ארכיון יומי: 8 בספטמבר 2019


דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-נספח: לקט מדרשות של רבי שאול סירירו

[ראשי דברים, כנראה סמוך לשנת שס׳׳ו]

[צז, א] לחכמים בשם יקראו ואינם יראי ה׳.

על הניאוף ולשון הרע. על מעוט השלום ועל התבואה שיבשה.

על אשר מתו בעונות ברעב ועל אשר נהרגו חוץ לעיר.

תוכחה לפריצי׳ השוחקי׳ באבנים ביום השבת בבית החיים.

תוכחה לנגיד ולאנשי המעמד.

על הפרוצים שקמו על עם הארץ.

על ב׳ ההרוגים שנהרגו מיד הפריצים בתוך האלמלח. א׳ קרוב ליום פסח מיד ן׳ אחיו היתה לו, והב׳ ליל שמחת התורה.

תוכחה ליושבי הארץ דרך כלל.

תוכחה על שאינם אוהבים המוכיח אותם.

תוכחה על הצרות התכופות זו אחר זו.

תוכחה ליושבי החנויות הגוזלי׳ במשקל ובמשורה.

תוכחה על העיר שהיתה עליונה מקודם.

תוכחה על הנדבות שיתנדבו, שהם מבקשים המעות הפחותות והרעות לשלם.

 

[שס״ז]-1607

[קפג] האמונה בביאת הגואל… אם קבלה ואמונה זו ראוי לסמוך עליה… מאחר שקבלה זו יש חולק עליה, היא הדת המנגדת אשר תחלוק עמנו, באמרה כי כבר בא המשיח. 

[קפד] יש לנו להוכיח כי קבלתינו בענין המשיח שלא בא, היא קבלה אמתית… מפאת שתי טענות: האחת היות קבלתינו מן הרבים וקבלתם מן היחיד. כי הנה יש״ו היה יחיד וחלק על הרבים ועשה עצמו משיח, וקרא עצמו בן אלהים, וחלקו עליו כל החכמים הנמצאים בזמן ההוא. ולהיותו חולק על הרבים ומחזיק במרדו, חייבוהו למיתה בב״ד. ואחר מיתתו קמו קצת יחידים, דור אחר דור להחזיק אמונתו, אנשים פריצים ורשעים מפורסמים. וגם שהם אומרים שעשה כמה נסים ונפלאות, לא מפני זה יחויב שנאמין בו… כי איפשר שיעשה האדם אותות או מופתים ע״צ [על צד] שמות הקודש, או מפאת הכישוף וכחות הטומאה.

וגם שעכשיו הם רבים ממנו, אין ראיה מזה כי אם מתחלת האמונה, שמזמן הקבלה שהיו הם המעט ואנחנו רבים, ויחיד ורבים הלכה כרבים… [קפו] וכמו שאין ראוי לסמוך על קבלתם בביטול התורה, כי זה דבר לא יסבלהו השכל והדת, כי הדת האלהית ראוי להיותה נצחית, וכמ׳ סמוכים לעד לעולם וכו׳, כן אין ראוי לסמוך על קבלתם בביאת המשיח.

[שס״ח]-1608

[רי]…אורך הגלות, ותכלית השפלות, ומעוט הזכות, ולכלוך המעשים, כל זה לא ימנע ממנו הגאולה… שכל זה נמצא אתנו בגלות מצרים, וגואלנו חזק ית׳ שמו גאלנו משם.

דבר אחד אשר ייאש לבנו, אשר הוא שקול כנגד כלם, והא שלות והשקט זאת האומה אשר אנו היום תחת ממשלתה, והיא החיה הד׳ מלכות אדום, אשר עליה אמר דניאל [ריא] וארו חויא רביעאה דחילא ואימתני,… כל זה היישוב והשלוה שיש לאומות טוב הוא לישראל, כי זו הוראה שיש להם אחרית טוב ותקוה. שאם לעוברי רצונו כך, על קצת טוב שעשו או שיש בידם… לעושי רצונו עאכ״ו [על אחת כמה וכמה].

[ריד]     שאין להם [לאדום ולישמעאל] בושה מהחמם שעושין לישראל, לפי שהם מדברים ואומרים שהעושק רע… ואם נאמר להם, מאחר שהעושק רע למה אתם עושקין וגוזלין אותנו, ישיבו אותנו דבר לאמר, כך נגזר עליכם. כי זו אמונתם של ישמעאל מה שחומסין וגוזלין כך נגזר עליהם ממרום, ואין להם בחירה על מעשה הרע והטוב…

[רטו] וז״ט [וזה טעם] לכן ישוב עמו הלום, וקראם עמו, כי ההולכים לאחוז דתם אינם עמו של הקב״ה כי אם עמו של אדום… או יאמר זה על הרשעים ההולכים להמיר, שהם מקיימים אמונתם ומחזיקים אותה מדברי הנביאים, בהופכם דברי אלהים חיים למינות, כמו שעשו הרבה רשעים שהמירו ובקשו אמונתם בהופכם דברי אלהים חיים למינות…

האויב תמו חרבות לנצח… האויבים תמו וחרבותיהם קיימין… ונקראים על שמם. וקראם חרבותיהן על שם סופן שיחרבו בע״ה.

[שס״ט]-1609

[רל] להיות שזה לנו שבע שנים מיום מיתת המלך מולאי אחמד עד היום, שמלך מולאי זידאן, ה׳ יאריך ימיו, עברו עלינו כמה צרות: צרת רעב וצרת מלחמות, אין יוצא ואין בא ממעוט השלום. ועכשו במלוך המלך מולאי זידאן נתקיים בימיו ונתתי שלום בארץ וכו'. ראוי לנו לתת הודאות לו ית׳ על כל הטובה אשר גמלנו — — —

[רלה] שהיינו חולים מפאת הרעב והדבר, ועלתה רפואה למחלתינו. והיינו אסורים, כי הדרכים כולם היו בסכנה גדולה ואין יוצא ואין בא, ועתה ש״ל [שבח לאל] יש שלום ברחובותינו. וג״כ היינו כהולכי מדברות שאין לחם ואין שמלה, והיינו כשקועים בלב ימים, וחסדיו ית׳ גברו אלינו. וצריכים אנו להודות, לשבח למי שעשה עמנו טובה.

[שע״א]-1611

[רנא] אין ספק כי דוחק השעה וכובד המסים והארנוניות סותם ממנו דרך הידיעה והעיון… ובפרט באלו הימים אשר כבדו עלינו המסים, והצרות תכופות, כי בעונותינו נטרפה דעתנו… שלימוד התורה צריך דעת צלולה ומיושבת, כי מעטו מהצער יטריד לאדם ויטרף דעתו ממנו. כ״ש כ״כ מן הצרות והטרדות אשר אנו בהם השנה הזאת, מלבד הצרות העוברות עלינו משנת הרעב עד היום.

מצורף בזה המשא הכבד אשר יש לי מטורח הקהל יצ״ו בענין חלוק המסים, וריב כלם אלי יבוא. ואני צריך כל היום לפשר ביניהם, ולשים שלום, לעשות כרצון איש ואיש, כי לולא זה היו הורגים אלו לאלו.

כי בעונות המשא כבד עד מאד וגדולי העיר מהם ברחו ומהם מתו, ותכבד העבודה על דלי העם ואין לאל ידם, כי כלתה פרוטה מן הכיס. ואין ספק כי כבדה עלי העבודה מאד.

וכן צער העניים ובעלי תורה וצעקתם עלתה לפני כל היום, כי נתמעטו ההכנסות ורבו ההוצאות עד שאוכל לומר על עצמי כי העושק יהולל חכם״. שהדברים הנז' יערבבו דעתי, ושכחתי תלמודי מרוב העושק וממריבות בני הקהלות על ענין המסים והארגוניות ומזעקת הדלים. ובאמת כי העושק הנעשה לנו בעונותינו יהולל החכם ויאבד את לב מתנה, והיא התורה שנקראת מתנה…

ואנו בטוחים מפיו ית׳ שמו שהצרות הם יהיו סבה אל התשועה שבה אנו נגאלים. ולפי שהנוצרים טוענים עלינו כי כבר בא המשיח ונתקיימו ההבטחות על ידו, ולפי שלא האמנו בו אנו בגלות המר הזה.

[רנה] שעדיין לא בא הגואל, והכופר בזה בדברי כל הנביאים, אמנם אם הקץ מפורש בכתובים, בזה טעו כל מחשבי קצין…

[רנט] והאמת הוא כי קץ הפלאות לא גלה אותו המלאך לדניאל, אבל אמר לו סתום וחתום הדברים סתומים וחתומים וכו'. אבל הודיעו כל המאורעות שאירעו לישראל מהחיות הגוברות. והכל עבר בבית שני, ויש ממנו בגלותינו זה. ואמר לו כי בעת קץ הגאולה יתעוררו מלחמות מהתנגחות והשתערות מלך הנגב, והם הישמעאלים האוחזים בה, ומלך הצפון הוא האפיפיור והרומיים המאמינים בו, ואז תהיה עת צרה גדולה והם חבלי משיח…

והנה מן הנראה כי אלו הצרות הגדולות אשר אנו בהם אלו הימים כידוע ומפורסם הם חבלי משיח. כי באמת ובאמונה מיום שגלינו מארצנו לא ראינו ימים של צער וצרה כימים האלה, מכובד המסים והחמסים אשר האומות עושים עמנו היום. ולזה אנו מובטחים כי מאפלה נצא לאורה ב״ה.

[שע״ב]-1612

ןרסה]    ישמעאל, ואנחנו עמהם בחרון אף וחמה כל יום ויום כמו שאנו היום… כך אנו מיחלים בע״ה, שמתוך ישמעאל אשר אנחנו היום עמהם, משם ישלח הקב״ה ויקחנו ללכת לארץ ישראל.

[שע״ג]-1613

[רעב] להיות שעברו עלינו הצרות, אשכלות מרורות, פחד ואימות, בכל יום יגורו מלחמות. ובפרט בשנה הזאת, שנת גע״ש, שגעשו עלינו עליונים ותחתונים מיוקר השער ומכובד מסים וארגוניות, מפאת מרד אשר מרדו אנשי המדינה במלך, ואנו במצור ובמצוק. וידל ישראל עד מאד, עד שכלתה פרוטה מן הכיס. לולי ה׳ שהיה לנו ובנס אנו עומדים… על מה ועל מה ארך עלינו כל כך הגלות המר והנמהר הזה — — —

[רעו] זכות האומות היה סבת עכבת הגאולה… הב׳ הוא כי בגלות המר והארוך הזה יהיה סבה להכניע לבנו לעבודתו ית׳… ובאמצעות הגלות נכיר השגחת הבורא… ויהיה בנו זכות להגאל. התועלת הג׳ כי כפי השפלות אשר יש לנו באורך הגלות, כל כך תגדל מעלתנו בפני האומות בעת הגאולה, ויבואו להכיר האמת ולהדבק בנו ולהכיר יכולתו ית׳.״ התועלת הד׳ כי אורך הגלות ייסר אותנו לבלתי לכת כפעם בפעם בשרירות לבנו, ולא נשוב עוד לכסלה, כי מה שעבר עלינו מכל כך צרות, הם ייסרו אותנו לבל נשוב עוד לכסלה.

דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-נספח: לקט מדרשות של רבי שאול סירירו-עמוד 185

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-התאסלמות למראית העין ושמירת מצוות בסתר-עמ'131

נאנס על ידי הממשל להתאסלם

שמירת היהדות בסתר היתה אחת האפשרויות תחת שלטון המוסלמים, כי המתאסלם לא נדרש אלא לומר את הצהרת אמונתו באללה ומוחמד שלוחו, אבל לא נמנע ממנו קיום מצוות היהדות בסתר. להנחה זו יש ראייה מדברי הרמב״ם. הוא כתב ביאגרת השמד' כי בשמדות בתקופת החכמים נדרשו המשומדים לעשות מעשים, כמו שלא יעסקו בתורה ולא ימולו את בניהם, ואילו עתה תחת שלטון המוסלמים 'לא יתחיבו עשית מעשה זולת הדבור בלבד, ואם ירצה אדם לקיים תרי״ג מצוות בסתר- יקיים ואין אשם לוי. (מהל רבינוביץ, תשי״א, עמי סא)

שמירת הזהות הקודמת דהיינו קיום מצוות היהדות בסתר לאחר התאסלמות, נחשבה כעבירה חמורה בעיני המוסלמים. אם הוא נתפש- עונשו רגימה באבנים או שריפת גופו.

