השירה העברית שלפני תקופת ספרד-תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית.חיים שירמן
ו. השירה העברית שלפני תקופת ספרד
מותר בוודאי לומר כי הופעתם של שירי האסכולה הספרדית מסמנת מפנה בתולדות הספרות העברית, אולם יש לקבוע שמשוררים חדשים אלה לא ניתקו לחלוטין את קשריהם עם העבר. הם קיבלו כמה וכמה מהישגי קודמיהם כמות שהם, או בשינוי מה לאחר שהתאימו אותם לטעם תקופתם. המדובר כאן בעיקר בסגנונה, בצורותיה ובנושאיה של ספרות הפיוט. אין צורך להזכיר כי בניגוד לשירת החול, לשירת הקודש העברית היתה היסטוריה ארוכה ורצופה שנמשכה ממזמורי התהילים המקראיים עד לפייטני המאה העשירית במזרח ובאירופה. בשירה זו נתגבשו עם הזמן מסורות שונות. השרידים המעטים של שירה עברית חילונית שנשתיירו בספרים החיצוניים קרובים עדיין באופיים ובצורתם לשירה המקראית. על כן לא קל להכריע אם יש לראות למשל בספר חכמת בן סירא יצירה המסיימת את תקופת הספרות המקראית או בשורה לפתיחתה של תקופה חדשה. בין שנחליט לכאן או לכאן תהיה קביעה זו מלאכותית, כמו רוב החלוקות מסוג זה. אולם מעל לכל ספק הוא שראשיתה של שירתנו בימי הביניים קשורה בהתגבשותן של תפילות הקבע, הלא הם הטקסטים הבסיסיים ששימשו כשלד של הסידור והמחזור של עם ישראל. הקדומות שבין התפילות הללו כבר היו ידועות בזמן המשנה — וביניהן נודעה חשיבות מיוחדת לתפילת שמונה־עשרה, המכונה גם ׳התפילה׳ בה״א הידיעה, או ׳העמידה׳.
התפתחותה של שירת הקודש הושפעה במידה מכריעה מיחס ההתאפקות והצניעות הקיצונית של חז״ל אל כל מה שקשור ביצירה עצמית: גישתם זו הטביעה את חותמה על כל ספרות ישראל לאחר תקופת המשנה. החכמים לא היו מוכנים להציג את מה שיצרו מדעתם בתרומתם האישית לספרות ישראל, כנראה מתוך הנחה שכל מה שהיה ראוי להיאמר כבר נאמר והועלה על הכתב לפניהם. לפיכך אם השמיעו דבר מה חדש, צריך היה אותו דבר להסתמך על מה שאמרו הקדמונים, הווה אומר: לפרשו, לבססו, לחזקו. ההינזרות מחיבורם של ספרים חדשים הביאה את חז״ל לגזור על ׳דברים שבעל פה׳ שלא ייאמרו בכתב (בבלי, גיטין ס ע״ב), דרישה חמורה וקיצונית, שבסופו של דבר הגוזרים אותה לא יכלו לעמוד בה.
לפי גישת חכמינו, כל הספרות הכבירה הכלולה בתלמודים ובמדרשים לא היתה אלא ספרות פרשנית, שתכליתה היתה להבהיר את דברי המקרא מצד אחד ואת דברי המשנה מצד אחר. אלא שהחיבורים הללו היו רק בחלקם ולמראית עין פירושים: לאמיתו של דבר הוכנס אליהם, על סמך קשר אסוציאטיבי, שפע של חומר שלא היה קשור כלל באותה פרשנות. כך היה אף דינה של שירת הקודש הקדומה. הואיל והצורך להביע את המיית הלב טבוע בנפשם של כל הבריות, נתנו לו מוצא כבר בני תקופת האמוראים והסבוראים, אלא שהם לא חיברו פיוטים העומדים ברשות עצמם, אלא שילבו אותם כעין תוספת בין הברכות של תפילת שמונה־עשרה. במרוצת הזמן גדלו והתרבו התוספות הללו ואף עלו באורכן בהרבה על אורכו של גוף התפילה. כמו כן נקבע לאותן היצירות הפיוטיות מבנה קבוע שהיה גם מסובך למדי: אצל הפייטנים נתגבשו כללים לא רק לגבי כמות הפיוטים, מספר טוריהם ושיטות החריזה והאקרוסטיכון הנהוגות בהם, אלא גם לגבי תוכנם ואופיים. על בסיס תפילת שמונה־עשרה בגלגוליה השונים נתחברו קומפוזיציות פיוטיות שנודעו בשמות ׳קרובה׳, ׳קדושתא׳ ו׳שבעתא׳. גם תפילות אחרות שימשו כבסיס למערכות פיוטים — אף הן, בעלות מבנה קבוע — כגון היוצרות, פיוטי המעריב וכר. בזמן קדום נכתבו גם שירי קודש לימים הנוראים ולימות הצום, שנודעו בשם ׳סליחות׳ והיו כמעין תוספת לפסוקים מקראיים מתאימים, בראש ובראשונה לפסוקים על י״ג מידות החסד של הקב״ה בשמי לד, ו-ז. שירת קודש חדשה זו התרחקה תוך כדי התפתחותה יותר ויותר מדוגמאותיה שבמקרא; אמנם שיטת התקבולת המקראית לא נעלמה לחלוטין בפיוט, אך מצויים בו יותר מיני מקצב שונים המיוסדים על מספר קבוע של מלים או של הטעמות בכל טור וטור. נוסף על כך מתחילים הפייטנים להשתמש גם בחריזה; ואם כי חדירתה אל השירה העברית נמשכה מאות שנים, הרי בסופו של דבר השתלטה היא לחלוטין על הפיוט וטורים חסרי חרוז היו לתופעה יוצאת מן הכלל.
[1] המחבר מדבר כאן כנראה בתפילות מסוימות, נשגבות במיוחד, כגון ׳תקיעתא דבי רב׳ וכדומה, הנזכרות בתלמוד. אבל קטעים אלה אי אפשר להגדירם כ׳שירת קודש׳ במובן המדעי של הצירוף: אלה קטעי פרוזה גבוהה, הדומים בעקרון לשכבות הקדומות של נוסחי התפילות. אין שירי קודש מובהקים נזכרים בספרות התלמודית. ציון ה׳סבוראים׳ כאן מטעה במידה מסוימת, מפני שהסבוראים פעלו בבבל, בעוד ששירת הקודש הקדומה היא ארץ־ישראלית טהורה. המחבר מדלג כאן על הדיון בקטעי השירה הנמצאים זעיר פה זעיר שם בתלמודים. לקטעים אלה ראה: א׳ מירסקי, ׳השירה בתקופת התלמודי, בתוך: הנ״ל, הפיוט, ירושלים תש״ן, עמי 57 ואילך. שירים קצרים אלה — ברובם הספדים על המת, קצת שירי חתונה ושירים ספורים לעת מצוא — הם ׳חילוניים׳ מצד ייעודם, כלומר אינם קשורים לתפילה. הם מלמדים לדעת שבתקופת המשנה והתלמודים פעלו בא^שראל הקדומה משוררים רבים שליוו ביצירות שיר קטנות את חיי הבריות, בתחנות העיקריות של קורות־חייהם. משוררים צנועים אלה ניתקו את השירה העברית מן הדגם המקראי, ועיצבו לשירתם פואטיקה חדשה, פשוטה יותר בלשונה ומסודרת יותר מבחינת צורותיה. גם הפיוטים הקדומים ביותר שנותרו בידינו מדברים בשם תפישה פואטית זו.
[1] על ראשית התהוותה של שירת הקודש העברית(ה׳פיוט׳), ראה: ע׳ פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשל״ה, עמי 47 ואילך. לפי המקובל כעת במחקר, פיוטים מן הסוגים הנדונים בפנים נתחברו לכל המוקדם החל מן המחצית השנייה של המאה הרביעית, כלומר סמוך, מצד הזמן, לעריכת התלמוד הירושלמי.
Les institutions d'éducations juive au Maroc-Michel Knafo
Les institutions d'éducations juive au Maroc
L'éducation occupait la première place dans l'activité publique juive dans les deux domaines de la transmission des valeurs religieuses dans les Talmud Torah et de la culture générale dans le réseau des écoles de l'Alliance Israélite Universelle. Il faut retenir que tous les enfants recevaient une éducation religieuse, dans les grandes villes comme dans les villages les plus reculés. Dans les écoles primaires suivant les méthodes pédagogiques modernes et dans les "hadarim" selon les méthodes d'enseignement traditionnelles datant des générations passées. Même les plus démunis apprenaient au moins la Torah et les prières. Nombre d'organismes, dépendant des communautés ou recevant des subsides de l'étranger, s'occupent de cet enseignement. Le réseau d'Otsar Hatorah entretient sept établissements, incluant vers 1960 quelques 6,000 élèves, 70% de son budget était assuré par le Joint.
Le réseau des écoles de l'Alliance date de 1862. Son enseignement dispense à la fois un enseignement moderne et un enseignement juif. En 1960, le réseau comptait 83 établissements dont 19 furent nationalisés par les autorités marocaines. Prodiguant un enseignement primaire, secondaire et une école normale d'instituteurs. La langue d'enseignement est le français, mais une grande place est désormais réservée a l'arabe. Il ne fait aucun doute que les écoles de l'Alliance ont ouvert une fenêtre à la culture occidentale préparé leurs anciens élèves à l'insertion dans la fonction publique et le secteur privé moderne. Parallèlement, les élèves reçoivent des rudiments d'éducation juive et religieuse.
Ce sont des anciens élèves de l'Alliance qui ont enseigné l'hébreu dans l'association des amoureux de la langue hébraïque "Hobébé hassafa". Il existait une commission de l'enseignement de l'hébreu dont l'objectif était l'enseignement de la langue aux adultes, également prodigué par des anciens élèves de l'Alliance. En résumé, le réseau des écoles de l'Alliance a été, et est, une œuvre grandiose qui a joué un rôle déterminant dans l'élévation du niveau d'éducation du judaïsme marocain.
L'autre pôle est le réseau des Talmud Torah dont la mission est l'étude des matières sacrées et de la langue hébraïque – à côté de l'enseignement du français et des matières générales.
Le budget était couvert conjointement par les communautés, le Joint et Otsar Hatorah. Parallèlement le Joint a financé la création d'écoles maternelles et de jardins d'enfants.
Le réseau de l'ORT a créé 3 établissements d'enseignement professionnel pour garçons et filles, avec comme matières principales la menuiserie, le textile, la cordonnerie et la tôlerie pour les garçons; et pour les filles, la couture et l'enseignement ménager. Le nombre des élèves de ces écoles en 1960 était de 400 garçons et 400 filles. De même, l'ORT organisait des cours d'enseignement professionnel dans divers métiers. A Casablanca, l'Alliance possédait un établissement d'enseignement professionnel, "l'Ecole Professionnelle Juive" qui enseignait le travail des métaux, le dessin industriel, la soudure, le tournage et la menuiserie. Il convient de souligner particulièrement l'œuvre éducative des Hassidim du Habad, les émissaires du rabbi de Loubavitch qui sont installé partout et qui font preuve d'un remarquable dévouement.
