מורשת יהדות מרוקו

יוסף בן־צור

אם בליוורנו, אמסטרדם, טריפולי ואף בטנג׳יר קמו נביאים ומחשבי הקצין מבין המהגרים או מבין האנוסים, שהצד השוה שבהם שהיו כולם תלמידי חכמים מובהקים ומורי הלכה ידועים, הרי במקנס נתגלה נביא מקרב התושבים, מתון בני עמו, משכבה של פשוטי עם, וכפי שמעיד עליו בן זמנו ״עם הארץ אבל ירא שמים״, ״ואשר לא ידע לקרות בספרי המפרשים״, כדברי ששפורטש. שם הנביא יוסף בךצור.

משפחת בן־צור היתה משפחה מיוחסת של חכמים וסופרים מדורי דורות ועתידה בעוד דור אחד להעניק ליהדות מרוקו, אחד מגדולי חכמיה ר׳ יעקב בן־צור, המכונה יעב״ץ בעל ״עת לכל חפץ״ (שירים) ו״משפט וצדקה ביעקב״(תקנות יהודי מרוקו, שו״ת).

הנביא החדש יוסף בן־צור נתגלה בעיר מקנם. מקנם היתה כפי שציינו לעיל, מרכז חשוב של הכת והיתה עיר ואם בישראל. בשנה בה אנו עוסקים (1674) , זכתה מקנם להתפתחות כלכלית ותרבותית מואצת. המלך העלאווי מולאי איסמעיל, אשר זה עתה עלה על כס המלוכה, בחר בה למושב לו. הוא פיתח קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם ארצות אירופה וביחוד עם צרפת. בדומה למלך צרפת – לואי ה־14 בן זמנו, הוא משוה לשלטונו הדר חיצוני ופאר רב. בעקבות לואי ה־14 הוא עוזב את פאם הבירה המסורתית של מלכי מרוקו(כמו שלואי ה־14 עזב את פאריס) ובונה את ארמונו ב״ורסי״ של מרוקו – העיר מקנם.

מקנם היתה גם עיר של סופרים ורבנים ידועים אשר בה גברה ידם של המתעדים לאמונה החדשה. יחד עם זאת ההשפעה השבתאית הגיעה לממדים ניכרים. בעקבות התפתחותה של מקנס נהרו אליה אנשים רבים, ביניהם רבנים וחכמים. גם ר׳ אלישע אשכנזי – אביו של נתן העזתי – אשר מקום מושבו בשליחויותיו הקדומות היה בסאלי, עקר ממנה והתישב במקנס בשנותיו האחרונות ושם נפטר בשנת תל״ג (1673). בפרק הבא נעמוד על פעילותו ועל דמותו של ר׳ אלישע אשכנזי ועל השפעתו על הקהילות בהן ישב. בינתים נסתפק ונאמר שלא ידוע בברור באיזו מידה פעל ר׳ אלישע אשכנזי להפצת התורות השבתאיות. על פעילותו בתנועה השבתאית חלוקות הדעות, אך יש מקום לשער שפעל ועזר להפיץ את כתבי נתן בנו אשר הביא למרוקו בשובו מירושלים, כמו שעזר בהחדרת ובהפצת ספרי קבלה אחרים למרוקו, כגון ספר הכונות להאר״י, שהועתק מספר ״עץ החיים״ שהובא על־ידי כמוהר״ר אלישע אשכנזי בשנת ״כי יתן ה׳ את רוחו״ (1646), וספר ״ירח יקר״ לר׳ אברהם גאלאנטי, פרוש על שמות של ספר הזוהר (ראה להלן).

המקורות על הופעתו ופעילותו של יוסף בן־צור אמנם מעטים אך די מגוונים, ויש בהם כדי ללמדנו על ההתלהבות שאחזה בהמונים ועל התקוות שהופעתו הפיחה בקרב הצבור במרוקו. עיקר המקורות נמצאים בכתבי־יד המפוזרים במקומות שונים בספריות צבוריות ופרטיות. סביר להניח שספרים וקונטרסים רבים נבתבו על תקופה זו ועל פעילותו של יוסף בן־צור – בעיקר על מאבק האיתנים והויכוח התהומי והנוקב שהיה נטוש בקרב הקהילה היהודית בענין משיחיותו של שבתי צבי – אך כתבים אלה עדיין גנוזים בספריות פרטיות ובגנזבים ומונחים כאבן שאין לה הופכין ושיני הזמן והעש עושים בהם שמות. יתכן שהספרים הושמדו או נגנזו בעקבות מסע הטיהור שנערך נגד כל הספרות השבתאית. מאידך, ישנם גם מקורות הנמצאים בכתובים ויצאו לאור. האחד הוא סיפור מעשה מפורט על המאורע ״מעשה ביוסף בן־צור״ הכלול בלקט תעודות הנקרא ״עניני שבתי צבי״.מקור שני בכתב הוא מספר שורות שהקדיש ששפורטש לנבואתו של יוסף בן־צור. שאר התעודות נמצאות עדיין בכתב־יד. התעודה הראשונה מספרת שהמגיד נגלה לבחור יוסף בן־צור ובישר לו את ביאת הגואל. הבחור(כלומר הרווק) יוסף בן־צור היה עם הארץ ״אבל כל ימיו היה ירא שמים ובתורה לא מבין כלל״. תעודה אחרת הנמצאת עדיין בכתב־יד מספרת ״שכאשר שלחו לחבירינו אהובינו י״ה מעיר פאם יע״ה (יעזרה האל) מאמר הזוהר לפרשו, ויתמה עד מאד על דבריהם על שלא יודע לקרות והם שלחו לנסותו. ויהי הלילה ויבוא המגיד ויפרש לו המאמר על דרך הסוד, דברים מופלאים כמו שעיניכם תחזנה מעשיהם זכו, וזה לשונו וגו'.״ והתעודה הראשונה ממשיכה: כאשר המגיד הקימו על רגליו והטבילו עם מים שהיו בקנקן אחד, המים שבקנקן נתרבו כל כך עד שנאלץ להחליף את בגדיו, ואז הראו לו בשמים את ״אדונינו מלכנו שבתי צבי ואמרו לו זה הוא הגואל האמיתי משיח בן דוד, ור׳ נתן בנימין (נתן העזתי) נביא אמת״, ואילו הוא (יוסף בן־צור) משיח בן־יוםף.

לפי אמונה יהודית עתיקה, עתיד להתגלות משיח בן־דוד רק לאחר הופעת משיח בן־יוסף (ראה לעיל – נבואת זרובבל), ואחת הטענות נגד שבתי צבי היתה בפי המתעדים שלא תיתכן הופעתו של שבתי צבי שהיה בעיני עצמו במשיח בן־דוד ללא התגלות קודמת של משיח בן־יוםף. אמנם היו כמה מחסידי התנועה שראו בהזיותיהם את עצמם ככשירים להיות משיח בן־יוסף, אך היות ולא הצליחו לתת ״אות ומופת״ לא נתקבלו על־ידי אנשי הכת. יוסף בן־צור אמר למלא את החסר שהיה בתנועה ונתקדש באמונה היהודית, ואכן הצליח והתקבל לפחות על־ידי בני קהילתו כמשיח בן־יוסף.

ומעשה שהיה כך היה: כאשר הודיע יוסף בן־צור לאנשי עדתו שזמן הגאולה יהיה בערב פסח של השנה הבאה, שנת תל״ה (1675) אחרי ביעור חמץ, שאלו אותו החכמים שיבקש מהמגיד שיתן לו ״אות ומופת״ שאכן נבואותיו קושט דברי אמת. יוסף בן־צור ענה להם ״איזה אות ומופת גדול יותר ממה שאתם יודעים שקודם לא ידעתי אפילו ללמוד רש״י ואילו עכשיו אני מגלה לכם סודות עליונים אשר לא ידעתם ולא שמעתם מעולם?״, ״ואם תרצו אני אלך ברחובה של עיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל.״

עלינו לזכור שהשנה היא שנת תל״ד (1674), היינו שלוש שנים לאחר עליתו של המלך הצעיר והנמרץ מולאי איסמעיל על כס המלוכה, תהליך הפסיפיקעיה והשלטת סדר במדינה בעיצומם. כל תנועה או התארגנות חברתית אינה נסבלת על־ידי השלטונות, שמא תגרום תסיסה שתקשה על השלטת סדר בממלכה. אנו יודעים שהתנועה השבתאית היתה נרדפת על־ידי השלטונות גם בימי מולאי ראשיד (ראה לעיל) וגם בימי מולאי איסמעיל, מפני שגרמה לתסיסה בקרב הצבור, ודברי יוסף בן־צור עצמו מוכיחים שהתנועה היתה נרדפת, שאם לא כן מה פשר האמירה שהיא בעיניו כתחליף ל״אות ומופת״, ״שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל?״. עצם ההכרזה של יוסף בן־צור ״אם תרצו אני אלך ברחובה של העיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח ישראל״, עשתה רושם עז על שומעיו מפני שהיתה בה תעוזה ומידה לא קטנה של בטחון עצמי, ומה גם ש״העיר״ בה מדובר היא מקנס, מקום מושבו של יוסף בן־צור, עיר בירתו החדשה של מולאי איסמעיל, כפי שהסברנו, כלומר שהצהרתו ההפגנתית שהוא מוכן להכריז לפני ולפנים, בתוך קודש הקודשים של הממלכה העלאווית־מוסלמית, על משיחיותו של שבתי צבי היא ״אות ומופת״ ועל כן הרושם הרב והמשכנע שבהצהרתו, והרבה חכמים – לפי אותו מקור שבתאי – שלא האמינו עד כה בשבתי צבי ודיברו בו סרה, ״התחרטו חרטה גדולה וחזרו מרעת לבבם ועכשיו הם מאמינים באמונתו״, ומוסיף אותו מקור שבכל ארץ בדבריה (מרוקו ואלג׳יר), ״נתעוררו בתשובה גדולה יותר ממה שעשו בגילוי ראשון של אדונינו ירום הודו.״ לתלמיד חכם ספקן אחד ששאל אותו שלפי חז״ל משיח בן־יוסף יבוא בראשונה וילחם וימות ורק אחר־בך יבוא משיח בן־דוד, ענה מניה וביה, כי כוָנת חז״ל היא ״שמשיח בן דוד יתגלה קודם ויבשר את בואו של משיח בן יוסף, אח״כ יעלם וכאשר ימות משיח בן יוסף אזי שוב יתגלה משיח בן דוד״ (כתב־יד, ספרית שוקן, דף 37 ע״ב). כאן הוא רומז בברור שהתקופה שתחלוף בין התגלותו של משיח בן־יוסף לבין התגלות משיח בן־דוד תהיה קצרה ועל־ידי כך תקופת חבלי המשיח תתקצר.

סדר חדש של האלפא ביתא

חידוש מיוחד תרם יוסף בן־צור לתנועה השבתאית בהופעתו. בעקבות מוריו ורבותיו, אבות התנועה וראשיה, רצה גם הוא להכניס איזה שינוי במסורות המקובלות, אך נזהר לא לנגוע במסורות המקודשות במורשת ישראל וכך הוא טוען שבהתגלות הראשונה מסר לו המלאך רפאל סדר חדש של האלפא ביתא. המלאך אמר לו ש״זאת היא כנתינתה מהר סיני וזאת תוארה: אנ׳׳י מל׳׳ך העו״ז סט״ח דר״ג פק״ץ שב״ת צמבנ׳׳ף.״ ואילו הסדר של האלף בית שבידינו, סדר אותיותיו נתבלבל בשעה שעשו בני ישראל את העגל במדבר סיני ולכן הסדר של אותיות שבידינו הוא אחר. בכתב־יד ממרוקו הנמצא בספרית שוקן כתוב באלפא ביתא ״פק״ץ״ במקום ״מק׳׳ץ״ המופיע בתעתיקים אחרים ונראה שהתעתיק של כתב־היד שהבאתי הוא הנכון, מפני שבתעתיק של מאריציו חסרה האות ״פ״ רגילה, היא מופיעה רק פעם אחת באותיות הסופיות, במקום פעמים, ואילו האות "מ״ מופיעה שלוש פעמים. אצל ברוך מאריציו נפלה טעות וכל אלה שציטטו את המסמך העתיקו גם את הטעות. (ראה הערה 83).

על יסוד האלפא ביתא החדש בנה יוסף בן־צור תלי תלים של הלכות וגימטריאות וכן עשו גם תלמידיו ומעריציו. מהאלפא ביתא הזה למד כל התורה כולה עם סודות עליונים עד אשר לא נמצא חכם מקובל כמוהו בכל חכמי מרוקו ״הלכו שם לראותו ולדבר עמו אנשים חכמים ונבונים מקובלים מעיר פיס (פאס) עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ממקום טיטואן, סלהי (סאלי) וממקומות אחרים ויכירו וידעו כי חכמתו חכמת אלקים והראה להם מספר הזוהר, מדניאל וממעשה בראשית שהגואל האמתי של ישראל הוא אדונינו שבתי צבי יר״ה (ירום הודו) וזמן הגאולה תהיה בערב פסח שנת תל״ה (1675) אחר ביעור חמץ."

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-עמ'119

129 – ה' דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי

 ח. ה׳ דבקה לעפר נפשי

תחינה לשני וחמישי. שיר מעין אזור בן ארבע מחרוזות. בכל מחרוזת שישה טורים: שלושה טורי ענף א ושלושה טורי ענף ב וצלעית אזור המסתיימת במלה ׳דוד׳.

חריזה: אאאבבב/ג דדדההה/ג וכו׳.

משקל: בין שבע לאחת עשרה הברות בטור. שש-שבע הברות בצלעית האזור.

כתובת: תחינה לשני וחמישי. סימן: דוד חזק נמצאת בקונטריס ישן להרב.

ה' דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי
צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי
אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי
פְּנֵה אֵלַי וְחָנַנִי
הַטֵּה ה אׇזְנְךָ, עֲנֵנִי
כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי / תְּפִלָּה לְדָוִד

וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה
דַּל וְנִמְאָס, נֶחְפַּר וְנִבְזֶה
עַד מָתַי עֱנוּתוֹ לֹא תֶּחֱזֶה
אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ
שֵׁבֶט מִישׁוֹר, שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ
אָז דִּבַּרְתָּ בֶּחָזוֹן לַחֲסִידְךָ / נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד

דֹּב אוֹרֵב עָלַי מִסְתּוֹלֵל
שֹׁמֵר מַה מִלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה מִלֵּיל
עַד מָתַי שִׁמְךָ בַּגּוֹיִים מִתְחַלֵּל
וְהַנּוֹגְשִׂים אָצִים
חָשִׁים וְלֹא מַחֲשִׁים
אִם אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים / זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד

חַזֵּק צִיּוֹן קִרְיַת דָּוִד חָנָה
רַבָּתִי בַּגּוֹיִים הָיְתָה כְּאַלְמָנָה
עֲנִיָּה סֹעֲרָה, נִחוּם מֵאֲנָה
פְּדֵה אוֹתָהּ מִיָּד אֻמָּה קָשָׁה
וְהוֹצֵא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה
זְכוּת אָבוֹת שְׁלוֹשָׁה / וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד

1. 1. דבקה נפשי: על-פי תה׳ קיט, כה. 2. צפו… ראשי: על-פי איכה ג, נד. 3. אמרתי… מחסי: תה׳ קמב, ו. 4. פנה… והנני: על-פי תה׳ כה, טז ועוד. 6-5. הטה… אני: על-פי תה׳ פו, א. תפלה לדוד: על-פי תה׳ יז, א ועוד. 7. וראה… הזה: על-פי שמ׳ לג, יג. 9. ענותו: סבלו וייסוריו. 10. אל… משיחיך: תה׳ קלב, י. 11. שבט… מלכותך: על-פי תה׳ מה, ז. 12. אז… לחסידיך: תה׳ פט, כ. נשבע… לדוד: שמ״ב ג, ט; תה׳ קלב, יא. 13. דב אורב: על-פי איכה ג, י. מסתולל: על-פי שמ׳ ט, יז, דוחק ולוחץ אותי. 14. שומר… מליל: יש׳ כא, יא. 16. והנוגשים אצים: על-פי שמי ה, יג. 17. חשים ולא מחשים: ממהרים ולא שותקים, על-פי ריה״ל, ׳אלקים אל מי אמשילך. 18. אם… מעשים: על־פי סופה של תפילת ׳אבינו מלכנו׳. 19. קרית… חנה: על-פי יש׳ כט, א. 20. רבתי… כאלמנה: על־פי איכה א, א. 21. עניה סוערה: על-פי יש׳ נד, יא. נחום מאגה: על-פי יר׳ לא, יד. 23. והוציא… הראשה: על-פי זב׳ ד, ז, ועניינו גדולת ישראל בעת הגאולה.