אדם התאבד מחשש שייאלץ להתאסלם

ר' משה טולידאנו(1773-1724) כתב על 'אדם אחד שהמית ואבד את עצמו מיראה שיסיתנו יצרו הרע להשתמד. באשר כי ראה שיצרו תוקפו מאד לעבור על דברי תורה,.

השאלה שנשאל האם דינו כמי שמתאבד שאין מתאבלים עליו ולא מספידים אותו, כפי שנפסק בשו״ע יור״ד סי' שמה. החכם הגיע למסקנה שיכל העושה לשם תשובה להציל עצמו מאיסור גדול, אין לו דין מאבד עצמו לדעת, ומזומן הוא לחיי העולם הבאי(׳השמים החדשים׳, יור״ד, סי׳ נד).

'מעשה בראובן שהיה נשוי עם לאה ויקר מקרהו שנאנס על ידי השררה להמיר דתו בעל כרחו ועדיין הוא משמר דת ישראל בצינעא בכל יכולתו ורבים מכאוביו על זה' בהמשך מסופר שהזוג התגרש. (פתחיה מרדכי בירדוגו(1820-1764) 'נופת צופים', אהע״ז, סי' יג, בנטוב, תש״ם, עמי 142, העי 60).

אותו מעשה נדון גם על ידי ר׳ רפאל בירדוגו(1822-1747). הוא דן בכמה תשובות במקרים של המרה כפויה לאסלאם:

החכם נשאל על יהודי שנשא אשה, ולאחר כמה שנים יקרה לו מקרה בלתי טהור והמיר טוב ברע ואף על פי כן שומר עצמו מכל הדברים הרעים. מפתם לא יאכל ומכוסם לא ישתה ועדיין הוא נשוי עם דינה אשתו ונוהגת עמו כבנות ישראלי. בהמשך מסופר שגירש את אשתו, והיא התקדשה למישהו אחר, שגם כן גירשה. 'ותשאר האשה משני ילדיה' [גרושה משני בעליה], ראובן בעלה הראשון רצה להחזירה אליו, 'כי ראה שכל העולם חשך בעדו… שמיום שגרש את אשתו נשאר מטולטל טלטולא דגברא… ונמצא שכל מה שטרח ושמר עצמו… יהיה לריק, לישא גויה אינו יכול, ישראלית אינו יכול גם כן, כי סכנה גדולה היא לכל העולם, והוא במצב קשה׳. החכם המודע לאיסור של החזרתה אליו, חרג בפסק דינו מן ההלכה המקובלת, והגיע למסקנה כי יוכל לחיות עם האשה הראשונה שגירש, במעמד של פילגש, ולחיות אתה חיי אישות:

׳כבר הקדמתי שלהציל נפש אחת מישראל שלא יטמע בגוים, ראוי להעמיד הדבר על דברי תורה ואפילו אם היה איסור דרבנן, נוכל להתירו משום הצלת נפשות,.

פסק הדין שלו החורג מאלה של הפוסקים, מעיד על מקוריות הפסיקה של החכם, המתחשב בנסיבות המיוחדות של היהודי('משפטים ישרים', חייב, סי' קע; משה בר אשר, תשס״ה, עמי 7-5).

יהודי נאנס להתאסלם ושומר על יהדותו נסתר

׳מעשה שהיה בראובן שהמיר לאונסו והיה מתנהג ביהדות בינו לבין עצמו,. בהמשך מסופר שהוא נפטר בלא בנים, והמלך נטל את כל ממונו(׳משפטים ישרים׳, חייב, סי׳ קיב).

נאלץ להתאסלם

אותו חכם נשאל: מי שהמיר לאונסו אם יכול אחיו לייבם את אשתו או לא׳. השאלה על רקע המעשה דלקמן: 'ראובן בן עבו המיר בעל כרחו שלא בטובתו כמו שידוע, ואחר כך נפטר לבית עולמו ונשארה אשתו זקוקה ליבם', השאלה האם יכול לייבם. התשובה היא שלא רק רשאי, אלא גם חייב ליבם או לחלוץ (שם, סי' קפח, מטוב, תש"מ, עמי 142, העי 60).

ר' שמואל עמאר (1889-1830) דן ביהודי שנאלץ להתאסלם יידוע ומפורסם שראובן הנזכר המיר לאונסו וכל ימי המרתו היה ישראל גמור', הוא מזכיר זאת בהקשר לדיון בדבר יבעל בתו של המומר… שנטל השר מהמומר המכר' (ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ מב).

הבעל התאסלם למראית עין והאשה נאמנה ליהדות

לפי פסק דין משנת תר״ל (1870) ניתן ללמוד את הפרטים הבאים: בפני בית הדין בצפרו הופיעה שמחה, אחת משתי נשותיו של ישועה עובדיה. היא נשבעה כי כשהמיר בעלה לא העלימה מרכושו דבר. וגם כשגורשה בפאס לא נתן לה דבר מדמי הכתובה המגיעים לה. חתומים על פסק הדין שלושה מחכמי צפרו. לפי עדותו של ר' ישועה (1954-1872), אביו של הרב דוד עובדיה, אותו ישועה שהתאסלם היה נער יפה תואר, והערבים לא יכלו לסבול שנער כה נאה ישאר יהודי. הם רדפו אותו כדי שיתאסלם, ואיימו עליו שאם יסרב יהרגוהו. ולא היתה לו ברירה אלא להתאסלם למראית עין. ולאחר שגירש את נשיו, ברח לאוראן שבאלגייריה ושם נשא אשה והקים משפחה (עובדיה, 'קהלת צפרו', מסי 630; בשן, 2000, עמי 69-68).

יהודי התאסלם למראית עין

עיתונאי בריטי ששהה במרוקו בתחילת המאה ה-20 כתב כי במראכש הציע הקאיד ליהודי בעל קול נאה להתאסלם ולשמש כמואזין. אבל היהודי סירב. סירובו לא נענה, חיילים תפשוהו, נאסר ועונה עד שהתאסלם למראית עין(195-6 .Harris, 1909, pp).

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-התאסלמות למראית העין ושמירת מצוות בסתר-עמ'131

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-סודו של דוד הראובני

פיוטים אלה שופכים אור חדש על השלכות הופעתו של דוד הראובני על יהודי מרוקו, על התסיסה המשיחית הרבה שהתפתחה בעקבות זאת – הן בקרב התושבים והן, אולי, בעיקר בקרב המגורשים ובקרב מנהיגיהם – וכן על הופעתם של עשרת השבטים באותו זמן בדרום מרוקו. השיר הארוך והמפורש ביותר שבהם נתחבר כנראה בידי יעקב הסופר עצמו, לאחר שחזר לפאס מביקורו אצל דוד הראובני, ואנו מפרסמים אותו כאן מתוך כתבי־יד רבים. שיר זה מוסר לנו מידע על הנסיבות והסיבות שהניעו את יעקב הסופר לנסוע לפורטוגל כדי לבקר את דוד הראובני, על הסוד הכמוס ש״המלך דוד״ גילה לו ועל השליחות שזה הטיל עליו – וזאת נוסף על הזכרת הדגלים והחותמות שהוא ראה בביתו. יתר השירים יתפרסמו במקום אחר.

בספר מסעותיו דוד הראובני מספר על הסבת אחד מרגליו על שמו של ר׳ אברהם אבן זמירו מאספי ועל מסירת דגל אחר ליעקב הסופר כדי שיעבירו לקהילת פאס עם שני חותמות זהב, האחד לידי נגיד הקהילה (שהיה כנראה עדיין הנגיד עמי שם טוב בן ר׳ אברהם) והשני לידי ר׳ יעקב רוזאליש. האומנם עשה זאת הראובני רק לאות הערכה כלפי אישים אלה? על פי שירו של יעקב הסופר חרגה משמעותו של מעשה זה מן היחסים האישיים בינו לבין מנהיגים אלה, שכן הדגלים והחותמות היו אמורים לשמש את תכניתו המשיחית שהם היו מעורבים בה – או שהוכנסו בסודה – באמצעותו של יעקב הסופר. ביסוד המעשה עמדה תכניתו של דוד הראובני להקים צבא בראשות יעקב רוזאליש, כפי שעוד נראה בהמשך הדברים. ומעניין לבדוק את הסיבות שהביאוהו לתכנית זו: האם היא נתעוררה לאחר שהראובני שמע על הופעתם וגבורתם של השבטים במרוקו, או שמא חסידיו הם שארגנו את הופעת היהודים החמושים כדי להתסיס את יהודי מרוקו ולתמוך בשמועות המשיחיות שלו בקרב יהודי צפון־אפריקה ? על פי נימת הדברים של פיוט כתוב בערבית יהודית, ובו תיאור הופעתם של בני משה במרוקו – פיוט שנכתב כנראה בתקופתו של דוד הראובני – יש להניח שהסברה השנייה קרובה לאמת.

הערת המחבר: על פי השתלשלות האירועים המתוארים בסיפור קשה לקבוע, מתי בדיוק ביקר יעקב הסופר אצל דוד הראובני, אך קרוב לוודאי שהוא עשה זאת לפני סוף שנת רפ״ו, כך שנגיד הקהילה היה עדיין עמי שם טוב בן אברהם, והוא שהיה בקשר עם דוד הראובני. על פי עץ חיים, עמ׳ 106  הועבר נגיד זה מתפקידו בשנת רפ״ז, ובמקומו נתמנה ר׳ שם טוב בן ר׳ שאול בן רמוך (בידי המלך אחמד הווטאסי, שהחליף את דודו בו חסון). קשרי הראובני עם הנגיד יתבררו בשירו של יעקב הסופר. נמעני החותמות שנשלחו לפאס מפורטים ברשימתו של שלמה כהן בלבד(אשכולי, הסיפור, עמ׳ 139), ואינם מופיעים בגוף הסיפור(עט׳ 96). על עמי שם טוב בן אברהם ראה גרבר, פאס, עמ׳ 89, 117, 119. המחברת טוענת בטעות, שזה שם של שני נגידים שונים.ע"כ

מתברר אפוא, שדוד הראובני עמד במרכזה של תסיסה משיחית שסחפה רבים במרוקו – ובאלג׳יריה ־ ובכללם שני מנהיגי הקהילה החשובים ביותר, והעשירים ביותר במרוקו של אותה תקופה, שקשריהם עם דוד הראובני היו הדוקים. האחד היה ר׳ אברהם אבן זמרה־זמירו, שפעל כאמור באספי ובאזמור, והאחר ר׳ יעקב רוזאליש, שפעל בפאס. שניהם עמדו בראש המגורשים מספרד ומפורטוגל, ולמעשה בראש הקהילות היהודיות במרוקו, משום מעמדם אצל מלכי מרוקו: הם שמרו על קשרי עסקים ומסחר עם פורטוגל, וכיהנו לעתים גם בתפקידים דיפלומטיים. הופעתו של דוד הראובני הגבירה בוודאי את הציפיות המשיחיות של מגורשי ספרד ופורטוגל שהתיישבו במרוקו ובמערב אלג׳יריה, ואשר חלק מבני משפחותיהם חיו כאנוסים בארצות מוצאם. חלק עיקרי בתכניתו המשיחית של דוד הראובני היה שחרור אנוסי ספרד ופורטוגל בדרכו לכיבוש ארץ ישראל ולשיבת ציון.

בשיר המתפרסם נזכר דוד הראובני במפורש, בשם המלך דוד, ומוזכר בו הסוד שגילה ליעקב הסופר כששהה כחודש בביתו. לפי הסברה מחבר השיר הוא יעקב הסופר עצמו. הוא מתאר את האווירה המשיחית ששררה בקהילתו, את מניעי שליחותו, את סוד הגאולה שהראובני גילה לו ואת הדמויות שהיו קשורות לביקורו אצל ״המלך דוד״. בשיר אין זכר לסיפור הבדוי של דוד הראובני בדבר מוצאו מחבש, או מארץ תבור או חבור, ולא לייחוסו לשבט ראובן. להפך: על פי אחד הרמזים שבשיר ייתכן אפילו, שדוד הראובני הציג את עצמו באוזני המבקר ממרוקו כמגורש גם הוא, או בן למגורשים, שכן כך הוא מתאר אותו: ״קרוב לנו האיש <דוד>, מגואלינו הוא״(טור 56).

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-סודו של דוד הראובני…עמוד 10

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר