אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג

השנה הראשונה לפעילותו

גינצבורג מדווח כי בהגיעו למוגדור התקבל בסבר פנים יפות על ידי סגן הקונסול הבריטי בעיר רוברט דרומונד האי( בנו של ג׳והן דרומונד האי, השגריר הבריטי במרוקו ). גינצבורג מסר לסגן הקונסול את תעודת מינויו מהאגודה, ודרכונו נרשם בקונסוליה. סגן הקונסול אמר לו שדרכונו תקין.

השלב הבא היה שכירת בית באוגוסט 1875 שישמש את פעולותיו.28 גינצבורג קראו בשם התנ״כי ״מצפה״, בהשפעת המקום בו שפט שמואל הנביא את העם ושם כעסם (שמואל א ז, 16 ; י, 17), וישעיה כא, 8-6 : ״כי כה אמר אלי ה' לך העמד המצפה אשר יראה יגיד. וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל והקשיב קשב רב קשב. ויקרא אריה על מצפה ה׳ אנכי עומד תמיד יומם ועל משמרתי אנכי ניצב כל הלילות״.

את הטכסים הדתיים בימי ראשון ניהל בשתי שפות: בבוקר באנגלית בשביל -אנגלים, ובערב בצרפתית. בשלב מאוחר יותר הם נוהלו בעברית ובערבית בשביל המתנצרים היהודים. בלילות שבת נקראו פרקים מהתנ״ך ומ״הברית החדשה״.

מראשית התבססותו במוגדור, שם גינצבורג דגש חזק על החינוך. הוא פתח כיתות לימוד לנערים ולנערות, שבהן למדו ילדי יהודים וגם ילדי נוצרים, לרבות קתולים. לדברי יוסף הלוי, שנשלח על ידי כי״ח למרוקו ב־1876, קיבלו המיסיונרים הפרוטסטנטים במוגדור רשות מהשלטונות לפתוח בית ספר, הודות לבקשת השגרירות של בריטניה.

הוא הוסיף שהרבנים התנגדו לכך שילדים יהודים ילמדו בו. (יש לציין, כי כי״ח, בסיוע כספי של יהודי אנגליה, פתחה בית ספר במוגדור כבר ב־1869, הודות להשתדלותו של הרב יוסף אלמאליח, שראה במוסד זה את ״הרע במיעוטו״ לעומת הסכנה בחינוך הנוצרי.) גינצבורג פתח בית ספר לימי ראשון, ומועדון תפירה לנשים בניהול אשתו. הוא ארגן מגורים לחסרי אמצעים, העניק להם הכשרה מקצועית בבית מלאכה לסנדלרות ולנגרות. כל זאת עשה מכספו הפרטי. כמעט כל הריהוט לכנסייה שבבניין נתרם על ידי מאמיניו האנגלים באלג׳יר, כאות תודה לרועה שלהם, על שבנה למענם כנסייה ודאג לבית קברות. גינצבורג גם יסד מרפאה ובה בית מרקחת. תרופות לעצות רפואיות ניתנו ללא תשלום לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים.

בשבתות היה גינצבורג מבקר את היהודים בקסבה בלוויית רעייתו, ועוזרו הנאמן זרביב היה מבקר במלאח. גינצבורג כותב כי בשבתות היהודים נינוחים ומוכנים להאזין לדבריו, יותר מבימי החול, שבהם הם עמלים לפרנסתם.

לטענתו, הוא הצליח בהפצת ספרי המיסיון, כולל ״הברית החדשה״, דבר שהיה אחד הקריטריונים להישגים. אמנם היו יהודים שחששו, והתקרבותם למיסיון הייתה זהירה. הוא מספר כי קיבל מכתב מיהודי המבקש לשלוח לו עותק של ״הברית החדשה״, ולהשמיד את מכתבו לאחר קריאתו, לבל יוודע הדבר ליהודים.

גינצבורג סיכם את השנה הראשונה לפעילותו כמוצלחת מבחינת השגת המטרות שהציב לעצמו — הסביר ליהודים מהי האמונה הנוצרית, ומה מקומו של התנ״ך באמונה זו.טבעי שיהודים עניים וחסרי השכלה נטו ביתר קלות לקבל את בשורתו, באשר אלה גם נהנו משירותי החסד שלו. ואמנם כבר בשנה הראשונה התנצרו שני יהודים. אבל הדבר עורר תגובה שלילית בקרב ״החוגים השבעים״. הצד הסוציאלי בשליחותו בא לידי ביטוי בדו״ח שכתב במאי 1876, כעשרה חודשים לאחר בואו למוגדור. הוא מתח ביקורת על העשירים המתעלמים מצרת אחיהם העניים, ומגלים יזמה רק כאשר המיסיונרים משמשים להם דוגמה. גם עזרתו שלו מתקבלת לעתים בהסתייגות, ומלווה בנזיפה במקבל העזרה. כהוכחה מספר כי פגש חכם שחי בתת־תזונה ובתת־דיור, כמעט עירום, סובל מקור ונרטב מן המים הזורמים מן הגג על גופו. כיוון שגינצבורג עזר לו, נזפו היהודים במסכן וגם איימו עליו בחרם. יהודי אחד גילה נכונות לסייע לחכם, רק בתנאי שהנצרך יחזיר את הכסף שקיבל מהמיסיון.

גינצבורג חש כי למרות מעשי החסד שלו, החברה היהודית מגלה חשדנות כלפיו. הוא מספר על מקרים אלה: אם אישה מסתכסכת עם בעלה ובורחת עם ילדיה אל ה״מצפה״ לקבלת מקלט, עוד לפני שהיא נקלטת שם, מופצות שמועות המוציאות שם רע למקום. ילד מוכה שבורח מביתו לרחוב, מחפשים אחריו ב״מצפה״ בהנחה שמצא שם מקלט. גינצבורג מתנחם בכך שיום־יום פונים אליו יהודים מרצונם החופשי.

אירועים מקריים ושמועות שוא ליבו את העוינות והחשדנות כלפיו. גינצבורג תקף פעם נער יהודי, והפרשה נסתיימה רק הודות להתערבותו של סגן הקונסול ר׳ דרומונד האי שיישב את העניין עם אבי הנער, והודות לסכום כסף שנתן גינצבורג לאב. הופצה שמועה, שנער יהודי שנעלם ואישה שנטשה את בעלה פותו על ידי המיסיון, ומצאו ביתם ב״מצפה״. משהתבדו השמועות, חזרו הנער לביתו והאישה לבעלה, והרוחות נרגעו. לדברי גינצבורג, יהודים שירקו על ״מצפה״ באו להתנצל ולהודות בטעותם.

המפתח להצלחת שליחותו או לכישלונה היה בידי המנהיגות ובראשם הרבנים. גורם חיובי שזכה להערכה גם על ידי הרבנים הייתה המרפאה. רוב החולים והפונים אליה ואל בית המרקחת היו יהודים, אף כי שירותיה הוענקו גם למוסלמים ולנוצרים. לפי דו״ח מן השנה הראשונה לפעילותו, פנו למרפאה 610 יהודים, לעומת 155 מוסלמים ו־29 אירופים. הרב הראשי עצמו ביקר שם ולחץ את ידו של גינצבורג בחמימות ואיחל לו שה׳ יגמול לו ולצוות על מעשי החסד שלהם. מספרם הגדול של היהודים שפנו למרפאה מוסבר כנראה על רקע העובדה שעקב תנאי המגורים הצפופים במלאח, סבלו היהודים ממחלות וממגפות שפרצו שם מפעם לפעם, ורופאים יהודים לא היו בנמצא במוגדור בשנים אלה.

לדברי גינצבורג, ביקרו שני הרבנים הראשיים ב״מצפה״, והביעו הוקרה על השירות שהמוסד מעניק ליהודים. אם אמנם הדברים נכונים, הרבנים היו תמימים, ולא הבינו עדיין את המטרות האמיתיות של המיסיון. אחד הרבנים הראשיים, ששמו לא נזכר, הביע תקווה שלימוד התנ׳׳ך וחיי ישו יביא להתפייסות בין שתי הדתות. לדברי גינצבורג, שני רבנים אלה השתתפו בטכס אשכבה שנערך בכנסייה, כשמחצית המלווים היו יהודים.

צוות שפעל עם גינצבורג

בדין וחשבון שנמסר על שנת 1875 נכתב, כי צוותו של גינצבורג כלל את שלמה דרמון, ובעלי התפקידים האלה: מחסנאי, מפיץ ספרים, מנהל בית ספר, שלוש עוזרות, מורה ועוזר לבית ספר ערב למבוגרים — בסך הכול תשעה עובדים.

בדו״ח זה נזכר רק שם אחד. מתעודות ומדיווחים אחרים ידועים השמות הבאים: אשתו שרה גינצבורג, שהייתה לו לעזר וגילתה יזמה עצמאית עוד בהיותם באלג׳יריה. במוגדור הקימה מועדון תפירה לנשים שפעל בימי שישי, ומטרתו לעודד רווקות ונשואות ללמוד את אומנות התפירה וכן לספק ביגוד לנצרכים. בין המדריכות היו נשים אנגליות שביקרו בעיר.כמו כן עסקה שרה בחינוך בנות ונשים. היא ניהלה בית ספר בימי ראשון לילדי מתנצרים ולנשים, שרוב התלמידות בו היו יהודיות ומיעוטן מוסלמיות, וכן בית ספר יומי לבנות. הדריכה נשים באופן אישי, וניהלה טכסי תפילות לנשים בימי שישי וראשון. היא נהגה ללוות את בעלה או את עוזרו אלי זרביב בביקוריהם בשבתות בבתי היהודים. בעת הצורך טיפלה במרפאה בעיניהם של ילדים יהודים. בשנים 1880-1879 התמסרה למאבק למען הענקת חסות בריטית לבעלה והחזרתו למוגדור, לאחר שנאלץ לעזוב את העיר. הריצה מכתבים לשגריר בריטניה טנג׳יר ולמשרד החוץ הבריטי בנידון. בהיעדרו קיבלה על עצמה תפקידים נוספים בשליחות המיסיון.

העוזר החשוב ביותר של גינצבורג ואישיות מיסיונר בזכות עצמה, בהיעדרו של גינצבורג ממרוקו, היה תיאודור אלי זרביב. הוא נולד בקונסטנטין שבאלג׳יריה ב־1840, והיה בעל אזרחות צרפתית." התנצר סמוך ל־1860 על ידי גינצבורג. פעל לידו באלג׳יריה ולאחר מכן במוגדור. אשתו הראשונה נפטרה  ביולי .1881

אשתו השנייה הייתה אנגלייה בשם-Emily Heathcote   ב-1873נלווה לביקורו של גינצבורג במרוקו. החל מ־1875 כיהן בתור מנהל בית הספר של המיסיון במוגדור. מילא שליחויות מטעם האגודה הלונדונית בערי מרוקו ובאלג׳יריה בזמנו של גינצבורג וגם לאחר שהאחרון עזב את מרוקו. ידע עברית וערבית, והיה מתרגם לערבית את דרשותיו של גינצבורג, שנאמרו בעברית בטכסי התנצרות. נוסף לכך היה פעיל באגודה לביטול העבדות. גם אשתו השנייה כמו נשות מיסיונרים אחרים, הייתה פעילה בהדרכת נערות באופן אישי, וכן בהוראה בבית הספר לנערות.

שלמה דרמון המכונה ״צעיר המתנצרים״ היה דמות מיוחדת. נולד באלג׳יר ב־1850. בן ארבע התייתם מאביו, ואז עבר עם אמו לקונסטנטין. שם נוצר הקשר בין גינצבורג לבין האם ובנה. בגיל שבע החל שלמה ללמוד בבית הספר של המיסיון האנגליקני. בגיל עשר התלבט בין הנאמנות לתורה שבעל פה לבין התורה שבכתב, וחש שישו הוא המשיח הנזכר במקרא. אבל רק בגיל עשרים גילה את דבר אמונתו החדשה באוזני אחותו. כעבור שנתיים התנצר. בהשפעתו של גינצבורג, קיבל על עצמו להתמסר לפעילות מיסיונרית בקרב אחיו, ופעל בשליחות האגודה הלונדונית.

אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג עמ' 54-49

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר