יחס דבדו – אליהו מרציאנו –
משפחת עלוגא
משפחה נכבדה המוזכרת בשטרות יהודי דבדו ובן בתעודה היקרה מאת הרב אברהם מרציאנו ז״ל השד״ר מירושלים. 
אבי המשפחה הראשון הוא דוד המי לעלוגי (עלוגא) והוא בנו של הנגיד סבא רבא ר׳ דוד (אדם נפטר ב״מ והניח אשתו בהריון, והאשה ילדה בן, נהגו בדבדו וכן בקהילות רבות במערב לקרוא לרך הנולד ע״ש אביו).
האשל הגדול, מעוז ומגדול, אילן ששרשיו מרובין, ראש גולת אריאל, תם וישר, אבונא הראשון, הסבא הקדמון, חסידא קדישא, הרב משה מרציאנו זלה״ה הוליד: דוד.
גברא רבא, ראש על ארץ רבא, סבא רבא, בן איש חיל רב פעלים, גזבר נאמן, נגיד מיומן, הצדיק ר׳ דוד הנזכר הוליד: אלעזר (הנק׳ עוויזר), יעקב (הנק׳ עקו), בן (הנק׳ לשגר), אברהם (הנק׳ ביבי), דוד הנק׳ לעלוגי (עלוגא), וכן שני בנים שלא נודע שמם.
הזקן הכשר, מנא דכשר, גזע ישישים, מוכתר בנימוסין, איש גבור חיל, אבי התעודה, אילן ששרשיו מרובין, הצדיק ר׳ יוסף מרציאנו (נכד או בן הנכד של ר׳ דוד עלוגא הנד) הוליד: מרדכי.
המרוחם, איש תם וישר, בענייניו מאושר, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ מרדכי הנז׳ (המי ביבי) הוליד: יוסף, מכלוף, פריחא.
המנוח ועניו, מתהלך בתומו צדיק, מתפרנס מיגיע כפיו, טוב לה׳ וטוב לבריות, הזקן הכשר, ר׳ יוסף הנז׳ (המי צרינדי) הוליד: שלמה מנחם, מרדכי, יעקב, אברהם, דוד, עווישא, זמילא.
המנוח, תם וישר, משכים ומעריב, ירא אלהים וסר מרע, הזקן הכשר ר׳ שלמה מנחם הנז׳ הניח: שמעון, אליהו, מאחא, סתירא, נונא, פריחא, סעידא.
המרוחם, ירא אלהים וסר מרע, מתפרנס מיגיעת כפיו, בעל מדות טובות, הזקן הכשר ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד: יוסף, יהודה, מיכאל, נונא, מרימא, סתירא.
המרוחם, טהור לב, נקי ובר, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יעקב הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.
הנכבד, עושה צדקות, חי מיגיעת כפיו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ אברהם הנד הוליד: יוסף, יצחק, מרים.
הזקן הכשר, הולך תמים ופועל צדק, ירא את ה׳, הצדיק ר׳ דוד הנד הוליד: יוסף, יחייא.
הזקן הכשר, תם וישר, נקי ובר, גומל חסדים טובים, מדותיו מדות יוצרו, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ מכלוף (המי לכוכא) הוליד: מרדכי, יעקב, מאחא, פריחא, מרימא, סתירא, נונא.
איש צדיק, איש חברה קדישא בחברת הרוחצים, חבר בחברת רשב״י, מוהל, משמח אלהים ואנשים, טוב לה׳ וטוב לבריות, בעל צדקות, ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד: דוד, יוסף, יהודה, שלמה.
שלמה, יוסף, (שמעתי לאמור כי אביהם של שלמה ויוסף הנ״ל הוא אברהם).
הרב הצדיק, חכם לבב, חונן דלים, ביתו פתוח לרווחה, ירא אלהים וסר מרע ר׳ שלמה מרציאנו (המי די עלוגא) הוליד: אברהם, סתירא, סעידא, מאחא.
הזקן הכשר, מתהלך בתומו, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, איש חברה קדישא בקהילת לעיון, הצדיק ר׳ אברהם הנז׳ הוליד: שמעון, יוסף, נונא, סאעודא, עווישא. רחל, מרים, שושנה.
גברא רבא יקירא, זקן ונשוא פגים, גומל חסדים טובים, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף (אח ר׳ שלמה) הוליד: שלמה, אברהם, דוד הי״ד, יצחק הי״ד, רפאל, סאעודא, סתירא.
המרוחם, טהור לב, נקי ובר, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יעקב הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.
הנכבד, עושה צדקות, חי מיגיעת כפיו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ אברהם הנד הוליד: יוסף, יצחק, מרים.
הזקן הכשר, הולך תמים ופועל צדק, ירא את ה׳, הצדיק ר׳ דוד הנד הוליד: יוסף, יחייא.
הזקן הכשר, תם וישר, נקי ובר, גומל חסדים טובים, מדותיו מדות יוצרו, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ מכלוף (המי לכוכא) הוליד: מרדכי, יעקב, מאחא, פריחא, מרימא, סתירא, נונא.
איש צדיק, איש חברה קדישא בחברת הרוחצים, חבר בחברת רשב״י, מוהל, משמח אלהים ואנשים, טוב לה׳ וטוב לבריות, בעל צדקות, ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד: דוד, יוסף, יהודה, שלמה.
שלמה, יוסף, (שמעתי לאמור כי אביהם של שלמה ויוסף הנ״ל הוא אברהם).
הרב הצדיק, חכם לבב, חונן דלים, ביתו פתוח לרווחה, ירא אלהים וסר מרע ר׳ שלמה מרציאנו (המי די עלוגא) הוליד: אברהם, סתירא, סעידא, מאחא.
הזקן הכשר, מתהלך בתומו, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, איש חברה קדישא בקהילת לעיון, הצדיק ר׳ אברהם הנז׳ הוליד: שמעון, יוסף, נונא, סאעודא, עווישא. רחל, מרים, שושנה.
גברא רבא יקירא, זקן ונשוא פגים, גומל חסדים טובים, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף (אח ר׳ שלמה) הוליד: שלמה, אברהם, דוד הי״ד, יצחק הי״ד, רפאל, סאעודא, סתירא.
הזקן הכשר, טוב וישר, מבבד תורה ולומדיה, בעל נדבות, אוהב תורה ולומדיה ר׳ שלמה הנז׳ הוליד: רפאל, דוד, ישועה, משה, יוסף, אליהו, מרימא, חנאני, אסתר, זהארי.
הצדיק, תכו וישר, בבל ענייניו מאושר, בעל צדקות, בעל מדות טובות, הזקן הבשר ר׳ אברהם הנד הוליד: ר׳ יוסף, שמעון, אליהו, דוד, רפאל, משה, אהרן, אסתר, עווישא, מרים, לוויהא, נונא.
אבני קדש – תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
אבני קדש
תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
ספר זה יוצא לאור במצוות ובהשתדלות האיש המופלא יוסף! סעדיה מרציאנו הי״ו הקב״ה יתן לו הצלחה וברכה בבל מעשה ידיו בבריאות מעליא לאורך ימים ושנים טובות אבי״ר
מאת
אליהו רפאל בן לאדוני אבי הגאון הרב מאיר מרדכי מרציאנו הי״ו
ירושלים השלמה ת״ו
מבוא
מצוה גדולה קיים שאר בשרי החשוב והמעולה יוסף סעדיה מרציאנו הי״ו (בשיתוף יחידי סגולה מבני הקהילה) בראותו מצב בתי החיים של דבדו הולך ומדרדר פעל על מנת לעצור ההזנחה הנוראה.
פעולת ההצלה בללה: א) בניה מחדש של החומה מסביב לבתי החיים, ב) תיקון ושיפוץ המצבות ההרוסות, ג) סקר בללי של בתי החיים כולל רישום המצבות.
נקראתי ע״י בעל המצוה להגיע לדברו בכדי א) להשגיח על מהלך העבודות באתר, ב) לתת תשובה לשאלות בענייני דת שיתעוררו במהלך עבודות השיפוץ (החומה ההולכת ונבנית לא תפגע בקברים, סגירת קברים פתוחים ל״ע, רישום מחדש של נוסח המצבות).
מן שמיא קא זכו לי להיות שותף למצוה חשובה זו. נסעתי לדבדו והשגחתי על הנעשה בבתי העלמין, קרוב לששה חדשים צמוד הייתי לביצוע התכנית שכללה גם שיפוץ בית כנסת הכהנים העתיק של דבדו הנקרא בית כנסת די אולאד צבאן, בית כנסת משפחת מרציאנו להרהאר, ובית כנסת משפחת מרציאנו בן עקו. שיפוץ בתי הכנסת בא ברגע הנכון, כי עוד זמן לא רב ושלושת בתי הכנסת האחרונים שעוד עמדו על תלם היו קורסים כפי שקרה לשאר בתי הכנסת.
באשר לבית עלמין העתיק ישנם מצבות קדומות מהתקופה הראשונה של יסוד הקהילה אשר דוגמתן קיימות בקהילות עתיקות כמו טיטוואן וכדומה והם מאבני מחצב, חצובות בהר הסמוך כפי שנהגו לעשות יהודי דבדו זה מאות בשנים, טבעיות ומונחות על הקבר וכאילו כאן נוצרו, ישנם מצבות מעובדות עם צורה של גוף אדם או ראש אדם בלבד ועוד סימנים נוספים ודוגמתן מצויות בבתי עלמין של טיטוואן, קסר אל קביר, סאלי, ראבאט ועוד, ובבית עלמין החדש ישנם גם מצבות מאבן שיש או עשויות מחול ומלט. בדורות הראשונים לא נהגו לכתוב מאומה על המצבה, ומנהג זה נמשך עד לראשית המאה העשרים — ובכל זאת פה ושם מצאנו רשום על מצבות בודדות שם פרטי של הנפטר, שם משפחתו ושנת פטירה, שבחי הנפטר מופיעות על המצבות מהמאה העשרים, וכן ידיעות נוספות המלמדות כי בשנה מסויימת נפטרו מספר רב של אנשים ממחלה מדבקת ב״מ. צפיפות הנקברים מורגשת בכל פינה ושעל בבית העלמין העתיק וכן בבית עלמין החדש, בל נשכח שהיתה תמותה גדולה של ילדים קטנים ב״מ ממחלות מדבקות ויש להניח, משום כך, שמספר גדול ורב של קברים שקעו באדמה ונראה שכל שטח בית עלמין העתיק גדוש קברים ומספר הבלתי נראים גבוה פי כמה מהקברים הנראים. נראה שבית עלמין העתיק מכיל למעלה מאלפיים קברים, אולי שלושת אלפים, אם לא למעלה מזה (לפי ההשערה גם בית עלמין החדש מכיל קרוב לאלף או אלף וחמש מאות קברים, מספר זה כולל גם קברי הילדים הקטנים ב״מ).
ההודאה לאל יתברך שזיכה אותנו במצוה יקרה זו, והסימן לכך ראינו בעובדה שאין אדם מאלה שעסקו בבניה ושיפוצים שנפגע תוך בדי מלאכתו או כתוצאה מכך. לי נאה ולי יאה להודות ולהלל לבורא עולם ששמרני בדרבים, תרתי משמע, בדרבים בהליכה מן הקודש אל החול ובחזרה, ובדרכים בתוך ארץ מרוקו, ברוך פודה ומציל, התהילה והתפארת לחי עולמים ב״ה וב״ש.
בתי העלמין
דורות רבים שאבו התרוממות רוח בימים בתקונם, עידוד ונחמה בתקופת משבר מזכרם הקדוש והזוהר של החסידים התמימים וישרי לב הטמונים בבתי עלמין בעיירה. גאוותם של בני הקהל היתה, בין השאר, על בעלי המופתים החסידים והצדיקים זיע״א שהובאו למנוחת עולמים בבתי העלמין.
שלושה בתי העלמין שימשו מקום קבורה לבני הקהילה לדורותיהם מיום הווסדה של הקהילה ועד יציאת אחרון בני הקהילה (מאיר מרציאנו די ישו וב״ב הם האחרונים לצאת מדברו ולעלות לארץ ישראל בקיץ תשנ״ה).
בית העלמין הראשון נמצא בקרבת הקדוש סידי יוסף, בין השכונות אלקצבא וקובויין, והיה בשימוש בין השנים 1680-1500 לערך; בית העלמין הנקרא״למערה לקדימא״ (בית עלמין הישן), או ״למערה תחתאנייא״ (בית עלמין התחתון) היה בשימוש בין השנים 1830-1680 לערך, השלישי נקרא ״למערה ג׳דידא״ (בית העלמין החדש) או ״למערה לפוקאנייא״ (בית העלמין העליון) היה בשימוש בין השנים 1980-1840 (שטח בית עלמין החדש מזכיר במדת מה בית העלמין שבהר הזתים בירושלים ת״ו).
מספר הכולל של מצבות בשני בתי עלמין הישן והחדש הוא קרוב לשלושת אלפים (בבית עלמין הישן נראה שיש מספר מצבות המתקרב לשלשת אלפים: הקברים, הלא נראים או שהמצבה שקעה או שלא הונחה כלל מלכתחילה, הוא גבוה יותר, אולי כפול ממספר הקברים הנראים לעין! ובבית עלמין החדש נראה שיש אלף קברים ומעלה, מספר הקברים השקועים באדמה גבוה הרבה ממספר הקברים הנראה לעין!) והיתכן שזה מספר הנפטרים מאז יום הווסדה של הקהילה? רבה של הקהילה בשנות תר״ע-תרפ״ה (1925-1910) הרב הדיין ר׳ שלמה הכהן צבאן ז״ל נתן תשובה לשאלה זו: … ויתחייב מזה שיש עוד בית עלמין ישנה אשר לא ידענו לה כי בית עלמין החדשה תחילתה בראש המאה השביעית (1840) והישנה יש בה קברות של המאה השישית (1840-1740) ומקצת מהמאה החמישית (1740-1640) נשארו מאות הקודמין עד המאה השלישית בהכרח יש
בית עלמין קדומה והיא נעלמת מאתנו והקול נשמע שהקברות שהם במקום הנקרא סירי יוסף שהמה יהודים (קונטרס יחס דובדו). מקום קבורה ראשון שהיה בשימוש הקהל הוא דבר מחוייב המציאות, מדוע? משום שבית עלמין הישן אין בשטחו מקום לקבורת נפטרים של תקופה המשתרעת משנת 1500 לערך (תקופת היווסדה של הקהילה) ועד לשנת 1840, קרוב לשלוש מאות וחמישים שנה!
(Un mi litant sioniste de première heure M Kagan-Samuel Daniel Lévy (1874-1971)
Rien n'est fait tant qu'il reste quelque chose à faire Samuel Daniel Lévy (1874-1971)
Dans ce recueil de témoignages, nous avons voulu permettre aux anciens de l'Alliance de témoigner de leurs expériences respectives. Nous nous sommes vite rendu compte que ces témoignages étaient tous empreints de nostalgie et d'admiration pour l'œuvre éducative de l'institution de l'Alliance. Les témoignages viennent d'originaires des grandes villes du Maroc tout comme Meknès, Mazagan, Marrakech, mais aussi des régions éloignées du bled marocain ainsi que de l'Irak et de l'Iran.
Un militant sioniste de première heure
La Fédération sioniste du Maroc est heureuse de voir rassemblée autour de son doyen militant de la première heure, notre cher S. D. Lévy, tant de précieuses sympathies et de sincères amitiés.
Ayant commencé son existence il y a 70 ans, le jour même où naquit le prestigieux guide du peuple juif, Haïm Weitzmann, notre grand ami Samuel Lévy peut être fier de l'œuvre accomplie en force auprès des masses juives du Maroc. Il fut un trésor de dévouement aidant ses frères qui souffrent. Doté d'une ingENIOsité intarissable dans sa lutte contre la misère physiologique et contre le fléau de l'ignorance, un vif sentiment de solidarité envers les multitudes juive dans leur aspiration au mieux-être matériel et moral, – voici quelques traits qui émaillent la biographie de notre ami, dont le parcours fut rempli de bonnes réalisations, de Maassim Tovim.
Mais ce qui le désigne tout particulièrement à notre fraternelle affection, ce qui fait l'originalité et donne la mesure de sa personnalité, c'est l'ampleur de sa vision en tant que juif, c'est la netteté de sa conception du judaïsme au Maroc comme l'une des tribus du vieil Israël, c'est son effort permanent et soutenu dans la lutte du Peuple Juif pour sa libération, pour une Géoula Shéléma.
Dans ce vaste domaine et sur ce plan d'importance, S. D. Lévy a consacré, pendant de longues années, le meilleur de lui-même, à l'œuvre juive par excellence, à l'œuvre primordiale du judaïsme renaissant, au Keren Kayometh Leisrael dont il fut le Commissaire Général pour le Maroc et qui réalise, avec le concours des juifs libres, c'est-à-dire des juifs aimant la liberté, l'implantation du juif sur la terre ferme, son enracinement dans le sol vivifiant de sa patrie historique, à l'œuvre grandiose de la délivrance, du peuple par la délivrance de la terre, Géoulat Ha'am 'Al Yédé Géoulat Haarets.
Le rêve de S. D. Lévy, notre rêve – qui, de nos jours et sous les regards d'observateurs émerveillés a pris forme et devient réalité – est d'activer le triomphe de la Révolution sioniste qui brisera les murs de tous les ghettos, des ghettos sordides et des ghettos dorés, qui rompra les chaînes combien de fois séculaires de l'esclavage, et qui rivent les enfants d'Israël à de nombreuses Egyptes et qui ligaturent les âmes et consciences des frères affranchis, – qui les libérera du joug de tous les Pharaons, Haman et Hitler empoissonnant, à chaque génération, notre histoire dans la galouth. Vous êtes fasciné et attiré par ce grand retour du peuple dispersé vers sa source vitale d'où jaillirent des champs féconds, des usines grouillantes, des bateaux sillonnant les mers, de jardins d'enfants, écoles, musées, universités et laboratoires, des villages prospères et des villes modernes, une vie nouvelle dans le Néguev ranimée par le labeur courageux de nos enfants, par cette Révolution qui s'accomplit à l'ombre de notre majestueuse Yérouchalaïm et qui assurera à notre peuple laborieux et pacifique, assoiffé de dignité et à l'avant- garde de la fraternité des peuples libres, l'accomplissement de son destin suivant les lois que lui aura inspiré son génie propre.
Le Sionisme, a dit Théodore Herzl, c'est le retour au judaïsme avant le retour au pays Juif. Ce retour qui implique une conquête difficile, la reconquête de soi- même. Vous l'avez réalisé, mon cher Lévy en nous libérant graduellement mais franchement de l’emprise d'une certaine idéologie qui, pendant trop longtemps, imprimait une allure assimilatrice à la grande et belle Alliance Israélite.
Remontant la pente de son évolution vous avez réussi, obéissant à une saine intuition juive, à ranimer l'esprit des grands animateurs de l'Alliance, Adolphe Crémieux et Charles Netter qui, sionistes avant la lettre, promurent l'idée-force de la solidarité juive universelle et plantèrent, il y a 75 ans, le drapeau du travail agricole en Erets-hraël.
Votre action inspirée par l'amour de Sion et par une fidélité dynamique à Israël n'a pas peu contribué à entraîner, sur le chemin de l'honneur, les éléments jeunes, ardents et généreux, la véritable élite de notre population.
Conscient de la grave responsabilité incombant au Judaïsme marocain (le dernier atteint par l'action corrosive de Hitler et de Vichy est le premier libéré par les arrières alliés, vous fîtes, accompagné de deux jeunes représentantes du Maroc, le voyage d'Amérique au Congrès juif mondial pour apporter l'indispensable contribution de notre communauté marocaine à l'œuvre de redressement et de réparation, de sauvetage et de libération des restes d'Israël.
Nous souhaitons de tout cœur, cher ami Lévy, vous voir célébrer le fruit de vos entreprises sous les yeux de vos nombreux amis et témoins de votre œuvre, sous le ciel limpide et sur le sol béni. Du grand pays aux petites frontières, aux destinées duquel – s'il existe une justice sur la terre – présidera comme chef de la République Hébraïque libre, notre grand Haïm Weitzmann.
Un prophete a Meknes-Des preuves irrefutables-Joseph Toledano
DES PREUVES IRREFUTABLES
Survenant après l'immense déconvenue de la conversion de Shabtaï Zvi, il fallait au nouveau prophète autoproclamé, privé de tout contact avec le reste du mouvement messianique dans le monde, apporter des preuves irréfutables pour espérer ranimer l'enthousiasme des croyants, surmonter l'amertume des déçus et lever les réserves des sceptiques. Et quelle plus grande preuve pouvait -il donner aux habitants d'une ville promue centre de Torah, que le miracle de sa soudaine érudition ? " Avant je ne n'étais même pas capable de comprendre le commentaire de la Bible de Rachi et maintenant je peux vous révéler des secrets supérieurs tels que vous n'en avez jamais entendus. " ! Autre argument, politique cette fois, non moins convaincant : " Si vous le voulez, j'irai dans les rues de la ville et je proclamerai publiquement que Shabtaï Zvi est le vrai Messie, et on ne me fera rien, et on ne vous fera rien non plus, ni à aucun enfant d'Israël " . Témérité d'autant plus incroyable – on se souvient des représailles dont avaient été victimes sous Moulay Rachid, les croyants trop bruyants dans le premier épisode – d'autant plus que Meknès était devenue la capitale d'un sultan aussi absolu que Moulay Ismaël ! Plus prosaïquement, il faisait appel au bon sens populaire illustré par le proverbe si souvent invoqué au mellah pour confondre les menteurs –" Suis le menteur jusqu'au pas de la porte de sa maison. " Il ne se cachait pas derrière un calendrier obscur, des échéances lointaines, annonçant la date exacte et très prochaine de la venue du Messie : la veille de Pessah 1675 après biour hametz, la consumation des derniers vestiges de pain levé dans tous les foyers du mellah ! S'il est tellement sûr de lui -même et que ce sera si facile à vérifier, c'est qu'il sait de quoi il parle, pouvait se dire le bon peuple ! L'espoir de la prochaine délivrance renaît et connaît de nouveaux sommets. De toutes les villes du Maroc, Fès, Salé, Séfrou, Elksar El Kébir, on dépêche dans la nouvelle capitale des émissaires pour approcher le prodige et sonder la vérité de son message – et tous leurs rapports sont unanimement favorables. De Tétouan, par exemple, rabbi Yaacob Aboab, écrit au rabbin de Venise, rabbi Shlomo Halévy :" J'ai encore d'autres bonnes nouvelles à vous annoncer, mais je ne veux pas en faire part avant de voir ce qui adviendra. En gros, le messager revenu de Meknès affirme qu'à la veille des prochaines fêtes de Pessah, le Messie se révélera – puisse l'Eternel faire qu'il en soit effectivement ainsi – et ce sera notre Seigneur et maître Shabtaï Zvi. Des Juifs sont partis le voir et il leur a révélé des secrets dont on n'a jamais entendu parler, et le plus réconfortant, qu'il n'y aura pas du tout les tourments de la Délivrance …
Les échos arrivent jusqu'en Algérie, comme en témoigne le rapport fait par un rabbin marocain, rabbi Abraham Benamram au Grand Rabbin d'Alger, rabbi Binyamin Duran, de sa visite à Meknès en février 1675, à deux mois seulement de la date prévue de la délivrance :
" Comme vous le savez, tous les jours nous parviennent des nouvelles de ce que dit ce jeune homme, de ses commentaires et les secrets qu'il révèle et je n'ai donc pas pu me retenir et j'ai décidé de le vérifier de mes propres yeux. J'ai pris avec moi le livre du Zohar et d'autres livres pour lui poser des questions sur des passages obscurs, décidé à rester avec lui jusqu'à Pessah. Et j'ai trouvé un jeune homme de bon aloi, pieux et modeste, présentant toutes les qualités… Je lui ai dit je suis venu te voir pour comprendre des secrets incompréhensibles dans le livre du Zohar. Il m'a répondu : " Vous me surprenez, car vous savez bien que je suis inculte, ne connaissant même pas les commentaires de Rachi, je ne sais que ce que (les voix) me disent. La première nuit, nous avons veillé en compagnie de deux rabbins d'El Ksar et il nous a entretenus de propos charmants et de secrets sur la fin des temps dans une langue châtiée, claire et pure. S'il avait eu trois ou quatre bouches, il en aurait parlé de toutes comme un fleuve en crue. Et il nous a dit des choses qu'on ne peut écrire qui ne peuvent être comprises que face à face, faisant des calculs avec les doigts desquels il découle que la date de la délivrance est bien cette année … Bref, je suis revenu heureux et satisfait, ayant constaté qu'il ne s'agit ni d'un imposteur ni d'un démon qu'à Dieu ne plaise, mais d'un jeune homme parfaitement lucide, ne parlant que de l'Eternel, jeûnant continuellement. Je lui ai demandé de me donner un signe ou un prodige et il m'a répondu : quel plus grand signe que celui que je savais à peine lire et que maintenant je parle des dix séfirot et des secrets de la kabbale ? Et je ne vous dis pas que la délivrance est pour un temps indéterminé, mais qu'il convient seulement d'attendre encore deux mois. Cela devrait suffire, vous ne pouvez demander plus. "
Autre témoignage qui ne pouvait " qu'ajouter à sa légende, une lettre envoyée par un Juif de Salé à son frère à Livourne :
" La radiation qui émane de son visage était telle que nul ne pouvait demeurer dans la même pièce que lui sans un rideau pour les séparer. Et toutes les journées, il les passait dans l'étude de la Torah et la découverte de secrets qui lui étaient révélés chaque jour. Un rabbin qui avait eu la vision du prophète Elie affirme que son visage ressemblait à celui du prophète et à tous ceux qui l'interrogent, il dit que la délivrance est proche, très proche …" Confiants dans ces signes annonciateurs, les Juifs de Meknès attendaient avec fébrilité le grand événement : " Et tous les Juifs du Maghreb, les grands comme les petits, ont fait une plus grande repentance que du temps de notre Seigneur Shabtaï Zvi. Ils ont préparé des vêtements somptueux, attendant l'heure de monter à Jérusalem. Et après la consumation par le feu des restes du pain levé, ils se sont réunis dans les maisons dans l'attente de l'arrivée imminente annoncée du Messie. Et il ne vint pas …
Immense fut la déception, mais la croyance était trop tenace pour s'évanouir définitivement. D'accusé, Yossef Abensour, se fit accusateur. C'était inévitable parce que vous n'avez pas assez cru, vous n'avez pas fait une téchouba, repentance, sincère et le Messie a été chagriné de ce manque de foi et d'avoir été traité d'imposteur. Mais ce n'est que partie remise. Il vous a pardonné et il viendra à la même date l'an prochain, en 1676. " Mais l'année suivante; Yossef Abesour mourait prématurément comme il l'avait lui -même prédit.
Cette fois c'était bien la fin de la plus grave crise messianique de l'histoire du peuple juif au cours de laquelle la communauté de Meknès avait été loin d'avoir été épargnée. Et pourtant elle semble à première vue n'avoir laissé aucune séquelle n'ayant laissé aucune trace dans la mémoire collective – qui n'a même pas retenu le nom de Shabtaï Zvi; inconnu même de la plupart des lettrés. Déjà dès la disparition de Yossef Abensour; ses fidèles avaient annoncé qu'une voix du ciel, bat kol, avait mis en garde de ne pas calomnier sa mémoire.
Et effectivement, c'est par le silence et l'oubli que les rabbins marocains devaient réussir à surmonter ce traumatisme sans précédent. Plutôt que de se livrer à l'inquisition des derniers suspects de déviation messianique, comme cela se passera dans certaines communautés de l’empire turc et d'Europe, les rabbins marocains avaient rapidement enterré cet épisode sous une chape de silence. Ainsi on ne verra pas à Meknès de chasse aux sorcières contre les anciens tenants de la foi shabtaïste. Loin d'être rejeté pour avoir été tête pensante et le porte -parole de Yossef Abensour, rabbi Daniel Bahloul ne perdit rien de son prestige auprès de ses contemporains. A la génération suivante, ses trois fils, Shmouel, Elazar et Yossef revendiqueront fièrement son héritage et seront des rabbins reconnus et vénérés. Dans son recueil, écrit en 1712, reproduisant des paroles et sentences des plus illustres rabbins marocains et des émissaires d'Eretz Israël qu'il avait connus, Maréé enayim, rabbi Elazar Bahloul, incluait fièrement parmi eux son père, rabbi Daniel sans occulter son rôle d'éminent idéologue local de la foi shabtaïste. Il avait pris pour épouse une des filles de la plus grande autorité rabbinique de sa génération dans tout le Maroc, rabbi Yaacob Abensour dont la naissance à Meknès la même année que la mort de rabbi Elisha Achkénazi, lui fit écrire qu'un soleil naissait alors qu'un autre s'éclipsait…
Quant à la Kabale en partie responsable de la déviation messianique, loin d'être rejetée comme dans les communautés d'Europe Occidentale, elle continuera à faire partie intégrante de la formation des rabbins et lettrés marocains; mais en raison du danger de sa déviation qu'avait montré la crise messianique; son étude fut désormais réservée à une élite, ne pouvant commencer qu'à un âge avancé et après avoir appris et intégré les études classiques du Talmud.
Sortis de leur anonymat au cours de cette crise, les rabbins de Meknès commencèrent à être consultés dans la rédaction des taqanot de Fès. Ainsi par exemple dans la taqana de 1688 sur la question cardinale de la franchise de payement des impôts communautaires pour les rabbins et talmidé hakhamim qui consacrent l'essentiel de leur temps à l'étude des textes sacrées – quelle que soit leur niveau de revenus, fussent -ils réputés riches. En 1688, les rabbins de Salé, avaient été confrontés aux récriminations de contribuables qui s'étaient élevés contre cette dispense dont ils supportaient la charge, en arguant que ceux qui étudient le " font pour eux -mêmes ". Ils avaient alors sollicité l'avis des rabbins de Fès. Ces derniers s'étaient prononcé sans aucune réserve en faveur du maintien de cette coutume consacrée depuis des siècles, expliquant notamment que la franchise était un hommage à la Torah et non une mesure de compensation pour soulager la misère des talmidé hahkhmim. De plus, ajoutaient -ils, si un rabbin, en plus de ses études, consacre quelques heures à des affaires pour ne pas dépendre de la caisse publique, il n'en a que plus de mérite et il n'y a pas lieu de le " punir " en l'excluant de la dispense. Sollicités à leur tour, trois rabbins de Meknès y adjoignirent leur approbation et signature : rabbi Moshé Tolédano, rabbi Ephraïm Elbaz et rabbi Yossef Bahtit. Autre exemple, en 1693, les rabbins de Fès avaient demandé l'avis de leurs collègues de Meknès sur une délicate question d'héritage entre époux mariés selon la coutume des Mégourachim. Au moment de son agonie, l'époux avait fait don de ses biens à ses héritiers, mais son épouse s'y était opposée en disant que cette donation ne pouvait se faire sur sa propre part d'héritage. A l'heure où elle commençait à sortir de l'anonymat et être reconnue comme centre spirituel de Torah, la communauté de Meknès allait accéder également à la gloire temporelle avec la décision du nouveau souverain, Moulay Ismaël d'élever la ville au rang de capitale de son empire chérifien.
ספר הפתגמים של מוסא בן חיים-אלף פתגם ופתגם
מתוך ספר הפתגמים של מוסא בן חיים
الانش ما بتشبع من الذكر والارض ما بتشبع من المطر
אלאֻנסַא מא בתשבַע מן(אל) זכּר ו(א)לארצ׳ מא בתשבע מן(א)למטר.
הנקבה לא תשבע מהזכר והאדמה לא תשבע ממטר.
״שלושה לא שבעו שלושה: אוזן מדברים, ארץ ממטרים ואשה מזכרים״. (יהודה אלחריזי).
נתחיל עם האות ذ, שאין אות דומה לה בשפה הערבית בכלל ובשאר השפות בפרט…
האות הזו שאגב מי שזוכר את מנהיג לוב לשעבר קאדאפי….אז זהו שלא מבטאים בדלת רגילה אלה ב האות ذ..זו אות " ז " המבוטאת,כאשר הלשון בין השיניים, הכותב כאן מר בן מוסא מתרגם אותה לאו "ז" עם סימן השדה, שהוא דגש חזק دّ – שַׁדַּה شَدَّة) = דגש חזק) זה מין שלוש הפוך על הגב מעל לאות המודגשת… ّ
המונח בתשבע מתורגם לעברית לא תשבע בלשון עתיד ולא בלשון הווה.
זה סוג הפתגמים אשר אינם מחמאימים בלשון המעטה עם האישה בתרבות הערבית, גם בעברית לא חסרים ביטויים כדוגמת המשפט הנ"ל….
בתעתיק מערבית לעברית ה"א" וה"אל" הם תמיד בסוגריים , הם אמנם קיימים, אך נבלעים בשפה המדוברת
״מי שאשתו מושלת עליו חייו אינם חיים״(ביצה ל״ב עמי ב).
״כל ההולך בעצת אשתו נופל בגינהום״(בבא מציעא נט, ע״א).
מאבק ״הפועל המזרחי״ במרוקו וסערת הרבנים (1953-1949)-ישי ארנון
מאבק ״הפועל המזרחי״ במרוקו וסערת הרבנים (1953-1949)
במרוקו היה המאבק בהנהלת עליית־הנוער סוער ביותר. הוא החל בשנת 1949, והונהג תחילה על־ידי אנשי ״הפועל המזרחי״ במקום. מטרותיהם ודרישותיהם היו דומות לאלה של תנועתם בארץ. הם דרשו בעיקר לאפשר להורי המועמדים לעלייה לבחור באמצעות השאלון שבכתב את הזרם החינוכי הרצוי להם בארץ. משלא נענו, הם הורו למרכזי תנועתם במרוקו שלא לשלוח קבוצות דתיות, אלא אם יסכימו נציגי עליית־הנוער לתנאיהם.
אנשי ״הפועל המזרחי״ והרבנים פגעו בתנועת ״דרור״ ושיבשו את התפתחות ״השומר הצעיר״ במרוקו בשל ניסיונותיהן של תנועות אלה לגייס נוער דתי לעלייה בקבוצותיהן במסגרת עליית־הנוער.
בראשית שנת 1952 עברה הנהגת המאבק לידי הרבנות במרוקו. רבנים אלה זכו למעמד משפטי חשוב, לסמכות רחבה שינקה את כוחה מהשלטון, ולהשפעה רחבה בציבור היהודי שם. הם פתחו במתקפה חריפה בעקבות תלונות רבות של הורים על חילון ילדיהם בארץ ובעקבות איומיהם כי יפנו לשלטונות המקומיים, אם הרבנים לא ינקטו צעדים דרסטיים נגד עליית־הנוער. העילה לפתיחת מתקפתם היתה סירובה של נציגות עליית־הנוער בקזבלנקה להעלות קבוצה דתית ולהבטיח לה קליטה דתית בארץ.
בראשית השנה הם הפיצו כרוזים ברחבי מרוקו ובהם אזהרה להורים, לבל יעלו את ילדיהם במסגרת עליית־הנוער עד אשר תובטח לנוער קליטה דתית. כרוזים אלה פורשו כ״חרם״ על עליית־הנוער. בחודש יוני הם התכנסו לכינוסם השנתי ברבט, ובכינוס נדונה גם פרשת עליית־הנוער. נציג השלטון המקומי שנכח בכינוס התבקש על־ידי הרבנים להתנות את הוצאת הדרכונים למועמדי עליית־הנוער בהסכמת הרבנים. השלטון המקומי נענה לבקשה, אך לאחר זמן קצר היא בוטלה בעקבות התערבותם של מנהיגים יהודים בעניין.
מאבק הרבנים ודרישתם הקיצונית לראות את הנוער ממרוקו כדתי ולקלטו במגזר הדתי בלבד החריפו את המשבר, והוא בא לידי ביטוי גם בשפל בעליית־הנוער ממרוקו. מנהיגי הפדרציה הציונית בקזבלנקה ניסו למצוא פשרה בין הצדדים. בדאגה עמוקה הם כתבו ארצה: ״זאת היא הפעם הראשונה שרואים את הרבנות נכנסת לאנדרלמוסיה כזאת באמונה כזאת וגוררת אחריה את הקהילות של כל הערים וזורעת מבוכה בכל המוחות״.
מאבק הרבנים ומאמצי מנהיגי הפדרציה לפשר בין הצדדים הועלו לדיון בוועד המנהל של עליית־הנוער ובהנהלת הסוכנות היהודית. קול ראה בתביעת הרבנים הקצנה דתית, שכן בראשית העלייה ההמונית הסכימו מנהיגי הציבור במרוקו לקליטת הנוער המרוקאי גם במוסדות ״מסורתיים״ ובמשקים לא־דתיים שיכבדו את המסורת. לטענתו, הגורמים להקצנה היו חוגים דתיים אנטי־ציוניים בארץ ובחו״ל וכן נציגי התנועה הציונית־הדתית, שביקרו במרוקו והשפיעו על הרבנים.
קול לא הכיר ברבני מרוקו במנהיגיו העיקריים של הציבור היהודי שם, ולכן סבר כי תביעותיהם אינן משקפות את רצונו האמיתי של אותו ציבור. לדבריו, המנהיגים האמיתיים הם פאול קלמרו מהנהגת הפדרציה הציונית בקזבלנקה ואחרים, והם אינם דתיים. עמדותיו של קול זכו לתמיכה בהנהלת הסוכנות היהודית ובוועד המנהל של עליית־הנוער, והיו שהגדירו את מעשי הרבנים ״פשע לאומי״ ו״מסירה״ ותבעו נקיטת צעדים נגדם. אולם היו גם חברים בהנהלת הסוכנות שדרשו מעליית־הנוער להיות נאמנה לרצון ההורים ולפעול במרץ למניעת קליטתו של נוער דתי ממרוקו במגזר הלא־דתי. אחד מהם היה נחום גולדמן. הוא הביע דאגה עמוקה לנוכח איומיהם של מנהיגים חשובים ביהדות ארצות־הברית לפגוע במגבית היהודית, אם לא יורחבו מוסדות הקליטה לנוער הדתי.
הערת המחבר ראה: ישיבת הוועדה לעליית צעירים, 1.10.1952 , גצ״ד, 48/1 תשי״ג; הוועד המנהל(לעיל הערה 5) ״איננו יכולים לרמות את ההורים ולומר שאנו עושים דבר שאיננו עושים, ושאנו שומרים על חינוך דתי לילדים של הורים דתיים״, דברי נחום גולדמן בישיבת הנהלת הסוכנות (לעיל הערה 10), ראה שם גם דברי שז״ר: הנהלת הסוכנות(לעיל הערה 5).
הלחץ הכללי הביא לתזוזה מסוימת. סכום כסף מהמגבית המאוחדת הוקצב להרחבת הקליטה במגזר הדתי. הנהלת עליית־הנוער הסכימה להקמת ועדת מיר במרוקו ולמינויו של סגן־מנהל דתי לנציגות עליית־הנוער שם. היא גם הסכימה להגדרה ברורה יותר של הנוער בארצות המוצא.
בראשית שנת 1953 הוציאו שלטונות מרוקו צו האוסר על קיום פעילות שאינה קשורה לפולחן הדתי בבתי־הכנסת. בחוגים הציוניים פירשו זאת כניסיון למנוע מהם פעילות ציונית, ובכללה פעילות של עליית־הנוער. היה זה ביטוי להחרפה נוספת בפרשה. במהלך אותה שנה גבר מאוד תסכולם של הדתיים על רקע המבוי הסתום: בפועל, לא הורחבו המוסדות הדתיים די הצורך, מינוי של סגן מנהל דתי לא יצא אל הפועל, ועדת מיון לא הוקמה, אל הזרמים המוגדרים התוסף הזרם ה״מסורתי״ למורת־רוחם של הדתיים, והשמועות מהארץ נמשכו. הדתיים האשימו את קול בהולכתם שולל."
האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-משה עמאר
המנהג בתאפילאלת
בתאפילאלת, עד למאה העשרים ועד בכלל, נהגו כך כשבטלו השידוכין: אם יוזם הביטול הוא צד החתן, אין הכלה מחזירה דבר מהמתנות ומהסבלונות שהביא לה, אלא מחזיקה בהם תמורת הוצאותיה למסיבת האירוסין שערכה למשפחה משני הצדדים. אם הכלה היא שחזרה בה, אזי מחזירה לו את כל הסבלונות והמתנות שהביא לה, אבל דברי אוכל וכסף שניתן לה במתנה אינה מחזירה. ואם הביטול מצד שניהם, מפשרים ביניהם ומחזירה לו חלק מהסבלונות.
ההורים שרצו לחייב בקנס את מי שיחזור בו מהשידוכין, היו מזמינים למסיבת השידוכין את רב העיר או תלמיד חכם, ובאמצע הסעודה מבקשים ממנו לחייב את הצדדים בקנס על־ידי קניין ושבועה. אבי הכלה או הרב עצמו בוחר לו מהמסובים שני אנשים להיות ערבים, אחד בעד החתן ואחד בעד הכלה. לאחר שהביעו את הסכמתם להיות ערבים, הרב מוזג שתי כוסות יין ומוסר להם ואומר:
בסימן טוב ובהצלחה, אתם נוטלים כוסות הללו בקניין שלם מעכשיו וכו' שאתה פלוני ערב המשודך, אם חוזר בו משידוך זה מעתה ומעכשיו חייב אתה ליתן להמשודכת סך כך וכך. ואתה פלוני ערב המשודכת, אם חזרה בה משידוך זה מעתה ומעכשיו חייב אתה ליתן להמשודך סך כך וכך. ואומרים
[הערבים] הן ושותים כוסותיהם…
הדברים לא הועלו על הכתב, אלא נשארו בבחינת דברים שבעל־פה. התחייבות זו נקראה בפי ההמון ״שבועה״. צורת ההתחייבות אינה עומדת בדרישות ההלכה, ולכן נדרש עיון באשר לתוקפה ההלכתי. אם הופרו השידוכים, בדרך־כלל לא נהגו לתבוע את הצד המפר לשלם, כי ראו בתביעה זו גנאי: נראה כאילו התובעים רוצים לאלץ את החתן לשאת את בתם על כורחו. אולם מי שבכל זאת תבעו, בית־הדין חייב את הצד המפר לשלם להם את הקנס. כנראה, תוקף החיוב היה מכוח המנהג.
המנהג במאזאגאן
במאזאגאן נהגו שאם חזר בו החתן, אין הכלה מחזירה כלום מהסבלונות ומהמתנות שהחתן הביא לה. בשנת תרע״ח (1918) אירע שם מעשה בחתן מהעיר פאס, ששידך שם נערה על דעת שהמגורים יהיו בפאס. הוא הביא לה מתנות כנהוג ואף הפריז בתשורות. הם לא עשו ביניהם שום תנאים, גם לא קנסות. אחר־כך חזר בו החתן וביקש שתחזיר לו את הסבלונות. הכלה סירבה וטענה כי לפי מנהג מקומה, כשהחתן חוזר בו, אין מחזירים לו את הסבלונות. הנושא הובא לפני הרבנים ר׳ רפאל אנקאווא זצ״ל מהעיר סאלי, ור׳ שלמה אבן דנאן מפאס.
ר׳ רפאל פסק שאם הכלה תוכיח שכך הוא מנהג עירה, אינה חייבת להחזיר לו מאומה. אף־על־פי שהחתן אינו מהמקום, חלים עליו מנהגי המקום, ומנהג עוקר הלכה. ומאחר שהיא מחזיקה במתנות שהביא לה, הרי היא יכולה לטעון: קים לי [מקובלת עלי דעתם] של אותם פוסקים הסוברים שמנהג אינו צריך להיות מיוסד עלפי ותיקין [ = חכמים וישרים]. מה גם שהבושה לכלה בהפרת שידוכין בימינו, רבה מן הבושה לכלה בתקופה קדומה:
לפי המנהג שנהגו בזמנינו שמיום השדוכין ואילך, דרך המשודך לילך מדי יום יום לבית הכלה בכל עת וזמן, ולדבר עמה באהבה ואחוה, ויוצאין שניהן יחד לטייל ברחובות ושווקים והטארטיאות, ומתייחדים הרבה פעמים. ואם כן לעת עתה דקא הדר ביה, מה מאוד גדלה חרפתה ובושתה עד גדר כמאוסה היא בעיני בחורי בני ישראל, ולא תשיג כלל מי שישאנה כפי מעלתה.
כלומר, לפי הנורמה המודרנית הזוג המשודך מבלה הרבה זמן יחד, וסביר להניח שקיימו יחסים. לכן ערכה של הכלה ירד בעיני בחורים אחרים, כי לא ירצו לקחת בעולתו של אחר. לדעתו, יש מקום לחייב את החתן החוזר בו בתשלומי בושת, גם אם לא היה בידה משל החתן כלום [=גם אם לא היו בידי הכלה המתנות שהביא לה החתן]. מדבריו ניכרת הבנתו את המציאות ואת הדרכים שיש לנקוט כדי לשמור על כבודן של בנות ישראל, ולדעתו, יש להכביד על הבחורים בנושא זה כדי שיקשה עליהם להפר את השידוכין.
לעומת זאת פסק ר׳ שלמה אבן דנאן לטובת החתן: על הכלה להחזיר לו את כל מה שהביא לה. החתן אינו בן המקום ולא חשב להשתקע בו, ולכן הדעת נותנת שעל־פי מנהג מקומו שלו הביא לה את הסבלונות, ולא חלים עליו מנהגי מקומה. מה גם שמנהג זה לא נקבע על־ידי ותיקין. הוא מטיל ספק, אם אכן הונהג מנהג כזה ״דמעולם לא שמענו שיש מנהג הזה בעיר אג׳דידא [ = מאזאגאן], גם לא בעיר אחרת״. יתרה מכך, לדעתו אין להכביד על הרוצה לפרק שידוכין, כי פרידה עכשיו עדיפה מפרידה אחרי הנישואין:
הלא טוב מאוד שאם לא ישרה בעיניו שיבטל הקשר מעת השידוך שאין כאן אישות כלל, משיכנוס ואח׳׳כ יגרש אם יוכל. ואם כתובתה מרובה שלא יוכל לגרשה, אזי לעולם לא יהיה להם קורת רוח ורבה המריבה ביניהם. הלא תראה כמה מנהגים ותקנות הנהיגו ותקנו רבני המערב ראשונים ואחרונים, ומעולם לא עלתה על דעתם לתקן תקנה זאת, אלא הניחו הדבר על דין תורה. כי בהבטל השידוך אפילו מצדו אם לא ישרה בעיניו, יטול את שלו וילך לו.
כלומר החירות לביטול הנישואין היא לטובת שני הצדדים, ובכלל זה הכלה. לדעתו, משום כך נמנעו חכמי המגרב מלתקן תקנות בנושא, אף שתיקנו תקנות בנושאים רבים ומגוונים. ולכאורה דבריו תמוהים: הרי מצאנו תקנות שתיקנו בענייני שידוכין, וציטטנו אותם לעיל בשם היעב״ץ, מגדולי חכמי פאס במאה הי״ח. וניתן לפרש את דבריו: שזה מנהג שהנהיגו, ולא תקנה שתיקנו, וההוכחה לכך היא שבספר התקנות אין תקנה בנושא הפרת השידוכין, וגם המנהג שהנהיגו, בימיו כבר לא היה קיים." מדבריו ניכרת הבנתו את המציאות וניתוחה של הנורמה החברתית הקיימת. כבר הזכרנו לעיל שכמנהג מאזאגאן נהגו בערי תאפילאלת, וכנראה מפאת ריחוק המקום לא שמע עליו רבי שלמה.
השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים – משה עמאר
לא כן הדבר אם הציבור מעדיף מישהו זר על פני אחד מבני המלך. ודאי שדעתו של הציבור אינה קובעת, מאחר שהמלוכה עוברת בירושה, והוא הדין לכל שררה. לדעתם, כך ניתן לפרש גם את לשון רש״י שה״מחלוקת״ שאותה הזכיר הייתה בין בני המלך, שכל אחד מהם רוצה למלוך, ולא שהציבור מערער על המועמד מכוח שררה ומציע מועמד זר שאינו מבני המלך. במקרה כזה גם רש״י יודה שערעור הציבור בטל, מאחר שהשררה היא ירושה. בית הדין הוסיף לטעון שדברי השולחן ערוך סותרים את חידושו של רבי חיים ברלין. הרמ״א כתב:
שליח צבור שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע״פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו.
הרי כאן נאמר במפורש שהשררה של שליח ציבור עוברת לבן, גם כשהציבור מתנגדים למינוי. והמקור לדברי הרמ״א הוא מתשובת הרשב׳׳א ח״א סימן שי, ומשמע שגם במקרה של מחלוקת, השררה תקפה.
אולם רבי חיים ברלין חש בקושי זה, והוא העמיד את דברי הרשב״א כך שהוא דן במצב שבו רוב הציבור רוצה בבן הממשיך, ומיעוטו מתנגד. במקרה כזה, הבן קודם מכוח השררה הנתמכת ברוב הציבור שבחר בו. הוא מסתמך על תיאור המקרה כפי שמופיע בשאלה, ולפיו מאה וחמישים אנשים מהציבור היו מסכימים שהבן יעזור לאביו, וכעשרה אנשים מתנגדים.
בית־הדין דחה פירוש זה בדברי הרשב״א, שאם כן ענייני השררה המוזכרים בדברי הרשב״א אינם לעניין: ״כלל גדול אמרו ז״ל בכל ענייני המנויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם״, כי אם הרוב חפץ בו, גם ללא דין ירושה הוא יזכה במשרה ואין המיעוט יכול לעכב:
והגע עצמך בקהל שלא יש להם שום שליח צבור, ורובם הביאו איש אחד שהם חפצים בו להיות שליח צבור, והמיעוט של הקהל, הביאו איש אחר שהם חפצים בו. ודאי דאזלינן בתר רובא והרוב יכופו המיעוט. וא״כ מאי אהני דין ירושה לאותו הבן שהביא הרשב״א, שבנו קודם מדין ירושה […] והלא בלא זה הדין כך הוא, כיון שהרוב חפצים בו ודאי דאזלינן בתר רובא.
בית הדין אף הוכיחו מדיוק בדברי רמ״א בשולחן ערוך, שגם הוא הבין כך את דברי הרשב״א, שהצדיק את מינוי הבן מדין שררה. לדעת בית הדין, מספרי התומכים והמתנגדים המוזכרים בשאלה הם רק תיאור המציאות, ולא נועדו להכריע במחלוקת. מספר התומכים והמתנגדים אינו חשוב במקרה הנדון מאחר שיש לבן זכות השררה.
צד החוק
בראשית המאה העשרים פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו. בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק, המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים – הרכבם, דרכי עבודתם וסמכותם. סמכות בתי הדין הרבניים הוגבלה לדיני אישות, ירושות והקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט, והועמד בראשו נשיא אשר שימש גם כרב ראשי ליהדות מרוקו. הנשיא הראשון היה רבי רפאל אנקאווא, שישב בראש ההרכב בפרשה שאנו דנים בה.
גם בנושאים הנזכרים החוק הגביל את סמכותם של בתי הדין הרבניים רק ליהודים שהם בעלי אזרחות מרוקנית, כלומר כאשר אחד הצדדים הוא בעל נתינות זרה, סמכות הדיון עוברת לבית המשפט האזרחי.
המערערים טענו לחוסר סמכות של בית הדין הרבני, מאחר שהנושא הנדון הוא ״חברה קדישא״ ואינו דיני אישות דרושות. ולגבי ה״חברות״ נאמר מפורשות בחוק, שסמכות השיפוט נתונה אך ורק לבתי המשפט האזרחיים. יתרה מכך, גם לו הייתה סמכות לבית הדין הרבני לדון בענייני החברה, הרי במקרה דנן, כשחלק מהחברים הם בעלי נתינות זרה, לפי החוק סמכות השיפוט נתונה רק לבית המשפט האזרחי. המערערים טענו לפסול את בית הדין בפאס משום קרבת משפחה בין הדיינים לבין כמה חברים בחברה. בית הדין בפאס דן בטענתם זו ולא התחשב בה, ומכאן שהקרבה המדוברת היא בדרגת קרבה נמוכה, שלפי ההלכה אינה פוסלת הדיין מלדון, ואילו לפי החוק זו קרבה הפוסלת את הדיינים לדון. אחרת אין מובן איך בית הדין בפאס התעלם מטענה זו. בערעורם טענו עוד כי מאחר שלפי החוק בית הדין בהרכבו היה פסול לדון, הרי גם מה שדנו אינו דין, ולכן הפסק אין לו תוקף והוא בטל.
ייתכן גם שטענת המערערים לפסול מכוח החוק את מה שדנו הדיינים נובעת מן ההבדל בין ההלכה לחוק כאשר מועלית טענה מקדמית לפסול דיין לדון מחמת קרבה. לפי ההלכה רשאי הדיין לדון בטענה מקדמית זו שתבדוק האם קרבתו לאחד הצדדים היא בדרגה הפוסלת אותו לדון, ואילו החוק פוסל את הדיין להשתתף בדיון הדן בקרבתו אם היא בדרגה הפוסלת. סימוכין לאפשרות זו נמצא בהצעה של בית הדין הגדול לעניין צורת הדיון הראויה להתמודד עם טענה זו בהתאם לחוק:
על ענין השני של פסול חכמי ורבני פאס, ברור הדבר שלא היה להם לדון פסלותם בעצמם, רק לשתף עמהם רבן דיליגי נבחר על פי חק ווזירי, והגם שדאהיר הנז' של 17 מי,1919 לא דיבר רק בפסלות אחד מחברי בית דין צדק לא בכולם, יכולים הם דברי הדאהיר להתקיים, והוא שהרבן דיליגי הנבחר ימלא בזה אחר זה מקום כל אחד ואחד מהשלשה דיינים, ואחר שישאו ויתנו הוא ושנים מהנשארים על ענין פסלות השלישי, יחזור חלילה. ובזה היה כל אחד מחברי בית דין צדק דן רק פסלות חביריו ולא פסלות עצמו.
הערת המחבר: לפי שעה אין יודעים לי פרטיו של חוק זה, ונראה שמוזכרות בו דרגות קִרבה הפוסלות את הדיינים לדון, הגם שלפי ההלכה קִרבה כזו אינה פוסלת הדיין מלדון.
כלומר יוזמן דיין מחוץ לעיר שיצטרף להרכב, ובית הדין יערוך סבב של שלושה דיונים. בכל דיון ידון בפסלותו של אחד הדיינים שבהרכב, ותתקבל החלטה לגביו. אותו דיין שדנין בו לא יהיה נוכח בשעת הדיון, ואת מקומו ימלא הדיין האורח. זו הפעם הראשונה שמצאתי שבית הדין הרבני במרוקו מתמודד בשאלות הסמכות ובשאלות כשרות הדיינים לפי החוק, והוא נזקק לדון ולפרש את החוקים. ואכן בתחילת הפסק מובא דיון נרחב בחוקים הרלוונטים לנושא ורק אחר כך מובא דיון מההיבט ההלכתי. כפי שבית הדין כותב: ״מלבד מה שנוגע בנדון זה לדין תורה, צריכים אנחנו להתבונן בשני עניינים נימוסיים, והם רשות לדון, ופסלות בית דין צדק פאס״.
סיפור יוסף עליו השלום-מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי
הערת המחבר : מבוסס על סורה 12 בקוראן, המוקדשת כולה לסיפור יוסף, כמובן עם פירושים ועם תוספות כדרכו של כסאאי. לשלל המחקרים על סיפור זה בקוראן ובספרות הבתר־קוראנית, ראו שוורצבאום, אגדות עם, עמי 122, הערה 19. דמותו של יוסף ושפעת עלילותיו(כגון ישיבתו בבור בחיק המלאך גבריאל, העלאתו מן הבור על ידי הישמעאלים, יוסף וזליח׳א ופגישתו עם אחיו) מצאו ביטוי נרחב גם באמנות הציור המוסלמית. ראו ברוש ומילשטיין, סיפורי התנ״ך, עמי 31, 73-48,38; מילשטיין, נמרוד ואחרים, עמי 132-126
החלו אחי יוסף צועדים, והוא צועד בעקבותיהם. ובעודם בורחים ממנו קרא להם: ״האם לא תשקוני? מותש אני מרוב צמא!״. אך הם לא השקוהו, [ויתרה מזו]: שמעון שבר את החמת ואמר: ״אמור לחלומותיך הכוזבים כי ישקו אותך״. אחר כך ניגש שמעון אליו וסטר לו בפניו. זלגו דמעותיו על לחייו ואמר להם: ״באיזו מהירות שכחתם את ההתחייבות לאביכם, אחיי!״. אך הם לא שמו את לבם אליו, אלא הלכו מעמו והותירוהו לבדו. וכאשר השיגם ליד הר נישא, אמרו: ״נהרוג את יוסף ליד ההר הזה״. אז אמר יהודה: ״אל תהרגוהו כי אם השליכוהו אל מחשכי הבור״(שם, 10). גררו את יוסף אל בור עמוק על אם הדרך, והבור היה צר ומימיו מלוחים. [היה זה הבור אשר] חפר בזמנו שם בן נוח, ועליו הכתובת: ״זהו בור העיצבונות״. אחר כך הפשיטוהו מכל בגדיו, חגרו למותניו חבל ושלשלוהו פנימה, וכאשר קרב אל אמצע הבור, שחררו את החבל מידיהם למען ייפול וימות. בא אליו גבריאל, לקחו בכנפיו – בטרם יגיע אל תחתית הבור – ואמר לו: ״אל תירא ואל תיחת, יוסף, כי אלוהים עמך״. פרש גבריאל על פני המים אבן גדולה שהייתה בתחתית הבור, הושיב את יוסף עליה והביא לו מאכל ומשקה מגן עדן. אכל [יוסף] ושתה, ו[גבריאל] הלביש לו כותונת מגן עדן.
אחר הדברים האלה לקחו אחי יוסף גדי, שחטוהו, אכלו את בשרו, הכתימו את כתונת יוסף בדמו והביאוה לאביהם יעקב. באו אליו בוכים. אמר: ״מה קרה לכם? ומדוע איני רואה את משוש נפשי עמכם?״. אמרו: ״אסון כבד פקד אותנו; ׳יצאנו לערוך מירוץ בינינו והשארנו את יוסף על כלינו, ואז אכלו הזאב, אבל אתה לא תאמין לנו, אף כי אמת בפינו׳״(שם, 17). ועוד אמרו: ״זוהי כותנתו, אבינו״. כאשר ראה יעקב את הכותונת, צעק צעקה גדולה ונפל אפיים ארצה מעולף. בהקיצו אמר: ״הוי יוסף, חלומך על אודותיך אמת היה, וזהירות, עליך לא הועילה במאומה״. אחר כך עלה על הר גבוה וקרא בקולו הרם ביותר: ״הוי חיות הטרף המזיקות וחיות הפרא הנעות ונדות! הנה יעקב איבד את ילדו, יוסף, ואסר על עצמו צחוק ושמחה; אוסר אני זאת גם עליכם; בל תשמחו!״. כן אמר [לבניו]: ״אין זאת כי לבכם השיאכם לעולל דבר מה, ואולם עליי לעמוד בעוז רוח, ואלוהים ישעי מפני הדברים אשר תתארו״(שם, 18). ועוד אמר להם: ״הביאו אליי את הזאב אשר אכל אותו״. אמרו: ״כן נעשה״. יצאו אל המדבר, צדו זאב זר, הביאוהו אליו ואמרו: ״הוא אכל אותו״. דובב אלוהים את הזאב והוא אמר: ״הוי נביא אלוהים, לא אכלתי את ילדך, שהרי בשר הנביאים אסור על חיות הפרא והטרף ועל העופות. זאב זר אני [בארץ זו], אשר איבדתי את ילדי ובאתי ממחוזות ארץ מצרים לבקשו. אז לקחוני ילדיך והטילו בי לנגד עיניך אשמת שווא, בדבר פשע שלא ביצעתי. בשם זה אשר דובב אותי לומר דברים אלה אני נשבע, כי אם תניח לי, אביא לך כל זאב בארצך, והם יישבעו לך בי לא אכלו את ילדך״. אז שחרר אותו יעקב.
שהה יוסף בבור שלושה ימים. ביום הרביעי באה שיירת מַאלִךּ בן דַעְר אלחֻ׳זַאעִי בדרכה לארץ מצרים. יצא מַאלִךּ לבקש מים באותו בור, וראה אור בוקע מהבור. שלשל את דליו ואז נתלה יוסף עליו. חש מַאלִךּ בכובדו, הביט באיש שהתלווה אליו ואמר: ״הפלא ופלא, הנה עלם!״(שם, 19). קרא למלווהו שיעזור לו, והוציאוהו שניהם מן הבור בריא ושלם. בעודם עוסקים בכך הגיעו ילדי יעקב ואמרו: ״עלם זה הוא עבדנו, אשר ברח מאתנו זה שלושה ימים, ועתה מצאתם אותו; אם רצונכם בו, נמכרנו לכם״. אמר לו מַאלִךּ [ליוסף]: ״האומנם עבד אתה?״. אמר: ״אכן כן״, וכוונתו בכך הייתה: עבד אלוהים. מכרוהו לו בשמונה עשר דרהמים, אשר התחלקו בהם ביניהם. וכאשר רצה יהודה לקבל את חלקו, בכה יוסף ואמר: ״הוי אחי, אל תיקח ממחירי דבר, שהרי עתיד אלוהים לשאול אותך על כך ביום הדין״. בכה יהודה, ולא לקח מאומה. אחר כך כתבו למַאלִךּ מסמך שבו נאמר כי שום צד לא יחזור בו מן העסקה. לקח מַאלִךּ את המסמך ומסרו ליוסף, והמסמך נותר אצלו עד שאחיו נכנסו אליו [בהגיעם למצרים מאוחר יותר], עתה אמרו לו [האחים למַאלִךּ]: ״זהו עבד גנב; כבול אותו אפוא למען לא יברח ממך״. כבל אותו והרכיבו על גמליו.
הלכו עד הגיעם למקום קבר רחל, אם יוסף, ויוסף לא התאפק, השליך עצמו על קברה והחל בוכה ומספר את אשר עשו אחיו. הרגיש מַאלִךּ בחסרונו, שב על עקביו לבקשו ומצאו מוטל על פני האדמה בוכה. סטר לו בפניו והוביל אותו לפניו בכוח, ובהגיעם אל השיירה הרכיב אותו על הגמל ונסעו עד שנכנסו למצרים. אז אמר מַאלִךּ ליוסף: ״הוי עלם, רד כאן, פשוט את כותנתך ורחץ בנהר הזה״. וכאשר רחץ והיטהר במים, האיר העולם מיפי מראהו, ומעיניו בקע אור הנבואה והאמת והתפשט עד חומות מצרים, עד כי מצרים כולה התמלאה אור. התפלאו תושביה על כך, יצאו אל מַאלִךּ ושאלוהו על דבר העבד אשר קנה.
12 – يوسف – יוסף – הרוב במכה
בשם אלוהים הרחמן והרחום 1 א.ל.ר.
الر تِلْكَ آيَاتُ الْكِتَابِ الْمُبِينِ 1
אלה אותותיו של הספר הברור
אותותיו ראה סורה 2 :39 – האותות המעידים על אלוהים וכוחו, כפי שהם משתקפים בפלאי הבריאה. כך מכונים גם פסוקי הקוראן, כיוון שנועדו לשמש אות לבני האדם כי עליהם להאמין באלוהים.
إِنَّا أَنزَلْنَاهُ قُرْآنًا عَرَبِيًّا لَّعَلَّكُمْ تَعْقِلُونَ 2
הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין
הערת המחבר :כקראן ערבי: הפרשנים גורסים כי כל ספרי הקודש, כלומר התורה, הברית החדשה והקוראן, מקורם בספר שמימי נצחי (בסורה 4:43 הוא מכונה ״אם הספרים״), ואולם הקוראן שונה משאר הספרים בכך שהוא ניתן בלשון ערבית למען יהא מובן לבני זמנו של מוחמר.
نَحْنُ نَقُصُّ عَلَيْكَ أَحْسَنَ الْقَصَصِ بِمَا أَوْحَيْنَا إِلَيْكَ هَـذَا الْقُرْآنَ وَإِن كُنتَ مِن قَبْلِهِ لَمِنَ الْغَافِلِينَ 3
3 בגלותנו לך את הקראן הזה, אנו מספרים לך את הנאה שבסיפורים; לפני כן לא נתתָ דעתך לכל זה.
בגלותנו לך: פנייה אל מוחמד.
הנאה שבסיפורים: המסורת מספרת שאלוהים גילה לנביא מוחמד את סיפור יוסף לאחר שהמאמינים בעיר מכה ביקשו מן הנביא לבדר אותם בסיפור מצודד את הלב שיהיה שונה מפרקי הקוראן שנגלו לפניו, ואשר הוגיעו אותם. מסורת אחרת גורסת שהיהודים ביקשו לבחון את בקיאותו של מוחמד בתולדות יעקב ובניו, ועל כן נגלתה לנביא הסורה על יוסף.
إِذْ قَالَ يُوسُفُ لِأَبِيهِ يَا أَبتِ إِنِّي رَأَيْتُ أَحَدَ عَشَرَ كَوْكَبًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ رَأَيْتُهُمْ لِي سَاجِدِينَ 4
4 יוסף אמר לאביו, אבא, ראיתי אחד־עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח; ראיתים, והנה הם משתחווים לי.
יוסף אמר לאביו: ר׳ בראשית לז 9 ואילך.
قَالَ يَا بُنَيَّ لاَ تَقْصُصْ رُؤْيَاكَ عَلَى إِخْوَتِكَ فَيَكِيدُواْ لَكَ كَيْدًا إِنَّ الشَّيْطَانَ لِلإِنسَانِ عَدُوٌّ مُّبِينٌ 5
5 אמר, בני, אל תספר את חלומך לאחיך פן יחרשו עליך רעה. הן השטן אויב מושבע הוא לאדם
وَكَذَلِكَ يَجْتَبِيكَ رَبُّكَ وَيُعَلِّمُكَ مِن تَأْوِيلِ الأَحَادِيثِ وَيُتِمُّ نِعْمَتَهُ عَلَيْكَ وَعَلَى آلِ يَعْقُوبَ كَمَا أَتَمَّهَا عَلَى أَبَوَيْكَ مِن قَبْلُ إِبْرَاهِيمَ وَإِسْحَقَ إِنَّ رَبَّكَ عَلِيمٌ حَكِيمٌ 6
כך יבחר בך ריבונך וילמדךָ: את פשר סיפורי (החלומות), ויטה לךָ ולבית יעקב את מלוא חסדו, כשם שלפָנים נטה אותו במלואו לאבותיךָ, לאברהם וליצחק. הן ריבונךָ יודע וחכם.
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור – הפונדאמנטאליזם
הפונדאמנטאליזם
אין חיבור זה מתיימר לנתח את המצב בהווה, שמטבע־הדברים הוא נזיל ומשתנה בלי הרף, אבל דוגמה אחת די בה להעיד על דרכי־המחשבה המסורתיות. האסלאמיזציה הנוכחית של המשטר המדיני באיראן, שאחת מתוצאותיה היתה ניתוק היחסים עם ישראל, מאשרת עד כמה האנטי־ציונות מושרשת בערכים המוסלמיים של הג׳האד והד׳ימה. האומה סובלת את היהדות כדת, אך היא מתנגדת לציונות, שהיא תנועת השיחרור הלאומי והטריטוריאלי של העם היהודי. הבחנה זו מתרצת את הסתירה שלמראית־עין בין האנטי־ציונות להשלמתם המוצהרת של יריבי הציונות עם היהדות, בנאום שנשא ב־16 באוגוסט 1979 מנה האיאתוללה ח׳ומייני במנין אויבי האסלאם את ישראל וארצות־הברית ואת כל אותן המדינות שאינן משתתפות ביום־הזדהות מיוחד עם הפלשתינאים. והוא הוסיף ואמר:
ראוי לממשלות העולם לדעת שאי־אפשר להביס את האסלאם. עתיד האסלאם לנצח בכל ארצות תבל וסוף האסלאם ותורת הקוראן להשתרר על העולם כולו.
לאור נסיון העבר מותר לנו להניח כי מלים אלו מצביעות על כוונה להפיץ את הג׳האד, וממילא את מעמד הד׳ימי, ברחבי העולם כולו. הנה כי כן רשאים אנו גם לראות בסיכסוך הלבנוני ובסיכסוך הישראלי־הערבי בבואה לפולמוסים רעיוניים העשויים להשפיע על כל באי־עולם, בפרט בזמן שבו הפונדאמנטאליזם המוסלמי מחדש ימיו כקדם. התפתחות זו של הזמן האחרון בשום־פנים איננה בגדר חידוש רעיוני מהפכני. מאז־ומתמיד הפונדאמנטאליזם המוסלמי הוא קו של קבע בהיסטוריה. פעמים הוא מיטשטש ופעמים מתבלט, אך לעולם הוא שב ומופיע בתקופות של מתח חברתי ומדיני, שבהן פשוטי־עם נמשכים אל מנהיגים דתיים המקרינים כאריזמה ומעוטרים הילה של קדושה.
הפונדאמנטאליזם המוסלמי של זמננו מבטא את חריפות המתחים והמבוכה בחברות דתיות־מסורתיות תחת לחץ המודרניות, את משבר־הערכים ואת הלחצים הנובעים מן המעבר וההסתגלות המחודשת. במשטרים סמכותיים, האוסרים על כל צורה של אופוזיציה מדינית, הדת משמשת אפיק וחיפוי לכוחות שונים ומנוגדים התובעים תמורות סוציו־מדיניות. במצרים של שנות ה־20 למאה הזאת ובאיראן של השנים האחרונות נזון הפונדאמנטאליזם, שביטא מורת־רוח בהמוני־העם, מלהט דתי שמרני; אך במקרה של איראן אף שילב את הטאקטיקה של המפלגה הקומוניסטית עם שאיפותיה של אינטליגנציה בת־המעמד־הבינוני שנתמערבה והיא נושאת נפשה לתיקונים.
להוציא את המניעים האלה, הפונדאמנטאליזם חותר להשיב את הקוראן ואת הסונה על מכונם כמקור־סמכות יחיד לשיפוט ולמימשל בארצות האסלאם. אולם השיבה לאורתודוקסיה חמורה מחייב תחילה לטהר את החברה המוסלמית מן החקיקה הזרה — כלומר, מכל החוקים השאולים מדאר אל־חרב. אכן, כל בעיות הנחשלות וכל הכשלונות המדיניים נזקפים לחובתן של השפעות־חוץ, שהביאו עונש־ממרום על ראש האומה שסטתה מדרך־הישר. דחייתו של המערב באה על צידוקה בתיאורו של דאר אל־חרב במונחים של גנאי ודופי כגון חמדנות, קולוניאליזם, אימפריאליזם, ציונות, אויב האנושות, בכור־שטן וכיו״ב.
באיראן הפיחו כוהני־הדת מהפכה נגד השאה הפרו־מערבי וליבו את הקנאות הדתית כאמצעי לתפיסת השלטון. דלותם ובערותם של ההמונים היו שמן על גלגליה של התקוממות, שאנשי־הדת ניצחו עליה והדריכוה. נחשול הפונדאמנטאליזם המוסלמי גרף את משטרם של בית־פהלוי, שמאז שנות ה־20 ניסו לחולל מודרניזציה באיראן. במצרים ניסה סאדאת לקנות את לבם של הפונדאמנטאליסטים כדי לחלוש על התנועה מבפנים, אולם הקו שנקט כלפי דאר אל־חרב (לרבות ישראל, לאחר הסכמי קמפ־דייויד), והחזון האמיץ של מדיניות מתקדמת, כוללת־כל, המשוחררת מכבלי הדת, זיכו אותו — בדומה לפהלוים ולמנהיגים התורכים הנאמנים לרעיונותיו של אתאתוּרךּ — בתואר ״אויב האסלאם״.
אולם הפונדאמנטאליזם מסמל לא רק את דחיית המערב וערכי המדע והטכנולוגיה שלו לפי שהוא מקיף גם את תקוותיהם וסבלותיהם של המוני המוסלמים. לכן מעלים אותו על נס כדרך לגאולתה של האומה, שהציביליזציה המערבית השחיתתה והחלישתה. לפי גירסה זו, עתידים עמי האסלאם להשיב להם את בכורתם האבודה אם אך יגשימו בזמננו־אנו אותם עקרונות מן המאה השביעית שעליהם התבססו כוחו ותפארתו של האסלאם בעבר — תפארת הקשורה בג׳האד, כמו גם בסיפוח שטחים, בשלל־מלחמה, בשוד תרבויות מנוצחות ובצבירת עתודות־ענק של כוח־אדם מאפריקה, המזרח התיכון, אירופה והודו. דחיית המערב ופסילתו, יחד עם געגועים אל עצמה המיוסדת על כיבוש, מסייעים להפוך את הפונדאמנטאליזם המוסלמי לכלי ומשענת לג׳האד.
אין דברים אלה באים למעט מערכם של שאר גורמים חברתיים, מדיניים וכלכליים. צרכי האנרגיה של העולם, הבאים לידי ביטוי בגשמי־נדבות של פטרודולרים, מעוררים הרגשת־התעלות המזכירה את ימי־השׂיא של הח׳ליפים הראשונים. ההמצאות של דאר אל־חרב שופעות ובאות אל רחבי חצי־האי הערבי. עמלם של מאות־מיליונים הופך להיות זהב שחור העומד לרשותם של שומרי־האמונה ונוטרי־מכורתו של הג׳האד. על העצמה הכלכלית הזאת, פרי השליטה על מקורות אנרגיה, מתוסף כוח פוליטי. בתוקף היפוך מוזר של ההיסטוריה, כל הלחצים, האיומים, הפקודות וה״ענשים״ המונחתים על מדינות אירופה הסוררות מזכירים את הלחצים הדיפלומאטיים שהפעילה אירופה על הממלכה העות׳מאנית במאה הי״ט. סכומי־עתק מוקצבים ל״אלה שצריך לקנות את לבותיהם״ (שכיום הם קרויים ״שדוּלות״): פוליטיקאים, עתונאים, אינטלקטואלים ואנשים פרטיים — העשויים להזכיר פקידים, מושלים ומנהיגים ד׳ימים שלפני אלף ושלוש־מאות שנה רדו מטעם הח׳ליפים בהמוני העמים הנכבשים תוך שהם עמלים להעשיר את כוחות הג׳האד שבמרוצת הדורות העתידים היו, על־ידי גלי הגירה, להפוך את התרבויות המזהירות ביותר מאוכלוסיות־רוב נדכאות לדתות נסבלות. כיום יגיע־כפיהם של מיליוני חרבים, הממוחזר לפטרודולרים, נעשה מכשיר אדיר לשליטה מדינית על אותו דאר אל־חרב עצמו.
להבנת דאר אלחרב ודאר אלאסלאם…להלן קישור לויקיפדיה…
יחס דת האסלאם לדתות האחרות – איסורים על הדימים
- איסורים על הדימים
אמר מאלך [בן אנס] – חכם הלכה, מייסד האסכולה המלאכּית 795 – כי תועבה היא למוסלמי ללמד את הכתב הערבי או כל דבר אחר לנוצרי. גדולה מזו, אל לו להכניס את ילדיו לבתי־ספר של לא־ערבים כדי שילמדו אל״ף־בי״ת של שפה לא־ערבית. […] כאשר ד׳ימי מתעטש, אין לומר לו ״ירחם עליך אלוהים״ אלא ״ינחך אלוהים בדרך־הישר ויתן לך לב משכּיל!״
אם זנה ד׳ימי עם אשה מוסלמית שנתרצתה לו, הרי הדעות חלוקות בשאלה אם בוטל בכך חוזה החסות או לא; כנגד זה, אם כפה עליה זנות, הרי ככל הידוע לי אין מחלוקת, וככל שהדברים אמורים באותו אדם, חוזהו תם. כך בוטל החוזה של רוב הד׳ימים שבמצרים, משום שהם מקללים את המוסלמים ובדרך זו או אחרת הם מדיחים את נשיהם לדבר־עבירה, בין לרצונן בין לאכסן. באשר ליתר, אללה יודע הכל. –אי המוסריות המינית של הד'ימים היא נושא חוזר ונשנה בספרות המוסלמית – אם סירב הד׳ימי לשלם את הג׳זיה, חוזהו מופר ומותר להחרים את כל אשר לו. אם קילל את הנביא, מות יומת. שאלה היא אם יכול הוא להינצל ממוות על־ידי שיתאסלם. אם גם יש שתי דעות בנושא זה, דומה כי כל־אימת שד׳ימי נדון למיתה בשל הפרת החוזה יכול הוא להינצל מעונש־מוות על־ידי שיתאסלם.
אם קנה עבד מוסלמי או קוראן, ייענש.
כשאלה הזאת שאלו את מַאלךּ באשר לספרים המכילים את התורה ואת האוונגליון: ״וכי מותר לדעתך למכור ספרים אלה ליהודים ולנוצרים?״ ״שימו לב״, השיב ואמר, ״ראשית, כלום יכול אדם לדעת לבטח שאמנם הכתובים האלה הם התורה והאוונגליון? בכל־זאת, איני סבור שעלינו למכרם, או לקבל תשלום בעדם״.
עולמא
אחרים גורסים כי הואיל והאסלאם מבטל את כל הדתות הקודמות אסור למכור ספרים אלה לאנשים המאמינים בעיקריהם ואינם מכירים בקוראן, שבא על מקומם, אפילו היו אלה התורה והאוונגליון לאמיתם; אך גם זאת אין לגרוס לפי שאין לדעת מה היה הכתוב המקורי, שהרי אללה עצמו אמר: ״שינו את התורה ואת האוונגליון״. (כרך 18, עמי 512-510)
כנסיות
על־פי המסורת, מספרים שהנביא הכריז כדברים האלה: ״אין לבנות כנסיות בארצות מוסלמיות, ואין לשפץ את אלו שחרבו״. ועוד חדית׳ מביאים בשמו: ״אין כנסיות בצל האסלאם״.
עומר אבן אל־ח׳טאב (ירצהו אללה!) פקד שכנסיה שלא היתה קיימת לפני עלות האסלאם תיהרס, והוא אסר על בניית כנסיות חדשות. הוא גם פקד שלא ייראה צלב מחוץ לכנסיה, שאם כן אפשר יהיה לשברו על ראש נושאו. עוּרוָה בן נג'ד פקד להרוס את כל הכנסיות בצנעא (תימן). זה משפטם של חכמי דת האסלאם.
עומר אִבּן עבּד אל־עזיז הרחיק לכת עוד יותר ופקד שלא להשאיר כנסיות ובתי־תפילה על מכונם בשום מקום, בין אם עתיקים הם ובין אם חדשים. דין הוא, אומר חסן אל־בצרי, להרוס את הכנסיות הישנות והחדשות בכל ארץ. עומר אבן עבד אל־עזיז גם הוציא צווים שאסרו על הנוצרים להרים קולותיהם בתפילתם בכנסיותיהם, שהרי אלה הקולות המאוסים ביותר על היושב־במרומים. זאת ועוד, הוא אסר עליהם לשפץ אותם חלקים של בתי־תפילתם שחרבו. באשר לענין הזה האחרון יש שתי דעות. אם הם טחים אותם בטיט מבחוץ, אומר אל־אִצטַח׳רי, יש למנוע אותם מכך, אבל אם הם טחים אותם בטיט רק מבפנים, החלק שבצד שלהם, הרי אפשר לסבול זאת. ואולם אללה הוא היודע הכל.
הערת המחבר: אל־חסן בן אבו אל־חסן אל־בצרי(728-642), מן האישים הבולטים במאה הראשונה לאסלאם, מהולל בחסידותו ובסגפנותו.
אבו סעיד אל־חסן בן אחמד אל־אִצטַח׳רי(940-898), משפטן שאפעי, תושב בגדאד ובעל אדאבּ אל־קדא ושאר ספרים במשפט המוסלמי.
מס־הגולגולת
נחלקים העולמא בדעותיהם בענין הג׳זיה. יש גורסים שזו נקבעת ומבוססת בהתאם לסכום שהעמיד עומר אבן אל־ח׳טאב, אין להוסיף ואין לגרוע: אולם אחרים גורסים כי המס יושת על־פי שיפוטו של האמאם, שהרי הוא המיטיב להקיש היקש משפטי; ולבסוף, יש דעה שלישית הגורסת שאם גם אין לגרוע מן השיעור שקבע האמאם עומר אבן אל־ח׳טאב, מותר להוסיף עליו. […] הג׳זיה שקבע עומר היתה ארבעים־ושמונה דרהם לעשירים, עשרים־וארבעה לבינוניים ושנים־עשר לעניים, אך מותר לאמאם להפעיל את שיפוטו באותו ענין(על־ידי שיגדיל את סכום הג׳זיה); ויתר על כן, בזמנים שבהם אנו חיים יהיה זה הוגן ביותר להטיל מס שנתי של אלף דינר על אי־אלה ד׳ימים שגם לא תקצר ידם לשלם סכום כזה, בהתחשב בעושר שהוציאו מן המוסלמים. יתר על כן, משעה שסוּפר לאִמאם על מעשי־המעל שעשו כדי לצבור הון
זה, חובה עליו לנשלם מיד. אם אין הוא משוכנע לגמרי בבוגדנותם, הרי עליו לשתף עצמו עמהם, וליטול מחצית רכושם, וזאת כמובן אם היה להם רכוש קודם כניסתם לכהונה ציבורית(וילאיה): אולם אם עניים ונצרכים היו בזמן ההוא, חובה על האִמאם להחרים את כל אשר להם. יתר על כן, כך נהג עמרו אבּן אל־עאץ עם פקידי בתי־הדין המצריים, שהרי פעל מן הטעם שאנשים אלה נהנו והעשירו בגלל המוסלמים אף־על־פי שאי־אפשר היה להוכיח שעשו מעשי־מרמה.
(כרך 18, עמי 515-513)
אבן אל־נקאש (נפי 1362), פתוה…
Les dhimmis, des sujets à part-Source : Reinhart Dozy, Recherches sur l’histoire et la littérature de l’Espagne
pendant le Moyen Age, Paris, 1881
Younes Messoudi
Les dhimmis, des sujets à part
Minoritaires dans les pays musulmans, juifs et chrétiens ont bénéficié jusqu’au XIXe siècle du statut de dhimmi. Leur présence en terre d’islam était ainsi protégée, mais aussi réglementée et assujettie au paiement d’un impôt élevé .
Dhimmi ! Un mot à consonance arabe qui rappelle un statut aujourd’hui disparu et qui existait autrefois dans les pays musulmans. Son origine, sa fonction et sa finalité ont été étudiées par les orientalistes de tous bords. De nos jours, la vigueur de l’islam aidant, certains en ont profité pour remettre à flot ce mot en désuétude. Ils se mettent à fantasmer, telle Gisèle Littman-Orebi, alias Bat Ye’or, qui théorise depuis plusieurs décennies sur le retour de la « dhimmitude » dans une Europe qui serait devenue l’Eurabie, un espace qui serait gouverné par les musulmans après l’imposition de l’islam par les immigrés. Après l’assassinat de 77 personnes en juillet 2011 par le terroriste norvégien d’extrême-droite Anders Behring Breivik, la police a retrouvé chez lui les écrits théoriques sur l’Eurabie de Bat Ye’or, dont les travaux sont jugés de manière quasi unanime par la communauté scientifique comme partisans et peu fiables.
On appelle dhimmis ou ahl dhimma les chrétiens et les juifs qui vivaient en tant que minorités dans les Etats musulmans. Leur présence en terre d’islam n’était pas seulement tolérée, elle était codifiée par des textes de loi qui protégeaient et réglementaient cette présence. Il faut dire que des trois religions du Livre (islam, christianisme et judaïsme), seul l’islam a codifié juridiquement la présence des suiveurs des autres Ahl Al Kitab (gens du Livre) sur ses territoires. On ne trouve pas d’équivalent de dhimmis dans les Etats régentés par des princes chrétiens ou juifs.
« L’archétype de l’opprimé »
Pour autant, les dhimmis n’étaient pas considérés comme des citoyens à part entière. En échange du paiement d’un certain impôt, la dhimma, et du renoncement à pouvoir prétendre être les égaux en droit du citoyen musulman, les dhimmis pouvaient vivre sans grands soubresauts et même, dans certains cas, en harmonie avec le reste de la population locale. Chaque croyance vivait séparée des autres et cantonnée dans son monde et ses traditions. Les musulmans, qui se considéraient chez eux, vivaient là où ils voulaient, c’est-à-dire partout. Les chrétiens et les juifs étaient parqués dans des quartiers spécifiques et séparés également. L’émanation de ces quartiers, celle qui est la plus proche historiquement, est le mellah, appelé ghetto en Europe. L’historien américano-israélien Bernard Lewis définit le statut de dhimmi comme l’« archétype de l’inférieur et de l’opprimé », mais il rappelle que l’islam, contrairement aux autres religions, a octroyé une protection juridique aux Ahl Al Kitab. Même si cette protection pouvait être considérée comme une « apartheidisation » des deux autres religions, elle avait le mérite d’exister.
Le mot dhimma apparaît avec la naissance et l’expansion de l’islam. On retrouve sa trace dans une lettre envoyée à un gouverneur par Omar Ibn Al Khattab, le deuxième des quatre califes dits « bien guidés » (khoulafae al rachidoune). Le mot a été retrouvé plus tard à Séville, dans Al-Andalus, au XIIIe siècle, dans un texte juridique, une sentence signée par un homme de loi musulman. La condition de dhimmi a traversé les âges et les siècles. Jusqu’au début du XXe, il y avait des dhimmis, surtout juifs, dans certains pays musulmans. La question fondamentale est la suivante : en terre d’islam, ces trois religions ont-elles coexisté pacifiquement ? Il n’y a pas de réponse exacte, mais on peut néanmoins avancer que cela dépendait des époques et des pays. Toutefois, il est historiquement établi qu’une certaine symbiose culturelle a uni musulmans et juifs, ce qui n’était pas le cas entre musulmans et chrétiens. Après la conquête arabe, la chrétienté a mieux résisté à l’expansion de l’islam au Moyen-Orient. Elle a par contre été balayée en Afrique du Nord, où la deuxième religion après l’islam était assurément le judaïsme.
Les juifs, mieux « arabisés »
La « dhimmitude », pour reprendre ce néologisme controversé aujourd’hui, a concerné particulièrement les juifs dans les Etats du Maghreb (Maroc, Algérie et Tunisie), ainsi que leurs coreligionnaires au Moyen-Orient qui étaient unis par leurs chaînes avec les Arméniens, les Grecs et les autres croyances chrétiennes de l’Empire ottoman, comme par exemple les coptes d’Egypte. Toutefois, chrétiens ou juifs, dans le cocon de la « dhimmitude », étaient égaux en droit et traités de la même manière et par le prince et par la population musulmane. C’est que l’islam, contrairement à une idée répandue, n’oblige personne à changer de religion pourvu que ce soit un adepte d’une religion monothéiste et « révélée ». C’est-à-dire le christianisme et le judaïsme, auxquels l’islam accorde sa protection parce qu’il considère ces deux religions comme « divines », même s’il minimise leur « divinité ». Il n’empêche, Jésus et Moïse sont considérés par les musulmans comme des prophètes à part entière. Même le sabéisme, une secte judéo-chrétienne aujourd’hui quasiment disparue, est considérée par les premiers théologiens musulmans comme faisant partie des Ahl Al Kitab. Les Sabéens, qu’il ne faut pas confondre avec les habitants du royaume de Saba, sont cités à plusieurs reprises dans le Coran.
Bernard Lewis, qui est l’un des historiens à s’être le plus intéressé à l’histoire du judaïsme en terre d’islam, estime que les juifs, contrairement aux chrétiens, ont partagé les valeurs des sociétés musulmanes dans lesquelles ils vivaient. Ils se sont « arabisés ». Certes, cette symbiose ne signifiait pas la coexistence pacifique qu’on met en avant aujourd’hui pour des raisons politiques ou idéologiques, mais les juifs en terre d’islam vivaient apparemment beaucoup mieux que leurs coreligionnaires en Occident. Un autre spécialiste du judaïsme, l’Américain Norman Stillman, considère que les juifs ont connu leur apogée durant les siècles du Haut Moyen-Age, entre 900 et 1200. Une époque dorée de l’islam qui était alors en plein essor économique, auquel les juifs ont pu participer et dont ils ont pu bénéficier. Le Bas Moyen-Age marquera une détérioration de la situation des dhimmis, due en partie au déclin du monde arabe.
Les dhimmis étaient tenus de s’habiller différemment des musulmans. Ils devaient porter des signes distinctifs sur leurs vêtements. C’est un calife de Bagdad qui introduisit au IXe siècle le signe jaune pour les dhimmis, un distinctif qui fut repris par les Occidentaux pour marquer les juifs. Dans les bains publics, un dhimmi était obligé de porter un signe qui le différenciait d’un musulman. Leurs montures et leurs armes, quand ils avaient le droit d’en utiliser, devaient également se démarquer de celles des musulmans.
Et leurs constructions étaient sévèrement réglementées. Leurs églises et synagogues, par exemple, ne devaient pas être plus hautes que les mosquées. Selon le bon plaisir des princes musulmans, sultans ou émirs, les dhimmis rencontraient plus ou moins de difficultés pour construire de nouveaux lieux de culte. La seule tolérance dont ils bénéficiaient était la restauration de leurs anciens lieux de prière.
Méprisés mais pas détestés
Mais la différence majeure entre un dhimmi et un musulman résidait dans les taux d’impôts dus à l’Etat, excessivement élevés dans le cas des juifs et des chrétiens. Et dans la vie de tous les jours, signale Bernard Lewis, l’humiliation subie par ces deux catégories de population protégée était généralisée. « Tous les musulmans, même les enfants, sont libres de les insulter, de les frapper, ou de leur lancer des pierres. Aucune réplique, aucune défense ne sont possibles, car frapper ou insulter un musulman est considéré comme une offense capitale ». Une offense dont la punition est généralement la mort. Ce qui n’empêche pas le même Lewis de reconnaître que « la situation des non-musulmans en islam au Moyen Age et sous les Ottomans était certainement meilleure que celle des non-chrétiens et des hérétiques dans l’Europe médiévale », martyrisés ou brûlés par l’Inquisition en raison de leurs croyances. Le dhimmi était certes un citoyen de second ordre, mais c’était un citoyen tout de même.
On sait aujourd’hui qu’aucun métier ne lui était interdit, qu’il pouvait se déplacer librement dans l’espace géographique musulman, à l’exception de La Mecque et certains autres lieux saints de l’islam. La violence à son égard « était rare et peu commune », selon Lewis. Il était considéré comme ennemi de l’islam seulement quand il prêtait assistance aux Croisés ou aux Mongols qui envahirient l’espace géographique musulman. Lewis assure n’avoir trouvé que « peu de traces de sentiments hostiles, profondément enracinés, comparables à l’antisémitisme du monde chrétien », ce qui n’empêchait pas un certain mépris pour les dhimmis. Mais entre brûler un homme à cause de ses croyances religieuses comme cela se passait en Europe et le mépriser seulement, il y a un monde, une différence fondamentale de traitement dû à un citoyen, fusse-t-il de deuxième ordre.
Révolution industrielle et des esprits
Ce qui ne veut pas dire qu’il n’y avait pas d’exception à la règle. Mais cela restait une exception. Le ministre, littérateur et théologien andalou Ibn Hazm (Abou Mohammed Ali Ibn Hazm Zahiri Al Andaloussi, 994-1064) a produit une littérature polémique violemment antijuive qui a fait des ravages dans la population musulmane d’Al-Andalus de l’époque, mais il n’a pas fait d’émules, ou très peu. Dans la littérature anti-dhimmi, on trouve seulement le poème anti-juif d’Abou Ishaq qui a contribué à déclencher des émeutes qui se sont soldées par un massacre de juifs à Grenade en 1066. Un pogrom qui, de l’avis de Bernard Lewis, reste extrêmement rare dans l’histoire des relations entre musulmans et dhimmis.
Finalement, ce n’est qu’au XIXe siècle que ce mariage de raison, et d’obligation, a commencé à s’effriter lentement. En 1856, le sultan ottoman a ouvert la voie à la révolution des esprits en signant un firman (décret impérial) historique par lequel il libérait les dhimmis de leurs chaînes et en faisait les égaux de ses sujets musulmans. C’était une abolition pure et simple des restrictions imposées aux dhimmis. Paradoxalement, cette révolution n’a pas plu à certains sujets de deuxième ordre du sultan. Certains Grecs protestèrent contre cette libéralisation en arguant que juifs et chrétiens se retrouvaient désormais sur le même pied d’égalité. Un fait intolérable pour un chrétien qui, à l’époque et jusqu’à récemment, estimait que les juifs étaient responsables de la crucifixion de Jésus-Christ.
Mais les transformations économiques et industrielles qui révolutionnaient le XIXe siècle européen étaient en train de transformer les esprits. Les juifs européens, jusque-là victimes de toutes sortes de tracasseries, d’humiliations et de pogroms, se retrouvèrent dans une meilleure situation sociale que leurs frères des pays musulmans, dorénavant soumis aux appétits territoriaux des puissances européennes. La « dhimmitude » disparaissait peu à peu de l’espace méditerraneo-européen, au profit d’une imposition : le colonialisme, où le citoyen musulman devenait « l’indigène », le citoyen de deuxième ordre face au colon.
C’était déjà le cas en Algérie, depuis 1830, date de l’occupation du pays par la France. Une situation qui s’aggrava avec le décret Crémieux de 1870, qui octroya d’un coup la nationalité française à 35 000 juifs algériens. L’arabe musulman, qui n’était plus maître de son pays ou n’allait plus l’être, devenait ainsi une sorte de dhimmi d’un genre nouveau, celui de l’Européen.
Le poème qui a fait un massacre
Le massacre des juifs de Grenade en 1066 est considéré par les historiens comme le premier pogrom en Europe. Si, comme le signale l’historien Bernard Lewis, les pogroms ont été relativement rares dans les pays musulmans, celui-ci fut tout de même sanglant. Le 30 décembre de cette année-là, une foule de musulmans se déploya dans la ville, força les portes du palais royal et assassina le vizir juif Joseph Ibn Nagrela en le crucifiant. Puis elle dirigea sa fureur vers les juifs grenadins. Les historiens estiment que la majorité de la population juive fut exterminée. Plus de 1500 familles juives passèrent de vie à trépas en une seule journée, c’est-à-dire presque 4000 âmes. Si le poème d’Abou Ishaq n’était pas la cause principale de ce massacre, il y contribua fortement.
« Ne croyez pas que c’est trahir la foi que de les tuer
C’est trahir la foi que de les laisser continuer
Ils ont rompu notre contrat
Comment seriez-vous coupables contre de tels violateurs
Comment peuvent-ils avoir un pacte
Quand nous sommes obscurs et qu’ils sont élevés
Maintenant nous sommes les humbles
Comme ni nous avions tort et eux raison !
Ne tolérez pas leurs méfaits
Car vous êtes garants de ce qu’ils font
Dieu veille sur son peuple
Et le peuple de Dieu l’emportera »
Abou Ishaq.
Source : Reinhart Dozy, Recherches sur l’histoire et la littérature de l’Espagne pendant le Moyen Age, Paris, 1881
Younes Messoudi
הרמב״ם כרופא לעניים על חשבון העשירים-מחזור סיפורים על הרמב"ם במצרים-יצחק אבישר
סיפור מספר 7
ובעד ד'אלך פתח אלרב משה דוכאן חכים וצאר יאכוד מן אלנאס כל חי עלא קדר חאלו. יצח ואחד יטייבו מן ג׳יר פלוס ויכלפו מן ענדו וואחד יאכוד מנו עלא שאן דווה בנצף פצה ואחד יאכוד מנו אלף שריפי. ליום מן דאת אלאייאם גאלו ואחד תאגר מעו תשוויש אלשוכאך כל לילה ישוך תחתו ולם יחס. פי קאל להו אלרב משה: נאכוד מנך עשרת אלאף שריפי דהב. פי קאל אלתאגר טייב. פי טלע להו חבה אכדהא אלתאגר בלעהא וטאב אל תאגר וצאר צאג׳ סלים. פי טומוע אלראגל באל עשרת אלאף שריפי וקאל פי באלו עלה שאן חבה ואחדה נחוט עשרת אלאף שריפי לם ינבג׳י. פי אראח אלתאגר ללרב משה וקאל להו כוד דל אלף שריפי נטיר אלחבה אלדי אעטיתהא לי. פי נטר אלרב משה אן אלתאגר טומוע באלעשרת אלאף שריפי וקאל להו לם פי באס צוד איצה דל חבה אבלעהא לכיי לם ירגע לך אלתשוויש תאני. פי אכד אל תאגר אלחבה בלעהא פי רגע להו אל תשוויש אכתר מא כאן מאיית טרקא. פי רגע לל רב משה וקאל להו יא סיידי אלתשוויש רגע אכתר מא כאן. פי קאל להו אלרב משה האת תלאתין אלף שריפי ואנא נטייבך. עשרת אלאף שריפי תמן אלחבה אלאוולנייה אלדי טייבתך ועשרת אלאף תמן אלחבה אל תאנייה אלדי רגעית לך אלתשוויש ועשרת אלאף תמן אלחבה אלדי תריד נעטיהא לך לאגל אנך תטיב. פי חב אלתאגר אנהו יכסם אלתלאתין אלף שריפי גאוב ולם כרם מן יד פי חט אלתאגר תלאתין אלף שריפי ואעטא להו חבה בלעהא וטאב בקוצרת אללה ס ״ו.
- הרמב״ם כרופא לעניים על חשבון העשירים
אחרי כן פתח הרב משה מרפאה, והחל לוקח מן האנשים שכר לפי יכולתו של כל אחד. לעתים היה מרפא אדם בלי תשלום, ואף נותן לו מכספו הוא; ומאדם אחר היה לוקח אלף שריפי תמורת תרופה שערכה חצי שקל כסף.
באחד הימים הגיע אליו עשיר אחד שסבל בהטלת שתן: מדי לילה היה משתין תחתיו ואינו מרגיש. אמר לו הרב משה: אקח ממך עשרת־אלפים שריפי זהב. אמר העשיר: טוב. הוציא לו כדור. לקחו העשיר ובלעו, ונתרפא והיה בריא ושלם.
חמד העשיר את עשרת־אלפי השריפי ואמר בלבו: תמורת כדור אחד אשלם עשרת־אלפים שריפי? לא מתקבל על הדעת! הלך העשיר לרב משה ואמר לו: קח את האלף שריפי האלה תמורת הכדור שנתת לי. ראה הרב משה שהעשיר חמד את עשרת האלפים, ואמר לו: אין דבר. קח גם את הכדור הזה, בלענו כדי שלא ישוב אליך החולי שנית. לקח העשיר את הכדור ובלעו, ושב אליו החולי פי מאה מכפי שהיה. שב אל הרב משה ואמר לו: אדוני, החולי שב יותר ממה שהיה. אמר לו הרב משה: תן לי שלושים אלף שריפי, ואני ארפאך: עשרת אלפים שריפי תמורת הכדור הראשון אשר ריפאך ועשרת אלפים תמורת הכדור השני אשר השיב אליך את החולי ועשרת אלפים תמורת הכדור אשר אתה מבקש שאתן לך כדי שתבריא. התקמץ העשיר ולא רצה לתת שלושים אלפי השריפי, ומכורח ולא מרצונו נתן לו העשיר שלושים אלף שריפי. נתן לו הרמב״ם כדור, בלעו ונתרפא בעזרת אלוהים ישתבח שמו.
הערות על הסיפור
- הרמב״ם כרופא לעניים על חשבון העשירים
ידוע ומפורסם, שרבים נהרו אל הרמב״ם להתרפא. דבר זה גזל ממנו את זמנו, כפי שהוא מעיד על עצמו כשהוא מספר על סדר היום שלו במכתב שכתב(על כך ראה במפורט להלן בסיפור 15). לפי אחד הסיפורים ״היה רמב״ם מרפא לעניים ולעשירים בחנם. עד שיצא שמו בכל המדינה ושמע המלך את שמעו ויעלהו לגדולה״(ראה דן תשל״ד, סיפור ד, עמי קטז; וראה להלן סיפור 67).
לפי סיפורנו היה נוטל הרמב״ם מלקוחותיו שכר לפי יכולתו של כל אחד; היה מרפא עניים בלא תשלום, ואילו לעשירים הרבה במחיר. מקבילות לסיפור זה לא מצאתי עד כה; עם זאת ראוי לציין, שסיפור זה מקורו במצרים, מקום עבודתו של הרמב״ם כרופא.