את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

 

היא כבר ראתה שהחזה שלי והחולצה שחורים מהפחמים, ומיד ידעה במה מדובר. איך? שהרי כל הילדים עשו את אותו הדבר. והיא, היא ידעה בדיוק מה הלך. רק ראתה אותי ופתחה בצעקות ״ווילי, ווילי!!״ התחילה בצעקות וגמרה במכות ובקללות. ״עוד פעם הלכת לגנוב פחמים! למקללפא לכחלא עלא ראסק״(מגפה שחורה על ראשך), והוסיפה בכעס: ״ככה?! אחרי שרחצתי אותך לכבוד שבת, אתה הולך ומתלכלך בגלל חתיכת זאבאן? אני אראה לך מה זה זאבאן!״ אוי ואבוי! בזמן שרחצה אותי והחליפה לי את החולצה חטפתי מכות ודחיפות בצלעות עד שהתחרטתי על כל המעשה. היא צודקת, מה אגיד לכם! אני עוד בוכה והיא מאיצה בי למהר כי עוד מעט נכנסת השבת ואני צריך למהר לבית הכנסת. ומה עלה בגורלו של מימון – אתם ודאי תוהים, ובכן, למזלו אמו רבקה הייתה טובה ונוחה ולא מרביצה. הוא הצליח לחמוק ממנה רק בצעקות ובהטפת מוסר. ״ימות מולאה דאק זאבאן (שימות בעל הזאבאן), צעקתי. לא כדאי. ״פדיחא כבירא״(מהומה גדולה).

בהיותנו בני שש – שבע היינו עוברים ל״אם־הבנים״ – בית ספר עברי שבו למדנו ללא תשלום. הבניין היה יפה והכיל כיתות מרווחות, כמו גם חצר גדולה למשחקים. כל הבניין היה מוקף חומה ובין החומה והקיר של גב הכיתות הייתה גינה מלאה עצי זית ועצי דובדבנים. אסור היה לנו להיכנס לגינה ולקטוף את פירותיה, אבל מי יכול היה להתאפק? הדובדבנים היו פיתוי גדול ובגללם חטפנו לא פעם מכות מהרבי. הדובדבנים היו משאירים צבע בידינו שהסגיר אותנו, וכך נתפסנו, עד שלמדנו לא לתפוס אותם בידיים אלא ישר מהעץ לפה וגם בלי ללכלך את השפתיים. כך יצאנו נקיים. אהבנו את ״אם־הבנים״, כי קיבלנו שם ארוחה חמה בצהריים. הצרה הייתה ש״אם־הבנים״ היה מחוץ למללאח וכדי להגיע לשם היינו צריכים לעבור ברובע ערבי, מה שהיה פעמים רבות כרוך בקטטות עם ילדי הערבים שהתאנו לנו בדרך והתגרו בנו. לכן, הלכנו תמיד בקבוצות ודאגנו להגן על עצמנו ולהשיב מלחמה שערה.

ב״אם־הבנים״ למדנו תורה ונביאים והגענו עד למשנה ולתלמוד. הבנו את כל מה שקראנו ואהבנו את זה. תהלים היינו לומדים בעל פה. כל יום מזמור שונה. אם לא ידעת, חטפת מכות! ולא סתם מכות בידיים, אלא ״תחמילא״. מה זה ״תחמילא״? אולי מוטב שלא תדעו. ובכן, אתה נשכב על הרצפה כשפניך כלפי התקרה, ושני ״עמלקים״ שקראנו להם ״משלחת מלאכים רעים״ – הילדים הגדולים שבכיתה ובעלי השרירים – היו מלפפים את הרגליים שלנו בידיהם לאחר שהורידו לנו אחר כבוד את הנעליים ואת הגרביים. או אז הרבי היה נותן עם המקל ״והוא רחום״. כל מילה – מכה, עד סוף הפסוק. ״והוא״ – טראח! – ״רחום״ – טראח! – ״יכפר״ – טראח! – ״עוון״ – טראח! ״ולא, ישחית, והרבה, להשיב, אפו, ולא, יעיר, כל, חמתו״. הילדים חזרו בהנאה על כל מילה במקהלה, בהתלהבות ובצחוק פרוע. הרבי היה מכה ועד שהגיע ל״חמתו״ פרחה נשמתנו מכאבים. ככה הרבי היה מכלה בנו את חרון אפו, עברה וזעם וצרה. יודעים אתם מהיכן היה לו, לרבי, המקל? לאחר חג הסוכות היינו מחויבים להביא את המקלות מהענפים שכיסו את הסוכה והתקיים בנו הפתגם ״די זאב סי עסא יאכל ביהא״(מי שהביא מקל יוכה בו). לפעמים גנבנו לרבי את המקל ונהנינו מתחבולותינו. הרבי בלי מקל משול היה לחייל בלי רובה. כולו כועס וזועף כי לא יוכל להענישנו. אז מה היה עושה? גרוע יותר. היה תופס את האוזן שלנו בחוזקה ומסובב אותה עד אשר חשבת שהאוזן נעקרת ממקומה. האמינו לי, אחרי טיפול כזה נשאר פצע עם דם בקו החיבור של האוזן לצוואר. אינני יודע למה אהבו להתעלל באוזן. הרבי היה תופס את האוזן בין האגודל לאצבע והיה הולך ומועך, הולך ולוחץ ומרים את כל הגוף מהאוזן עד שהאוזן חשבה להיעקר ממקום חיבורה. הייתי מתרומם על הבהונות כדי להקל על האוזן.

מזל שהייתי רזה, אחרת הייתי נשאר בלי אוזן. הייתי צורח מכאב והרבי לא מפסיק, ובאותו הזמן גם מטיף מוסר. האמינו לי, אם אומר לכם שעד היום האוזן שלי רגישה במקום חיבורה לצוואר. ייאמר לזכותי שהייתי תלמיד טוב, ובכל זאת התנסיתי בעונשים כאלה, לא בגלל הלימודים – אלא מפאת תלונותיה של אמי. זו הייתה דרכה לאיים עלינו באמצעות הרבי, ואז חטפת או ״תחמילא״ או את האוזן המסכנה. אני הייתי הולך, בוכה ומתלונן לסבתי לאחר מעשה, כי הרגשתי שהעונש לא היה מגיע לי. ומדוע לא לאמא? מאחר שבגלל התלונות שלה חטפתי את העונש, לא מפני שלא למדתי טוב. אף פעם לא הבנתי איך אנשים יראי שמים, כמו המורים שלנו, יכולים להיות כל כך רעים ואכזריים כלפי ילדים קטנים. הלוא נאמר: ישראל רחמנים בני רחמנים! בקרב הרבי שלנו לא הייתה שום רחמנות. הוא היה מכה בכל הכוח. זו הייתה סיבה נוספת בעטיה חיכו הילדים בקוצר רוח לעזוב את ״אם־הבנים״ וללכת ל״אליאנס״ – שם, כך שמענו, אין בכלל עונשים כאלה. לפעמים נענשנו מפני שהיינו שובבים. ובכן, הראיתם ילדים שאינם שובבים ? ילד שאינו שובב – חסר לו משהו, והיינו קוראים לו ״בטטה!״, כלומר חתיכת כלי אין חפץ בו. האמת היא, שרובנו היינו תלמידים טובים וחרוצים ואך לעתים רחוקות חטפנו ״תחמילא״ או טיפול כזה באוזן. אבל אפילו אם נענשת פעם אחת בכל השנה, זה היה יותר מדי. בעיקר משום שהרגשנו שגאוותנו וכבודנו נפגעו קשות בעטייה של חרפה כזאת, שלא במהרה תישכח והגיעה כדי ביזיון וקצף.

  הלימוד בעל פה פיתח לנו זיכרון נפלא שישמש אותנו בעתיד. עד היום אני זוכר את כל מה שלמדתי אז וגם את כל פרטי החיים שלנו שם. לא פעם אמא התפלאה איך אני זוכר פרטים מחיינו שאפילו היא כבר שכחה. ובכן, היא לא למדה בעל פה כמונו במשך שנים. ״והוא רחום״ מזכיר לי איך ספרנו את הנוכחים בבית הכנסת לפני התפילה כדי לראות אם יש מניין. סתם סופרים ראשים ? לא ולא! שהרי אסור לספור את בני ישראל. יעיד על כך הדבר שהרג אלפים מבני ישראל בגלל המפקד, שערך המלך דוד בעם. למדנו את זה ב ׳שמואל ב׳. אז איך בכל זאת סופרים ״מניין״ ? ובכן, בעזרת הפסוק מתהלים כ״ח, ט׳ – ״הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם״, המונה בדיוק עשר מילים.

בני שבע-שמונה, כבר היינו לומדים ״חוק לישראל״ – ספר מופלא שמאז לא בא לידי. יש בו הכל. פרשת השבוע עם משנה, תלמוד, מפרשים ועוד. ככה למדנו את כל החומש, לימוד זה העניק לנו חשיבות בעיני עצמנו ובעיני אחרים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ' 27-24

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר