מורשת יהדות מרוקו

קובץ האיגרות נדפס בשנת תשל״ט בידי הרב דוד עובדיה בספרו פאס וחכמיה חלק ב', אך פרסום זה בא ללא ביקורת הנוסח, ללא ביאור וללא הערות, והוא מבוסס על כתב יד מאוחר. לפיכך אין בפרסום זה אלא עד נוסח מאוחר, ואף הוא לוקה בחסר, באשר המהדיר שינה את סדר האיגרות מכפי שהוא בכל כתבי היד, שבכולם נכתבו האיגרות לפי סדר כרונולוגי. המהדיר ערך את האיגרות לפי סדר ענייני ולא שמר על סדר כרונולוגי בתוך הסדר הענייני, וגם זה האחרון אינו עקיב. יתרה מזו, איגרות שכתבו נכדיו של יעב״ץ מופיעות בין האיגרות, בלי שהמהדיר ירגיש שאלה אינן משלו. כן איגרות תנחומים שנשלחו למשפחת אבן צור מופיעות לפני איגרות תנחומים ששלח יעב״ץ. המהדיר גם לא טרח לציין כל איגרת לפי איזה כתב יד, ולפעמים לא העתיק את האיגרות בשלמותן. מכאן שיש מקום לערוך את הקובץ מחדש, תוך ליקוט ואיסוף כל איגרות יעב״ץ עם הערות והארות.

מן הקובץ לשון לימודים נותרו העתקות רבות בכתבי יד, הנמצאים בספריות ברחבי תבל ובידי אנשים פרטיים. ההעתקה הטובה והמושלמת ביותר מכל ההעתקות היא זו שבבית המדרש לרבנים בניו יורק בכתב יד שסימנו 884. כתב יד חשוב אחר מאותה ספרייה, סימנו 3134. כתב היד כולל מאה ועשרה דפים כתובים בצפיפות, והאיגרות מסודרות בו על פי סדר כרונולוגי. בשער ציין יעקב משה טולידנו כי זהו כתב ידו של המחבר עצמו, אך הדבר טעון בדיקה. כתב יד זה ישמש מקור ראשוני במאמר שלפנינו.

הקובץ לשון לימודים הוא פרשת דרכים חשובה הן מן הבחינות ההיסטוריות והחברתיות והן מן הבחינות הלשוניות והספרותיות, ויש בו כדי להרים תרומה מרכזית לחקר תחומים רבים במדעי היהדות בכל הנוגע ליהדות צפון אפריקה בכלל וליהדות מרוקו בפרט. מאפייני הלשון והסגנון באיגרות היעב״ץ, לא רק ללמד על עצמן יצאו, אלא על כלל הכתיבה היוצרת בצפון אפריקה ועל הספרות הכוללת שהייתה ברקע כתיבתם. בדבר זה ברור לכול, כי חיבורים מתחום הקודש ומענייני הלכה ופרשנות היו מנת חלקם של חכמי צפון אפריקה. בעניין זה אנו מבקשים להדגיש את שליטתם ואת בקיאותם ביצירות מעולמה של שירת החול.

שלושה נושאים מרכזיים בענייני חברה ומשפחה בולטים באיגרותיו של יעב״ץ: א. הפעילות הרבה למען שד״רי ארץ ישראל מתוך דאגה ליישוב היהודי בארץ בארבע ערי הקודש לקהילותיהן השונות; ב. פעילותו הרבה בענייני משפחה, ובפרט הדאגה לאישה ולזכויותיה, בעיקר אלה אשר הבעל ״הרחיק נדוד״, אך גם דאגה כנה לנערה שנתפתתה, והבאת המפתה לכך ש״ישתה בעציצו״, לאמור יישא את המפותה; ג. דאגה לעני ולחלש, ליתום ולאלמנה, עד כדי כך שהוא מקבל עליו להיות נאמן ודואג להשקיע את הכסף כראוי, ולעת הצורך הוא פועל במלוא כוחו, כדי שהמפקידים לא יקופחו.

מאמרנו מבקש להציג את נושא ״החברה והמשפחה״ כפי שהוא משתקף באיגרות יעב״ץ. האיגרות אמנם משקפות את פעילותו הציבורית הענפה, אך עולה מהן דמות מרתקת של מי שנוטל על עצמו את תפקיד המנהיג במלוא כובד האחריות, ואינו מתחמק משום עניין גדול או קטן. ענוות חן עולה ממכתביו לידידיו, לרעיו ולחכמים בני זמנו, ועם זה תקיפות בלתי מתפשרת בכל עניין החורג מן האמת, שיש בו פגיעה כלשהי בכבודה שלתורה.

בולטת במיוחד פעילותו למען שמירה על זכויותיהן של הנשים מפני בעלים קלי דעת, המתחמקים מן האחריות המשפחתית המוטלת עליהם, נוטשים את משפחתם ומותירים את נשותיהם עגונות וללא כל מקורות פרנסה, ולעתים מגלגלים עליהן חובות ותשלומים שקיבלו על עצמם, והם מותירים את האישה לבדה אל מול בעלי החוב. יש מהם שהותירו אחריהם אישה בהיריון מטופלת בילדים רכים או בבנות בוגרות ללא כל סיכוי לקיים עצמם כראוי.

יעב״ץ שינס מותניו ועטו וכתב לרבני הקהילות, שאותם בעלים נמלטים אמורים להיות בהן, ומבקש ואף דורש מהם, לזמן את העבריין, וראשית לכול להוכיחו על פניו ״על מעשיו הרעים, והכה אותו בשבט פיו וברוח פיו ימית רשע״, ובעקבות התוכחה לדרוש ואף להכריח את האיש למלא חובתו, לשוב לביתו או לשלוח כספים נחוצים, או לשחרר את האישה מעגינותה ולתת לה גט, הכול על פי הנסיבות.

דומה כי איגרת כה שתידון כאן מלמדת על האתגרים העצומים שעמדו בפני יעב״ץ, שכן אין מדובר רק באישה שננטשה, ויש למצוא את בעלה ולהכריחו לכתוב לה גט או לשוב לביתו, כי אם בנובל המרבה לו נשים, דרך שיטה. נושא אישה במקום מסוים, נוטשה שם, ומסתלק לו למקום אחר, ושם חוזר על מעשהו, ומרבה עגונות בישראל. המקרה שאליו מתייחסת האיגרת הוא חמור במיוחד, שכן הבעל הנוכל הוליך את האישה לכפר מרוחק שאין בו קהילה יהודית, והסתלק, ועוד הוא שולח לה מסר שלא תצפה שהוא יחזור אליה, וכי היא ״חופשייה״ לנפשה. חסרת אמצעים, כשכרסה בין שיניה, היא נוטלת את ילדם בן השנתיים, במסע קשה מכפר לכפר עד שהגיעה למקום מושבו של יעב״ץ, בעזרת חמר ערבי, שאין בידה לשלם לו שכרו, ולמעשה, היא ובנה התינוק נתונים לחסדיו.

וזה סיפור המעשה בלשונו, לשון לימודים:

כָּתַב לְאִשָּׁה שֶׁהִרְחִיק בַּעֲלָהּ נְדוֹד.
אַחָדָ"שׁ זֹאת הָאִשָּׁה הַנִּצְבַּת, אִשְׁתּוֹ הָב' אוֹ הָג' שֶׁל פ' אֲשֶׁר מִתּוֹשָׁבֵי מַתָּא פ' 

אֲשֶׁר זֶה _דַּרְכּוֹ כֶּסֶל לוֹ, נוֹשֵׂא אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְהוֹלֵךְ וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּמָקוֹם 

אַחֵר, כֹּה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים וְלֹא יָרֵא אֶלְיָקִים, וְזֹאת הַפַּעַם כְּחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה מִתּוֹשָׁבֵי מַתָּא פ'
5וְנִתְגַּלְגְּלָה עַד כְּפַר פ' וְהוֹשִׁיבָה שָׁם בֵּין הַגּוֹיִם, וְזֶה הַיּוֹם כְּמוֹ שִׁשָּׁה חֲדָשִׁים שֶׁהָלַךְ מֵאֶצְלָהּ נָע וְנָד וְהִנִּיחָה שָׁם בֵּין הָעֲרֵלִים

 וְאֵין חוֹנֵן וְאֵין מֵרַחַם. וְלֹא עוֹד שֶׁהוּא אָמַר לָהּ ע"י שְׁלוּחָיו שֶׁתֵּלֵךְ לָהּ בַּאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ וְלֹא תיחֵל לוֹ. וְכַאֲשֶׁר צַר לָהּ בֵּין הָעֲרֵלִים

 נִזְדָּרְזָה כְּאִישׁ וּבָאָה מִכְּפַר פ' לִכְפַר פ' וּמִשָּׁם בָּאָה לְפֹה מהורהנת בְּיַד הַחַמָּר הִיא וְהַיֶּלֶד שֶׁהִנִּיחַ לָהּ, בֵּן שְׁתֵּי שָׁנִים וַהֲרֵי הִיא מְעֻבֶּרֶת מִמֶּנּוּ,

 וְכָעֵת הֻגַּד לָהּ שֶׁהוּא עוֹמֵד שָׁם במ"ק לָכֵן כת"ר יִבְדֹּק

-10וִימַשְׁמֵשׁ אַחֲרָיו לְהַכְרִיחוֹ ע"י יִשְׂרָאֵל וְגָרַם לָבוֹא פֹּה אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ אוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ גֵּט כָּשֵׁר וְיִפְטֹר אוֹתָהּ,

 וְקֹדֶם כָּל כת"ר יוֹכִיחֶנּוּ עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְהִכָּה אוֹתוֹ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע, וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לְךָ. 

אַחַר הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה מוּל שׁוֹכֵן מֵעוֹנָה,יֵיִתְוֵן עָלֵיהּ מִן שְׁמַיָּא תַּרְתֵי לְטֵיבוּתָא שַׂלְמָא רַבָּא וּבִרְכָתָא, בְּכָל אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ חִכְּתָה וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה אכי"ר.

15 אוֹתוֹתַי אֵלֶּה יְדִיעַ לֵהּ לְמַר וְכוּ'.

שהרחיק בעלה נדוד: על־פי תה׳ נה, ח: ׳הנה ארחיק נדד׳. 2. אחד׳׳ש: אחר דרישת שלומו. זאת האשה: על־פי מ״ב ח, ה. האשה הנצבת: על־פי ש׳׳א א, כו. (ברמיזות לשונמית ולחנה, אולי רומז רבינו, כי התרשם לטובה מאשה זו). זה… לו: מנהג מטופש ומגונה, על־פי תה׳ מט, יר: ׳זה דרכם כסל למר. כה… הימים: על־פי ש״א כז, יא. 4. ולא ירא אלקים: על־פי רב׳ כה, יה. וזאת הפעם: על­פי בר׳ ב, כג, כלומר ובפעם האחרונה מתא: מקום. פ׳: פלונית. 5. ונתגלגלה: נדדה עמו תוך טלטולים עזים, על־פי איוב ל, יד: ׳תחת שאה התגלגלו׳. בין הגוים: על־פי יש׳ ב, ד, מקום שאין בו יהודים. נע ונד: על־פי בר׳ ד, יב. 7. תייחל: תחכה, כלומר הוא מנתק עצמו ממנה. 8. מהורהנת ביד החמר: ממושכנת — על פי הערבית שבפי יהודי צפון אפריקה — ביד החמר, כלומר החמר שהביאה תובע ממנה את שכרו, והיא נתונה בידו. 9. במ״ק: במחנכם קדוש. 10. ימשמש: יבדוק, יבלוש. אצלה להיות עמה: על־פי בר׳ לט, י, כלומר ישוב אליה. 11 . כת״ר: כבוד תורת רבי. והכה… רשע: על־פי יש׳ יא, ד: ׳והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע׳. 12. ושלום יוסיפו לך: על־פי משלי ג, ב. 13. התפילה והתחינה: על־פי מ״א ח, נד. שוכן מעונה: כינוי לה׳, על פי רב׳ לג,כז. ייתון… וברכתא: יבואו עליו משמים שתי טובות: שלום גדול וברכה. 14. נפשו חכתה: על־פי תה׳ לג, כ: ׳נפשנו חכתה ליי׳. ונפשו אותה: על־פי איוב בג, יג. 15. אותותי אלה: על־פי שמ^׳ י, א. יריע ליה למר: ידוע לו לאדוני.

האישה שמדובר בה עושה דרכה אל רבי יעקב ולא בכדי, שכן יודעת היא כי אצלו תמצא אוזן קשבת, לב מבין, סמכות ואחריות. ואכן, נוסח האיגרת מלמד כי אהדתו של הכותב נתונה לאישה. הדברים נאמרים במפורש בביטויים כגון ״זה דרכו כסל לו״ ״ולא ירא אלהים״, אך מלבד הגינוי המפורש בביטויים אלה, הקונוטציה המקראית שהם מביאים עמהם, כפי שניתן ללמוד מן הביאור, מכפילים ומשלשים את הגינוי ואת שאט הנפש ממעשיו של הולל זה, הנודד ממקום למקום ״נושא אשה במדינה זו והולך ונושא אחרת עליה במקום אחר…״

יעב״ץ מגייס את כל כישרונו הספרותי לטובת האישה: הן בתיאור המפורט המציג את הבעל על מעשיו הרעים ומעשי העוול שבידיו ואת האישה על מצוקתה, על עליבותה ועל חוסר האונים שלה; הן בסגנון השיבוצי המחזק את התיאור ומעצים אותו בעזרת הקשרי הפסוקים והקונוטציות המקראיות העולות מהם. אגב תיאורו הוא נוקט ״מהורהנת״, שהיא הטיה עברית של פועל בערבית, שמשמעו ממושכן. רבנו בחר בשורש הערבי שיש בו משמעות של מי שהוא משועבד, וכביכול גופו נתון בידי בעל החוב.

עניין אחר הוא דרכי הפנייה לחכמי העיר שבה נמצא הבעל ולמנהיגיה תוך מתן הדרכה והוראות מדויקות כיצד לפעול, וראש לכול הדרישה הנחרצת לשחרר את האישה ממצבה, אם בכך שהבעל יחזור לביתו ולמשפחתו ואם בכך שיתיר את האישה מכבלי העיגון ״להכריחו על ידי ישראל וגויים לבוא פה אצלה להיות עמה או שיכתוב לה גט כשר ויפטור אותה״, זו המטרה ולשם כך יש לעשות כל מאמץ, כולל פנייה למוסדות השלטון והסתייעות ב״גויים״. עם זה מנחה יעב״ץ את הרב העוסק בעניין לפתוח דווקא בדברי כיבושין ותוכחה נחרצים לבעל ״והכה אותו בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע״ הנחיה זו המשובצת מתוך ישעיהו(יא, ד) יש בה משום מחמאה והערכה לרב, שכן הוא מושווה לדיין המושלם, למלך המשיח, אך יש בה הוראה ברורה לדרך שבה יש להוכיח את הבעל הסורר ביד רמה ובדברים ברורים וחדים. גם דברי הברכה והאיחולים לרב יש בהם כדי לעודדו לטפל בעניין במרץ ובתוקף.

חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-אלף שנות יצירה-משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט-בר אילם תשע"ג-עמוד 72

הסולטן מילא את הבטחתו לשתף את נתיניו היהודים בענייני המדינה, ומינה חמישה אישים יהודיים, מתוך 76 החברים באסיפה המייעצת, על פי מינון מחושב ונבון: עו״ד אחד, ז׳אק אלקיים מרבאט; רב אחד, רבי בן שבת מלאראש, מן האזור הספרדי-לשעבר; נציג עצמאי: ליסיאן בן סימון מקזבלאנקה; ושני אנשי עסקים מן המטרופולין: ג׳ו אוחאנה ודויד בן אזרף.

שתי המיפלגות הגדולות, שבכך דיברו אותה שפה, התחרו ביניהן בלהט, לגבי הצורך לתרגם לשפת המעשה את הצהרותיו של הסולטן בדבר שיוויון הזכויות. המפלגה הדמוקראטית העצמאית PDI אשר בעבר הרחוק לא הצטיינה – ההפך הוא הנכון – בשאיפה לקרב את היהודים, גילתה לפתע ייעוד יהודי, והצליחה לגייס ביעילות לשורותיה מספר רב של אישים יהודיים, שנמשכו לחילוניות המוצהרת שלה.

בראיון ל״ג׳ואיש כרוניקל״ מלונדון, שהופיע במרוצת סתיו 1955, סגן המזכ״ל שלה, עו״ד בן ג׳לון, הזכיר שמיפלגתו הייתה ״הראשונה לבקש השתתפות של מרוקני בן הדת היהודית כחבר בממשלת המו׳׳מ. המפלגה מתעתדת להרגיל בכך את אזרחי ארצנו לרעיון, שלא צריך להיות בינינו שום הבדל המבוסס על שיקולים דתיים.״ מיפלגת ״איסתיקלאל״ הסתפקה בהחלטות האינטגראציה שאימצה בקונגרס המיוחד של המפלגה בדצמב־ 1955:

״רואה את היהודים המרוקנים כאזרחי המדינה מתוך כל המשמעות ההיסטורית והחוקית של המונח, וחשוב שיוכלו לנצל ולהפעיל את הזכויות ואת החירויות מהן נהנים בני-ארצם המוסלמים, מתוך שיוויון מוחלט;

רואה את האינטגראציה הזאת כמה שאין בו כדי לפגוע במימוש חופש הפולחן שלהם ולא בסטאטוס האישי שלהם; דורשת שהשיוויון בין כל האזרחים המרוקנים, ללא הבדל מעמד או דת,

יוכרז ויקודש ברמה בכל הטקסטים של החוק; מציעה לוועד הפועל של המפלגה לעודד את הקשרים בין מוסלמים לבין יהודים, לארגן ולקדם פעילויות משותפות בתחומים שונים, כדי לשרש את הדעות הקדומות האבסורדיות, וכדי לקדם כמה שיותר התקרבות אמיתית ואחווה."

״איסתיקלאל״ לא הסתפקה בדיבורים, ובפברואר 1956 הקימה ארגון לקירוב יהודי-מוסלמי, ״ויפאק״ (ההבנה), שנועד ״לעודד את רוח שיתוף- הפעולה למען האינטרס הלאומי״. עלון שהודפס בערבית, בעגה היהודית־ ערבית הכתובה באותיות עבריות, ובצרפתית הופץ ברבים והכריז:

״אנו מייחלים, יותר מכול, לבנות מרוקו חדשה, מאוחדת, חופשייה ועצמאית, מתוך שמחה והסכמה. יחד, מאוחדים בלב ובנפש, מוסלמים ויהודים, נוביל את ארצנו לעבר הקידמה, השגשוג והאושר. יחד נהפוך את מולדתנו היקרה לאומה מודרנית, מכובדת, שבה ישררו הרמוניה, סובלנות וחירות.

האגודה שלנו מתכוונת להיאבק נגד הבורות, הפלגנות והגזענות בכל צורותיה. מטרתו של ”אל ויפאק״ היא לפתח מגעים בין יהודים למוסלמים, כך שיהדקו את הקשרים בכל התחומים, ובייחוד בתחומי התרבות, הספורט, האמנות, המקצועי והחברתי. אל-ויפאק קוראת לכל המרוקנים לבוא לגדוש את שורותיה, ולתרום את תרומתם, כדי להגשים את משימתה, למען גדולתה של מולדתנו ואושרה.״

העיתונאי ויקטור מלכה זכה להיות עד למתרחש, והוא מתאר במונחים נלהבים את ״ירח הדבש״ אשר גרם ליהודים מרוקנים רבים לשקול להישאר בארץ מוצאם:

'׳חוסר-הבהירות, הציפייה והדאגה התפוגגו לרגע. כבר לא רצו להאמין בסערות. הימרו על האביב. וההתלהבות הגיעה. היהודים המרוקנים החלו להאמין שהעצמאות הלאומית… אין פירושה, בהכרח, קפיצה לתהום ומעורבות בבלתי-ידוע… היהודים המרוקנים לא רצו להגיע באיחור למיפגש עם התחייה הלאומית, כפי שקרה להם לגבי העצמאות… זו הפעם, העתיד באמת סימל את התקווה… היה מדובר ביצירה מחודשת של הסימביוזה האנדלוסית, לא פחות ולא יותר.״

מעבר לאופוריה הכנה הזאת, שררה מבוכה עמוקה לא פחות, לנוכח השטף הזה של כוונות טובות ושל החלטות ראוותניות. קשה היה ליהודים להתרגל לכך, שזו הפעם הראשונה, שלא זו בלבד שהם מתקבלים כאזרחים מלאים, כי אם נוסף לכך מחזרים אחריהם. התגובה לא הייתה הומוגנית. הרוב הגדול לא יכלו שלא לתהות בכל זאת, לגבי המחיר שיהיה עליהם לשלם בסופו של דבר עבור האמנסיפאציה הפתאומית הזאת. האם כדי להיות ראויים לה, יצטרכו לוותר על הייחודיות שלהם, לוותר על חלק מאישיותם, מותאמים ולהתאים עצמם לתבנית של הרוב המוסלמי? להפסיק לשאת עיניים לישראל, ולתרבות הצרפתית?

יורש־העצר, מולאי חסן, הרגיע בכך שהצהיר, בפני אסיפה גדולה של יהודים בקזבלאנקה, שהוא יודע שמבטיהם מופנים לירושלים, אולם רגליהם נטועות היטב בקרקע המרוקנית. ההבנה הזו לא הייתה לטעמה של קבוצת מיעוט קטנה של שמאלנים יהודים, לאומנים יותר מהלאומנים, שדנו את הציונות לכף חובה ובהתלהמות הטיפו לביטול מוחלט של המוסדות הקהילתיים שהואשמו בטיפוח ה״בדלנות״. המיעוט הקטן של שכבת האליטה – מהנדסים, כלכלנים, רופאים, עורכי-דין, אנשי-עסקים ־ הפגין יתר מתינות. הם האמינו בהתגשמותו של חזון אנדלוסיה החדשה – חזון אשר נמוג עד מהרה, עקב ההתפתחויות במזרח הקרוב.

תפנית ראשונה, מאיימת מאוד לגבי העתיד, הייתה התחדשות פעולות- האיבה במזרח הקרוב אחרי הלאמת תעלת סואץ על ידי גמאל עבדול נאצר. ב-28 באוקטובר 1956, חצה הצבא הישראלי את הגבול, כדי להסיר את ההסגר הימי שמצרים הטילה על נמל אילת. באותו יום, פריס ולונדון, בתירוץ שברצונן להבטיח את ביטחון השייט בתעלה, הציגו בפני הכוחות הלוחמים אולטימטום, ודרשו מהם לסגת מגדות מעבר המים הבינלאומי. ההצגה הזאת לא הטעתה אף אחד לגבי הקנוניה־למעשה שבין האנגלים

והצרפתים לבין הישראלים. הללו נעצרו במרחק קילומטרים אחדים מן התעלה, שעליה השתלטו הכוחות הבריטים והצרפתים ושהמצרים בתגובה, הוציאו מכלל פעולה.

הייתה זו הפעם הראשונה שהסולידאריות של מרוקו עם העולם הערבי הועמדה למבחן, מאז שקיבלה עצמאות. התגובה העממית הייתה הזדהות עם מצרים, והוקעה של התוקפנות, שלה נפלה קורבן. קרנו של נאצר, שעמד בראש המהפכה במצרים, נושא הדגל של הפאן־ערביות, הגיעה לשיאה, בעוד שזו של צרפת, שכבר סבלה עקב פרשת החטיפה של המטוס שבו טסו מנהיגי ה־FLN האלג׳ירי, הייתה בשפל מוחלט.

מתוך קנאות־יתר, קבוצה קטנה של צעירים יהודים, אינטלקטואלים מן השמאל הקיצוני, הוקיעה את ה״תוקפנות הישראלית״ בפומבי בקול־קורא. זה לא מה שמנע מן האיבה העממית להתגבש כנגד האוכלוסיה היהודית המקומית.

הרשויות נקטו את כל האמצעים המשטרתיים הנחוצים, כדי למנוע תקריות, ואילו ״איסתיקלאל״ הסבירה להמונים, שאין לבלבל בין הישראלים לבין היהודים המרוקנים. אגודת קירוב הלבבות היהודית-מוסלמית, ״ויפאק״, שהשיגה תוצאות יפות במובן זה, מאז הקמתה בחודש פברואר 1956, פרסמה קול־קורא לשמור על השקט, והסתמכה לשם כך על הצהרותיו של המלך. ליתר יעילות, העלון, שהופץ ברבים והתקבל בעין יפה, הודפס בצרפתית, בערבית וביהודית-ערבית הכתובה באותיות עבריות. וכך נאמר בעלון:

״מתוך זלזול בחוקים הבינלאומיים, האנגלים, הצרפתים והישראלים הכריזו מלחמה על מצרים. העם המרוקני כולו מתקומם נגד התוקפנות הזו ומוקיע את פעולת הלחימה המתוכננת-מראש מצד האימפריאליסטים, לצורך שעבוד העם המצרי וכדי לשלול את חירותו ועצמאותו. עלינו להעניק את מלוא תמיכתנו למצרים, כדי למנוע מן התוקפים להצליח במשימתם. עקב כך, אחים יקרים, המאורעות העכשוויים מכתיבים לנו את הצורך לשמר ולחזק את הלכידות, הידידות, האחדות וההבנה בקרבנו, מוסלמים ויהודים כאחת, שכן רק אלו יבטיחו את עצמאותה של מולדתנו…

הקולוניאליסטים ינסו לגרום למחלוקות בקרבנו, כפי שתמיד עשו, וישתמשו בכל הפרובוקציות כדי לקומם אותנו איש נגד רעהו.

כאן, במרוקו, יש רק אזרחים מרוקנים, מרוקנים בני הדת המוסלמית, ומרוקנים בני הדת היהודית, אך כולם מרוקנים.

וכל המרוקנים, ללא הבדל בדתם, חייבים לראות את עצמם כמגוייסים להבטחת הסדר והשקט. מרוקנים, אחים יקרים, היו מאוחדים ועימדו על המישמר.

עתיד ארצנו תלוי באיחוד בינינו, בעמידה על המישמר ובאמון ללא-סייג בהוד מלכותו המלך ובממשלתו. אל לכם להקשיב לאלו אשר מפלגים ביניכם, צריך דווקא להסגיר אותם! אם תתגייסו כך למטרה, תשתתפו בפעולה המפוארת ביותר האפשרית, הצלת עצמאותנו.

כל זה אינו בא אלא לאשרר את דבריו של מלכנו, ה״מ מוחמר החמישי. יחי המלך! תחי מרוקו!״

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'-65

הסוג: שבת

התבנית: מעין אזורית. השיר פותח במדריך דו טורי, ואחריו שמונה עשר מחרוזות

בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור

החתימה: אני יעקב אביחצירא חזק

דּוֹדִים רֵעִים הִתְקַדְּשׁוּ / לְיוֹם שַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ

אִמְּצוּ וְחִזְקוּ עֹז הִתְאַזְּרוּ / מִשֵּׁשֶׁת יָמִים אוֹתוֹ תַּזְכִּירוּ
הַיּוֹם הַזֶּה מְאֹד תִּשְׁמְרוּ / מִבְּעוֹד יוֹם אָז תַּכְנִיסוּ

נִכְבָּד מְאֹד גַּם נַעֲלָה / לְשֵׁם לְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה

-5 כִּי בּוֹ בָּחַר נוֹרָא עֲלִילָה / הִקְדִּישׁוּ וְהִפְרִישׁוּ

יוֹם הַשַּׁבָּת נִקְרָא עַל שְׁמוֹ / כִּי בּוֹ שַׁבַּת הָאֵל בִּמְרוֹמוֹ
גְּמַר מְלֶאכֶת עוֹלָמוֹ / כַּאֲשֶׁר עָלָה בְּחֶפְצוֹ

יְדִידִים צְאוּ נָא בְּחִבָּה / לִקְרַאת שַׁבָּת הָאֲהוּבָה
תִּתְעַנְּגוּ מְאֹד מִטּוּבָהּ / אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ

10-עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שַׁבָּת / לִבְחֹר כָּל טוֹב תְּנוּבַת

1.דודים…לקדשו: פנייה להתכונן בקדושה לשבת. דודים רעים: עדה״ב שה״ש ה,א. 2.אמעו…התאזרו: דברי חיזוק וזירוז. אמצו וחזקו: על פי דב׳ לא,ו ׳חזקו ואמצו׳. הסדר שונה להתאמת החתימה. עז התאזרו: עדה״ב תה׳ צג,א ׳עז התאזר׳. מששת…תזכירו: להזכיר את השבת בכל ששת ימי החול אם זה בשיר של יום, כמו: ׳שיר שהיו הלויים אומרים ביום שני בשבת׳ ובתאפילאלת ׳בשבת קודש׳ ואם זה בכתיבת היום בשטר הכתובה או הגט, כמו: ׳בשני בשבת׳, בשלישי בשבת׳… וזה נכלל בצו 'זכור את יום השבת לקדשו׳(מכילתא דר׳ שמעון בר יוחאי ב, ח). 3. היום…תכניםו: את השבת מבעוד יום על ידי תוספת חול על הקודש(בבלי יומא פא ע״ב; שו״ע או״ח סימן רסא סעיף ב). השווה בבלי שבת קיח ע״ב ׳ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי׳. 4. לשם לתעאךת ןלתהלה: עדה״כ יר׳ יג,יא. 5. כי…עלילה: מכל הימים. נורא עלילה: כינוי ה׳ על פי תה׳ סו,ה. הקדישו: ייחדו כיום קדוש על פי בר׳ ב,ג ׳ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו׳. והפרישו: הבדילו משאר ימי השבוע. 6. יום…שמו: של השבת ושל ה׳. כי…במרומו: על פי בר׳ שם, שם ׳בי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא לעשות׳. 7. גמר מלאכת עולמו: ביום שבת. 8. ידידים…האהובה: קריאה לצאת מחוץ לשדה לקבל את השבת. מקור ראשוני לקבלת שבת הוא מנהגם של אישים בתלמוד שהיו לובשים בגדי שבת ויוצאים לקבל את השבת בקריאה חגיגית נוסח ר׳ חנינא ׳בואו ונצא לקראת שבת מלכתא׳ ונוסח ר׳ ינאי ׳בואי כלה בואי כלה׳(בבלי שבת קיט ע״א). מנהג זה נתפשט בהשפעת קבלת האר״י. ידידים: כינוי לישראל (אבות דר׳ נתן נוסחה ב׳ פרק מג). 9. תתענגו מאד מטובה: תרתי משמע: מטובה של הארץ ומטובה של השבת, והוא עונג השבת על פי יש׳ נח,ג וקראת לשבת ענג… אז תתענג על ה״ ובבלי שבת קיח ע״ב. אם…עשו: על פי בר׳ מג,יא. 10. עטרת…תנובת: עיטור השבת ופיאורה הוא בבחירה של פירות מתנובת הארץ לברך עליהן בשבת. עטרת תפארת: על פי יש׳ סב,ג.

הָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת / מִכָּל מִינִים טוֹבִים בַּקֵּשׁוּ

קַדְּשׁוּ עַצְמֵכֶם בְּטַהֲרָה / לְקַבֵּל נְשָׁמָה יְתֵרָה
לֹא יֻתֻּן כֶּסֶף מְחִירָהּ / לָכֶן שִׂמְחוּ אִתָּהּ שִׁשּׁוֹ

בְּגָדִים צוֹאִים הָסִירוּ / וּבְגָדִים נָאִים תִּקְשְׁרוּ
רָאוּ חֲכָמִים מָה אָמְרוּ / כִּי כְּבוֹד הָאָדָם לְבוּשׁוֹ

אִם אֲהוּבִים תִּהְיוּ עֲמֵלִים / לִקְרַאת שַׁבָּת קֹדֶשׁ הִלּוּלִים
מִגֵּיהִנָּם תִּהְיוּ נִצּוֹלִים / וְלֹא יִשְׁלֹט בָּכֶם אִשּׁוֹ

בְּיוֹם זֶה אַל תְּהִי בְּעַצְבוּת / רַק שִׂמַּחְתְּ חֶמְדַּת לְבָבוֹת

11-הארץ: נמשך לפניו ולאחריו. הארץ הנה _רחבת: על פי בר׳ לד,בא ׳והארץ הנה רחבת ידים/ בלומר יש בה שפע רב של פירות. .רחבת: צורת הסמיכות בסוף הטור להתאמת החרוז. מכל…בקשו: לכבוד שבת. 12. קדשו…יתרה: להתכונן בקדושה לקבל את הנשמה היתרה הפוקדת את האדם מיום שישי(שער הכוונות לאריז״ל ב, עמ׳ טז-יז, ופרי עץ חיים ב, עמ׳ שפ-שפב). 13. לא…מחירה: הנשמה היתרה היא מעל בל ערך, ואי אפשר להעריכה בכסף או להשוותה לכל דבר יקר אחר. שמחו אתה שישו: עדה״ב יש׳ סו,י. 14. בגדים…תקשרו: להסיר את בגדי החול ולכבד את השבת בבגדים נאים. בגדים צואים הסירו: עדה״ב זב׳ ג,ד. ובגדים נאים תקשרו: על פי בבלי שבת קיג ע״א ׳וכבדתו מעשות דרכיך(יש׳ נח,יג) שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול', ושו״ע או״ח סימן רסב, סימן ב: ׳ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת׳. 15. ראו…לבושו: על פי בבלי שבת שם, שר׳ ינאי היה קורא לבגדיו מכבדותי. 17-16. אם…אשו: אם תתאמצו בהבנות לשבת תינצלו מדינה של גהינם, השווה בבלי שבת קיח ע״א ׳כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג׳. הרי שכדי לקיים שלוש סעודות צריך לטרוח בהכנתן. 16. אהובים: בינוי חיבה לישראל(אבות דר׳ נתן נוסחה ב, פרק מג). קדש הלולים: על פי ויק׳ יט,כד. בשם ששנה רביעית היא קודש הילולים לשלוש שנות הערלה שקדמו לה, כך היא השבת קודש הילולים לששת הימים הקודמים לה. השבת יקרה יותר גם ביחס לשאר חגים ומועדים, השווה זוהר ליל שבת ׳ובגיני בך שבתא אתיקר מבל שאר זמנין וחגין משום דבלא ביה אשתכח ולא אשתכח הבי בכולהו זמנין וחגין׳(זהר ח״ב פח ע״א). 9-18 1. ביום… תנגשו: יש להסיר בל עצב ודאגה בשבת, ראה זוהר לסעודה שלישית ׳תא חזי… ומתנשי מבולהו כל רוגזין בל דינין וכל פולחנין הדא הוא דכתיב ביום הניח ה׳ לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה׳(זהר שם פט ע״א). שמחת חמדת לבבות: בכל אחד משלושת קטעי הזוהר המיועדים לשלוש הסעודות מודגש נושא השמחה בשבת: סעודת ליל שבת: ׳ובעי בר נש למיחדי לאתענגא בהו ולמחדי בהו… (שם, פח ע״א); סעודה ב: ׳אלין תלת סעודתי מהימנותא… וכלהו חדו על חדו׳(שם, פח ע״ב); סעודה ג׳: ׳אתערו בחדוותא שלימתא, אזדמנו בתלת חדוון דתלת אבהן, אזדמנו לקדמות מהימנותא החדווה דכל חדוותא׳(שם פט ע״א).

שִׁכְחוּ בּוֹ אֶת כָּל הַדְּאָבוֹת / וְכָל עַצְבֵיכֶם תִּנְגְּשׂוּ

20 יַשְׁרוּ לְבַבְכֶם בָּנַי / הֵסִירוּ בְּשַׁבָּת כָּל פְּנַאי
מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ / וּמִי יְקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ

חַף לֵבָב וּנְקִי כַּפַּיִם / נוֹטֵל שָׂכָר בִּכְפָלִים
לֹא נִשְׁבַּע בְּשֵׁם שָׁמַיִם / וְלֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ

צִוָּה לָנוּ אֱלֹהֵינוּ / לְשְׁמֹר אֶת שַׁבַּת קָדְשֵׁנוּ
25 כִּי יוֹם מְנוּחָה הוּא לָנוּ / אֶחָד בְּאֶחָד יִגָּשׁוּ

יוֹם זֶה בּוֹ עֲדַת קְדוֹשִׁים / תִּהְיוּ כֻלְּכֶם פְּרוּשִׁים
גַּם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים / אֶל יְיָ יִתְקַדְּשׁוּ

רָצִים לַעֲלוֹת לַדּוּכָן / כִּי טוֹב לָהֶם מֻשְׁפָּע מוּכָן
גַּם לִבָּם עַל יְדֵיהֶם נִתְכָּן / בִּשְׁבִיל בְּרַבָּה שֶׁשִּׁלְּשׁוּ

19-וכל עצביכם תנגישו: על פי יש׳ נח,ג. שם ביקורת על ישראל התובעים תשלום בחזקה מבעלי חובם הנעעבים על ידם (רש״י). כאן: לעשות מאמץ גדול לשכוח ולסלק את כל הכעסים והדאגות בשבת. 20. ישרו לבבכם בני: הכשירו את לבכם. חסירו…פנאי: להסיר ולפנות בל מחשבה של חול בשבת ולהקדיש את כל הזמן רק לענייני שבת קודש. 21. מי…קדשו: מי שינהג כך יהיה ראוי לעלות להר ה/ על פי תה׳ כד,ג. 22. חף״.בכפלים: הזוכה ללב נקי וגם למעשים כשרים שכרו כפול. חף לבב: במקום בר לבב להתאמת חתימת השם. 23. לא…נפשו: על פי תה׳ שם,ד. 24. צוה…לנו: בשבת טמון גם רעיון המנוחה על פי בר׳ ב,ג ׳ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו/ על פי שמות כ,יא ׳כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וינה ביום השביעי׳ ועל פי דב׳ י,ד ׳ויום השביעי… לא תעשה כל מלאכה למען ינוח עבדך ואמתך כמוך׳. אחד באחד נגשו: על פי איוב מא,ח. שם: נגישות וקרבה גופנית, כאן: קרבה רוחנית ולבבית. 26. יום…פרושים: להתנהג בקדושה של פרישות מדברים השייכים לימי החול. 27. גם…יתקדשו: על פי שמות יט,כב: כאן יתכוננו מבחינה רוחנית לגשת לדוכן לברך את העם. 28. רצים לעלות לדוכן: לברך את העם בברכת כוהנים על פי הכלל של ׳זריזין מקדימין למעוות׳(בבלי פסחים ד ע״א) ׳והכהנים זריזין הן׳(ירושלמי שקלים ד, ה). כי…מובן: לכוהנים שפע של ברכה שהרי קיבלוה מה׳ ׳ושמו שמי על בני ישראל ואני אברכם׳(במ׳ ו,כז). 29. גם…נתכן: הם מסגלים לעצמם לב טוב ועין טובה בזה שמברכים את העם בבחינת ׳טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל׳(משלי בב,ט) ׳אל תקרי יברך אלא יברך׳(בבלי סוטא לח ע״ב). בשביל בחבה ששלשו: בברכת כוהנים הכוללת שלוש ברכות (במ׳ שם, כד-בו). 30. אם…לך: אם תהיה זריז להזמין אורח לשבת, תזכה לשכר על ידי ה׳.

30 אִם תַּקְדִּים אֵל יְשַׁלֵּם לְךָ / יוֹם זֶה שֶׁאֵין חוֹבָה עָלֶיךָ
תַּזְמִין עָנִי עַל שֶׁלַּחַנְךָ / עָשִׁיר וְרָשׁ נִפְגְּשׁוּ

חִישׁ בּוֹאֲךָ לְבֵיתְךָ / מַלְאָךְ טוֹב יְבָרְכּךָ
מַלְאָךְ רַע יֹאמַר אָמֵן כָּכָה / וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָסוּ

זְרִיזִים אִם תִּהְיוּ זְהִירִים / לִשְׁמֹר שַׁבָּת עֲדַת נִבְחָרִים
35 בְּגַן עֵדֶן שָׁם תִּהְיוּ דָּרִים / לֹא תִּכָּלְמוּ וְלֹא תֵּבֹשׁוּ

קְרֹא מִקְרָא בְּתוֹרַתְכֶם / בָּהּ יוֹם זֶה יִהְיֶה עֶסְקְכֶם
גַּם תְּלַמְּדוּ בְּנֵיכם / מִפִּיכֶם אֶל יָמוּשׁוּ

אל ישלם לך: עדה״ב משלי בה,כב. יום…שלחנך: הזמנת אורח לסעודה מחויבת היא ביום טוב וגם בשבת והימנעות מכך מזמינה עונש אף־על־פי שעונש על אי הזמנה בשבת פחות חמור(ראה זהר לסעודת שחרית ח״ב פח ע״ב). ;עשיר ורש נפגשו: על פי משלי כב,ב. כאן: העשיר הוא בעל הבית והאורח הוא העני הנפגשים בשבת על שולחן אחד. 33-32. חיש…בבה: על פי בבלי שבת קיט ע״ב ׳שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתה אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו׳. והנשארים הרה נסו•: על פי בר׳ יד,י. כאן מוסב על המלאכים הרעים. 35-34. זריזים…דרים: הנהגה של זריזות וזהירות בשמירת שבת מבטיחה שכר לעולם הבא. לא…תבשו: על פי יש׳ מה,יז. 36. קרא…עסקכם: השווה ירושלמי שבת טו,ג ׳לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה׳. ללימוד תורה בשבת ערך מוסף באשר התורה עצמה ניתנה בשבת (בבלי שבת פו ע״ב). גם תלמדו בניכם: עדה״ב דב׳ יא,יט. מפיכם אל ימושו: מפי האב ומפי הבן עדה״ב יש׳ נט,כא.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמ' 192