ארכיון יומי: 10 בספטמבר 2019


יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד

שיטות הלימוד

בתוכנית הלימודים היו נהגים מקובלים, תוך שינויים אישיים בין מלמד למשנהו. הילדים למדו קריאת האותיות והתנועות, אחר כך המילים, הפסוקים, הפרשה ותרגומה לערבית יהודית, ידיעת טעמי המקרא, והתפילה, על ידי שינון במקהלה.

בגיל שש היה הילד קורא בשמחת תורה את סיומה של התורה החל ב'מעונה אלהי קדם,. בשלב מתקדם למדו ספרי הנ״ך, משנה והלכות, וכתיבה. בכמה מקומות למדו 'חק לישראל'(שלמה אבן דנאן, יאשר לשלמה׳, סי, סג).

שיטת הלימוד האופיינית לימי הביניים ועד הזמן החדש בחברה היהודית כמו בחברה המוסלמית היתה מבוססת על זכירת טקסטים בעל פה. גם את התפילות היו הילדים לומדים בעל פה, כדי שידעו להתפלל ללא סידור. הדבר חייב שינון וחזרה רבה על חשבון ההבנה ולימוד חומר רב יותר. בין פורים לפסח למדו את ההגדה ואת שיר השירים, והילדים הגדולים למדו פרקי אבות, משלי וספרי הנביאים בתרגום לערבית.

באמונה העממית היו אמצעים לחיזוק הזכירה, כדי שהילד לא ישכח את תלמודו. האמינו כי אם יאכל תערובת של פלפל, זנגוויל ודבש במשך שבוע, יזכור כל מה שלמד, ואם יאכל זאת במשך שבועיים יזכור כל מה שישמע, ואם שלושה שבועות – לא ישכח לעולם כל מה שישמע. כדי לקלוט את הכתב העברי בקלות היו משקים את הילד מי בצק.

לפי הדו"ח של פיצייוטו על קהילת טנגייר, חינוך היה הצד החלש של קהילה זו. לעשירים היו שלושה בתי ספר פרטיים, שההורים שילמו בהם שכר לימוד, בהם היו לומדים תנ״ך בתרגום לספרדית ותפילות. לעניים היה בית ספר נפרד ובו 100 ילדים, והמורה קיבל את שכרו מקופת הקהל. פיצ'יוטו הציע שילמדו דקדוק ולשון ערבית, אם כי היהודים חששו שהשלטונות לא יאפשרו את לימוד שפתם.

מצב דומה היה בתיטואן, ולדברי פיצ'יוטו בעבר היה תלמוד תורה על חשבון הציבור ולמדו בו כ־100 תלמידים, אבל עתה אין כל חינוך ציבורי. 400־500 ילדים עניים מסתובבים ברחובות, שאינם יודעים א״ב. הוא הביע תמיהה בפני הרב הראשי, שבקהילה בת כ־8,000 יהודים לא דואגים לחינוך לילדי העניים, והרב ענה שאין כסף. לדבריו, היה חינוך לבני העשירים ששילמו שכר לימוד. הילדים למדו ׳פרשה׳ מתורגמת לספרדית. דעתו היתה, שהמורים חייבים לקבל גם כמה ילדים עניים.

בצפרו ניתנה תשומת לב ללימוד התינוקות ובני הישיבה על ידי חכמי המקום:

ר׳ משה בן חמו (1625־1710) הדריך את המורים בדרכי לימוד נאותות ודאג לספרים. אחריו ר׳ שאול ישועה אביטבול (1739־1809) קבע את ארבעת שלבי הלימוד, החל מקריאת האותיות עד קריאת התורה עם התרגום. שיטה זו התמידה עד ימינו. ר׳ שאול היה גם מפקח על המלמדים. הוא תבע מהקהילה לשפר את מעמדם הכלכלי של המורים, שהתארגנו ב־1783 והעמידו תביעות. הם איימו שאם לא יתקבלו תביעותיהם הם ישביתו את ההוראה, והצליחו במאבקם.

ביקורת על ה'צלא׳ נכתבה על ידי ר׳ ישועה עובדיה מצפרו (1872־1954), בהקדמה אוטוביוגרפית לספרו ׳תורה וחיים,. נצטט כמה משפטים אופייניים:

ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל היום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים, בכותלים ובספסלים, ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו, ושם אוכלים ארוחת הצהרים בלי נטילת ידים… ומצב המלמדים היה בלי משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם, ושכרם היה ביד אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב, ובני העניים בלא כלום… ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה… כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעיפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר שאז נפקע החוב… ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקוה לפרנס עצמו וגם להסתיע בעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות.

הוא מסכם, כי תוצאות החינוך דלות, ירש שלא היו יודעים אף צורת אות׳.

התנאים העלובים והצפיפות במראכש תוארו בדו"ח של שליח כי״ח, שפורסם ב־1877. לדבריו, שמונה עד עשרה בתי כנסת בעיר משמשים גם בתור תלמודי תורה, בתנאים מחרידים. 120 ילדים יושבים בחדר על סמרטוטים, ולומדים במקהלה. הגדולים לומדים גם תלמוד, כתיבה וחשבון.

מכנאס: לפי דו״ח ב־1900, מי שהשיגה ידו שכר מלמד פרטי לבנו, ומי שלא היה בידו שלחו ל'צלא,, שם למד הילד מקרא, נביאים וכתובים ואחר כך תורה שבע״פ. והיו שאף ל'צלא׳ לא שלחו את ילדיהם, ׳ונמצא ריק מכל וכלי (׳תקנות מכנאם׳, עמי תכג).

במוגדור מסוף המאה ה־19 ואילך למדו ילדים גם לשון ערבית, כפי שכתב ר׳ שלמה אבן דנאן (1848־1929), והודות לאינטליגנציה שלהם הם התקדמו בלימודיהם. מאות מילדי העניים והיתומים היו מקבצים נדבות ברחובות. דיווחים דומים הגיעו ממקומות אחרים, ובכפרים היה המצב דומה. לפי מידע ב־1904, 50 ילדים היו יושבים בחדר ליד בית הכנסת וחוזרים על דברי המורה.

בפאם ב־1903 היתה תוכנית שהילדים ילמדו בבניין גדול ומרווח. אבל ההורים התנגדו לכך ואמרו, שבבניין הגדול תשלוט עין הרע, ואילו בחדרים הקטנים והעלובים לא שולטת עין הרע.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד-עמוד 105

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-רבי דוד בוזגלו

רבי דוד בוזגלו

יוסף שטרית

ר׳ דוד בוזגלו: המשורר העברי האחרון במרוקו

  1. 1. מבוא

בקרב יהודי מרוקו הפכה בימינו דמותו של המשורר והפייטן ר׳ דוד במגלו (להלן רד״ב) לאגדה ממש, לא רק לאחר מותו בשנת 1975 אלא אף עוד בימי חייו. קולו המיוחד בעל העצמה והצלילות, ביצועיו האמנותיים של שירת הפיוטים וכן פרקי התפילה שזימר כשניהל את תפילות השבת, החגים והימים הנוראים משכו אליו אוהדים וחסידים רבים לא רק בקזבלנקה עיר מושבו, אלא גם בכל הקהילות היהודיות הגדולות של מרוקו, שאליהן הוזמן לעתים תכופות בידי בעלי בתים ובתי כנסת לנהל את התפילות של שבתות שמחה מיוחדות ולהשמיע את פיוטיו. הוא נודע גם בחידודי הלשון שלו ובבדחנותו הרבה. תלמידיו ובני טיפוחיו בקרב הפייטנים וחובבי שירת הפיוטים מזכירים אותו בנשימה אחת עם גדולי היוצרים והמשוררים העבריים בכל הדורות, ומציינים את הקלות הרבה שבה הוא חיבר שירים מורכבים והרכיב אותם על לחנים של שירים ערביים. אחד ממוקיריו אלה, המכהן בעשרות השנים האחרונות בתפקידים רבניים בכירים ביותר במרוקו ובישראל, אף המשיל עליו בחייו ולאחר מותו את המשל ״מדוד [המלך] עד דוד [בוזגלו] לא קם כדוד״ – כה רבה הערצתו לשירתו ולביצועיו של ר׳ דוד. המדובר בר׳ שלום משאש, רבה הראשי הספרדי של ירושלים כיום ורבה הראשי לשעבר של קהילת קזבלנקה. ראה מזמור לדוד 1, עמ׳ 10.

הערת המחבר: על אף מקומו המיוחד של רד״ב בתרבות יהודי מרוקו של המאה העשרים מעטות ביותר הן העדויות בכתב על חייו ופעילותו של המשורר והפייטן. חוסר תיעוד זה נובע קודם כול מהסתייגותו ואף מחשדנותו של רד״ב עצמו כלפי כל צורה של תיעוד יצירתו ואמנותו, כפי שנראה להלן. חלק גדול מן הפרטים הנוגעים לחייו ולפעילותו הועברו בעיקר בידי תלמידיו ומוקיריו, ובמחקר זה אנו מתבססים על השיחות שקיימנו עם אחדים מהם, כגון נסים שושן מקרית שמונה, אליהו חזוט מעכו, צבי תורג׳מן מירושלים, חיים לוק מלוס אנג׳לס ור׳ מאיר אלעזר עטייא מירושלים. ראה גם את העדויות שהתפרסמו במקורות שונים, כגון שירי דודים השלם (להלן שד״ה), עמ׳ 405-402; מזמור לדוד 1, עמ׳ יג-כז, 13-9 ; וכן נאומיו המעטים של רד״ב שהתפרסמו בתוך שד״ה, עמ׳ 412-406. ראה גם שיטרית, דוד בוזגלו; הנ״ל, שירת רד״ב; וכן ארבעת השירים על רד״ב המובאים כאן בסוף הנספח.ע"כ

מה מקור ההערצה הזאת? במה כוחו וגדולתו של רד״ב? מה היה תפקידו בתהליכים התרבותיים שאפיינו את יהדות מרוקו במאה העשרים? במה התייחדה כתיבתו השירית לעומת המסורת רבת הדורות של היצירה העברית במרוקו? על שאלות אלה ושאלות נוספות אנו מנסים לענות במחקר זה תוך הצגת יצירתו ופעולתו במסגרת חברתית־תרבותית רחבה, וזאת בהתחשב בתמורות שכיוונו את תרבותם ואת חייהם של יהודי מרוקו במאה העשרים.

רד״ב פעל בשני מקומות חדשים ובשתי תקופות חשובות בחייהם של יהודי מרוקו במאה העשרים. הוא נודע בתחילה בקזבלנקה, שהגיע אליה כנער בעשור השני של המאה והתגורר בה עד לעלייתו לארץ בשנת,1965 ולאחר מכן בישראל במשך שנים מעטות אך מכריעות, מאז עלייתו ועד תחילת שנות השבעים. בשני המקומות החיים החברתיים והתרבותיים של יהודי מרוקו איבדו את ההומוגניות והלכידות רבות הדורות של המסורת החד־קהילתית, והקהילות החדשות שיוועו לכוחות תרבותיים מייצבים ולדמויות מעצבות שיעגנו מחדש את הערכים התרבותיים הקהילתיים וייצקו תכנים חדשים או מבנים חדשים במסורות קהילתיות מגובשות.

  1. 2. קווים לדמותו ולפועלו של רד״ב

עד לתחילת המאה העשרים הייתה קהילת קזבלנקה דלת אוכלוסין ודלת אמצעים. אמנם עוד בסוף המאה ה־18 היה בה נמל טבעי ששימש לפעמים לייצוא גרעינים ודגנים ממרוקו לאירופה, וכבר בתחילת המאה ה־19 הייתה בה קהילה יהודית קטנה; אך רק בסוף המאה ה־19, עם גבור הלחצים הצרפתיים על מרוקו, ובעיקר לאחר כיבוש העיר בידי הצבא הצרפתי בשנת 1907, התחילה הקהילה לגדול, ומאז היא שימשה מוקד משיכה ליהודים מכל רחבי מרוקו. הקמת הנמל עמוק המים והפיכתה של קזבלנקה בידי שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי למרכז התעשייתי והמסחרי העיקרי של מרוקו הביאו אליה מאות אלפי מרוקאים וכן עשרות אלפי צרפתים ואירופים ועשרות אלפי יהודים מיתר הקהילות, העירוניות והכפריות כאחת, שביקשו לבסס בה את מעמדם או להיחלץ ממצוקת רעב. כך נפגשו בקזבלנקה יהודים בעלי מסורות קהילתיות שונות ומגוונות, שהיו שרויות כולן באי־יציבות, מעצם ריבוין של המסורות במקום אחד ומאבדן ההרגלים והרשתות החברתיות־התרבותיות המקומיות והמקוריות המייצבות.

רד״ב פעל את פעולתו החינוכית והמוסיקלית במשך כחמישים שנה במצב קהילתי חדש זה והצליח ללכד סביב דמותו, הודות לביצועיו האמנותיים ולשירתו, חוגים מסורתיים רחבים בקהילה שראו במסורת הפיוטים ובביצועיו של הפייטן חלק מעצב ומהותי מן התרבות הקהילתית החדשה. בקזבלנקה גם הוקמו לראשונה במרוקו מסגרות להוראת הלשון העברית החדשה, וגם בהוראה זו השאיר רד״ב את רישומו על מאות תלמידים שלמדו אצלו.

רד״ב הגיע לקזבלנקה בצעירותו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, והשלים בה את לימודי הקודש המסורתיים שלו אצל תלמידי חכמים ורבנים שונים, לאחר שהתחיל אותם במראכש. בלימודיו אלה מילא את כרסו במקרא, בש״ס, במדרש, בהלכה ובפרשנות המאוחרת ונחשב לאחד העילויים של דורו, שניחן בזיכרון יחיד במינו ובכישורי שקלא וטריא מפותחים. ואולם הוא לא בחר מלכתחילה בדרך הרבנות כרבים מחבריו ועמיתיו, אלא הקדיש את כישרונותיו להרבצת תורה ובמיוחד להוראת הלשון העברית, לפייטנות ולחזנות. בתפקידיו אלה הוא לא זנח לחלוטין את עולם הרבנות, המשיך לעסוק בתורה לשמה, השתתף בחוגי עיון ולימוד של סוגיות בתלמוד ואף ניהל אותם לאחר מכן, אך מחלותיו ועיוורונו הכריעו את הכף ואילצו אותו לוותר על שאיפתו הכמוסה להתמנות באחד הימים לרבנות. בשנת 1923, בגיל עשרים לערך, הוא פעל במסגרת חברת ״מגן דוד״, שהוקמה מספר שנים לפני כן בידי תלמידי חכמים בשכונה היהודית של קזבלנקה, המלאח, לשם הפצת ערכי היהדות והלשון העברית, ונתמנה אחראי על ניסוח הודעותיה והפצתן. לאחר מכן, עם הרחבת פעולותיה של החברה בשנות השלושים, הוא לימד עברית ומקצועות היהדות במסגרת הכיתות שהחברה פתחה עבור הילדים והנערים של הקהילה, וכן במסגרת המוסד המתחרה ״אוצר התורה״.

הערת המחבר: עד לעליות ההמוניות לישראל ניתן היה רק בקזבלנקה למצוא במרוכז כמעט את מכלול התרבויות והמסורות הקהילתיות של יהודי מרוקו. על מגוון זה של סוגי הקהילות ראה שיטרית, שיח ומסורת, עמ׳ 370-360. כמו בערי הגירה גדולות הוקמו גם בקזבלנקה בתי כנסת רבים לשימור נוסחי התפילה של קהילות המוצא הן בתוך השכונה היהודית הישנה גופא והן בחלקים החדשים של העיר, אך פיזור המגורים וצמיחתם של דורות שנולדו בקזבלנקה גרמו למפגש בלתי נמנע בין המסורות והתרבויות הקהילתיות ולפעמים אף לעימות ביניהן וגם לשילוב ולערבוביה בין המסורות. יש לציין שבקזבלנקה התיישבה גם קהילה חשובה של יוצאי אלג׳יריה, מן העיר והראן(אוראן) במיוחד; אלה הקימו אחד מבתי הכנסת המפוארים ביותר בעיר, ״צלאת לויהראנייך (=בית הכנסת של יוצאי והראן), הנקרא ״בית־אל״ כיום. בתחילת המאה התיישבה בקזבלנקה גם קהילה אשכנזית קטנה, ווו קיימה פעולות ותפילות במקום משלה. ראה על כך את עדותו של זדה שולמן, שהיה אחד הפעילים המרכזיים בקהילה זו, באוטוביוגרפיה שלו(שולמן, אוטוביוגרפיה). על קהילת קזבלנקה ראה גם צור והלל.

מגן דוד: נמצאים ברשותי צילומים מדו״חות הישיבות של החברה בשנות קיומה הראשונות (1924-1919) שהעביר אליי חנניה דהן ז״ל מבת ים.

אוצר התורה: פעולותיה של החברה השתנו תכלית שינוי לאחר שפעילים ציוניים וחילוניים בקזבלנקה לקחו על עצמם את האחריות להוציא לפועל את תכניותיה החינוכיות המקוריות, ובמיוחד הוראת הלשון העברית החדשה, וניהלו דרכה פעילות ציונית בקרב הנוער של הקהילה. ראה גם שיטרית, שירת רד׳׳ב, הערות 7-5, וכן צור והלל, עמ׳ 111, 270.

انت الفلك والتفلك، / والفلك والفلك

אַנְתַ אלְ־פַ׳לַכּ וַ־את־תַפַ׳לֻכּ / וַ־אל־פַ׳לַכּ _ו־אל-פֻ'לְכּ

אָז בְּשׁוּבָהּ שׁוּב יְשׁוּבוּן  עַם
[בַּשֶּׁבִי יוֹשְׁבִים

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-רבי דוד בוזגלו-עמוד320

להאיר באור החיים – לפרשת כי תצא.

 

להאיר באור החיים – לפרשת כי תצא.

"כי תצא למלחמה על אויביך,

           ונתנו יהוה אלהיך בידך…" (דב' כא, י).

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות. דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

  • "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט),

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

  • "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

הקברניט שלנו הוא הקב"ה המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך,

 ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש.

ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

בזכות מה  ננצח את אויבינו הרבים?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י = כ-ל י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

א. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

  1. ישנם שני אויבים: האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.
  2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א: "כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: אהליך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

  1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
  2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל, שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

הרה"ג אליהו אברג'יל שליט"א – ראב"ד ירושלים אומר: למרות שמדובר במלחמת הרשות בה יצאו למלחמה רק צדיקים כדברי רבי יוסי הגלילי שאמר בפרשת היוצאים למלחמה: זה הירא מעבירות שבידו, ואפילו מעבירות דרבנן. שאם שח בין תפילין של יד לשל ראש, חוזר מן המלחמה  (סוטה מד ע"א).

תשובת הרב: "רואים מפה שהסביבה יכולה להשפיע אפילו על ירא שמים, הואיל והוא נמצא בסביבת הגויים שנהגו לשלוח את בנותיהם למלחמה, ובפרט במלחמתם נגד היהודים.

הרב מביא דוגמא מדברי מרן הרה"ג יהודה צדקה ע"ה ר"י "פורת יוסף" שאמר על הפס': "ובשר בשדה – טריפה לא תאכלו". וכי רק בשדה אסור לאכול טריפה, הרי גם בבית אסור. תשובתו: אדם נזהר יותר בביתו, ופחות בחוץ. לכן התורה מזהירה שיש להיזהר גם מחוץ לבית. ("ישמח יוסף" תשע"ח, בעריכת הרב רפאל עטיה שליט"א).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

          ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אוה"ח-הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

פועל יוצא מהסיפור: המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף מאוד.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

הרמב״ם כותב בהל׳ רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

לאפרת שלום.

אבקש להקטין, לעצב ולעמד את המסמך הבא

 בתוך מסגרת בסוף המאמר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר