ארכיון יומי: 9 בספטמבר 2019


אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

התנגדות למס עקיף על מצרכי מזון

כדי להשיג כספים להחזקת שירותי הקהילות נהגו להטיל מיסים על מצרכי מזון ומצרכים אחרים, כגון בגדי מותרות, היטל הנקרא במקורותינו גאבילה. היטל זה היווה חומר נפץ חברתי, באשר העניים, ולצידם חכמים, ראו בזה עוול. שהרי גם עניים, יתומים ואלמנות הפטורים ממיסים נזקקים למזון. וכך עליהם לשלם מיסים שבעצם צריכים להיות מוטלים על בעלי היכולת. ההתנגדות פרצה כאשר היה רצון להגדיל את ההיטל או להרחיבו על מוצרים נוספים, כי הנוגעים בדבר ראו בכך מגמה מצד העשירים להכביד את העול על העניים ולהקל מעל עצמם. החכמים, שעליהם היה להכריע בדבר, לא היו בדעה אחת. היו מהם שהתנגדו לגאבילה בכלל ומהם שהתנגדו רק להגדלתה.

חכם הנותן ביטוי לעוול שיש בהיטל על מזון הוא ר׳ משה בנבנשתי, (שס״ו-תל״ז 1606- 1677), מחכמי קושטא. הוא מספר על עיר בה התכנסו ז׳ טובי העיר והחליטו להטיל מס על כל מי ששוחט עוף, היטל שלא היה קיים עד אז. הם הצליחו לקבל הסכמת רוב הציבור, כולל חלק מרבני העיר. אולם מיעוט, ובהם רוב תלמידי החכמים שבעיר, מחו נגד הדבר, וטענו שבכך מעמיסים מיסים על אלמנות ויתומים, שלפי הדין פטורים, ומקילים על בעלי היכולת. אלו מהעניים שנתנו הסכמתם להיטל אמרו שנאלצו להסכים, ומאחר שכבר הסכימו אינם יכולים להתחרט, שכן מי שמפר הסכמה הוא מועל בחרם. השאלה, האם יש לקבל את החלטת הרוב למרות קיפוחם של העניים, הובאה להכרעת ר׳ משה. תשובתו היא חד משמעית:

תקנה זאת לא מן השם הוא זה, דהרי בנידון דידן טובי וחכמי ומנהיגי העיר המסכימים בתקנה הלזו, כלם הם מפורעי המס, ובתקנתם הלזו רצו להקל מעליהם קצת מהמוטל עליהם ולהעמיסו על מי שיש להם קצבה קצובה ועל יתומים ואלמנות ועילא מצאו בתקנתם הנז׳… שכל מגמת פניהם הוא להשתכר…

כי כל שומעיה ישתוממו להעמיס מס על העופות מה שלא היה מימי קדם.

הוא שולל את חוקיות ההחלטה, למרות שהיא נתקבלה על ידי רוב בני העיר, משום היותה שרירותית ומקפחת את העניים. מצד שני אין הוא מתעלם מן הגורם שהביא את הרוב להחליט על היטל נוסף זה: הצורך בכספים נוספים לצורכי הקהילה. הוא מציע, איפוא, שאף אלה הפטורים מצד הדין, יכנסו לפנים משורת הדין ויעשו ״הטוב והישר בעיני אלוקים״ ויתנו מדי פעם סכומים לכיסוי ההוצאות הציבוריות ובכך ימנעו את ההכרח בהיטל הנוסף. אולם כל זה לא מצד הדין אלא ממידת חסידות. החכמים בדורות הבאים, שהתמודדו עם תופעות דומות, כינו זאת בשם ״גזל עניים״, והסתמכו על התקדים של ר׳ משה בנבנשתי. כך, למשל, ר׳ שלמה אמאריליו(ת״י־ת״פ, 1720-1650), דיין בשאלוניקי, התנגד להגדלת ההיטל על הבשר, כי הדבר פוגע בעניים. ר׳ חיים אבולעפיה (ת״כ-תק״ד, 1744-1660), רבה הכולל של איזמיר, גילה רגישות מיוחדת לגבי ״גזל עניים״, שלדבריו ״אין תקנה בהשבון – רק בנפשות״, כלומר, אי אפשר לכפר עוון הגזל על ידי החזרתו, והוא נלחם בשצף נגד הפקעת מחירים שפוגעת בשכבות עניות, וידועות מספר תקנות ממנו בנידון.

הוא מספר שבעירו איזמיר הוטלה גאבילה על ענבים ועל גבינה, שמכסתה הועלתה כמה פעמים בהסכמת הרבנים, ולאחרונה ביוזמת הגבירים. אך חלק מהם ערערו ובאו לשאול אותו אם חוקי לעשות זאת. הוא ענה שגם ההיטל הקודם הוא ״הפך התורה שבערמה עשאוה״, וקבע שיש לצמצם את הגאבילה כפי שתוקנה בימי קדם למען תלמוד תורה. לאחר ויכוחים וקטטות ביטלו את הגאבילה על יין ועל גבינה. ר׳ חיים כותב כי רשאים לחדש הטלתם רק בהסכמת כל הקהל ״כקטן כגדול… ולא עפ״י החכמים הממונים״, ומוסיף כי ״בזמננו אין משגיחין בגזל עניים״. יש בדבריו גם ביקורת על הרבנים בזמנו.

'אמנם היו רבנים שנשארו בודדים מול רבנים אחרים במלחמתם לצדק. כזה היה ר׳ אברהם אביגדור, חכם שפעל בקושטא בשליש האחרון של המאה הי״ח. הוא מספר כי בשנת תקל״ג (1773) התאספו אחדים מפורעי המס והעמידו אחד עשר משגיחים על ההנהגה, ועל ראשם שני חכמים שגם הם מעשירי המקום: ״תורה וגדולה״, והחליטו כי מהעת ההיא ואילך ישולמו המסים לא לפי הערכה, אלא כפי שייראה בעיניהם, וכך תוטל גאבילה על היין לפי שיקולם. חתמו על כך שלושה רבנים, והמשגיחים דרשו ממנו

שגם הוא יחתום, אך ר׳ אברהם התנגד, כי על פי הדין והמנהג יש לגבות לפי ממון ואשר לגאבילה על היין, רוב חכמי העיר נטו לצד הגבירים, והוא התבלט אם לחתום כי ״אחרי רבים להטות״. ניסה להתחמק, לבסוף חתם כאילו כפאו שד ורמז שאינו שלם עם מעשהו, ואם יבוא לפניו דין כזה, לא יורה כן. בנימוקי התנגדותו להעלאת הגאבילה על היין הוא הסתמך על ר׳ חיים אבולעפיה ועל החכמים שקדמו לו, שראו בדבר גזל עניים על ידי העשירים, הרוצים להקל על עצמם.

רבה של איזמיר, ר׳ חיים פאלאג׳י(תקמ״ח-תרכ״ח, 1868-1788) מותח ביקורת על עשירי עירו המסרבים לשלם מיסים לפי יכולתם, ועל מנת לכסות חובות המיסים, החליטו להעלות בשיעור ניכר את הגאבילה על הבשר. הוא מתרעם עליהם כי לא רק שאינם מחזקים ידיהם של לומדי תורה ועניים ומבטלים את הנוהג של חלוקה לעניים בערבי שבתות, אלא שבהעלאת מחיר הבשר הם מעבירים את תשלום המיסים על כתפי העניים. אף כי מההכנסה של הגאבילה יופרש חלק לעניים ולעמלי תורה, הרי ״לא בחר בזה ד׳, ובמקום צדקה ותהי לצעקה, וכי אין לך גזל וחמס גדול מזה״. בספר אחר מביא ר׳ חיים מקורות של פוסקים שהביעו התנגדות להטלת גאבילה, ואפילו לצורך תלמוד תורה, כי כך משלמים עניים כמו עשירים, בסופו של דבר חתם גם ר׳ חיים פאלאג׳י על הסכמת הגאבילה, למרות שזו נוגדת את שורת הדין ולמרות שיש בזה גזל עניים, וזאת רק כדי למנוע מחלוקת. שני החכמים האחרונים נהגו איפוא בצורה דומה.

בין חכמי מארוקו היו גישות שונות בנידון, כפי שעולה מדברי דיינים מצפרו בשנת ת״ץ (1730), בהם הביעו התנגדות להטלת גאבילה. אולם נראה, שבדרך כלל ראו את היתרונות שבמס העקיף, שהרי הוא מיועד להחזקת ת״ת ולמעשי חסד. השיקולים היו איפוא שונים. החכמים שקלו מה מועיל יותר לשכבות החלשות בחברה, וכן באיזו מידה חלוקת המיסים אינה נופלת על שכמם, תוך התחמקות בעלי היכולת מתשלום.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי-עמוד 52

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד

עמדתו של שגריר בריטניה במרוקו.

דרומונד האי שהיה בעל נסיון וקשרים עם השלטונות והכיר את החוגים השונים במרוקו, סבר שבנושא זה שבו האוכלוסייה תובעת ביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסבך את חיי היהודים ורכושם. ניכר שהוא הושפע מהנימוק שהועלה על ידי פיצ'יוטו ועל ידי מוחמד בן מוחתסר ב-5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. יחד עם זאת הגיע למסקנה, כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים צומצמו, והקנאות פחתה, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג תוך כניעה למוסלמים הקנאים. חוות דעתו זו העביר לשר החוץ שאישרה במכתבו לשגריר והעתקו לאגודות היהודיות ב-23 במאי 1881 במטרה להרגיען.

מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ הבריטי ב-15 ביוני, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי בנדון שנשלחו לאגודת אחים בלונדון. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגדוה א' לוי קבלתם ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי.

האם חל שינוי בשנים הבאות.

גם בשנים הבאות לא חל שינוי. מ' בן עוליל שהוזכר לעיל, דיווח בשנת 1882 על יהודי פאס לקראת פתיחת בית ספר של כי"ח בעיר. בין ההשפלות החלות עליהם התרשם שלילית ביותר מהחובה לחלוץ נעליים, כי בחורף קר ורטוב ובקיץ האדמה והחול לוהטים.

לפי מידע שפורסם בספטמבר 1884, חודשה הגזירה הישנה. יהודים כנראה מצאו דרך להתחמק ממנה, והוזיר הראשי נזף בהם על שלא צייתו להוראה.

בכתבות שפורסמו ב Jewish Chronicle ב-14 במרס 1884 על יהודי מרוקו, מתואר נושא זה בהרחבה. פניית האגודות היהודיות והדיפלומטים הזרים במשך שנים לסולטאן לבטל הוראה זו לא נענתה. היה חשש שאם תבוטל, יתנפלו ההמונים על היהודים, ואין בכוחו של הסולטאן למנוע זאת.

בעיר ואזאן שבצפון מרוקו, שהיא קדושה ותושביה קנאים מוסלמים, נאלצו היהודים, לפי מידע משנת 1884, לחלוץ נעליהם במרחק של חצי מייל מחומת העיר לבל יטמאוה. יהודים זקנים וחולים, היו מכסים רגליהם בגרביים עד שהתגלו, ומוסלמים הציקו להם. יהודי המקום פנו לסידי מוחמד, בנו הבכור של השריף בואזאן, וזה התיר להם לנעול נעליים. הוא אמר להם שאם המושל יציק להם, הוא יגן עליהם. שגריר צרפת במרוקו מ' אורדֶגָה, יעץ את העצה הנ"ל לבן השריף. הוא גילה פתיחות יותר מהסולטאנים. השריפים של וזאן שהתייחסו לצאצאי הנביא, זכו ליוקרה רבה הודות למעמדם הדתי. הם לא הגיעו לשלטון והיו מתחרים של השריפים מבית פילאלי שבידם השלטון. זהו מקרה חריג ולא ידוע כמה זמן נמשך.

י' מטלון, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כתב לנשיא כי"ח ב-25 בספטמבר 1884, על מצוקתם של יהודי דמנאת ( כ-120 קילומטר מזרחית למראכש ). זו קהילה בת 600-700 נפש. כפי שמסר לו דוד עמר מדמנאת, שבא לטנג'יר בשליחות הקהילה, המושל מציק להם כבר כשמונה שנים, ובין השאר הם חייבים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח. תקוותו של דרומונד האי לנצל הזדמנות לביטול ההוראה, לא נשאה פרי. לפי עדות שנמסרה לאספה של אגודת אחים בשנת 1885 על ידי יהודי מרוקו שבא ללנודון. מאלצים ההמונים את היהודית ללכת כשהם יחפים. לפי ידיעה שפורסמה ב-25 בדצמבר 1885 הודיע הסולטאן לפני עשרה ימים שיהודים חייבים לחלוץ נעליהם במראכש. לארח מספר שבועות נודע שמושל מראכש חידש חובה זו, חליצת הנעליים גרמה לא רק לאי נעימות וסבל, אלא במקרה אחד גם למוות. יהודי בפאס, שמחט חדרה לרגלו בתחילת 1886 לקה בדלקת וסופו שנפטר.

יחסו האדיש של הסולטאן נוכח התופעה במראכש ובמקומות אחרים, האיץ בשנת 1886 את המועצה המשותפת של שתי האגודות היהודיות בלונדון לפנות שוב לשר החוץ כדי שיפעיל השפעתו על הסולטאן לקיים את הד'אהיר שניתן למונטיפיורי על ידי מוחמד הרביעי.העתקים מהמכתב הופצו לשאר הנציגים הדיפלומטים במרוקו. התחושה הייתה שחלה הרעה במצב היהודים במקום ולא שיפור. במשך שנים נאחזו האגודות היהודיות באירופה בהבטחה שניתנה בד'אהיר זה. אך ללא הועיל.

ב-3 בפברואר שנת 1888 נמסר לשר החוץ על ידי שתי האגודות הנ"ל מסמך הכולל 27 הפליות והשפלות החלות על יהודי מרוקו. בסעיף השלישי נאמר שכאשר יהודים עוזבים את המללאח, הם נאלצים ללכת יחפים וגלויי ראש עד שחוזרים למללאח. בהמשך נאמר שהמוסלמים משתעשעים בכך שמשליכים פחם בוער בדרך שבא עובר היהודי היחף, שברי זכוכית וחומרים אחרים הפוצעים או שורפים את רגליהם. בתגובה של וליאם קִרב י גרין, השגריר הבריטי אחרי דרומונד האי נאמר, שהדבר חל רק בערים הפנימיות, וגם בהן אינה תופעת קבע.

דבריו מאוששים על ידי מקורות שונים, והדבר נתון להחלטה של מושל מקומי. גם החובה לחלוץ נעליים ליד מקום קדוש הייתה תלויה בשרירותו של המושל. בתיטואן למשל, בוטלה חובה זו לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנות 1859-1860, כשהעיר נכבשה על ידי ספרד והוחזרה למרוקו תמורת תשלום גבוה. אבל היא חודשה שוב כפי שנמסר באפריל 1893.

בקבלת הפנים לסולטאן חסן הראשון בביקורו בתיטואן בספטמבר 1889, הלכו לקראתו גברים ונשים יהודים שנשאו דגלים וקראו קריאות ברכה לסולטאן. הם נדרשו לחלוץ נעליהם. אצל המוסלמים חליצת נעליים היא ביטוי של כבוד, ואילו היהודים ראו זאת כגזירה וכחלק מתנאי ההשפלה.

בטנג'ר ובערי החוף

בשנות ה-70 של המאה ה-19 היו הקלות בקשר להגבלה זו ואחרות בטנג'ר  ובכמה ערי חוף, הודות לנוכחות אירופית. בידיעה מ-28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, אחיהם בפאס בצאתם מהרובע שלהם חייבים ללכת יחפים. סמך לכך גם ממכתבו של דרומונד האי ב-30 בדצמבר שנת 1879 לאגודת אחים. לדבריו חל שיפור בשנים האחרונות במצבם של יהודי טנג'יר הודות לגידול במסחר ונוכחותם של קונסולים זרים. לדבריו : לפני 33 שנים יהודים נאלצו לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד בטנג'יר, ואילו עתה שופר המצב.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמוד402

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005

תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה

לפי תקנות המגורשים בקהילת פאס, שעברה שני שלבים, האב חייב לשכור מינקת ״הן לבנו הן לבתו עשרים חדש״. בהמשך נאמר כי חל שינוי ״ראינו לתקן שההנקה לנקבה תהיה שמונה עשר חדש ולזכר עשרים חדשים״. חתומים על התקנה שני חכמים (׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כו, דף ה ע״א).

וכך מופיע בנוסחאות אחרות של התקנה בנידון: ואם מתה האשה, הבעל חייב להשכיר [לשכור] מינקת לבנו עד עשרים חודשים ולבתו עד יח חודשים. נראה דזה דוקא אם מתה היא, אבל אם מת הבעל, צריכה להניק לבן כד חודש ולבת יח חודש (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דף פג, ע״א).

אם מתה האשה והניחה ולד קטן שעדיין צריך לינוק, מכריחים בית הדין לאב להשכיר [לשכור] לו מינקת עד שיהיה הולד זכר בן עשרים חדשים והנקבה בת שמונה עשר חדשים (יעקב בן מלכא, ׳נר מערבי׳, סי׳ לב).

ר׳ חיים משאש הביע תמיהה על ההבחנה בין תקופת ההנקה לבן לעומת הבת, כי הדבר מנוגד לתלמוד (׳לקט הקמח׳, דף קעו).

נימוק להבחנה בין זכר לנקבה. רחל אשתו של ר׳ דוד צבאח נתנה טעם להבחנה זו בעקבות תשובה שהשיב בתרצ״ד (1934): ״הזכר בשביל שהוא נימול ויוצא ממנו דם המילה לכן הוא חלוש, וצריך כד חודשים לינק כדי להבריא, לא כן נקבה לא חסרה כלום לכן די לה ביח חודשים, ואמרתי לה יישר כחך״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף מג ע״ב).

החכם שלח את ספרו לר׳ יוסף בן נאיים, שמצא תשובה זו. הוא שיבח את חוכמתה של אשת ר׳ דוד צבאח, והוסיף נימוק אחר והוא: כי הנער לומד תורה והיא מתשת כוחו של אדם, לכן הוא צריך לינוק זמן ממושך יותר (׳שארית הצאן׳, ח״א, סי׳ ח, סג). הנקה של יח חודש נזכרת במשנה גטין פרק ז, משנה ו, כדעתו של ר׳ יהודה, לעומת דעת חכמים שגרסו שתי שנים, אבל ללא הבחנה בין זכר לנקבה.

האם אלמנה מניקה רשאית לעבור לעיר אחרת. על כך חלוקות הדעות בין שני חכמי שלוניקי המובאים על ידי ר׳ יצחק אבן דנאן, ״אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת, אין כופין אותה שתשב באותה העיר״. כך דעתו של ר׳ יוסף בן לב, ח״א כלל יא סי׳ נה, לעומת הרשד״ם [ר׳ שמואל די מדינה] בתשובותיו ח״א, סי׳ קכג: ״דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה״. בסיום תשובתו הוא כותב:

ואל תתמה שהרי אשה זו משועבדת להנקת הילדה הזאת ואינה יכולה להינשא מפני חשש שלא תעכור חלבה… כ״ש [כל שכן] שנעכבנה שלא תצא מן העיר אשר הילדה עומדת שם. והיא ג״כ אדעתא דהכי [בהנחה זו] נישאת מתחלה לילך שם להניק בניה ובנותיה. וכמו שבחיי בעלה לא היה יכולת בידה לומר לו שתוציא אותה משם (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, דף טו,ע״א, אות ה).

קרובות משפחה מניקות

נשים שהניקו שני תינוקות. בתשובות ר׳ ש״י אביטבול מדובר על גרושה שהניקה את בתה ואת בן אחותה כי לא מצאו לו מינקת (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד).

לפי פסק דין בשנת תמ״ר (1880) אשה גרושה הניקה את בתה ואת בן חברתה (יעקב בירדוגו, ׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ כח).

לפי מקור בשנת ישיש״ו(1866) תינוק אחד שמתה אמו תוך עשרה ימים ללידתו, והניקתו אחותה (ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).

סבתא הניקה נכדתה כשהאם נפטרה. אם האם נפטרה, אם אמה היתה מניקה את נכדתה. ״הבת הנז[כרת] לא הכירה אמה מעולם כי אם אמה שהיתה מניקה אותה ותהי לה לאומנת״(יעב״ץ, ׳מוצב״י׳ ח״א, סי׳ קסח).

מקורות נוספים על סבתא שהניקה את נכדתה: יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פח. כך גם בגאבס שבתוניסיה כשהאם המניקה התגרשה, מסרה את התינוק לאמה להניק: (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ל, דף קח ע״ב).

תשלום דמי הנקה לאלמנה. בית דין בהרכב ר׳ יהודה בן עטר, יעקב אבן צור ור׳ שלום אדרעי דן בגובה התשלום להנקת תינוק שאביו נפטר, לאחר שבא כוחו של יתום מאב בא לבית הדין בקשר לשכר ההנקה שיש לשלם לאמו של תינוק. האם טענה שהסכום שקצבו לה להנקת התינוק בן שמונה חודשים, המתחיל ״להתחנך לאכול דגן וביצים וכיוצא״, אינו מספיק.

בפסק דין שנכתב באייר תצ״ב (1732) התחשבו החכמים לא רק בדמי ההנקה, אלא גם בהוצאות הכרוכות בהכנת מזון, כמו ביצים ולביבות עשויות מדגן ושמן ובורית, ״כי התינוק חלוש״. גובה התשלום נקבע עד חג הסוכות, ואחר כך ידונו מחדש. לא נאמר כאן מי ישלם לה (מוצב״י, ח״א, סי׳ קפז).

שכירת מיניקות

כתוצאה מחולשה פיסית של היולדת, מחסור בחלב, תמותת נשים בעת הלידה, או זמן קצר אחריה, נאלצו הבעלים למסור את התינוק לקרובה, או למינקת שכירה שתיניק את התינוק במקום האם. יש אזכורים במקורותינו כי הנקת תינוק שאינו של האם הביולוגית היא מעשה חסד, וכי קיים קשר רגשי בין התינוק ובין המינקת. במדרש תנחומא, מהד׳ באבער דף נח ע״ב: ״תחילתה של תורה חסד ואמצעיתה חסד, מנין? שנאמר ׳ותמת דברה מינקת רבקה׳ (בראשית לה, 8). כיון שמתה מה כתיב [באותו פסוק] ׳ויקרא שמו אלון בכות׳. והיה יעקב יושב ובוכה עליה״.

היו גם מיניקות שתבעו שכר על ההנקה והדבר לגיטימי. חכמי צפון אפריקה דנים במקרים כאלה. ר׳ שלמה אביטבול מצפרו דן במעשה זה: מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה בת ר׳ אהרן שלוש, ואמה, אשתו של ר׳ אהרן, היתה מניקה את הילד הנולד. השאלה שעלתה האם עליו לתת שכר הנקה. התשובה חיובית (׳מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ יו״ד).

אשה באלג׳יריה במאה ה־19 אם לארבעה בנים, היתה מניקה בעצמה, וגם שכרה מינקת כי לא הספיק החלב שלה. בעלה נפטר ״והניח אשתו מעוברת ואחר מיתתו ילדה בן והניקה אותו מעט ימים, ומכח שהיתה חולה שכרה לה מינקת״ (מרדכי גיג, ׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).

משאלה שנשאל ר׳ יוסף בירדוגו ניתן ללמוד שהיו נשים עשירות ומפונקות שהיה להן חלב, ובכל זאת שכרו מינקת. ״בדבר אשה שלא הניקה מעולם אלא על ידי מינקת כמו שרגילין בני משפחתה להיותם עשירים״ (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).

אשה פנויה הניקה. ר׳ שלמה בירדוגו כתב על ״אשה אחת פנויה המשיכה חלב מדדיה על ידי סמים ותרופות כדי להניק בן איש אחד שמתה אמו״ (׳די השב׳, אהע״ז, סי׳ ט).

אם האם חולה על הבעל לשכור מינקת. כך כתב ר׳ דוד צבאח, בהקשר לבעל שאמר כי ״כל זמן שאשתו חולנית יביא הבן אצלו לשכור לו מינקת כי מתפחד פן יהיה ניזוק ממה שיונק מדדי אמו, פן חס ושלום תדבקנו החולי של אמו״. אבל הדבר מחייב חוות דעת של רופא, שיאשר כי החלב שלה מזיק לתינוק (׳שושנים לדוד/ אהע״ז, סי׳ כח, דף יג ע״א).

יתום מאם מי ישכור לו מינקת – האב או אם אמו? ר׳ משה טולידאנו דן בתינוק שמתה אמו ורוצה אם אמו לגדלו בחיקה ותשכור לו מינקת. ואביו אומר אין לך רשות בבני, אני אגדלנו ואשכור לו מינקת. החכם הסתמך על שאלה זהה שנשאל הרשב״ץ (תשב״ץ, ח״א, סי׳ מ), ומסקנתו שהאב קודם לאם אמו(׳השמים החדשים׳, הלכות גיטין, דף לא ע״ס, סימן ד. ראו גם ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, סי׳ קלד).

בפסק דין שנכתב על ידי ר׳ שלמה בן שטרית בשנת תרל״ח (1878) מדובר באם שנפטרה והשאירה בת קטנה יונקת. בחלוקת הנכסים בינו ובין יורשיה ממשפחתה, מופיעות ההוצאות לשכירת מינקת, נוסף להוצאות קבורה ותכריכים שיש לנכות, לפני שמחלקים את הרכוש (׳עדות ביעקב׳, חו״ם, סי׳ קיד).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 126

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר