אשתו או לעוזבה, תנאי שהוא כעין: ״לא־יוכל לשלחה כל־ימיו״ ״נכתב ונחתם בכתובה״.
אבעבועות רוח(ריח א-סיף)
בתחילת הקיץ, עם שינוי מזג האויר, נשבה במרוקו רוח מזרחית חמה: א־׳שרקי ובפי היהודים א-שרגי, הדומה לחמסין שלנו. רוח זו הזיקה גם למבוגרים, ואלה שלקו במחלה נפגעו בעור הפנים ובידיים. הם השתמשו בכל מיני משחות כדי להתגונן מפניה, הבעייה הייתה קשה יותר עם התינוקות והילדים. ושוב פנו לשיטת ההסגר, א. הוציאו את הילד מפתח הבית וסגרו אותו ממש כשהחלונות מוגפים. כי רובם תלו את הסיבה בעין־הרע, אולי איזו שכנה לא רצויה או קרובת משפחה הסתכלה על הילד
בנוסף להסגר, הייתה תרופה בדוקה נגד ריח-אסיף. אם בחניכיו של הילד ובמיוחד ברירית הפה, הופיעו בועיות שהתפשטו לאחר מכן, האמא לקחה חתיכת בד פשתן דק, כרכה אותה סביב האצבע, שיפשפה את חניכיו של החולה פעמיים או שלוש, והמחלה נעלמה.
יש לציין שמחלת אבעבועות הרוח, הייתה מכה בחוזקה בתינוקות ובעטיה היו אלה מפסיקים לינוק מאימם, בגלל הבועיות שבפה. הייתה עוד בעייה נוספת לאם: בעיית ההנקה; האם התפתלה מכאבים איומים. דדיה שופעים חלב, ואין את מי להיניק, כי התינוק מסרב לינוק וגם אינו יכול.
בצפרו, חולה אבעבועות הרוח קיבל טיפול מוזר וכך כותב מחבר קהלת צפרו:
טיפול מוזר היו מטפלים במחלה זו שהיו מעשנים סמים הנקראים כיף (חשיש) ונופחים העשן בפני הילד ועל מיטתו. טיפול אחר, לבשל יין כשבתוכו מטבעות נחושת ולהשקות בזה לילד.
שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג
צורות ורכיבים מוסיקאליים
שירת הבקשות פותחת בתיקון-הצות, תפילה המושרת לזכר חורבן בית-המקדש לפי התלמוד (בבלי ברכות ג ע"א), הקב"ה בכבודו ובעצמו מתאבל, כביכול, שואג כארי ומצטער בצער החורבן וגלות השכינה. שעת חצות נקבעה, משום שדוד המלך היה קם בשעה זו להתפלל. למנהג זה של 'תיקון חצות', שהתפתה בעקבות הקבלה הלוריאנית, יש שתי צורות: 'תיקון רחל' ו'תיקון לאה', ורק השני שבהם נאמר בשירת הבקשות. שני התיקונים אמורים להערך בבית, ליד המזוזה, לאחר היטהרות ורחצה, מיד לאחר ברכות השחר.
'תיקון רחל' מתקיים בימים שאומרים בהם תחנון וכולל קריאת פרקים קלז, עט בתהלים ותחינות על חורבן בית-המקדש. בשבתות ובמועדים, שאין אומרים בהם תחנון, עורכים 'תיקון לאה'. היסוד המוסיקאלי בתיקון-הצות מקורו כנראה בשם 'רחל', שהוא כינוי לשכינה והוא ראשי תיבות של: רינת חצות לילה .
'תיקון לאה' נערך בשבתות ובמועדים, שהם ימים שאין אומרים בהם תחנון. הוא כולל: פרקי תהלים שמחים (כמו פרקים ג, קכו) ופרקים ממסכת 'תמיד' במשנה. ב'תיקון לאה', הדגש הוא על הגאולה והנחמה. 'שירת הבקשות' פותחת, כאמור, ב'תיקון לאה', הכולל ארבעה שלבים: (1 (פרקי תהלים)מב, מג, כד, כא, סז, קיא, נא , קכו); (2)התפילה(מתוך מוסף לשלוש רגלים: 'אלהינו ואלוהי אבותינו, מלך רחמן רחם עלינו ] . . .] '; (3 )משנה, מסכת 'תמיד', פרק א ; (4 )קדיש.
אחרי 'תיקון לאה' מושרת 'פתיחה', הכוללת שני פיוטים בעלי אופי קבלי, נערכת תפילה ונאמר קדיש. פתיחה זו בנויה כדלקמן: (1 ) הפיוט 'דודי ירד לגנו' מאת ר' חיים הכהן. (2 )הפיוט 'ידיד נפש' , מאת אליעזר אזקרי (או אזכרי, או אזיכרי(ממקובלי צפת, מחבר 'ספר חרדים'. (3 )התפילה: 'ה' חננו, לך קוינו', שהיא תשבץ פסוקים מתהלים, מהנביאים ומשיר השירים. (4 )קדיש. הצבת הקדיש לאחר 'תיקון לאה' ובסוף הפתיחה קובעת את שני החלקים האלה כמסגרת ליטורגית. זה מתאשר גם על-ידי שיבוץ תפילות נוספות בתוך שתי החטיבות. המבנה של שתי החטיבות ושל שני הפיוטים בתוכן חושף את התפקיד של החטיבות ושל הפיוטים הללו: מבוא לאופי הקבלי-סמלי של שירת הבקשות, שירה העוסקת בגאולה ובנחמה. שני הפיוטים מקורם במסגרות ליטורגיות, וכמקובל בליטורגיה, הם מושרים בצורה מחזורית: מדי שבת. הקדיש האחרון חותם את הגבול בין הליטורגיה לשירת הבקשות.
בפועל, אין מקיימים את 'תיקון לאה' ואת הפתיחה במלואם. שרים 'אלוהינו ואלוהי אבותינו' , קוראים במסכת 'תמיד' ואומרים קדיש. מכאן לשני הפיוטים האלה, שמהם מושרים פסוקים אחדים בלבד, ואחר-כך מושרת ה'בקשה לשבת'. המעמד הליטורגי שנוצר בעקבות שילוב 'תיקון לאה' והתפילות המקדימות עוצב – לפחות בכתב – רק ב'רני ושמחי' ואחריו ב'שיר ידידות'. רק עתה מתחיל החלק המשתנה מדי שבת, הפותח בבקשה המתחלפת משבת לשבת ובסדרות פיוטים לשבתות השונות
. ה'בקשה' הינה בראש ובראשונה צורה פרוזודית, שיר-קודש מסוג הסליחות. יש בקשות ארוכות מאוד כתובות פרוזה פיוטית או מליצה חרוזה, כגון שתי הבקשות הגדולות מאת רב סעדיה גאון ו'כתר מלכות' מאת אבן גבירול. סוג אחר הוא הבקשה השקולה שנוצרה בספרד, שיר-קודש סטרופי ושווה חרוז, שהוא יצירה קטנה המתייחדת בכך שהשורה המסיימת זהה לפותחת. הבקשה המוקדמת ביותר הידועה בסוג זה היא 'אלוהי אל תדינני כמעלי' מאת יצחק אבן מר שאול, המקובלת במחזור הספרדי. הבקשה בצורתה החדשה 'היא אחד החידושים של הפייטנות הספרדית' הבקשות ב'שיר ידידות' עוסקות כולן בשבת, וצורתן אינה קבועה. הבקשה שהיתה פעם מרכזה של שירת הבקשות הפכה להיות גשר בין הפתיחה לאסתח'באר, שהוא הפותח למעשה את שירת הבקשות. בדרך-כלל, הבקשה מושרת בלחן של אחד הפיוטים מתוך אותה שבת. מהערות עורכי 'שיר ידידות' אנו למדים, כי הבקשה שימשה בידיהם לפתרון בעיות אמנותיות שונות, על-ידי שילובה בין הפיוטים.
עורכי 'שיר ידידות' ממליצים לפעמים לשיר בקשה מסוימת בין הפיוטים. יכולות להיות לכך סיבות שונות . האחת – רציפות רעיונית: הטקסט של הבקשה מתאים מאוד מבחינת תוכנו, ונראה לעורכים כי מקומו בין פיוטים אלה. יכולות להיות לכך גם סיבות מוסיקאליות-כלליות, כגון הצורך ברצף המלודי-מודלי, העשוי להיווצר באמצעות הלחן של הבקשה. שילוב בקשה בין הפיוטים גם עשוי לפתור בעיות גובה: צליל הפתיחה של פיוט כלשהו יכול להיות לעיתים גבוה מדי כתוצאה מצליל הסיום של הפיוט שקדם לו. במקרים אלה שיבצו העורכים בקשה מתאימה בין שני הפיוטים האלה. צליל הסיום של הבקשה הזאת מאפשר להתחיל את הפיוט הבא בגובה סביר.
סיכום בינים ד"ר ארווין קוטלר לשעבר, שר המשפטים של ממשלת קנדה
סיכום בינים ד"ר ארווין קוטלר
לשעבר, שר המשפטים של ממשלת קנדה
יחד
אני כותב שורות אלה בעצם יום ה-״יארצייט", הוא יום הזיכרון למותו של אבי, יום של זיכרונות וגם של הרהורים. אני זוכר כיצד אבי, שהיה יהודי אשכנזי יליד קובנו והתיישב במונטריאול בעודו ילד, ראה תמיד את עצמו כיהודי ספרדי. למעשה, זהות זו והצורך בזהות מוגדרת היטב, אשר בה ראה עצמו כצאצא של יהודי ספרד, מצאה את ביטויה באופן אשר בו הציג את עצמו בפני אריאלה, זו אשר עתידה להיות לרעייתי. היא ספרדייה, בהיותה בת למשפחה ספרדית. אני חושד כי עם הזמן הפנמתי את הרגישות הזו של היות ספרדי, רגישות שמצאה את ביטויה בחיפושיי האינטלקטואליים, התרבותיים, החברתיים והאקדמיים.
כמו כן, בל נשכח שביליתי את כל עונות האביב והקיץ של השנים 1975 ועד 1978 בנסיעות לארצות ערביות במסגרת עבודתי: סוריה, מצרים, לבנון, ירדן ולאחר מכן, הרשות הפלסטינאית במקביל לביקוריי בישראל. בשעה שידידים ועמיתים שאלו אותי לפשר הסכמתי להיות חלק ביוזמה זו, השבתי להם כי, כיהודי המעורב במאמצים להשגת השלום במזרח התיכון, אני רוצה להבין היטב את המדיניות של הערבים או, ליתר דיוק, את המדיניות של כל אחת מהארצות הערביות אשר בהן אני מבקר. כמו כן, רציתי להרחיב את הבנתי בנושא התרבות הערבית והייחודיות המאפיינת כל אחת מארצות אלה.
לא הייתי זקוק ליותר מזה על מנת שאמצא את עצמי מתחקה אחר תולדותיהן ומורשתן של הקהילות היהודיות שבארצות ערב ועורך מחקרים אודותיהן, במיוחד אודות הקהילות היהודיות של מצרים, סוריה ולבנון ובהמשך, גם באלה של מרוקו, לוב ועירק, היא ארץ מוצאם של אבות אבותיה של רעייתי. לאמיתו של דבר, זה קרה זמן קצר לאחר שנושא היהודים בארצות ערב הפך ל-״גלות שכוחה" או, למעשה, "גלות מאולצת", כאשר תנאי מחייתם וכאבם של הפליטים היהודיים יוצא מדינות ערב זקוקים היו למצוא את מקומם הראוי בעדות ובנרטיב של הצדק והשלום הבינלאומיים. זאת, משום שסיפור גלות זו נמחק כליל במהלך שישים השנים האחרונות. ברצוני לציין, שלא רק השבת הנרטיב האותנטי של הפליטים היהודיים מארצות ערב הניע אותי. שחזור תולדותיהם ומורשתם של היהודים הספרדיים בעזרת עובדות דחפו אותי להתגייס ולתעד את ביטוייהם על כל הגוונים והשוני שבהם.
בשום פנים ואופן לא המעיט אבי או התעלם מהחלק האשכנזי שבזהותו, נהפוך הוא. שורשיו האשכנזים, כמו גם אלה של אמו, של סבא וסבתא מצד אמי, אשר מוצאם בברית המועצות לשעבר, הולידו בי רגישות אשכנזית באשר למורשתי המזרח אירופאית בכל הקשור להיסטוריה, לתרבות, לספרות ולמוסיקה. אכן, בזכות החינוך הרב-עדתי שהוקנה לי דרך אישיותם של אבי ובני משפחתי, ותודות להדגשה על העושר שבגיוון במקום על הניגוד שבין אשכנז לבין ספרד, עלה בידי להעריך את עושרו של העם היהודי על כל רבדיו. התגייסותי, יחד עם בן דודי בן-שושן, הן למען יהדות ברית המועצות הן למען היהודים יוצאי ארצות ערב הינה דוגמה של שותפות בעבודה המשרתת מטרה משותפת.
עובדה זו מביאה אותי לסכם בעשרה נושאים את האתגרים ואת התקוות העומדים בהווה ובעתיד של היהדות הספרדית בקוויבק ולמעשה, בישראל ובעולם.
בראש ובראשונה, הבה נאמר שקיים קשר סמלי ואף סימביוטי בין קוויבק ויהודי קוויבק. כי באותה מידה שקוויבק אינו מתת כיתר המחוזות הנהנה מזהות, מתרבות וממערכת משפטית משלו וגם מחזון עצמי לגבי העתיד, הרי שאותו מצב שורר לגבי הקהילה היהודית שבקוויבק, אשר אנינה קהילה כיתד הקהילות, בשל קהילתה המיוחדת, על הגיוון האתני, הרב-תרבותי והרב-לשוני שבה. כמו כן, קיים בה ערב רב וייחודי, המשלב את המסורות והכישרונות האשכנזים והספרדיים בצפון אמריקה. יש בהיסטוריה זו ובמורשת זו של שונות ושל מעורבת בין ספרדים ואשכנזים, בערכים ובחזונות האלה, כדי לתרום תרומה יחידה במינה להתפתחות ולפיתוח של החיים היהודיים ושל מצבם בקוויבק ומעבר לו.
שנית, יש ליהודים הספרדיים במונטריאול, על כל גווניהם, תפקיד ברור לתיקון עיוות היסטורי: להזכיר את סבלם של יהודי ארצות ערב ולהעמידו במקום הראוי לו בסיפור תולדות הצדק והשלום הבינלאומיים, תוך כדי אזכור ושחזור ההיסטוריה והמורשת של הקהילות היהודיות בנות אלפי השנים במרוקו, בעירק ובמצרים.
שלישית, יהודי ספרד בדרך כלל, ובמיוחד אלא אשר מורשתם בארץ מרוקו, יכולים להעלות על נם ערב רב ולא יאמן של תרבויות בעלות ערך עולמי. אחדות מהן ימצאו ביטוי במהלך חגיגות החמישים של יהודי ספרד, בין היתר עם אנריקו מסיאס, אותו זמר אנדלוסי המגלם בעצמו את השלום, שלום מעוגן באהבה כלפי שורשיו היהודיים, אשר לגבי דידו הקהילה הספרדית של קוויבק הינה חלק בלתי נפרד משורשיו. לבדו וכשלעצמו, מגלם אנריקו מסיאם רגישות תרבותית וביטוי פיוטי עשירים ביותר.
רביעית, מן הדין כי הרכיבים הספרדיים והאשכנזיים של הקהילה היהודית במונטריאול יספגו באופן הדדי את מורשתם ההיסטורית, התרבותית והאמנותית האופיינית להם לחוד וביחד. באותה המידה שתיאטרון היידיש של דורה וסרמן העלה על הבמה את מחזותיו של מישל טרמבלי ביידיש, יכולים האמנים הספרדים והאשכנזים להופיע בתוכניות אמנותיות משותפות.
חמישית, בתקופה אשר בה קיים בצפון אמריקה ניכור מדאיג ממדינת ישראל ומן העם היהודי בקרב הצעירים, בבד בבד עם ריבוי אוכלוסין הולך ומתמעט, עם שחיקת זהות ואף התבוללות, הרי שהקבוצה הדמוגרפית של היהודים הספרדיים מבטאה את עצמה בזהות יהודית חזקה, בתרבות של משפחות מאוחדות ומרובות ילדים, וגם בקרב יהודי אשכנז יש בכך כדי להוות נקודה חיובית לזהות היהודית, לעגינה ולהשתייכות לערכים היהודיים.
שישית, מן הראוי שהקהילה הספרדית תיזום סדרת פעילויות יחד עם בני הקהילה האשכנזית, כי בסופו של דבר אין אנו אלא עם אחד בעל היסטוריה וגורל משותפים, זאת כדי להבטיח כי כל ספרדי צעיר אשר גילו בין 17 ל־25 שנה יתנסה ב-״טקס המעבר" הישראלי, חוויה שאפשר לממשה באמצעות תוכניות כגון"Birth Right".
שביעית, החינוך היהודי, המהווה את הציר המרכזי ואת הדבק לחיזוקה של זהותנו היהודית ושל עתידנו כיהודים, זקוק לעיגון באותה מורשת ובאותו גורל משותפים, במנהגינו ובקוד האתי שלנו, בערכים ובחזון היהודיים בני אלפי שנים המבקשים צדק, אשר -כדברי חז״ל- הם שווי ערך לכל המצוות האחרות המשולבות. התנ״ך מממשיך לשמש כאבן שואבת בחזונם של הנביאים, אשר העלו על נס את היושר המוסרי, את השלום האוניברסלי ואת הצדק, כי"באין חזון יפרע עם" (משלי כ״ט, 18).
שמינית, אנו עדים לאנטישמיות חדשה, הולכת וגוברת, מתוחכמת, גלובלית והרסנית, הטומנת בחובה סכנת מוות והמזכירה את אווירת שנות השלושים, ללא הקבלה וללא תקדים מאז תום מלחמת העולם השנייה. השתיקה איננה אופציה. הגיע הזמן עבורנו, היהודים, לא רק להזעיק אלא לפעול. לפעול, משום שלמדנו על בשרנו כי אף אם האנטישמיות מתחילה ביהודים, אין היא נעצרת כאן. האנטישמיות פוגעת ומחבלת בכל ערכי התרבות האנושית.
תשיעית, על הנשים היהודיות לצרף את כוחותיהן לאלה של נשות קוויבק במאבק לייצוג משופר בפרלמנט, נגד האלימות הרווחת נגד הנשים, למען שוויון חברתי ונגד כל העיוותים האחרים. לנשים תפקיד ראשון במעלה, כפי שהודגש בסימפוזיון רומא האחרון בנושא האלימות נגד נשים: "כבד את הנשים, כבד את העולם", כאשר העיקרון הוא שזכויות הנשים הן זכויות האדם, ואין זכויות אדם ללא זכויותיהן של הנשים.
ואחרון-אחרון, המבחן של חברה צודקת מעריך את האופן, אשר בו חברה מתייחסת לחבריה החלשים והפגיעים ביותר: זקנים, חולים, חסרי כול, נשים ומהגרים. על היהודים, ספרדים כאשכנזים, לאחד את מאמציהם במאבק משותף לטובת אנשים אלה.
אסיים במילותיו המעודדות של הרמב״ם, אשר הטעים כי עלינו לראות את העולם כשהוא מחולק בין הטוב לבין הרע ומשום כך, כל מצווה מצדו של פלוני או אלמוני מטה את המאזניים לטובת הטוב ובכך יוצר אימפקט המשנה את העולה. ברוח זו של הרמב״ם כל אחד מאתנו מסוגל להוות את ההבדל.
יעל לזמי – פתגם בהתייחסות מגדרית-ברית מספר 34
יעל לזמי
פתגם בהתייחסות מגדרית
פתגמים, כמו טקסטים עתיקים אחרים מדרשים, אגדות, חידות ובדיחות, משקפים את כלל סדרי החברה. במיוחד אם חברה זו ספוגה בערכים היררכיים פטריארכאליים. ההנחה שמלווה היא שמערכת הביטוי הפולקלורי נוצרת בנסיבות אוראליות, היא תהליך חי ומשתנה. היא יוצרת מערכת אמביוולנטית בינה לבין הסביבה החברתית תרבותית בה היא קיימת. פתגמים גם פותחים צוהר להבנת עולמם החברתי והערכי של אנשים ותרבויות. בהתייחסות המגדרית פתגם הוא חלק ממערכת קוגניטיבית המורכבת ממסורות, ערכים, תרבות וחברה. בפתגמים שלפניכם מצאתי כי פתגמים על נשים אימצו סטריאוטיפים צפויים של נשים בעלי תמאטיקה קונוונציונלית.
ישנם פתגמים בעלי דפוס רטורי המכילים את המילה "מרא" = אישה:
תרגום | פתגם |
האישה רעל [פצע/כאב] מתוק [עסיסי] וטעים | אֶלְמְרָא זְ'רְדִיד חֶלוּאָה ולדיד |
אישה הורסת אישה ממלאה | מְרָא תְחְ'ליִ וּמְרָא תְעַמָּר |
מה יעזור הבכור [חומר בערה נגד עין רעה] לאישה מנפיחה [פושטת רגל – שגורמת להפסדים – מרוששת]? | אַס יְקְצִ'י אֶל-בְּ-כֹור לְ-מְרָא חָאזְקָא? |
בפתגמים אחרים מופיעים כינויים נקביים כמו "היא", "את", "אותך", שאף הם רומזים לתפיסות סטריאוטיפיות: | |
תרגום | פתגם |
את מי שאשים תחת לגופי [אשתי] יקרה לי מאמא ואחותי. זאת שאשים תחתי טובה לי מאמא ואחותי. | לִי נְעְמֶלְהָא תֶחְתִי ח'יר לי מְאְימָּא וּח'תִי |
היא לא תינשא עד שאראה שיבה בשערותיי [שערותיי ילבינו] [ואשמע] לעג הנשים [והנשים תעלוזנה], | הִיָיא מָא תָא זוּוֶז חְתָא נְרָא שִׂיבָּה פִי-רָאס וּמְעַאיְרַאת נְסָה |
Les Zaouïas de Sefrou
Les Zaouïas de Sefrou
Image à la une : cette carte postale de 1913/1914 représente le marabout de Sidi Bousserghine, appelé ici Marabout du Fort Prioux (du nom du lieutenant Prioux tué en 1911). L’expéditeur de cette carte, écrite le 26 octobre 1914, commente ainsi la photo : « ceci représente une sorte d’église comme il y en a beaucoup chez nous. Là, les arabes et les marocains vont faire leurs dévotions. Tel que tu le vois c’est tout à fait sur le haut d’une montagne ».
L’article que je vous propose ici est extrait de « Historique de Sefrou », thème d’une conférence des « Amis de Fès », prononcée par S.E. Si Mbarek BEKKAÏ, pacha de Sefrou, le 30 avril 1950 à Riad Caïd Omar à Sefrou. ( Si Bekkaï, pacha de Sefrou depuis 1944, démissionne de son poste en 1953 lorsque que le Sultan Sidi Mohammed ben Youssef est « éloigné », à Madagascar, avec sa famille. Si Bekkaï sera en décembre 1955, premier ministre du premier gouvernement formé par S.M. Mohammed V, après l’indépendance).
Les Zaouias à Sefrou
Au Maroc, d’une façon générale, quelle est la cause de l’existence des confréries religieuses ? Le Coran, qui est une révélation de Dieu et qui constitue un pur chef d’œuvre au point de vue spirituel et temporel, est parfois trop subtil pour la compréhension d’une masse, surtout lorsque celle-ci est illettrée. Même entre les plus grands savants de l’islam, il y eut des divergences d’interprétations sur certaines phrases du Coran, divergences très petites certes, mais elles n’en existaient pas moins puisqu’il y a quatre sectes musulmanes. Nous les citons :
– Hanbalite
– Chaféite
– Hanafite
– MalékiteLe Maroc est entièrement Malékite. Si la constatation que nous venons de faire vaut pour les fins lettrés, elle vaut encore davantage pour le peuple ignorant. Il a donc fallu des initiateurs et des interprètes à une contrée bien imprégnée de l’Islamisme, mais souvent inapte à saisir toutes les nuances et à pratiquer parfaitement les cinq commandements de Dieu.
À Sefrou, il y a un assez bon nombre de sièges de Zaouïas, mais leur rôle original semble nettement en régression, tant et si bien, que dans leur majeure partie, elles ne vivent plus qu’en tant que Mçides, en enseignant purement et simplement le Coran. Je les cite :
1- Zaouïa de Sidi Lahssen ben Ahmed – surnommée Bouqabreïne, parce qu’enterré à Azaba ce saint fut exhumé secrètement par les Ahel Sefrou, pour être inhumé chez eux. Quand les gens d’Azaba apprirent la nouvelle, ils vérifièrent et s’étonnèrent de ce que le corps du Saint homme était toujours en place. C’est ainsi que la légende veut que Sidi Lahssen soit enterré à la fois à Azaba et à Sefrou.
2- Zaouïa de Sidi Mohamed ben Aïssa – Le chef de la Zaouïa est un descendant de Sidi Mohamed ben Aïssa de Meknès.
3- Zaouïa de Sidi El-Khatri – originaire des Angad.
4- Zaouïa de Sidi Mohamed ben Larbi – originaire de Medghra (Tafilalet)
5- Zaouïa de Sidi Abdelkader Jilali – cette zaouïa a été créée par le Caïd Mohamed ou Saïd Barbara, des Aït Youssi.
6- Zaouïa de Sidi El Ghazi – cette zaouïa sert de cimetière à des notables qui achètent des terrains pour enterrer leurs morts.
7- Zaouïa Tijania – Fondée en 1895 par le puissant Caïd Omar El-Youssi.
8- Zaouïa Kittania – zaouïa fondée par les Chorfas Adlounyne de Sefrou, il y a environ 20 ans. Ses adeptes sont les disciples de Si Abdelhaï El-Kettani.
9- Zaouîa des Kenadsa – originaire des Kenadsa de Colomb Béchar.
10- Zaouïa Sadqla – cette zaouïa dont les origines sont totalement ignorées se trouve à El-Kelaa.
11- Zaouïa de Moulay Ali Chérif – cette zaouïa porte le nom de l’ancêtre de la dynastie Alaouïte. Elle fut créée par le Sultan Moulay Abdellah, en vue d’héberger les savants et les notables venant du Tafilalet et appelés à séjourner à Sefrou.
12- et enfin le Marabout de Sidi Bousserghine – sans comparaison aucune avec Sidi Lahssen El-Youssi, qui fait encore autorité dans le monde des lettres arabes et de la philosophie musulmane, et qui fut célèbre à la cour du Sultan Moulay Ismaïl, Sidi Ali Bousserghine, dont les origines n’ apparaissent pas d’une façon très précise, est incontestablement le sanctuaire le plus visité de Sefrou.
Carte de 1920 environ intitulée Marabout Ali Bousserghin.
D’une hauteur voisine de 900 mètres environ, Sidi Ali Bousserghine, domine toute l’oasis qui est tapie à ses pieds. Dans ses alentours immédiats, il existe une source miraculeuse qui a la renommée de guérir la stérilité chez les femmes. Ce Marabout aux tuiles vertes, se situe dans un cadre unique. Il est certain qu’en plus de la foi qui anime les pèlerins qui s’y rendent, venant souvent d’assez loin, il faut ajouter l’attrait du panorama de la ville qui les attire. Sidi Ali Bousserghine est également le rendez-vous de peintres de talent. Il est l’objet d’assez fines toiles.
Ses descendants au nombre de 80, que l’on trouve tous à El-Kelaa, entretiennent et gèrent le sanctuaire de leur ancêtre avec soin. La municipalité vient de placer l’eau courante dans le Marabout et s’apprête à le doter de lumière. Un café-restaurant est prévu dans le voisinage du Marabout, mais sans en altérer la beauté ni en profaner la mémoire. Il y attirera, au contraire, plus de pèlerins qui y trouveront sur place toutes commodités qui les retiendront.
Le marabout qui domine la ville de Sefrou, aperçue à droite
Sidi Bousserghine il y a une dizaine d’années
ילדי המלאח-ר.פורשטיין ומ.רישל-חיי הילד היהודי בצפון אפריקה
פרק ב: חיי הילד היהודי בצפון אפריקה
- דימוגראפיה
הספר נכתב בשמת תשכ"ג – 1963
הרקע ההיסטורי, שתואר בפרק הקודם, מסביר מדוע יהדות צפון אפדיקה איננה מהווה יחידה אנתרופולוגית־תרבותית אחידה.
נתונים דמוגרפיים המתייחסים לאיזור מראים את חלוקת האוכלוסיה וכמה מקווים האופיניים הכלליים. אולם סיכומים סטאסיסטיים אלו לוקים בשני פגמים: א) המספרים אינם מדויקים, כיוון ששיטות המחקר אינן משוכללות כבמדינה מודרנית ומאורגנת היטב« ב) המספרים הם ארעיים בהכרח, בגלל תנודות האוכלוסיה, השכיחות כאן יותר מאשר במדינות אירופה. אין איפוא לראות במספרים הבאים, הלקוחים מתוך עבודותיו של שוראקי), אלא אומדנים בלבד.
ב-1951 נאמדה יהדות צפון־אפריקה ב־490,000 נפש, שהתחלקו כלהלן: תוניסיה — 70,000 יהודים בעלי אזרחות טוניסאית
30,000 יהודים שקבלו אזרחות צרפתית ויהודים בעלי אזרחות זרה.
אלג׳יריה — 140,000
מארוקו — 250,000
ב־1937 היוו יהודי צפון־אפריקה 2,2% מהיהדות העולמית. כיום, לאחר השמדת 6 מליונים של יהודים על ידי הנאצים, מגיע אחוז זה ל־4,35. אפריקה הצפונית תופסת בלוח האוכלוסיה היהודית את המקום החמישי אחדי ארצות־הברית, ברית־המועצות, ישראל ואנגליה.
אולם היהודים היוו באותו פרק זמן רק חלק קטן מתוך האוכלוסיה הכללית בצפון אפריקה: בתוניסיה 3.23% באלג׳יריה 1.75% ,׳ ובמארוקו 2.5%.
התמורות המדיניות, שהתחוללו לאחר מועד זה, ותהליכים שונים בקרב האוכלוסיה היהודית גרמו לתנודות רבות במספרים אלה במשך השנים האחרונות. בתוניסיה ובמארוקו היו גלים של הגירה פנימית מהכפר ומהעיירה הקטנה אל העיר הגדולה, בגלל תנאי הביטחון הטובים יותר בה; כן היתה תנועה של עלייה מוגברת לישראל ויש הגירה לארצות אירופה (בעיקר לצרפת) ולאמריקה הלטינית. אולם הירידה המספרית הניכרת שנגרמה על ידי עזיבת הארץ, כוסתה במידה מסוימת על ידי ריבוי טבעי גבוה, שהגיע עד כדי 2% לשנה. לפי אומדן זהיר, עדיין חיים באיזור זה כ־400,000 יהודים .
בגלל תנאים היסטוריים וכלכליים, נבדלות האוכלוסיות היהודיות בתוניסיה, באלג׳יריה ובמארוקו זו מזו עד כדי כך, שנצטרך לדון בכל קיבת וקיבוץ בנפרד.
א. תוניסיה .
משנת 1914 ועד 1945 (ומאז לא נשתנו פני הדברים) היה מספר הלידות גדול ממספר מקרי המוות פי שניים. ברי שגידול אוכלוסיה כזה יוצר בעיות בתהום הדיור והחינוך. ברם, שעוד תמותת התינוקות הוא גבוה מאוד, אף כי נמוך מזה שבאוכלוסיה המוסלמית.
הלוח שלהלן מראה את שעורי התמותה לכל 10,000 נפש בשנים מסוימות:
1945 | 1943 | 1940 | שנה |
224 | 259 | 194 | מוסלמים |
133 | 266 | 107 | יהודים |
105 | 158 | 82 | אירופים |
פירמידת הגילים שונה מזו שבחברה האירופית, אחוז הילדים הצעירים גבוה בהרבה מאשר באירופה, ולפיכך נודעת כאן חשיבות יתר לבעיות
גיל הילדות.
ב. א ל ג׳ י ר י ה
אחוז הילדים מתחת לגיל 15 שנה בקרב 117,000 יהודי אלג׳יריה (111,000 אזרחי צרפת ר6,000 אזרחים זרים) שנכללו במפקד של שגת 1941, הוא גבוה, מאד — 29.5. במחוז קונסטאנטין נאמד מספר הילדים הממוצע במשפחה ב־3.09 ובמחוזות אוראן ואלג׳יר נד2.70 ו־2.48. היהודים היו מפוזרים בכל הארץ אבל נטו להתרכז במקומות של יישוב אירופי גדול.
לפני פרוץ מלחמת אלג׳יריה ישבו למעלה ממחצית היהודים בשלוש הערים הגדולות: אלג׳יר (27,000), אוראן (30,000), וקונסטאנטין (14,000). הזעזועים במשך שנות המרידה הניעו רבים מתושבי הערים הקטנות והבינוניות לנטוש את בתיהם ולעבוד לבירת הארץ. אולם עדיין קיימות קהילות קטנות רבות, החיות בתנאי מצוקה רוחנית ותרבותית חמורה, באין דואג לצרכיהן. בכל זאת אין להניח, כי מספד היהודים — 130,000 נפש, כפי שנאמד לפני פרוץ המלחמה באלג׳יריה — השתנה בהרבה, המבנה הדימוגראפי הוא יציב באופן יחסי כתוצאה ממצבם המשפטי ומההשפעה הצרפתית הגדולה.
ג. מארוקו.
שיעור גידול האוכלוסיה היהודית הגיע כאן לנקודה גבוהה ביותר: 2.1% לשנה, בעוד שהממוצע העולמי עפ״י מספרים שמפרסם האו״ם הוא 1.1%—1. היהודים מתרכזים במספר קהילות גדולות שבערים הגדולות (קאזאבלנקה, מראכש, פאם, מכנאם) ובשורה של קהילות קטנות בערי השדה ובכפרים. בדומה לתוניסיה, מושכת גם פה העיר הגדולה את יושבי הכפרים, הבאים לבקש, בה גן-עדן דמיוני ואינם מוצאים בה אלא דלות מנוונת. ברובע היהודי שבקאזאבלנקה, הוא ה״מלאח״ (כך נקרא הגיטו היהודי במארוקו) גדלה האוכלוסיה בקצב מדהים, כפי שמעידים המספרים המתייחסים לשנים 1945—1949, המשקפים אמנם את המצב בעיר כולה ולא רק במלאח.
מספר היהודים | שנה | |
51,827 | 1945 | |
54,173 | 1946 | |
56,740 | 1947 | |
60,340 | 1948 | |
62,960 | 1949 |
כשליש מגידול זה אפשר לזקוף על חשבון ריבוי טבעי, והיתר מקורו בתנועת יושבי הכפרים העירה. מספרים אלה מקבלים את מלוא משמעותם, אם נזכור כי לקאזאבלנקה העיר מלאו 50 שנה בלבד. המלאח שלה אינו אלא הלק מה״מדינה״ הישנה, הוא הרובע הערבי. ליהודים לא הוקצב כל רובע והתישבותם במלאח של ימינו היא בת ארבעים שנה בלבד. נהירתן הבלתי־פוסקת של קבוצות הדשות למלאח מונעת היווצרות חברה יציבה. העלייה לישראל מבליטה ביתר שאת את חוסר היציבות החברתית. לא זו בלבד שיש זרימה בלתי־פוסקת של גלים חדשים, אלא גם חלק מן הבאים נמצא במצב של מעבר בלבד ואינו מספיק להבות שרשים במלאח.
לפי האומדן חיים עתה במארוקו המאוחדת (הכוללת את שלושת האיזורים שהיו קיימים עד להשגת עצמאותה בשנת 1956 : הצרפתי, הספרדי והבינלאומי, הוא טנג׳ר), כ־200,000 יהודים, כלומר כמעט אותו מספד שנמצא באיזור הצרפתי בלבד בשנת 1947. כל הירידה שנגרמה על ידי העלייה וההגירה כוסתה על ידי הריבוי הטבעי.
הריכוז היהודי הגדול ביותר במארוקו נמצא בקאזאבלנקה ועיבורה, שבהם חיים כ־30,000 יהודים; בכל אחת מהערים — פאם. מכנאס, רבאט ומחוזותיהן, מרוכזים כ־20,000 יהודים. באיזור הספרדי ובטנג׳ר יושבות עדיין כ־15,000 נפשן השאר מפוזרים על פני יתר ערי הארץ והכפרים שבהרי האטלאס. מספר הילדים הממוצע במשפחה מארוקאית הוא 4,95 ; פירמידת הגילים דומה לזו שבתוניסיה.
נתונים דימוגראפיים אלה מעמידים אותנו על שתי עובדות חשובות:
א) שיעור הגידול הגבוה של האוכלוסיה מעלה את בעיית גיל הילדות בראש כל הבעיות.
ב) הנהירה לערים הגדולות, על תנאי הקיום הקשים בהן, גוררת בעקבותיה חוסר שיווי־משקל פסיכולוגי אצל הפרט.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
לעתים אלה הם צירופי לוואי תואר, שבהם השם הפרטי הוא גרעין הצירוף: |רשע — כינוי גנאי המצטרף לשם פרטי: 1) פחאל ראיי די בלעם הרשע = כמו העצה של בלעם ־־־שע (ח׳ צ158). 2) פכהום מן יד המן הרשע ־ הציל אותם מידי המן הרשע (ח׳ צ122).
כאשר הצירוף מורכב מתארים אחדים, הוא נרשם על פי התואר הראשון של הצירוף: אדון – תואר כבוד או חלק ממנו הבא לפני שם פרטי: 1) זא לקבורה די אדוננו המלומד בנסים רבי חנניה הכהן ־ בא לקבר של אדוננו המלומד בנסים… (ש״ח 80). 2) אדוננו הרב הגדול רבינו האר״י ע״ה (ש״ח 108).
- כל הצירופים נרמזים שוב בסוף הערך של כל אחד ממרכיבי הצירוף. הצירופים הכבולים בסוגריים מרובעים [ ], והצירופים החופשיים בסוגריים צומדים { ]. רישום הצירופים החופשיים בדרך זו מאפשר הפניה מתאימה לדוגמה בערכים השונים. |אבל] abil (פ) 1 אדם השרוי באבל: פיהא… נחמה לאבלים l-lábilim = יש בה [בנטיעת העצים] נחמה לאבלים (ח׳ צ123). [סדר אבלים]. |דור: 1) פדאך אדור כאמל = באותו הדור כולו (כ״י 2836, דף 99א). 2) אדור דרשעים מא יזיס מנו כיר = דור הרשעים לא תבוא [=תצמח] ממנו טובה (כ״י 2836, דף 30א). [לחכמים דדור],צבור sebborl — קהל, עפי״ר קהל המתפללים: יצללי ערבית מעא צבור = יתפלל ערבית בציבור [מילולית: עם הציבור](ק״מ ג, יג). [טורח צבור, שלוחי צבור, שליח צבור, תענית צבור, תפילה בציבור] [לקופה דצבור). |גדול: (הספד גדול, כבוד גדול, כוח גדול, מוסר גדול, ממון גדול, נס גדול, סוד גדול, עשיר גדול, צער גדול, קהל גדול, שכר גדול. הארה גדולה, נעימות גידולות}. פירוש הדבר שהשם גדול נמצא רק בצירופים החופשיים האלה. כדי למצוא את הדוגמה המלאה יש לחפש בגרעין הצירוף.
הפועל: . מבנה הערך של הפועל: השורש הוא הערך של הפועל העברי, בין שהוא פועל הנוהג על פי דרכי התצורה העברית, בין שהוא פועל המשתלב במשפט על פי המבנה התחבירי הערבי, דהיינו בעזרת פועל העזר הערבי kan (ראה דקדוק, §§123-121). ליד הערך (השורש) מובאת צורת עבר נסתר של הבניין המתאים. הדוגמות כוללות את כל התבניות המצויות בפועל. הסדר הפנימי ברישום הדוגמות הוא עבר, עתיד, ציווי. סדר הגופים — גוף ראשון, שני, שלישי ביחיד זכר ונקבה, ברבים זכר ונקבה. כל אחד מהגופים עשוי לכלול צורות הפותחות בפועלי עזר, צורות שלילה וצורות עם כינויי מושא. הפעלים עצמם מובלטים באות שמנה: |ג־נ-ז — נגנז: בזזאף דלמצאחף נגנזו ־ הרבה ספרים נגנזו (ע׳ 79). |ב-ד-ד: באס יכוך מתבודד מעא די כלקו ־ [הבעש״ט נהג להסתתר בהרים] כדי שיתבודד עם בוראו(ש״צ א 2).
בפועל שנשתקע בערבית, דהיינו שורש עברי שסיגל לעצמו את דרכי התצורה הערבית (ראה דקדוק, §§119-108),יש כוכבית ליד הערך (השורש), בדומה לרישום השם. במקרים אלה אין דוגמה לכל אחת מצורות הנטייה, כי אלה הם למעשה צורנים ערביים, ולכן הסתפקתי בדוגמות אחדות המייצגות חלק מצורות הנטייה: |*ג-ז-ל — גזל: חראם בן אדם יגזל חתא שי חאזא קלילה = אסור שבן אדם יגזול אפילו דבר פעוט ערך (ח״ב, עמי 33). !*ב-ד-ק — בדק: 1) כל מא בדקתי דסכאכן = כל הסכינים שבדקת (ש״ח 89). 2) כא נדבחו לבהאיים ונבדקוהום= אנו שוחטים את הבהמות ובודקים אותן(ש״צ ג 25). 3) ידא זוולהא ובדקהא וחב ירדהא מא יבארכס עליהא ־ אם הסיר אותה [את המזוזה] ובדק אותה, ורוצה להחזיר אותה, לא יברך עליה (מ״ב ס, יב). 4) זררבו ובדקו וצאב… =־ הוא ניסה אותו [את האיש], ובדק אותו ומצא [שהוא נאמן](ק״מ מ, דף סב ע״א).
כאשר אותו שורש מופיע הן כפועל עברי והן כפועל משוקע, הוא מובא בשני ערכים: |ז־כ-י — זכה: יכון זוכה לטולאן לעמר = [המַשכים לביה׳׳כ] יזכה לאריכות ימים (מ״ב סו, יט ע״א). |*ז-כ-י — זכה: זכאת ZKAT חתא ראתו = זכתה לראות [מילולית: עד שראתה] אותו [את בנה](ש״צ ב 1).
אורה של ירושלים-פרקים ממסכת חייו המופלאה של שר התורה והיראה מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
ובר לבב
סיפר אחד מעובדי מחלקת הכשרות בירושלים שנולד לו בן בשעה טובה, והיה צריך לבחור סנדק לנמול, והוא החליט לכבד בסנדקאות את הרב הגאון הרב יצחק קוליץ זצ״ל שהוא הרב הראשי האשכנזי שהיה בירושלים, ולא התעוררו לו ספיקות בכלל – האם רבנו יקפיד על כך וכדו', והאם בכדי למנוע אי נעימות וכן מתיחות ובושה מרבנו, כדאי לתת למשהו אחר ולא מהרבנות! לא התעוררו לו ספיקות כלל, כי רבנו לא היה משגר שהוא נעלב מזה שלא חולקים לו כבוד, כלל וכלל לא.
וכן זכה רבנו לכבוד חכמים ינחלו, שמרן הראש׳׳ל הגאון רבי עובדיה יוסף שליט״א כשהיה צריך עזרה בפתירת תיקים בעניני אישות, לא מצא אלא את רבנו, ושלח לו כמאה תיקים בענינים אלו, כגון: בעניני עגונות פסולי חיתון, וככל היוצא מפיו נעשה, מתוך סמיכה על פסיקותיו של רבנו, ללא עוררין. ורבים שהיו מתייעצים עם רבנו בענינים אלו, אחר שהיה הראש״ל מעיין בדברי רבנו, היה מורה להם שיעשו כאשר פסק להם הרב משאש ולא ישאלו רבנים אחרים.
וכ״כ עליו רבי מאיר אביטבול ראש מכון אוצרות המגרב בראש חוברת שהוציא לאור לקראת יום עיון במשנת רבנו שארגן במלאת יב׳ חודש לפטירת רבנו ״כנס זה הוא לכבודו של אדם גדול שברח מהפרסום והכבוד כבורח מן האש״. רבי חיים אמסלם שליט״א בהספד שנשא עליו בישיבת כסא רחמים, המליץ על רבנו את הגמ׳ במס׳ מגילה כח. שאלו תלמידיו את רבי זירא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני. שגם רבנו שום משרה לא השיג על ידי התנצחות.
מתוך נימוקי ועדת הפרס ע״ש הגר״י טולידאנו זצ׳׳ל.
על הספר תבואות שמ״ש חאו׳׳ח שזכה לפרס ע׳׳ש הגר״י טולידאנו זצ״ל. …לאחר עיון בספרים הוחלט פה אחד לתת את הפרס לכבוד הרב הגאון שלום משאש שליט״א, ראש אבות בתי דין והרב הראשי לירושלים ובעבר הרב הראשי וראב״ד קזבלנקא.
… בספרו זה מתגלה לנו המחבר במלוא קומתו כגדול בתורה ובפסיקה בחריפות רבה ובבקיאות יסודית ומעמיקה, הדן בכל בעיא ומקיפה לכל רוחותיה לכל פרט מהענין הנדון, הוא מביא מקורות מראשונים ואחרונים, עושר רב של ידיעות ושל מקורות הוא מוסר לצבור התורני עדי הגיעו למסקנה ברורה ולפסק ההלכה, יופי מיוחד הוא יופי המליצה וענות החן הנסוכה על פני על שורה ושורה בספרו כדרכם של רבני המערב שהמחבר מגדולי גדוליהם. ענין מיוחד יש בהקדמה לספרו בו הוא מביע המחבר רגשותיו ובה הוא מגלה אוצר כ״י באמתחתו המחכים להדפסתם.
מתוך הסכמת הראשון לציון על ספרו, ומתוך שאר מכתבי רבני המערב נוכחנו לדעת כי המחבר תפס עמדה נכבדה מאד בארצות מרוקו, כי רבני הערים כפפו קומתם בפני גדולתו של המחבר דנן. לא פלא הדבר ששמו הוזכר המועמד המתאים ביותר לכהן כרבה של עיה״ק והמקדש, ושאר המועמדים הסירו את מועמדותם בהכירם בגדולת המחבר דבר שנדיר בימינו. ראוי הוא המחבר וראוי ספרו זה להוקרה ולהכרה בדמות פרס עירית תל־אביב ע״ש הרב טולידאנו זצ׳׳ל, ברכותינו להרב המחבר שיזכה לפרסם במהרה את שאר חיבוריו בהלכה ובאגדה בין אלו שישנם בכתובים אצלו ובין אלו שעתיד לחבר.
על החתום, נציג הרבנים הראשיים לת״א-יפו ראש המועצה הדתית הרב פנחס שינמן שליט׳׳א
גם בשנת תשד״מ זכה הרב בפרס הרב מימון על ד׳ חלקי ספריו תבואות שמש.
מתוך נימוקי ועדת השופטים בירושלים על הספרים תבואות שמ״ש ארבעה חלקים, שזכה לפרס ע״ש הרב י.ל. הכהן מימון זצ״ל. … אחרי עיון ודיון מקיף מכמה וכמה הבטים ובחינות, הוחלט פה אחד להעניק את פרס לכבוד הגאון הרב שלום משאש שליט״א, הרב הראשי וראש אבות בתי הדין לירושלים בירת הנצח, על ארבעת חלקי ספרו תבואות שמ״ש.
… כבוד הרב הראשי לשונו עט סופר מהיר, וידיו רב לו בכתיבה, סגנונו ברור ובהיר, ומשפטי תשובותיו בנוים מעשה אומן, בשנת תשכ״ב הוציא לאור ספרו ״מזרח שמ״ש״ בשנת תשל׳׳ט נדפס חאו׳׳ח מספרו הגדול ״תבואות שמ״ש״ בשנת תש״מ יצא חלק יורה דעה ובשנת תשמ׳׳א חאה״ע, ועוד באותה שנה יצא לאור עולם גם חלק רביעי הוא חלק חשן המשפט. תשובותיו של הרב כאמור ערוכות ובנויות בטוב טעם ודעת, כל נושא מקיפו המחבר מכל עבריו, אינו מניח בו שום פנה וזוית שאינו נוגע בה ואינה באה על פתרונה המלא, המחבר מעלה במצודתו דברי מרבית גדולי הפוסקים שדנו או נגעו באותו נושא, מתפלפל בדבריהם, מדייק ומדקדק בהם לרוחב ולעומק, מקשה ומתרץ, חולק ומסכים… תשובותיו של הרב שלום בנויות ועשויות כפי שיטת חכמי ספרד הראשונים, שאינם פונים לדרך הפלפול, אינם יוצרים דין מכח קושיא והכרח תירוץ, אלא כל כולם מיוסדים ומאוששים על קרקע איתנה, על דברי הפוס׳ ראשונים ואחרונים. כל תשובותיו שבארבעה חלקי ״תבואות שמ״ש״ הם הלכה למעשה שנשאל הרב והשיב לשואליו… על שני חלקי ספרו כלומר אבן העזר וחושן משפט נוסף נופך חן וכמעט רוב המקרים הנדונים בשני החלקים הללו אינם בירורים מופשטים. וכו׳ אלא הם עניינים שנדונו בפני כבוד הרב בשבתו כאב בית הדין, אם בדרגא ראשונה והסכימו עמו חבריו וכו׳ ובמקרים שהוגש נגדו ערעור אושר ע״י ביה״ד לערעורים שם, לשבחו יאמר שהוא נוהג כבית הלל שעליהם אמרו חז״ל שענותנום היא שהם שונים גם דברי שכנגדם], ולא עוד אלא ששונים דברי ב״ש תחלה, וכך נהג כבוד הרב, מביא הוא דברי החולק תחלה ואח״כ מנתח את דבריו, פורט אותם לפרטים מגלה ומצביע על מקום אי הדיוק שבהם לדעתו, ומסיק את מסקנותיו.
… אין כבוד הרב משאש פותח תקופה בתורת חכמי המערב, תורת המערב, תורת חכמי המערב שרשים עמוקים לה במעבה הדורות, מהרי״ף והר״י מיגאש בסוף ימיו, הרי״ף והתשב׳׳ץ, ומאות רבות של גדולי עולם, ואנו תקווה שלא יהא הרב חותם תקופה, אלא תמשיך ותתפתח תורת חכמי המערב גם כאן בארץ ישראל, בעקבות הראשונים, ובאותו מסלול ודרך שהתוו הראשונים.
כבוד הרב הציב לו יד בפרק שירה, בכמה מספריו נדפסו כמה שירים פרי רוחו של הרב, הם בנויים במיטב החן והרגש, מלאי כמיהה וערגה לתשועת ה׳, וראויים הם להשתבץ כאבני יקר בתוך שורות נדבכי שירת ספרד אשר מעולם. אנו מברכים את כבוד הרב שכשם שזכה לזכותינו בספריו ״מזרח שמ״ש״ וארבעת חלקי כרכי תבואות שמ״ש, כן יזכה לזכותינו ביתר חמשת ספריו הנמצאים עדיין בבית גנזיו, והם ״בית שמ״ש״, ״אוצרות שמים״, ״וחם השמ״ש, ״שמ״ש ידע״, "שמ״ש ומגן״. לפיכך הוחלט פה אחד להמליץ לפני הנהלת יד הרב מימון להעניק השנה את הפרס על שם הגרי׳׳ל הכהן מימון זצ״ל, לכבוד הרב הראשי לירושלים הרב הגאון שלום משאש שליט״א.
וע״ז באנו על החתום היום ח׳ תמוז תשד״מ
הרב יוסף קאפח שמואל הכהן וינגרטן הרב שילה רפאל
חבר ביה״ד הגדול לערעורים חבר ביה״ד האיזורי ירושלים