Quelques 5,000 étudiants se trouvaient dans leurs 46 établissements, du jardin d'enfants aux grandes Yéchivot (pour les garçons de 14-15 ans), la langue d'enseignement est l'hébreu et les matières enseignées uniquement religieuses. Toutefois, pour les filles il y avait un rudiment d'enseignement professionnel. La majorité des livres d'études étaient imprimés en Israël à Kfar Habad évoquant en termes religieux l'Etat d'Israël. Les autorités marocaines faisaient preuve d'une grande tolérance, permettant l'arrivée de maître religieux de l'étranger, ce qui n'est pas très habituel dans les autres pays
Au total en 1960 on estimait le nombre des élèves de l'enseignement juif à quelques 45,000 dont 32,000 dans les écoles primaires. Une partie des instituteurs étaient affiliés au syndicat professionnel national. Il existait aussi une association d'étudiants juifs avec 270 membres anciennement affiliée à l'Union Nationale des Etudiants du Maroc. Il convient souligner que tous les chiffres avancés datent de 1960 et depuis lors grands changements se sont produits.
La jeunesse juive
Dans les premières années de l'indépendance du Maroc, la jeunesse juive marocaine a poursuivi le processus d'occidentalisation commencé depuis des décades.
Ce processus s'est élargi, incluant des couches de plus en plus larges, arrivant jusqu'au fond des mellahs. L'influence des écoles de l'Alliance dans ce processus était déterminante. En 1956, se sont ouvertes devant ces jeunes de nouvelles opportunités dans le service public, les finances et le commerce. D'autres se sont dirigés vers les études universitaires où les débouchés, choisissant de préférence les disciplines de médecin et ingénieurs étaient les plus prometteurs. Le travail éducatif n'était pas confiné aux seules écoles. Il faut y ajouter les mouvements de jeunesse, locaux et sionistes pionniers qui ont aussi contribué à l'élévation du niveau d'éducation des futurs citoyens. Il y avait aussi un mouvement scout, les Eclaireurs Israélites de France (E.I.F) englobant des milliers de jeunes directement lié au centre du mouvement en France.
קהלת צפרו- תעודות – רבי דוד עובדיה זצ"ל
התקפ"ט – 1829
החוט המקשר בתעודות שרבי דוד עובדיה זצ"ל מביא בשני הכרכים, חלקן רק בעברית, וחלקן בערבית ותרגום לעברית…
לפי כמות המרכיב העברי בערבית הכתובה, אתה כבר יודע/מנחש מתי תעודה זו או אחרת נכתבה, אם בזמנים הקדומים, מעל ל-150 שנה או בסביבות המאה העשרים, שהן מתובלות במילים עבריות יותר…
ראו נא כמה קל לקרוא ובעיקר להבין, ללא דגשים וללא ניקוד…
מיותר לציין שבכל התעודות מופיעים משפטים מן המקורות, דבר אשר מעיד על בקיאותו של הכותב על התמצאותו בנבכי המקורות השונים….
עטרת ראשי הרב הכולל מר אבי, כבוד הרב יהודה אלבאז ישמרהו צור משגבי, ואתו עמו את עצמי ובשרי וליקר הדרי החכם השלם הדיין המצויין עצום ורבי כבוד הרב עמור אביטבול ישצ"ו
אחרי דרישת שלומכם וטובתכם כראוי ונשי"(נשיקות) יד קדשכם ורב אחאי מר שמואל דורש, אלדאבא קאלכום רבי חיים אס האד למתעאמייה די תעאמיתו עליה די טחנתו סחפא ועגזתו עלא מוד כא תערפו אילא אזמעא תקאדאת ווידא בר מינן מא דפעלוסי לכמס מייא יום ששי.
ערפו בר מינן אילא מסאוו הווא ובנו לאיין בלחראם חלף קאדם לעדול ולקאדי מן סרזו ומא למרא יזיב אוכרא אידא מא כמלוסי למאל יום ששי יקתלום בליסא ורבי חיים מסכין הווא ובנו מן לבארח די רא באיין מא כלטו פלוס והומא גיר יבכיוו הווא ובנו אשר על כן לכייר וג'מיל די תעמלו הווא ווקפו מעאכום הרב אברהם בן עזוז מאמאן יצ"ו.
וירפדלכום אתמנייאת והרב אברהם בן כבו דהרב דו מאמאן ינזל אצלו וקבדוהום באס מא כאן בלמעאמלא אוו באיזה אופו שיהיה ועתקו האד זוז דנפות לאיין מא בקא פיהא קלאם ותחדידהא הווא האדא ומא הנא יבשת ותחסב מא תיבסי מן ענד אלאה דבחו עלא עבדלא ועלא חמו ועבד לכאלק ועלא וולאד אזבלי ומא קוורסי כמה שמסיק תעלא.
ולדאבא ייא בוי האדיך לברא די ספאדלי וכא תקולי יגיע רץ ובידו אגרת פיהא דברים טובים לא ידענו מה טיבה כאן ברא דטלוק אוו דאס אידא די תחדיד. למאל כבר אתחדד ולעיקר הווא אתמנייאת די באס תעתקונא ולא תקייסו חתא קייאס פהאד אסי ערפו באיין אידא בר מינן מא ווקפתוסי ראה סי מא כאן וידיו הרבי יצחק אביטבול קאלי באיין כבר בא הרץ מאתמול וסאפדו לקאייד עז"א ומסא ותוצלכום בריווא די ידין רבי חיים להרב אברהן בן עזוז מאמאן.
ולילכום כא ידמם פיהא עלא האדסי, ועלא דמת פרי חדש סיבנאה פסדודיו די ידין כבוד הרב עמור והווא מקפול מא חבסי ינחל ולמסאחף לעיקר הווא ידידנו מהרי"ף אשר אני דורש בשלומו כלפו עליה יסלף חקהום מעלה מטה ודי כס יכמלו רבי חיים ויוצלך שטר די אליהו בן יתאח ואולאד תזאז נהאר לכמיס יוצלוך ונץ דלחם אידא טאחת סי טוזיעא ראני נסאפדו וקול חידין הרב אברהם מאמאן די כא יקול ימסי כיף יעמל ללמסיא וויכלי עמו ימות בר מינן יוקף חתא תנדולו עלא סאיין סאפדלכום ווידא חב ימסי בסלאמא וגדא נוואזבו באורך ואתם שלום הצעיר.
עמרם אלבאז ס"ט
תרגום תעודה מספר 14
אחרי דרישת שלומו ונשיקת יד קדשכם, ורב אחי מר שמואל דורש שלומכם, כעת אומר רבי חיים מיאמאן איך העלמתם עין ממני, כמו מי שטוחן סאה ומתעצל על קב, עליכם לדעת שהשבוע עובר ואם בר מינן לא ימסור לשר ימש מאות מתקאל יום ששי, אז כלתה הרעה על אב ובנו, רבי רפאל, כי השר נשבע עצל הערכאות והקאדי ואסר על עצמו לעלות על אוכף סוסו, אם לא יקח הסכום, כי אם השר היה נשבע ובשבועתו אסר אישתו עליו.
היה יכול לקחת אישה אחרת, גם אם לא יקח הסכום. ( אצל ערבי היה נהוג שאם ישבע ב " כרר אתאלאת " נאסרה עליו אישתו אם השבועה לא תתקים ויכול לישא אישה אחרת, וכאן לא נשבע אלא שלא ירכב על אוכף ולזה אין לו תקנה )
ואם עד יום ששי לא יקח את הכסף, יכול להרוג אותם במכות. ורבי חיים המסכן ובנו כבר מאתמול כשראו שהכסף לא הגיע, בוכים ומבכים, אשר על כן, החסד שתגמלו אתו הוא שתעמדו על זה, ותצרפו אתכם הרב אברהם בן עזו מאמאן ישמרהו צור ויסתרהו ויקח בעיסקה חפצי ערך, והרב אברהם בן רבי דוד מאמאן ימשכן קרקעותיו ותקח גם כסף בעיסקה או בדרך אחרת ותצילו השני נפשות הללו.
ולא נשאר מה לעשות כי אם לשלם את הקצבה שקצב השר, וכאן כל השערים ננעלו יבשה הארץ, ומן השם תהיה רווחה, כי כבר שחטו על עבדלא ועל חמו. ועבד לכאלך ועל משפחת אזבלי, ולא הועיל. כמה דמסיק תעלא.
ואותו המכבת ששלחתם והודעתם בו שיגיע רץ ובידו אגרת שיש בה שבורה טובה לא ידענו מה טיבם של דברים הללו, האם אגרת שחרור או דבר אחר, אם על קצבת הקנס כבר נקצב טכעת העיקר הוא, כסף ההצלה, אין עצה ואים תבונה תדעו שאם בר מינן לא תעמדו על זה, לא יהיה שום דבר וידיד נפשי רבי יצחק אביטבול הנגיד, הגיד לי שהרץ כבר הגיע אתמול.
והשר ידי ה' שלח אותו בחזרה. ומכתב מידיד נפשי רבי חיים אל אברהם בן עזוז מאמאן אליכם, יגיע לידכם, במכתבו מתחנן לכם על זה, ועל עניין הספר פר"ח מצאנוהו בספריית ידיד נפשי רבי עמור, סגורה לא יכולים לפתוח והספרים , העיקר שידידי מהרי"ך אשר אני דורש שלומו הטילו עליו שילוה חלקם מעלה מטה ומה שיחסר ישלים רבי חיים ויגיע לידך שטר של אליהו בן יתאח, והבצים יגיעו לידך ביום חמישי.
כמו כן חצי הבשר אם אמצא מי שיהיה נמנה על כבש או עז אשלח לתגיד לידיד נפשי הר באברהם מאמאן שחושב לנסוע, איך יעשה את זאת, ולהניח דודו, רבי חיים, שימות, תחת יד השר, עליו ליטפל עד שתשיגו את מה שביקש מכם, ואז יכול לנסוע לשלום, ומחר אכתוב לו באורך ואתם שלום הצעיר.
סוף תעודה מספר 14
La symbiose judeo-ibadite-Pessah Shinar
Dans le domaine de l'instruction, la Mzabite, surtout celle des Beni Isguen, reçoit une culture religieuse, apprenant à réciter le Coran (avec explication de texte) et à écrire l'arabe bien que sa langue maternelle fût un dialecte berbère apparenté au kabyle — tout cela en vertu d'une tradition millénaire et du principe khärijite affirmant que la prière est nulle sans compréhension de son contenu. La Juive, par contre, au début du siècle du moins, était illettrée et même plus tard sa scolarisation était totalement négligée, exception faite des aspects pratiques de la religion qu'elle apprenait de sa mère. Elle pariait un dialecte arabe, auquel s'ajoute, après l'annexion du Mzab, la langue française.
Précocement mariée, la Mzabite, même impubère, pouvait, selon la loi ibâdite, être déflorée, mais en pratique les 'garçons d'honneur', les vizirs, avaient, entre autres devoirs, celui d'inciter le jeune marié à la douceur tandis qu'une négresse couchait devant la porte de la chambre nuptiale pendant sept nuits. Chez les Juifs, affirme le Dr. Huguet, la jeune mariée, récalcitrante, était ligotée et maintenue de force par une personne privilégiée jusqu'à ce que le mariage fût consommé. Cette pratique a été également observée chez les Mâlikites du Maroc et de la Tunisie. Comme ces derniers, les Juifs du Mzab pratiquaient (de nos jours de façon plus discrète) l'exhibition de la chemise nuptiale maculée alors que chez les, Mzabites, cette coutume était sévèrement condamnée.
Chez ceux-ci, la mère de la jeune mariée apportait à sa fille sa nourriture quotidienne pendant un an; chez les Juifs, pendant quinze ans au moins. La naissance d'un fils libérait la femme juive de toute occupation pendant un an, celle d'une fille lui accordait 2 à 3 mois de repos seulement. Chez la Mzabite, rien de pareil, bien que la naissance d'un fils ne fût pas moins prisée.. Bien de familles mzabites disposaient de négresses ou domestiques arabes pour certaines besognes de ménage, sauf le tissage, qui revêtait chez la Mzabite une importance comparable à celle de l'art culinaire chez la Juive. La Mzabite et la Juive ne mangeaient pas habituellement avec leur mari, mais le Kitàb al-Nil laisse entendre que la Mzabite n'était pas nécessairement exclue de la table de son mari et, semble-t-il, ils prenaient généralement leur repas ensemble lorsqu'il n'y avait pas d'autres femmes dans la maison. Chez les Juifs, cela se faisait le Shabbat et les jours de fête seulement.
Toutes les deux devaient se contenter de l'orge, le blé étant réservé au père et au mari. En l'absence du mari, l'austérité était de règle aussi bien chez la Mzabite que chez la Juive: cette dernière ne changeait plus de vêtements et ne se lavait plus, mais le jour où le mari revenait, elle devait passer au bain ritud, makoui (= mikveh) pour l'ablution, tebella (= tebllah). Dans cette piscine — nous dit le Dr. Huguet — plongeaient 200 femmes par mois et l'eau n'était changée que tous les six mois. Selon cet auteur, dès que la Juive était assez vieille, le mari cherchait un prétexte pour la répudier. Il n'y avait pas d'homme fait qui n'ait épousé 2 ou 3 femmes, voire 5 ou 6 femmes. Si la divorcée s'avérait enceinte, elle ne devenait libre qu'après le sevrage de l'enfant, soit environ 2 ans après sa naissance. A noter toutefois que la Juive avait le même droit au divorce et en faisait un usage assez fréquent, tandis que la Mzabite ne pouvait exercer ce droit que dans certains cas stipulés dans le contrat de mariage. Les divorcées juives étaient fréquemment obligées de s'adresser à l'autorité française pour obtenir le versement de leur pension alimentaire, plus souvent encore les veuves qui étaient gravement défavorisées par les règles de successions en vigueur.
De surcroît, la pratique du testament n'était pas très courante parmi les Juifs du Mzab, alors que les Ibàdites la considéraient, conformément au Coran et, en faveur de la veuve, comme un devoir religieux et moral primordial et de ce fait, prenaient soin d'établir un testament en faveur du fils et de la fille, dès leur puberté. Aussi avaient-ils l'habitude de porter sur eux leur testament pour exécution immédiate en cas de fin subite.
En dépit des nombreuses inégalités que comporte le statut de la femme ibàdite et de la Juive, il ne fait pas de doute qu'en assurant la permanence pendant les longues absences des hommes dans le Tell, comme maîtresse du logis et gardienne de la tradition, la femme jouissait d'une grande autorité de fait au sein de sa famille et remplissait une fonction fondamentale et absolument indispensable pour la survie de chacune des deux communautés.
L'ibadisme (arabe : الاباضية al-ibaḍīya) est l'école la plus ancienne en islam, elle a été fondée moins de 50 ans après la mort du prophète Mahomet.
L’ibadisme a été chassé par d'autres courants musulmans pour ses pensées politiques : selon les ibadites, le commandeur des croyants ne doit pas être nécessairement de la lignée de Mahomet, ni d'une certaine race ou couleur.
Le nom de l'école dérive du nom : Abdullah ibn-Ibad at-Tamimi. Cependant, les disciples de cette école revendiquent que Jabir ibn Zaid al-Azdi, originaire d'Oman, était leur vrai fondateur. Il fut parmi les meilleurs élèves d'Aïcha, la femme du prophète et d'Abdullah Ibn Abbas, le cousin du prophète (et l'un des grands connaisseurs des principes islamiques après lui). L’école ibadite représente la vue islamique de la vie : principes, travail, égalité… Les ibadites, pendant toute leur histoire, ont développé les études islamiques et celles de la langue arabe. L'ibadisme est le courant dominant du sultanat d'Oman, dans la région du Mzab en Algérie1 avec le Kharidjisme (dont est issu l'ibadisme), mais aussi dans l'ile de Djerba en Tunisie, à Zanzibar et en Libye, dans le Djebel Nefoussa.
'החרות' – עיתון לאומי בבעלות ספרדים- יצחק בצלאל
על החינוך
ענייני החינוך, נידונו ב׳החרות׳ בשלושה הקשרים: לשוני, דתי ועדתי. בהקשר הלשוני – העיתון צידד בהחלטיות בחינוך עברי, והנאמנות לעברית שימשה בהרבה מאמרים בוחן לטיבו של בית־ספר או מורה. עמדתו זו של העיתון קיבלה ביטוי מודגש במלחמת השפות, אולם לא רק בה. כך, הוא ציין לשבח תלמודי־תורה שהורו בעברית ומתח ביקורת על מוסדות כי״ח, בניגוד להנחה הרווחת שהספרדים בדרך־כלל צידדו בחברה זו. בהקשר הדתי – ׳החרות׳, כמו רוב מוחלט של הספרדים, לא הסכים עם החרדים האשכנזים בענייני חינוך, כמפורט לעיל בפרק השני. ב׳החרות׳ פורסמו גם דיווחים רבים על בתי־הספר במלחמת־העולם הראשונה ועל החינוך בתפוצות הספרדים.
סוגיות חברתיות ותרבותיות
הגיליון הראשון 11-05-1909
אציין שלוש מהן: ענייני הפועלים, מעורבות הנשים ודיווח על אירועי תרבות ואמנות חילוניות.
ייסוד שתי מפלגות הפועלים בארץ(בשנת 1905) הגביר את מאבקם על מטרותיהם ואת מודעותם המעמדית, ואילו ׳החרות׳ צידד באחדות של כל המגזרים ושל כל המעמדות. הדיווחים ב׳החרות׳ על שביתות עובדים צידדו בדרך־כלל בעובדים, כך בשביתה בבית־חרושת שטיין ביפו, בשביתת עובדי הדפוס בירושלים, בשביתה בסג'רה ועוד: או היו נייטרליים, כמו השביתה בכפר תבור.
עמדת ׳החרות׳ היתה בדרך־כלל אוהדת כלפי הפועלים והחלוצים. לא מצאתי ביסוס עובדתי לתדמית של הספרדים בתקופה זו ושל העיתון ׳החרות׳ כבעלי עמדות אנטי פועליות. האהדה לפועלים ולחלוצים באה לביטוי בסוגיות כמו המאבק לעבודה ולשמירה עברית, פעילות תרבותית וקלובי הפועלים, או בהכללות, כמו: ׳[…] הפועלים שבכל דבריהם נותנים רוח חיה, תנועה ועניין׳. היו גם מאמרים עוינים לפועלים, ביותר מאת חרדים ואנשי המושבות. הביקורת על הפועלים היתה במיוחד על התנהגותם הדתית (חילול שבת), וכן על האחד במאי(שיחוגו חג עבודה עברי !). יותר ביקורתית היתה הכתיבה על מפלגות הפועלים, על שאינן עושות די לכיבוש העבודה או למען העברית, במיוחד במלחמת השפות, על עודף המפלגתיות בתוכן ועוד.
לסוגיית הנשים – ב׳החרות׳ פורסמו דבריהן של 17 נשים ונערות בשם מלא, מהן ארבע בשמות־עט שניתן לזהותם, ועשר בשמות־עט שאינני יודע את זהותן.
אין זה מספר מבוטל, כי באותם זמנים נשים מעטות פירסמו דבריהן בעיתונים.
ב׳ההרות׳ פורסמו גם דיווחים מעטים על פעילויות של נשים ועל בעיותיהן, כגון השכר הירוד לגננות, מניעת כניסתן לבתי־הכנסת החורבה וניסן ב״ק, קשיי החיים של החלוצות (׳שיהיה ערך לאשה בעבודה׳) וכן על דמויות נודעות: השחקנית שרה ברנארד, המוסיקאית שולמית רופין, הרופאה רחל כהן(כגן), הסופרת הסלוניקאית ריינה כהן, ועוד.
לסוגיית התרבות והאמנות – ב׳החרות׳ פורסמו עשרות דיווחים וביקורות על אירועי תיאטרון, מוסיקה, אמנויות פלסטיות, ראינוע וטיולים בארץ. פעילויות תרבות, אמנויות חילוניות מודרניות ושימוש בכלי מוסיקה בליטורגיה היו אסורות ביישוב הישן האשכנזי, ואילו הספרדים היו יותר פתוחים להן. יש אכן דיווחים על כך ב׳החרות׳.
הבעיה הערבית
עיסוקו של ׳החרות׳ בבעיה הערבית היה מרובה יותר מעיתון וכתב־עת עברי אחר כלשהו באותו זמן. גם המאמרים והידיעות שבו על נושא זה ועל האוריינטציה הפרו־עות׳מאנית צוטטו יותר מאשר על נושא אחר כלשהו, כמפורט להלן בפרק העשירי. ׳החרות׳ נקט בדרך כלל עמדה פרו־עות׳מאנית אך היה לא־אחת במצב רגיש כלפי השלטונות. לדוגמה, סופר העיתון בטריפולי צידד באיטליה במלחמת לוב והמערכת ציינה: אולם ׳בתור עתון עותמני לא יכולנו כמובן לפרסם את כל הפרטים ששלח […] ונעבד תמיד את כתבותיו […]׳. זהירות העיתון לא הועילה ועורכו הועמד למשפט בשל פרסום ׳ידיעות כוזבות׳ מטריפולי. בפרוץ מלחמת הבלקנים התקבלו מברקים מהחזית ממקורות אנטי תורכיים והעיתון הדפיסם, והוסיף: ׳אין כמובן לתת ערך רב להם כל זמן שלא תודיע ממשלתנו על דבר נצחונותיה או חלילה אבידותיה׳.
תנועת "שרל נטר" – הלכה למעשה
משימתם של אברהם ומרים בן דוד, משליחי המחלקה, הייתה גם לייסד קבוצה לתנועת "השומר הצעיר". הקבוצה נוסדה, ופעילותה התקיימה המחתרת ולעתים בתוך "הבית הסוציאלי". שליח מחלקה אחר, משה ברק, שיועד באופן רשמי לעבודה ב "בית הסוציאלי", פעל כשליח "דרור" בקזבלנקה.
עד מהרה זוהתה מחלקה זו, כבר בראשית פעילותה, כשלוחה של "דרור" ומפ"ם. אנשי "הפועל המזרחי" וגורמים דתיים במרוקו התייחסו בחשדנות כלפי המחלקה ושליחיה. גם שליחים יוצאי מפא"י בקזבלנקה גילו חוסר אהדה כלפי שליחים מהמחלקה, על רקע אישי ומפלגתי.
המוקד לביקורת "הפועל המזרחי" היה "הבית הסוציאלי". לדבריהם אין המחלקה המפלגתית הזו צריכה לעסוק בחינוך סוציאלי. עבודה זו מתבצעת ביתר מיומנות והכרת תנאי המקום על ידי ארגונים יהודים מקומיים, ולהם יש להעביר את תקציבי הסוכנות היהודית לפעולה זו. לדידם, "הבית הסוציאלי" אינו אלא אמצעי לחיזוק מפ"ם וארגוני הנוער שלה. באמצעותו הם מנצלים את עוניים של ילדים דתיים, ומפתים אותם להצטרף לשורותיהם. בהיות שליחי המחלקה קומוניסטים, הם מסכנים את יחסי הקהילה היהודית עם השלטונות.
רבנים במרוקו, שנאבקו נגד עליית הנוער, ביקרו גם את "הבית הסוציאלי", והזהירו הורים לבל ישלחו את ילדיהם אליו. ביקורת כלפי שליחי המחלקה באה גם מאישים חשובים בציבור היהודי במרוקו, כמו פול קלאמארו – יושב ראש הפדרציה הציונית, וסגנו אלפונסו צבע.
הביקורת כלפי המחלקה, הסכסוכים הפנימיים בין שליחי הסוכנות, הפוליטיזציה במנגנוני הסוכנות, שמועות על בזבוז כספים על ידי שליחים – כל אלה גרמו לפיחות חמור ולזילות במעמד השליחות הארץ ישראלית במרוקו. אישי ציבור דרשו לצמצם את המשלחת הישראלית ולטהר את האווירה הציבורית במנגנוני הסוכנות במרוקו. לגבי "הבית הסוציאלי" עלתה דרישה להעביר את הנהלתו לוועד מנהל ניטראלי, שיורכב מנציגי ארגונים מקומיים ושליחים.
בנובמבר 1950 התקיימו ביוזמת הפדרציה הציונית במרוקו ישיבות כדי לדון בהקמתו של ועד מתאם ל" בית הסוציאלי". בדיונים השתתפו נציגי המחלקה וארגונים שונים, ובתוכם אלפונסו צבע. צבע ביטא באותן ישיבות את עמדת "הפועל המזרחי", לפיה מנצלים "הבית הסוציאלי" והעשייה הסוציאלית לאינטרסים מפלגתיים סוציאליסטים, קומוניסטיים ואנטי דתיים.
פרשת מעצרם של שליחי המחלקה על ידי המשטרה הצרפתית, בשל חשד לזיוף ניירות, הביאה לקץ המחלקה השנויה במחלוקת, שפעולתה לוותה בקשיים מאז ראשיתה. מאבקים פנימיים בין אנשי "השומר הצעיר" לבין אנשי "הקיבוץ המאוחד", זיהויה כמחלקה של מפלגה, האשמתה בגלישה לתחומי מחלקות אחרות, ולבסוף – התנגדות לה בצפון אפריקה והזעזועים במרוקו – כל אלה החלישו מבפנים מעמדה,עד לביטולה. "הבית הסוציאלי" נוהל מעתה על ידי ועד מקומי ניטראלי ובסיוע שליחים ארץ ישראלים. אנשי "הפועל המזרחי" במרוקו השיגו את מבוקשם.
במכתבם של ד"ר ב' בן שלום, מנכ"ל "הנוער והחלוץ", ואריה סרפר מנהל המדור הצרפתי של "הנוער והחלוץ", הם מביעים את הערכתם העצומה לאדגר גדג' על המפעל החינוכי הכביר הקשור ב "יחידות העממיות" בזיקה לצופים : "אנו תקווה כי הספרים והחוברות שאנו שולחים בזה יסייעו בידך במגרת עבודתך עם "היחידות העממיות", בהם הנך מטפל בחסות הצופים".
בדוח הסיור של אשר אוחיון מאוגוסט ספטמבר 1951 ברחבי מרוקו – קזבלנקה, רבאט, פאס, צפרו, מכנאס, מראכש – מדובר בפעילות "היחידות העממיות בטיומלילין, שם התקיים סמינר ל – 32 מדרכים של אזור צפון מרוקו, וכן על עונג שבת בטנג'יר כשמאתיים ילדי "היחידות העממיות", רוכזו שם – לצד פעילות עם בני עקיבא וקבוצת אדמונד פלג. הוא גם מתאר את גאוותו על כך ששרים שירים עבריים וארץ ישראליים.
אשר אוחיון שהיה שליח ה D.E.J.J הקשור לצופים, מדווח על "היחידות העממיות" בשלהי התקופה הצרפתית. הוא מסביר בדוח מפורט מ – 3.1.1955 על אותן יחידות שהיוו את גולת הכותרת החברתית של תנועת הנוער "שרל נטר" בתוככי המללאח :
"היחידות העממיות" מאורגנות בקבוצות של שלושים בנים ובנות בריכוז של מדריך – בדרך כלל מדריך מה "צופים". מעבר לעבודות המלאכה שכבר צוטטו לעיל – חשמל, נגרות, קדרות, אריגה – התוכנית שלהם כוללת יציאה לפעילות אל מחוץ לסניף – בימי א' משחקים, ספורט, טיולים כשמחנות הקיץ מהווים גולת הכותרת של הפעילות השנתית – בה נכללים מסרים אזרחיים, מוסריים באמצעות אמצעים דידקטיים מתאימים. כל קבוצה מקבלת " ארוחת עשר, בגדים ונעליים. סמינרים להכשרה והשתלמות, מאורגנים באורח תקופתי על ידי ה D.E.J.J בסיוע " השירות לנוער ולספורט.
פעולות "היחידות העממיות" בשלהי התקופה הצרפתית במרוקו, בעיר אוג'דה, מתוארת במלוא צבעוניותה במכתב שנשלח למחלקת הנוער והחלוץ בהסתדרות הציונית העולמית בירושלים, על ידי מזכיר הצופים, יצחק כהן :
הסניף המקומי של הצופים מחולק לשתי חטיבות – החטיבה הצופית המובהקת והחטיבה המורחבת המכונית " U.P " או יחידות עממיות…..הללו בני המללאח באוג'דה – הגם שאין באוג'דה מללאח מובהק, הנמנים על המשפחות הנזקקות בעיר. אנו מכנסים אותם פעמים בשבוע באולם די גדול שהוענק על ידי הקהילה היהודית…….אנו משתדלים להשלים, לטוב ולמוטב, את חינוכם : אנו מלמדים אותם שירים, משחקים וריקודים. מדי פעם אני מרצה על ארץ ישראל לילדים בני 14 – 16 המאוד קשובים, שמאוד אוהבים פעילויות מעין אלה. ילדים אלו עם הרבה חסכים, ועל כן אנו משתדלים להגיש להם "ארוחות עשר" ואחת לשבועיים אנו מקרינים להם סרט…."היחידות העממיות" מונות 92 ילדים ועל כן אנא להיענות לבקשותינו מבחינה חומרית ומשלוח ספרים וחוברות על מנת לשפר את פעילויותינו …..
ובמכתב אחר ובאותה צבעוניות…….
…הכול נענו להזמנה לפעילות הפורימית באוג'דה שאורגנה במלואה על ידי "היחידות העממיות"…החילונו בשירה ובמשחקי חברה ופנטומימה המגלמים את סיפור מגילת אסתר תוך קריאת הספור על ידי אחד המדריכים…..כל התחפושות עוצבו בידי ילדים בני 8 – 10 שמעולם לא ראו מספריים ושהיה עליהם ללמוד הכול מההתחלה….מכל מקום להם מגיעה כל הזכות בהכנת התפאורה והמסיבה….הצופים מאוד העריכו ומאוד נהנו מכל המחזה……..כל קבוצת הצופים בצוותא לרבות "היחידות העממיות" נטלו חלק במסיבה של פורים ונטלו חלק בהכנות לקראת חג הפסח…….
יש לציין ש " היחידות העממיות, בחסות D.E.J.J, הביאו להרמתם של שני ארגונים מקוריים. הראשון היה "המעון לילד היהודי", שאכלס כמאה ילדים, בנים ובנות, במסגרת פנימייה למשך היום בלבד. הילדים, הסובלים ממצב סוציאלי קשה, גויסו על ידי השירותים הסוציאליים של הג'וינט. במעון הודרכו הילדים על ידי הצופים במשך היום ועיקר עיסוקם היה מלאכת יד וטיולים. אחר השעה חמש הפעילה כל ישראל חברים תוכנית לימודים מתאימה. מבחינה רפואית היו ילדי המעון בהשגחת השירותים הרפואיים של אוז"ה – O.S.E
הארגון השני שהוקם על ידי ה – D.E.J.J היו הקבוצות האוטונומיות של המללאח. במללאח היו קיימות חבורות מאורגנות של צעירים. ה – D.E.J.J הציע להם ייעוץ ותמיכה חומרית, מבלי לשלבם בתוך "היחידות העממיות". אלפי ילדים, חברים ב "יחידות העממיות", היו מבלים כמה שבועות במחנות הקיץ ביערות האטלס התיכון שאורגנו על ידי , "שרל נטר", בתיאום עם ה – S.I.S.
כאשר סיימו הילדים את שהותם ב "יחידות העממיות" פנו לארבעה אפיקים עיקריים. 1 – השתלבות בבתי ספר רגילים, לצעירים ביותר ; 2 – המשך לימודים בבתי ספר מקצועיים ברשת " אורט ", למבוגרים יותר ; 3 – עלייה לארץ ישראל ; 4 – יציאה לשוק העבודה המקומי.
אין ספק כי כל אפיקי הפעילות החינוכיים של "שרל נטר", אם בזיקה ליהדות, אם בזיקה לארץ ישראל, מתנקזים בסופו של דבר לסוגיה החברתית, ועל כך גאוותה. הן בכתב והן בעל פה, כל המקורות מדברים על הצורך הדחוף להרים את החברה היהודית הנחשלת ואת בני הנוער שבה לרמות גבוהות יותר של יכולת אנושית, אזרחית ויהודית, וכל זאת תוך כיבוד המסורת וקדושי ישראל מצד אחד וכיבוד אורחות החיים של נוער זה מצד שני. לא היה בכוונת "שרל נטר" לזעזע את אמות הסיפים במובן המתנשא, אלא לנקוט גישה הולמת, תוך רגישות היאה לתנועת נוער ולשלב בה את הנוער באורח הדרגתי וזהירות המתבקשת.
En 1949, Edgar Guedj (de son totem scout LYNCLAIR « Lynx clairvoyant ») crée au Maroc le Département éducatif de la jeunesse juive : DEJJ, dans un élan de solidarité à l’égard d’une communauté numériquement importante mais confrontée à de nombreuses problématiques socio-économiques.
Ses propositions éducatives et sociales concernent, en priorité, les jeunes laissés pour compte par le système scolaire. Lynclair s’appuie sur la notion de service d’autrui (promesse des chefs scouts) pour mobiliser les cadres en faveur de la jeunesse défavorisée
יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5-השושלת העלווית והיהודים
הודות לפריחה הכלכלית הזאת, ולאותו בטחון שהושג זה־מקרוב, ניצלו קהילות שלמות, דוגמת אלו של פאס ומכנאס, מן התוצאות האיומות של פגעי־אקלים דוגמת הבצורת של 1680-1679 : ״למען האמת״, מספר סופר־קורות בן העת ההיא, ״בימים ההם לא הטריד המחסור את הבריות כל־עיקר, כי רבים היו העשירים במלאח של פאם , בתיהם היו מלאים מזן אל זן, דגנים בשפע, מחסניהם מלאים היו כשם שמלאות היו גם הממגורות השייכות ליהודים. אשר על כן לא סבלו כלל מן הרעב ששרר בימים ההם״. הסוחרים היהודים מילאו גם תפקיד חשוב בבניית הבירה החדשה, מכנאס, על היכליה הענקיים. לאחר הקמת צבא מקצועי, היה זה מפעלה הגדול השני של תקופת־מלכות זו. פריחתה של העיר משכה אליה יהודים מכל פינות מארוקו, ורבים מהם התיישבו בה. הואיל וה׳׳מדינה״ שוב לא הספיקה להכילם, החליט מולאי אסמאעיל לתת למכנאם מלאח משלה, השלישי בארץ אחרי אלה של פאס ומראקש.
הנה כי כן העמיד לרשות הקהילה שטח קרקע רחב־ידיים. לדעתם של דיפלומטים אירופים שנקלעו למקום והעדיפו כולם להתאכסן שם, היתה זו השכונה היפה ביותר בעיר. בניגוד לשני האחרים, היה המלאח של מכנאס רכושם של היהודים בלבד, ואילו למח׳זן ולחבוס (מנהל ההקדשות הדתיים) לא היה שם כל חלק ונחלה. ואחרון אחרון חביב: השכונה החדשה, בניגוד לקודמותיה, לא היתה חוסה בצל ארמון המלוכה, שכן בטוח היה מולאי אסמאעיל שתחת שלטונו לא יוצרכו היהודים לחשוש לבטחונם כל־עיקר…
הרווחה החומרית והשלווה שזכו בהן היהודים בתקופה זו יצרו סביבה נוחה לחידושם של הלימודים היהודיים. בתקופת מלכותו של מולאי אסמאעיל קם אפוא דור שלם של רבנים מחוננים, מן הידועים ביותר שהעמידה יהדות מארוקו. עמהם נמנו יהודה בךעטר (1733-1655), שכינויו רבי אל־כביר (הרב הגדול), יעקב אבן צור (1753-1673), משה טולידאנו (1723-1643), משה בירדוגו(שנפטר ב־ 1731), וחיים בן־עטר(1743-1696).
לאחר האידיליה, פורענויות
תקופת חסד זו, שנמשכה כמעט שלושים שנה, נסתיימה בחטף, למרבה הצער, כאשר יצא מולאי אסמאעיל, שהלך שבי אחר חלומות הגדולה שלו, למלחמה יקרה ועקרה נגד התורכים שבאלג׳יר. הרפתקה זו, שניתוספה להקמת מונומנטים נשגבים, רוששה את אוצר המלכות השריפית. נטל המסים הכבד פגע קודם כל, מטעמי נוחות גלויים לעין, בציבור היהודי. היה זה ציבור עשיר ומרוכז, ולכן קל היה יותר לסחוט אותו בכל תואנה שבעולם. מעיד על כך בעל ״דברי הימים״ של קהילת פאס:
אע״פ שהצרות שעברו עלינו בימי המלך מסיר״ה התחילו מש׳ התס׳׳א (1701)…באה שמועה מאת המלך שהיה נלחם עם התורק׳ במקום א׳ שמו אלגויע׳ה. ובי״ג ניסן באה שמועה שהמלך חטיל מם על כל היהודים אשר תחת ממשלתו, מאת כיכר הכסף, ונשמע ויימס לבבנו…ושלחו כל הקהילות כמה מנחות וכמה שוחדות לפייס המלך אולי יש תקווה להתפייס במחצה או יניח שליש או רביע, ולא הועילו כלום. באומרו שכבר נשבע בלחראם מן אולאדו(אחת השבועות החגיגיות ביותר) שיתנו היהודים חסד הנז' במושלם.
וכך עשו. כל תשלום גירה מעט יותר את תאבונם של גובים, שלא תמיד היו מוסמכים, וספר דברי הימים לקהילת פאס אינו מביא כאן אלא שורה של קינות שאין להן סוף:
ויהי היום יום ה׳ ח״י לכסליו (1703) הנז' באה שמועה אלינו כ׳ המלך נתן למולא׳ חפיץ׳ הנז' פא׳ס זדי׳ד למשול בו. וביום ב׳ ז"כ לכסליו הנז' ויבוא מולא׳ חפיץ׳ עם אנשי ביתו וייצאו לקראתו הקהל והנגידים במנחה טובה… והיה הדבר בעורמה. למחר ומחרתו בעוונותינו הרבים והנה עבדיו ומשרתיו באו להאלמלא׳ח, זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעבירת זדון. וכל אחד עושה כחפצו ורצונו, ומכחישים ומשקרים בשם אדוניהם ואין אומר השב… וימררו את חיינו במסים וארנונות ביום הא׳ שנכנסו להאלמלא׳ח, עד שקצו בחייהם ולא היה יוצא שום אחד מהם מפתח ביתו לשוק כלל ואפילו בביתם לא היו יכולים להתעכב אלא כל אחד נוטל כליו ואת בניו ובורחים מגג לגג, ונחבאים והיו נכנסין לבתיהם אלמסכרי׳ן (המשרתים) ושוברים הדלתות והארונות ולוקחים מכל אשר ימצא ונותן לנגידים ולגוב׳ המם… אחר־כך בשבוע זה בעצמו קאם סניו׳ת (עלילה) על יהודי א׳ כשיצא מחופתו ועדיין לא השלים חודש א׳ עם כלתו והוא גיבור מאוד מר ונאנח. ושמו מימון צאבח.הוליכו אותו למולאי חפיץ׳ ושרף אותו בכבשן האש הי״ן. ולמחרת בהשכמה שלח לנו א׳ מעבדיו לתת לו כופר היהודי אשר שרף!…
כאשר שלחו היהודים משלחת למכנאס להתלונן לפני מולאי אסמאעיל על קלקלותיו של בנו, פקד השליט לירות בהם ועל הנשארים בחיים הטיל קנס נוסף. הנגיד רב־ההשפעה של יהודי העיר, אברהם מימרן, שידל בכל־זאת את הסולטן לוותר על הקנס, וזאת כנגד אספקת אוהלים לצבא. לא היה המשך ל״סלחנות״ מעין זאת, שהרי העתים אכן השתנו. אותו מימרן עצמו, כל כמה שהיה יועץ קרוב למלך, לא הצליח לחסוך מיהודי מכנאס, שעד אז היו מוגנים יותר ביחס, את נגישות ״המשמר השחור״, כפי שאנו למדים מכתב־יד עלום־שם, שממנו מביא הרב יוסף משאש:
בעשרים יום לח׳ כסלו, ש׳ התס״ד ליצירה (1704) היתה מהומה גדולה בעיר, כ׳ באו עבדי המלך וחיפשו חיפוש מחיפוש בכל הבתים והחצרות, ולקחו כל הכסף ושווה כסף, מכל כלי מתכות, זהב וכסף ונחושת, גם נרות חנוכה, וידל ישראל מאוד. ועוד השחיתו התעיבו, עינו נשים ובתולות, ועשו כרצונם, והרבה נשים הפילו מהפחד, והרבה נפלו למשכב, וגם כל היינות לקדושא ואבדלתא נסכו, ולא היה בנו כוח למונעם אף בתחנונים מלהב חרבותם אשר שמו נגד פנינו, וילעגו וישחקו ויתעללו בנו, וילכו לדרכם.
השנים האחרונות למלכותו של מולאי אסמאעיל היו הרות־אסון עוד יותר, שהרי באה הבצורת והחמירה את תוצאותיה של סחטנותו הלא־נסבלת של האוצר. פאס, הבירה הרוחנית של יהודי מארוקו, התנסתה בייסורים מיוחדים ב־1724, שלוש שנים לפני מותו של מולאי אסמאעיל. ומספר עד־ראייה שקהילה זו, שהיתה מלאה בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבהם שקדו חכמים על לימוד התלמוד ופירושיו הרי ״כיום פזורים אלה בכל הממלכה״, והם אנוסים לקבץ נדבות ולחזר על הפתחים לבקש לחם. בתי־הכנסיות שוממים ושוב אין למצוא מניין לתפילה. היהודים מתפללים בחושך, ושוב אין יד הקהילה משגת דמי מנורה אחת בבית־ התפילה… רוב רחובות המלאח ריקים מאדם, והבתים סגורים מאין יושב בם.
Indépendance et liberté d'émigration : l'impossible défi-Juifs du Maroc R.Assaraf
Indépendance et liberté d'émigration : l'impossible défi
Après la grande vague d'émigration, à forte connotation religieuse, des années 1947-1950, les départs vers Israël s'étaient considérablement ralentis. La situation allait changer du tout au tout dans le contexte de l'affrontement entre le mouvement nationaliste marocain et les autorités françaises, incapables d'accepter le caractère inéluctable de la décolonisation.
Les gouvernements de la IVe République pratiquèrent la fuite en avant pour sauver le "Maroc de papa" et n'hésitèrent pas, au plus fort de la crise entre le Palais royal et la
Résidence, à déposer, le 20 août 1953, le sultan Mohammed V, exilé avec sa famille a Madagascar, et à le remplacer par un homme de paille, Moulay Arafa, soutenu par le glaoui de Marrakech.
Dès lors, le divorce paraissait consommé entre les Marocains et la France, un état de fait dont la communauté juive eut à pâtir très sensiblement. Si le judaïsme marocain avait, un temps, rêvé d'un partenariat avec le colonisateur et d'une intégration au sein de l'ensemble français, il avait pu constater qu'il s'agissait là d'un mouvement non payé de retour. Le refus des autorités coloniales d'appliquer au Maroc les dispositions du décret Crémieux, qui avait permis la naturalisation collective des israélites algériens, et la mise en œuvre, entre 1940 et 1942, de deux statuts des Juifs très rigoureux, avait dissipé les illusions de beaucoup. Seule une infime minorité, se recrutant dans les couches les plus misées de la population, croyaient encore aux vertus de l'assimilation et du partenariat arec la France.
Cela ne signifiait pas pour autant que les Juifs marocains vissent d'un œil enthousiaste l'influence croissante d'un mouvement nationaliste à très forte connotation islamique. Rares, très rares étaient les militants juifs de l'Istiqlal. S'ils étaient naturellement loyaux envers la dynastie alaouite, les Juifs marocains estimaient plus prudents de se tenir à l'écart des passions politiques du moment, par crainte d'être instrumentalisés par l'une ou l'autre des parties en conflit.
Cette impossible neutralité les faisait se sentir comme pris entre le marteau et l'enclume, et comme les cibles toutes désignées des violences. C'est ce qui se produisit lors du premier anniversaire de la déposition de Mohammed V, le 20 août 1954, dans la bourgade de Sidi Kacem (Petit-Jean), située à une vingtaine de kilomètres de Meknès.
Sidi Kacem n'avait pas de communauté juive régulièrement constituée. Toutefois, le marché de la localité était fréquenté par des négociants juifs de Meknès qui y passaient la semaine avant de revenir dans leurs foyers pour les shabbats et les fêtes.
Au début du mois d'août 1954, les milieux nationalistes marocains lancèrent un mouvement de grève et firent pression sur les commerçants israélites pour qu'ils ferment leurs boutiques. À Petit-Jean, les autorités françaises demandèrent aux Juifs de n'en rien faire et leur promirent, en contrepartie, la protection, qui s'avéra illusoire, des forces de l'ordre.
Le 3 août 1954, des manifestants s'attaquèrent aux boutiques juives ouvertes, visant spécifiquement les commerces juifs, comme le rapporta un témoin oculaire du massacre :
Les forces de l'ordre qui savaient à quoi s'en tenir sur l'état d'esprit de la population et qui, après leur provocation, avaient abandonné la ville indigène pour protéger le quartier européen, assistèrent en spectateurs au massacre, malgré les appels à l'aide désespérés, arguant du manque d'ordres de Rabat et de l'attente de renforts.
Ce n 'est que près de quatre heures après le début de l'émeute, vers 10 h 30, que la police, qui protégeait uniquement le quartier européen, commença à établir un barrage et à tirer sur les émeutiers qui commencèrent à s'enfuir en tous sens, poursuivis par les soldats, qui arrivèrent plus de300. Plus incroyable encore que cette totale carence de la police, la discipline suspecte des émeutiers qui ne s'attaquèrent qu'aux magasins juifs, épargnant soigneusement ceux des musulmans et, encore plus incroyable, ceux des sociétés françaises et étrangères.
C'est ainsi qu'arrivés devant les dépôts de la Scam, qu'ils se proposaient d'incendier, ils s'enquirent de son propriétaire, Quand ils apprirent qu 'il s'agissait d'une société française, ils l'épargnèrent soigneusement, partant à la recherche d'autres biens juifs.
Le massacre de Petit-Jean fit six victimes, inhumées dans la plus grande discrétion à Meknès. À la fin de la période de deuil, le comité de la communauté fit diffuser une lettre ouverte dans les synagogues. À dessein rédigé moitié en hébreu, moitié en judéo-arabe, car dans l'atmosphère de terreur où vivait la communauté, il était à craindre que ce cri de douleur soit mal interprété, s'il venait à tomber entre des mains étrangères, françaises ou musulmanes, le texte disait :
Dieu de vengeance ! Qui a vu de telles horreurs, qui a entendu parler de méfaits ! Les enfants d'Israël sont tués et brûlés comme à l'abattoir. Quel cœur n 'en serait pas déchiré ! Ah ! Des pères et leurs enfants sont sacrifiés le même jour… Leurs assassins pleins de haine, sauvages et cruels, leur ont fait subir les pires tourments des quatre condamnations à mort. « Vois, Éternel, et regarde, punis-les comme ils le méritent ! » A nos frères précieux et aimés, sacrifïés sur l'autel comme victimes expiatoires pour le peuple d'Israël, pour la sanctification de Ton Nom divin, uniquement parce qu'ils sont les membres du peuple élu, le peuple du Livre, le livre de la sainte Torah, égorgés, tués et brûlés parce que juifs.. que le Dieu de miséricorde les accueille avec les justes dans son jardin d'Éden et qu 'à la fin des jours, il les ressuscite!
Jusque-là en hébreu, le texte se poursuivait en arabe dialectal et se teintait d'une forte coloration sioniste :
Chers frères.
Nous devons savoir que ce qui est arrivé à ces gens peut arriver à chacun de nous, car ces victimes ne s'étaient rendues coupables de rien, n 'avaient rien fait ni avec leurs mains ni avec leurs pieds. Ils n 'ont été tués que parce qu 'ils étaient juifs, ce qui signifie qu 'ils ont été les victimes expiatoires sacrifiées en kapara pour la communauté juive tout entière. Ce n 'est pas une mince perte que de perdre six âmes innocentes le même jour, car pour nous chaque juif nous est cher à l'égal de l'humanité entière, comme il est écrit : « Celui qui sauve une seule âme en Israël est comme s'il sauvait l'humanité tout entière. » Ce qui veut dire qu 'avec eux c 'est six mondes que nous avons perdus. Dans de tels cas, chez les autres peuples, on aurait élevé un monument de pierre à leur mémoire. Mais pour nous, enfants d'Israël, la meilleure manière de perpétuer à jamais leur mémoire est de planter à leur nom une forêt en Eretz Israël. Plus cette forêt grandira, plus grande sera la perpétuation de leur souvenir. C'est pour nous la meilleure façon de soulager les familles des victimes, car c'est à la fois un mérité pour les morts, une consolation pour les endeuillés, un hommage à tout Israël, en plus de la réalisation du commandemmt du peuplement d'Eretz Israël qu'implique un tel don.
עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
ר׳ שם טוב בן אברהם. כיהן בנגידות בשנת רפ״ו ובתחילת שנת רפ״ז הועבר מתפקידו. בגלל מכשלה שיצאה מתחת ידו של שוחט התושבים, נשבע ר׳ שם טוב שלא יאכל בשר שהותר בנפיחה. בעקבות כך תוקנה תקנת התושבים, והוא חותם עליה ראשון נראה שבשנת רצ״ה כבר לא היה בחיים. ב״עץ חיים״ מוזכר הוא בתואר ״עמי שם טוב״, תואר כבוד הניתן לזקני העדה ונכבדיה. ממה שלא תואר בתואר רב, כעמיתו ר׳ שאול רמוך ייתכן שניתן ללמוד שלא היה תלמיד חכם. אין לנו פרטים אודותיו, לבד ממה שהוזכר בספר ״עץ חיים״. מאז עמי שם טוב, לא שמענו על משפחה בשם אברהם במארוקו. ייתכן שגם הוא נמנה עם משפחת רמוך, והשם אברהם אינו שם־משפחה אלא שם אביו, ומתוך שהיה אביו מפורסם וידוע נקרא בנו על שמו.
ר׳ אברהם אדרוטיל ב״ר שלמה, חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לר״ח גאגין בשנת רפ״ו. בשנת רצ״ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה. הוא נולד בספרד בשנת רמ״ב (1482), והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ״ג. אביו ר׳ שלמה נמנה עם תלמידי ר׳ יצחק קאנפנטון גאון קאסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר״. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו כבן שבעים שנה, ביום א׳ של פסח שנת רנ״ג הוא מכנה את עצמו לעומת אביו ״שועל בן ארי.
ר׳ אברהם נמנה עם תלמידי ר׳ יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפורטוגאל. ידועים לנו שנים מחיבוריו של ר׳ אברהם: ״תשלום ספר הקבלה״ ו״אבני זכרון״. על כוונתו בתשלום ״ספר הקבלה״ לד׳ אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו:
"לפי שהרב רבי אברהם בר דוד ז״ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ״ל שנת ד׳ אלפים וט׳ מאות ואחד ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב… עד שנתינו זאת שהיא שנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים…
את חיבורו חילק לשלושה שערים. בשער הראשון — השלמות ל״ספר הקבלה״ של הראב״ד, כלומר, רשימת החכמים שחיו לפני הראב״ד ולא הזכירם. בשער השני — רשימת החכמים שחיו מפטירת הראב״ד ועד לפטירת ר׳ יצחק קאנפנטון. השער השלישי כולל סקירה קצרה על מלכי ספרד סמוך לגירוש, על הגירוש מספרד ומפורטוגאל, ועל סבלם של המגורשים בתלאות הדרכים ובחבלי הקליטה במארוקו. חשיבות מיוחדת לנאמר בחיבורו בחלק האחרון של השער השלישי, שם מסופר על קליטת המגורשים שהיה לה עד ראיה. לעומת זאת, הנאמר בשערים א׳ וב׳ ובחלק הראשון של שער ג׳ ידוע לנו ברובו גם ממקורות אחרים. נראה שהחל בחיבורו בשנת ר״ע, השנה המוזכרת בפתיחה, אך סיים אותו לא לפני טבת שנת רע״ד, שכן הוא כותב בסוף הפתיחה: ״ואזכיר שם מה שכתב הר׳ אברהם זכות ז״ל מה שהיה בעולם משנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים עד שנת רפ״ה לפ״ק״. ר׳ אברהם זכות נזכר בברכת המתים ׳ז׳׳ל׳, כאילו נכתבו הדברים לאחר פטירתו; והוא נפטר בטבת רע״ד. אם לא שנאמר כי המלה ׳ז״ל׳ תוספת מאוחרת. כמו־כן נראה שחיבור זה לא הושלם לפי המתכונת שקבע המחבר בפתיחתו, כי לא העתיק כלום מדברי ר״א זכות, וכן אמור היה לכתוב ״קצת זכרון מלכי פאס עד מלוך מלכי צדק מולאי מחמד…״ וזה לא נעשה. או ייתכן שנכתב וההעתקה שהגיעה לידינו הסירה. החיבור נדפס מספר פעמים ואף תורגם פעמיים לספרדית.
״אבני זכרוך, כתב־יד, בו ליקט מתוך ספרות הראשונים חומר רב הדן בכל השאלות העיקריות של הקבלה העיונית. כדבריו בהקדמתו:
"ובראותי אני הצעיר שועל בן ארי דבריהם הנחמדים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה עלה בדעתי להקריב התועלת לעצמי, גם לכל מתחיל בלימוד התורה והחכמה הזאת לקרבם אחת אל אחת… להיות לי לזכרון ולזה קראתי זה הספר אבני זכרון כי הם דברים מקובצים מדברי החכמים…
לבד מחשיבות ליקוט החומר ועריכתו, הרי הוא משמש כאוצר בלום להכרת ספרי רבותינו הראשונים בחכמת הקבלה, אשר חיבוריהם היו לנגד עיניו ולא הגיעו לידינו. מדבריו בהקדמה למדנו שבין מפיצי הקבלה ותורת הנסתר בספרד בדורות הסמוכים לגירוש היו אלה שפעלו להפצת תורת הנגלה, דהיינו ר׳ יצחק קאנפנטון ותלמידיו כתריס נגד המשכילים להוטי חכמת הפילוסופיה והמדעים. שכּן העירפול וחוסר הבהירות שבספרות הקבלה ובניסוחה, אשד נעשו בכוונה תחילה בידי הראשונים כדי להסתיר את הדברים מהציבור הרחב, הביאו כמה מהמשכילים להסקת מסקנות מוטעות כלפי הקבלת ומחבריה, עד כדי התרחקות מלימוד התורה בכלל ומקיום מצוותיה. את מקום התורה תפסו העיון בפילוסופיה ובמדעים, כדבריו.
עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל בכל מלכות ספרד ח״ו. לולי אשלי רברבי תלמידי הרב הגדול ר׳ יצחק קנפנטון שהרביצו תורה בישראל הם תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שארית ופליטה הנשארת היום במלכות פאס, החכמים השלמים מרביצי התורה וראשי הישיבות יצ״ו כלם מחזיקים בתורת אלקים חיים ולא פנו אל רהבים ושטי כזב…
ילדי המלאח-ר.פיורשטיין ומ.רישל-התנאים הכלכליים
- התנאים הכלכליים
יהודי צפון אפריקה עסקו מאז ומתמיד במסחר ובמלאכה. החוק אוסר עליהם רכישת אדמה ולפיכך לא היו למעשה חקלאים יהודיים. מצב זה מודגם היטב בסטאטיסטיקה המארוקאית המוסרת את היחס בין האוכלוסיה הכפרית ובין האוכלוסיה העירונית אצל מוסלמים ויהודים: בעוד 80% מהמוסלמים הם יושבי כפרים ורק 20% עירוניים, הרי המצב אצל היהודים הפוך: 20% מהם יושבים בכפרים ו־80% — בערים. אין פירושו של דבר כי 20% מהיהודים הם חקלאים. היהודים יושבי הכפרים הם מחוסרי קרקע ואינם משכירים עצמם לעבודה אצל בעלי קרקעות ערביים או אירופיים. הם עוסקים ברוכלות חליפין של התוצרת החקלאית, מי בפרדו ומי בחמורו. הם מבקרים בשווקים, הולכים מכפר אחד למשנהו ומוצאים את פרנסתם בצמצום ברוכלות זעירה זו. אין להם כל מסורת איכרים או אחבת־אדמה, שממנה תוכל לצמוח החקלאות. יתר על כן: מורגש לעתים, בקרב אוכלוסיה זו, בוז למקצוע החקלאי. מכאן מתעוררת בעיה חינוכית — כיצד לקרב אוכלוסיה כזאת לעבודת־האדמה בישראל. בהיעדר מסורת יש לפחות צורך באידיאל, ואף הוא אינו קיים תמיד.
לפי אומדן מארוקאי מ־1947, עסקו במסחר 46% מתוך האוכלוסיה העובדת. בתקופה מסויימת פרח המסחר היהודי מפני שמילא תפקיד חשוב כמתווך בין הסוחרים האירופיים ובין הצרכנים המוסלמיים וכיוון שריכז את כל הפעולות המסחריות הפנימיות. כיום הפך הסוחר היהודי למתווך מיותר בגלל ההתחרות האירופית. לא נותר ל״סוחר״ היהודי אלא לחיות חיי ניוון, ואכן, מרביתם של ה״סוחרים״ היהודיים יושבים מאחורי דלפק קטן בחנות עלובה. אחוז המתפרנסים ממסחר גבוה אולי ביותר במארוקו אבל גם באלג׳יריה ובתוניסיה הוא עולה על הרצוי. כן מוצאים אנו במארוקו 36% מתוך האוכלוסיה היהודית העוסקים במה שמוגדר על ידי הסטאטיסטיקה כ״תעשיה״. די לערוך טיול במלאח הגדול, כדי לעמוד על טיבו של מונח זה: אלה הן אומנויות, המעידות אמנם על זריזות־כפיים, אבל זמנן כבר חלף בתרבות המודרנית. לכאן שייכים: רוקעי״נחושת וחרטי־עץ, קדרים, סנדלרים ורצענים, אורגים (בעלי נולי־יד), סתתים וכמו כן פועלים ״מודרניים״ (מכונאים וכו') שאין יומרתם הולמת את יכולתם. הצורפים ועושי תכשיטים היו בעלי מונופולין במלאכתם בגלל האיסור שחל על המוסלמים לעבד מתכות יקרות. מונופולין זה נתערער כיום בשל התחרות התכשיטים האירופיים הזולים, שהם בוודאי פחות אסתיטיים, אבל מבוקשים יותר על ידי אגשים השואפים להיות ״מודרניים״.
שכרם היומי של אומנים אלה הוא זעום ביותר, מקביל בערך ללירה ישראלית אחת. שכר זה צריך להספיק לפרנסת 5—10 נפשות. אומנויות אלה תיעלמנה בקרוב ולא ישאר להן אלא ירך פולקלוריסטי בלבד, כיוון שהתעשיה האירופית מתחרה בהן בנקל. יתר על כן, התושבים המקומיים אינם מתענינים במוצרי אומנויות אלה ואינם מתפעלים מהם כדרך התיירים. הם רואים בהם מסורת שברצונם להיפטר ממנה. ברם, הסכנה נעוצה בעובדה שמספר האומנים הוא עצום, ועם היעלם מקצועם יש לפתוה בפניהם אפשרויות תעסוקה בתעשיות מודרניות! יתר על כן, גם אם תהיינה אפשרויות תעסוקה כאלה, יהיה על האומנים להסתגל למקצועות חדשים — דבר הקשה שבעתיים.
יתכן ואפשר היה לשפר את העתיד המקצועי אילו הוצאו חוקים קפדניים בנוגע לחניכות, אך כיום אין כל פיקוח על תקופת החניכות, על גיל החניכים ושכרם, ואף לא על אימונם המקצועי. מצב זה מאפשר ניצול מכל הסוגים: העסקת ילדים צעירים מאוד, קיפוח שכרו ותנאיו של החניך והעדר הכשרה שיטתית.
מנקודת ראות המקצוע אין הבדל יסודי בין האוכלוסיה היהודית בתוניסיה ובין זו שבאלג׳יריה ובמארוקו, אולם יש לציין כי מצבה של האוכלוסיה המארוקאית עלוב יותר ממצב האוכלוסיה האלג׳ירית.
קיצורו של דבר, המוני היהודים משתדלים להתקיים בעזרת מלאכות שאבד עליהן הכלח. התעשיה המודרנית מעסיקה רק מספר קטן מאוד של פועלים. התרבות המארוקאית, שקפאה על שמריה זה כבר לא פיתחה כל טכניקה מקורית! היא פיתחה אומנויות, אך אין בכך כדי לקיים את העם מבחינה כלכלית.
מה יהיה על היהודי הצפון אפריקאי הבא לחיות בישראל, ללא מסורת חקלאית או מקצוע טכני, אף כי לעתים קרובות הוא משלה את עצמו שרכש לו מקצוע, בעוד שרק שמו של המקצוע ויסודותיו נהירים לו? רק בתנאי שנסייע לו להסתגל לחיי־מקצוע חדשים ייפתחו לפניו אפשרויות עבודה. זהו אספקט חינוכי שאין להזניחו, ואנו נשוב ונקדיש לו כמה העדות באחד הפרקים הבאים.
Langue et folklore des Juifs marocains Pinhas Cohen
Langue et folklore des Juifs marocains
Pinhas Cohen
"Tant qu'un peuple n'a pas abandonne sa langue. il conserve les cles de sa maison "
Eliezer Ben Yehuda
Le patrimoine culturel et folklorique du judaïsme marocain, véhiculé par le parler arabe de nos compatriotes juifs fait partie intégrante du patrimoine culturel marocain.
ka- idkhel f-en-nsasat-d-el-lil
Il rentre dans les moitiés de la nuit=au milieu de la nuit
be-z-menni u tqeb ' ene
Malgré moi, dussé-je me crever les yeux=de gré ou de force
qabt -t-Torah
Il tient la Torah=il est fidèle à la Torah
msa -b -iddo
Il est parti avec sa main=il est parti lui- même
Sir ' liya
Va sur moi =va t'en, laisse-moi
Sir l-khla =va t-en au désert Va au diable !
qyas-el-her ' leh
La mesure du bien sur lui ( Formule de comparaison en bien pour éloigner le mauvais œil)
l 'ab 'liya Il a joué sur moi=il m'a joué un tour
Mol s-sebba
Le propriétaire de la cause la personne concernée par un heureux événement dans sa famille
ka-itella ' ed-dras
Il fait monter le discours- il 1' apprend par cœur
ka-itell' o f-er-ras
Il le fait monter dans sa tête =il 1' apprend par cœur
Ka italla' li d-dem l-rase
Il me fait monter le sang à ma tête=il m'exaspère
qebdona nserbo atai
Ils nous ont attrapés, pour boire le thé=ils nous ont retenus pour le thé
t-tdawez foq l-mida
Les passages sont sur la table=les diverses petites salades sont sur la
table
khebza be-l-gron
Un pain avec des cornes = genre de pain natté
f-wozh el-lil
Dans le visage de la nuit=à la tombée de la nuit
ka-i' amlo t-tahdid
Ils font le ferraillage = Rite magique qui consiste à faire passer la lame d'un grand sabre le long des murs et sur la porte de la chambre de l'accouchée pour empêcher les démons d'y entrer.
ka-nsa'lo-l-kas
Nous allumons le verre= luminaire (grand verre muni d'une mèche allumée servant à l'éclairage de la synagogue)
d-daw er-romi
La lumière romaine=l'électricité
ka-itsara m ' a raso
Il marche avec sa tête= il se promène tranquillement
' mello-l-perroga
Il lui a fait la perruque =il lui a fait une coupe à la mode(de Meknès et Fès) : crâne rasé et petite touffe de cheveux sur le front.
teht-la' ma f-ed-delma
la chute de l'aveugle dans l'obscurité
iteh lo mezzalo
Que son sort tombe = qu'il n'ait point de chance !
Iteh-lo sa'do (idem)
bit-el-ma
La chambre de l'eau=les toilettes, les wc
Ha hiyya fik !
La voici dans toi !=signe de menace en signe de vengeance :tu vas
voir !
molo' b-et-tasa
Amateur de la tasse=il aime boire
ila 'andek si qansa
Si tu as un gésier (estomac)=si tu es un homme !
יהודי מרוקו בארץ ובעולם – רוברט אסרף – הגירה, תפוצה וזהות
ב-31 במאי, לאחר הפלגה לא-נעימה במיוחד שנמשכה 21 יום, העולים הועלו בכוח על סיפון הספינה וגורשו לקפריסין, שם האנגלים – שלא היו מסוגלים להתמודד עם הכמות ־ ריכזו במחנות, מאז קייץ 1946, את אלפי הנוסעים המחתרתיים שנעצרו על ידי ה״רויאל נייבי״.
אותו גורל ציפה גם לנוסעים שהפליגו בספינה השנייה, ״שיבת ציון״. הם הפליגו מן החוף האלג׳ירי ב-16 ביוני 411,1947 נוסעים וביניהם 120 ילדים ותינוקות. האנגלים הבחינו בספינה ליד קאפ בון בטוניסיה, והתלוו אליה במשחתות. הנוסעים ומלוויהם מן ה״מוסד״ היו מוכנים להילחם, אילו היו מסיטים את מסלולם לעבר אירופה, כמו במקרה של 4,500 הנוסעים של ״יציאת אירופה״. אולם האנגלים, שככל הנראה חששו מפני תגובה עויינת מצד דעת הקהל העולמית, הובילו בסופו של דבר את נוסעי ״שיבת ציון״ לקפריסין.
לא ברור, האם הצנזורה היא שמנעה דיווח ב״נוער״ על האירוע, שבו יוצאי מרוקו ״כיכבו״, או שמא היה זה צינזור-עצמי; בעוד שהדרמה של ״יציאת אירופה״, שבה היה יוצא מרוקו יחיד, זכתה לכיסוי נרחב. בגיליון מאוגוסט- ספטמבר 1947, הביטאון של אגודת ״שארל נטר״ – שעדיין היה כתב-העת היהודי המורשה היחיד, דיווח שמשלחת מטעם ״הפדרציה הציונית במרוקו״ התייצבה בפני מר בוניפאס, המפקח הראשי לאזור קזבלאנקה, כדי להביע את רחשי תודתם של כל יהודי מרוקו ״על היחס האצילי ועל גדלות הנפש שגילתה צרפת כלפי שרידיה של ׳יציאת אירופה 1947׳.״ זאת, כמובן, מבלי להעז ולהזכיר את הסתירה הבוטה בין יחס זה, לבין האיסור שאותן רשויות צרפתיות עצמן הטילו על המועמדים-לעלייה המרוקנים, שרצו להפליג לארץ ישראל.
מאמר המערכת של הביטאון נהג איזון בין הזדהות טוטלית עם גורלם של העולים הבלתי־לגאליים לבין דברי שבח כלפי צרפת:
"אם הדיכוי האכזרי של הנוסעים של ׳אקסודוס; המעורר שאט- נפש בקרב כל יהודי העולם, והעובדה שהנערים, פליטי מחנות המוות הנאציים, לא הורשו להגיע למיפלט בארץ ישראל, אליו שאפו באופן לגיטימי, נראים לנו בעיקרון ועקב השתלשלות הדברים מנוגדים לצדק, הרי שאנו יכולים לציין, ברגשי נחמה ובכבוד לאנושות, את יחסה השופע נדיבות של צרפת לנוכח האירועים הללו…
כל הכבוד לצרפת, שעדיין זבה-דם מכל פצעיה, ונתונה תחת עול כבד של תוצאות המלחמה, אשר ידעה באותו הזמן שתחושות אנוכיות מסויימות גוברות על הרעיונות הדגולים שעליהם הגנו בעלות הברית – להביע את התנגדותה לכל דיכוי, שהפגינה כתמיד אנושיות ועדיין מניפה את דגל החירות.״
כאשר הסוכנות היהודית הסכימה לשלוח ספינה שלישית, ״החלוץ״, בלילה של 6 בנובמבר 1947, לא היה פנאי להעלות לסיפון אלא כחמישים נוסעים. הספינה נאלצה לצאת לים תחת אש מנשקם של הז׳אנדארמים שתושבי החוף הזעיקו, והותירה על החוף כשש-מאות מועמדים להפלגה. למרבה האירוניה, 44 הנוסעים של ״החלוץ״, שהועברו בלב ים אל סיפונה של הספינה ״הפורצים״, הצליחו לחמוק מעינו הפקוחה של הצי הבריטי, ולרדת סמוך לחוף תל אביב.
לאחר הכישלון במקרה של ״החלוץ״, היה מובן שהעלייה החשאית מאלג׳יריה כבר אינה אפשרית. המהומה שהקימה העתונות האלג׳ירית סביב הפרשה, הכריחה את הרשויות הצרפתיות שלא לעצום יותר את עיניה לגבי המחנה בטנם. נוסף לכך, המושל הכללי באלג׳יריה ציין, שהמשך העלייה הזאת עלול לעורר מהומות בקרב המוסלמים במרוקו, באלג׳יריה ובטוניסיה. סגירתו של המחנה בטנם יצרה דרמה אנושית. מאות משפחות, אשר יצאו ממרוקו ומטוניסיה, מצאו את עצמן ״תקועות״ באלג׳יריה, מאחר שלא יכלו, כמובן, לחזור לארצות מוצאם.
הדבר נודע לעו״ד קאזס בן עטר, שהייתה הנציגה של ארגון הג׳וינט האמריקני בקזבלאנקה, והיא נטלה תחת חסותה את המשפחות הללו. בפריס, הארגונים הציוניים לחצו על שר הפנים הסוציאליסטי, אדואר דפרה – – Depreuxשאלג׳יריה הייתה נתונה למרותו, כדי שהמועמדים ליציאה יורשו להגיע לדרום צרפת, ולהמתין שם להזדמנות להפליג לפלסטינה.
יהודי מרוקו, המודעים לסכנות האורבות להם, נמנעו מלקבל בהפגנות רועשות של שמחה את תוצאות ההצבעה בעד חלוקת פלשתינה-א״י במליאת האו״ם ב־29 בנובמבר 1947. הם הסתפקו בכך שהתאספו בבתי־הכנסת ונשאו תפילות הודיה באווירה של להט משיחי.
ריסון הרגשות היחסי הזה לא מנע היווצרות של אווירת מתח בין יהודים למוסלמים, דבר שהרשויות הצרפתיות ראו במידה מסוימת של דאגה. בשבת, 1 בדצמבר 1947, שעות אחדות לפני הנשף השנתי של ויצ״ו, אירוע חברתי נחשב ביותר, ראש העיר הזעיק את סגנית הנשיאה של התנועה, והמליץ בפניה בתוקף לבטל את הנשף, וכך היה. שבוע לאחר מכן, גם הוועידה של סשה ארליך למען ״קרן היסוד״ בוטלה בעצה זו, אף כי נשלחו אליה יותר מאלף הזמנות.
אחת מן ההזמנות הללו, שנשלחה למנהל הבנק המסחרי של קזבלאנקה, נפלה לידיהם של לאומנים מרוקנים, אשר דרשו מן המנהל – וגם השיגו את מבוקשם – שיצהיר שאיננו ציוני.
יהודים בבית המשפט נהמוסלמי במאה השש-עשרה-אמנון כהן -אלישבע סימון-פיקאלי
מינוי רופא העיניים היהודי לדיין
…' במושב בית־הדין… בירושלים הנאצלה… בפגי מולאנא… הקאדי החנפי עלי… הופיע… כמאל בן מוסא היהודי, רופא העיניים האומן המומחה והדיין בעיר ירושלים הנאצלה, ועמו קבוצת אנשים מקרב עדת היהודים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה והם: סלמון בן מוסא שלאל, דודו אבראהים בן הלאל ואבראהים ושמילה בניו של יוסף עוצר־השמן. הם העידו על עצמם באורח חוקי, בהסכמה ומתוך בחירה ורצון טוב, ללא אילוץ וללא כפייה, כי הם מסכימים שכמאל הנזכר יהיה דיין עליהם ועל שאר היהודים וידון בענייניהם כדוגמת קודמיו [בתפקיד] זה, ו[כי] הם בחרו בו לדיין ואחראי עליהם. [אלה הם] הסכמה ובחירה חוקיים, [שנעשו] בדרך חוקית. הם אישרו זה את דברי זה והסכימו זה לדברי זה כפי שהם. בפני מולאנא השופט הנזכר… התאמתו באורח חוקי ובדרך חוקית על־פי עדות עדיו, [אשר שמותיהם מצוינים] בתחתיתו [של מסמך זה], הדברים המיוחסים לשני הצדדים המאשרים זה את דברי זה דלעיל. [הדברים] נכתבו בסג׳ל כהווייתם וזה התרחש ונרשם ב־12 בחודש [דיו] אל־חגיה שנת 978 – 7/05/1571 השבח לאל לבדו.
זקן היהודים יגבה מסים בשוויון
יהודים בבית המשפט המוסלמי
מולאנא קאסם אפנדי…היתרה בשמילה בן אבו ג׳וכאר היהודי, זקן עדת היהודים בירושלים הנאצלה, בי מהיום והלאה עליו לנהוג בשוויון בין [בני] עדתו באשר להיטלים' הנהוגים ולבחון את מצב העשיר והעני כמידת יכולתו. [זאת] על־פי בקשתם של יאסף בן עבד אל־כרים, יהודא הנפח ושאר עדת היהודים. [זוהי] התראה בת־ציות. [הדבר נרשם] בתאריכו [של המסמך הקודם בכרן הסגיל, ב־23 בחודש צפר שנת 997].12 בינואר 1589
מינוי ראש הקהילה ולבלרה
… במושב בית־הדין של השריעה הנאורה… בירושלים הנאצלה… בפני מולאנא… סייד מחמד אפנדי… הופיעה קבוצה גדולה של אנשים מקרב בני החסות של עדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה, מביניהם: ח׳ואג׳ה מאייר בן אבראהאם, ח׳ואג׳ה יאסף בן שעבאן, יאסף בן עבד אל־כרים, עבידיא בן עאזר, אבראהאם בן מרדוח׳ ויעקוב בן מוסא. הם הסכימו כי יעקוב בן בארוח׳ אל־חאמי היהודי יהיה הלבלר של כל העניינים הכספיים הקשורים לעדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה, דהיינו: מס הגולגולת, ההוצאות ושאר הדברים כגון אלו הקשורים להם כולם. [כן הסכימו], כי סאסי בן פרג׳ אללה היהודי יעמוד בראשם, כפי שהוא [עתה], וכי ישמעו בקול שניהם ולא יחלקו על מעשיהם כלל וכלל. יעקוב וסאסי הנזכרים קיבלו זאת על עצמם באורח בר־ציות. הדבר נרשם על־פי בקשתם של האנשים הנזכרים בתאריך 25 [בחודש] אל־מחרם שנת.1004- 30 בספטמבר 1595
נכבדי הקהילה אינם רוצים עוד ברב
יום שני, 18 [בחודש] צפר שנת 1004.
23 באוקטובר 1595
בפני מולאנא פר – במקור: "בר" כנראה שיבוש של המילה "פיר" שהוא "זקן" בתורכית, ולכן כמוהו כ"שייח" בערבית- מחמד אפנדי… הופיעו האנשים הבאים: מאייר בן אבראהאם היהודי, יאסף בן שעבאן היהודי, יעקוב בן בארוח׳ אל־חאמי, דאוד בן חיליפה עוצר־השמן, אסחק אל עריני בן מרדח׳אי ועבוד בן יהודא, שהם מקרב עדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה. הם ציינו בפני מולאנא השופט הנזכר, בי בעבר שימש בצאליל רב עליהם והוא נפטר לפני תאריכו [של מסמך זה], ובי אין להם צורך ברב שימונה עליהם ואין הם זקוקים לכך. [כך ציינו] כי אם יפול דבר הקשור בשופטים ובשליטי האסלאם, אשר הרב היה נוהג לטפל בו, הרי שהם בעצמם יטפלו בו במקומו. זאת בנוכחות אבראהים בן עמראן היהודי המגרבי. [הוחלט] כי מהיום והלאה לא יהא עליהם רב. [הדבר] נרשם על־פי בקשתם בתאריכו [של מסמך זה] לעיל.