ארכיון יומי: 30 בספטמבר 2019


רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

פרק רביעי

הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

כבר עמדנו על כך כי ממש כמו היהדות, האסלאם הוא דת של מצוות  שאומרת ״נעשה ונשמע״ ובלא כייפ (אל תחקור בנעלה ממך), במקום לכלות את מרצה במהותו של האל ובשאלות תיאולוגיות שרק מעטים יכולים להבינן ממילא. את המצוות על כל מאמין לשוב ולעשותן כחלק ממלאכת יומו, לא אם יש לו זמן לייחד להן, אלא הן הציר שעליו סובב אורח החיים היומי והמסגרת הקבועה שבתוכה יש לשבץ את עיסוקי היום. אורח החיים הכוללני הזה הוא האופן שבו המאמין גם מדמה לעצמו וגם מראה בציבור את חברותו בקהילה, וגם פורע את דמי חברותו כביכול לארגון האומה האוניברסאלי שעצם אמונתו הופכת אותו לחבר בו. אולם מצבור האמונות והמצוות, שהעיקריות שבהן מוכרות לכל מאמין כארכאן (רבים של רוכן = עמוד), ומספרן חמש, מקבילות במידה ידועה לשלושה עשר העיקרים שלנו, להבדיל, ונשענות על תשתית אמונתית, שבחלקה היינו רואים אמונות טפלות ששרדו מתקופת הג׳אהיליה, כמו עולם השדים והרוחות או מקורו של מקדש הכעבה. לאחר מושג אללה, עליו נשוב לדון כראשון הארכאן, שאלת מהותו של הטקסט הקדוש, הקוראן במקרה שלנו, הופכת לעיקרית, כי גם היא קשורה להתגלותו של האל. שהרי. האל האחד, הנצחי והאין־סופי, מתגלה לאנושות המורכבת מרבים, בני תמותה וסופיים; כיצד נתהווה הקשר בין שתי ישויות כל כך לא תואמות זו לזו? בלשון ימינו היינו שואלים כיצד לחבר בין שני מחשבים בעלי תוכנות והוראות הפעלה שונות זו מזו? ליהודים היה מעמד הר סיני, בו הם ראו את הקולות, ודמותו של משה היתה שם כדי לתווך בין השמיימי לאנושי בצורת לוחות ברית שנחרתו באצבע אלוהים.

 

הנוצרים קבעו כי דברו של אלוהים היה לבשר ודם, בצורת ישו שהביא את המסר לבני האדם שבתוכם חי. לדידו של האסלאם, התגלותו של אללה היתה בצורת המילים שהוא השתיל בנביאו באמצעות המלאך גבריאל, וכך הם הונחלו לכלל האדם. על כן, אחד הוויכוחים הקשים שרווחו באסלאם הקדום, שבעבורם לא מעט הוגי דעות דגולים עלו על העקדה, נסב על שאלת היבראותו של הקוראן. כי אם הוא לא נברא, אזי הוא עומד במעמד שווה לאללה עצמו, הבורא שלא נברא; ואם הוא נברא, אזי אחדותו של האל בורא הכל נמצאת מתחזקת. הנוסחה שנתקבלה לבסוף הנה שהקוראן היה קיים מקדמת דנא, ממש כמו אללה עצמו, והוא לעולם לא יוחלף, יומר או יתוקן.

 

בד בבד מכיר האסלאם גם בספרים האחרים שהורדו לנביאים אחרים. עקרונית, כל הכתבים הקדושים הורדו לבני-אדם חיים ובני תמותה, הנקראים נביאים או שליחים. הגם שמוחמד מוכר כחותם הנביאים, כפי שכבר בואר לעיל, דמויות תנ״כיות אחרות, שכמעט לכולן אין דבר עם נבואה, כמו אדם, נוח, אברהם, משה, יונה ואיוב, ואפילו מלכים כדוד ושלמה, מכונים בתואר ״נביאים״. גם ישוע נכלל כאמור במניין הנביאים, ונזכרת לידתו מאת הבתולה, אם כי אין הקוראן מאמין לדבר צליבתו, ובוודאי לא להופעתו מחדש או להיותו בן האל, כיוון שאללה איננו מוליד כפי שאיננו נולד. האסלאם מכבד את כלל הנביאים במידה שווה, בהיות כולם שליחי אללה, אם כי איננו מפרש את תפקידם באותה צורה: בעוד נביאי ישראל צופים את העתיד, בין לחסד של גאולה ובין לשבט של חורבן, ובן האלוהים הנוצרי נולד בנס ומחולל ניסים, בעיני האסלאם השליחים אינם יותר מאנשים טובים ומובחרים, שאללה הטיל עליהם בכל דור ודור להתריע בפני בני דורם ולהחזירם למוטב. לא יבואו עוד שליחים לאחר מוחמד עד ליום הדין, שהוא אירוע מרכזי בעולם האסלאם, ללא ספק ירושה מאיזכורו המרוכז ביום הכיפורים היהודי, שלשעה מוכן היה מוחמד לאמצו לו הלכו היהודים אחריו. ובהגיע היום ההוא, הכול ייהפכו למוסלמים ולא יהא עוד זכר ליהודים או לנוצרים, משעה שישוע עצמו יילחם לצד האסלאם, והיהודים לא יהא להם עוד כוח חיות. חדית׳ מן המסורת האסלאמית, המיוחס למוחמד עצמו, שהמוסלמים היסודנים מרבים לצטט אותו בימינו, לרבות באמנת החמא״ס שפורסמה בתחילת 1988, מודיע חגיגית כי:

 

יום הדין לא יבוא עד אשר המוסלמים יילחמו ביהודים [וישמידו אותם]; ועד אשר היהודים יתחבאו מאחרי עצים וסלעים, שיתחילו לזעוק "הוי מוסלם! הנה יהודי נחבא מאחורי, בוא והרגנו!״ כלל זה לא יחול על עץ הע׳רדק, שהוא עץ יהודי.

 

אם כן, אותם מוסלמים עצמם הקוראים לשיחזורה של פרשת ח׳ייבר, כלומר לנישולם של היהודים מארצם ולהחזרתם למרות המבזה של האסלאם, הם גם המשליכים יהבם על יום הדין, בו עתידים כל הלא-מוסלמים שלא ייכנעו להיהרג ולהיצלות באש הגיהנום, ואילו המוסלמים יחזו בנצחונם הסופי ובנצחון המסר שהביא נביאם. לאמור, כל מה שלא הצליח האסלאם להשלים בתקופת זוהרו בכיבושים, תבוא ידו של אללה ותנחיל להם לבטח ביום הדין, הגדול והנורא. יום הדין מכריע בתודעה המוסלמית לא רק מחמת הקשרו היהודי וחלומות התקווה והנחמה שהוא מותיר לעתיד לבוא לנקום בלא-מוסלמים, אלא גם מפני שהוא מכניס את המאמין לחרדה עמוקה לגבי מעשיו, ומדרבן בו להיטיב את דרכיו מפחד יום הדין. כי ביום ההוא כל החיים יילכו לעולמם ויצטרפו לקודמיהם, וכולם יחד יתייצבו לפני כיסא הכבוד ויעמדו למשפט על מעשיהם ומחדליהם (לבטח זה גם כן רעיון יהודי המעוגן ביום הכיפורים).

 

גם תמונה מפורטת נבנתה במסורת האסלאמית בדבר כל הצפוי לנשפטים בפני שמיים, שגם היא איננה נקיה מדימויים יהודיים: חבל דק (גשר צר מאוד…) יימתח מעל לאש הגיהנום, ורק ישרי הדרך יוכלו להתהלך על פניו בביטחון אל גן העדן. גן העדן מתואר במקורות האסלאמיים, ובהם הקוראן, בצבעים עזים העומדים בניגוד למדבר הישימון שבו צמחה הבשורה האסלאמית: שטח רווי מקורות מים ובו גנים מוריקים וצל למבקשים לחסות בו. בגן גם שפע של מזון ושתייה, וגם נערות נאות (הבתולות שחורות העין…) שיעמדו לרשות הצדיקים הבאים בשעריו. מובן שבעידן הנוכחי, במניין הצדיקים נכללים גם השהידים, אלה המקריבים עצמם במותם על ״קידוש השם״, בהפילם חללים בשורות האוייב. נשים צדיקות גם כן תמצאנה דרכן לגן העדן, אלא שלהן אין הקוראן מבטיח טובות הנאה מיוחדות. רק כאשר תתוספנה נשים לשורות השהידים, בתחילת המאה הנוכחית, יתאמצו הפוסקים למצוא גם להן מקום להתרווח בו, כדי לענות על צורכי השעה. על אלה נדבר בפרק על הטרור האסלאמי בן־ימינו.

 

לעומת גן העדן מלא היופי, השקט וההרמוניה בין כל תושביו בחסותו של אללה, אותו הם גם יזכו לראות, גם אם צפוף מאוד בימינו אלה ליד כסאו, שכל השאהידים מסתופפים בצילו, רבה הזוועה בתיאור הגיהנום. גם שם התמונות היהודיות מזדקרות לעין(אש הגיהנום…), אך לא פחות מחרידים מהן חיות הפרא המטילות מורא, עינויי שאול לכל הבאים, מזון רקוב לאכול, אדים וריחות מעוררי מיאוס, שמן רותח נשפך ומים רותחים לשתייה. קיצורו של דבר, מעט מאוד כדי לגרום למאמין לרצות לחוות את אלה על בשרו. העינויים הם נצחיים וחיבוטי הקבר לא ייפסקו לעולם. מטבע הדברים שכל מאמין המודע למצפה לו ירצה להתכונן כראוי ליום הדין, כדי לעמוד במבחן הגורלי, אשר יש בו יותר רתיעה מפני העונש הנורא מאשר משיכה אל הפרס המובטח.

 

מעשיו הטובים של המאמין אינם מצטמצמים באחיזה באחדות האל, אלא גם בטובו המוחלט. על כן, כל הטוב החומרי שבעולם הזה צריך להיחשב בעיניו של המאמין כאין וכאפס לעומת טובו של אללה, והגם שאדם יכול ליהנות משפע חומרי שנרכש בדרכים תקינות, ההנאה עתידה להיות גדולה אף יותר מן ההליכה בדרכו של האל ומביצוע רציף ונמשך של מצוותיו. גם אם בני משפחתו של המאמין יקרים לליבו מדרך הטבע, הם חייבים לבוא במקום שני לאחר האהבה לאללה, כי האל הוא הבורא שמיים וארץ, מעניק את החיים וקוצב את אורכם, וקובע מראש את פעולותיו של האדם. יחד עם זה, נאמר כי לאדם ישנה יכולת בחירה (הכל בידי שמיים, אך הרשות נתונה…), והוא אחראי למעשיו, באשר האל רוצה מאמינים שיעבדו אותו, מתוך בחירה ותודעה, לא מכונות המתוכנתות מראש למלא את רצונו. אנו נראה בהמשך כי כאשר עקרון הדת גובר על שיקול הפרט, והדת נרתמת למלא צרכים פוליטיים, אזי האוחזים ביכולת הפסיקה יכולים לשתק את כושר בחירתו של האדם ולהפכו לרובוט מתוכנת בידיהם. זהו מטען הלבטים והחששות שעמם מגיע המאמין לבית דין של מעלה, ושם ייחרץ גורלו.

 

עולמו של המאמין גם מלא כוחות על- או תת-ארציים, עוד לפני שהוא ניגש לשקול את שיקוליו ולהחליט על מעשיו. כי לבד מברואי אנוש, ישנם גם מלאכים, שלולא אחד מהם – גבריאל, אולי לא היתה באה הבשורה למוחמד. אלא שהמלאכים, הפועלים בשליחותו של אללה, בדרך כלל להיטיב, אינם נראים על-ידי בני תמותה רגילים. אינם נראים גם השדים (ג׳ין), התופסים את מעמקי האדמה ונשלחים לפעול, בדרך כלל להרע, אם כי לפעמים גם פעולות חיוביות מוטלות עליהם. שני סוגי דרי עולם אלה, שאינם מתערבים בבני תמותה רגילים, אין להם יכולת עצמית להפיק פעולות או לבצע אותן, כי הם עושים רק את רצונו של אללה. לבד מגבריאל, שכפה על הנביא את ההתגלות האלוהית, היו גם מלאכים אחרים שלימדו את מוחמד להתפלל, ואחד מהם אף נועד לתקוע בשופר (מקורי מאוד, לאן) להכרזת יום הדין, שיכול לפרוץ בכל יום ויום ברצון האל, בדיוק כמו התגלותו השנייה של ישו ולהבדיל אלף הבדלות, בואו של משיח צדקנו.

 

למלאכים נועד תפקיד ביום מותנו, באשר זוג מהם יחקור כל מתדפק על שערי שמיים על עברו ומעשיו, כדי להחליט לאן לשולחו עד ליום הדין. אפילו השטן (שייטאן או איבליס), ששמו קשור בשבועות, בחרמות או בסתם פתגמים עממיים (המהירות מן השטן…), נאמר עליו שהיה פעם מלאך, שחטא בהתחמקו מלעבוד את אדם הראשון כמצוות האל, ולכן נדון לדראון עולם לתפקידו השלילי שבהשחתת האדם, בעומדו כ״פרקליט השטן״, פשוטו כמשמעו, כל אימת שמאמין מתלבט בבחירתו, ומנסה להטותו לדרך המושחתת. אם לדון על פי מידת ההשחתה של הבריות בדורנו, יש הסבורים שהשטן עושה את מלאכתו נאמנה.

 

הארכאן הם חמישה במספר, וסביבם מתרחשת כל הפעילות הפולחנית של הפרט, הקהילה והאומה, מעשה יום יום. אלה הם: השהאדה (־העדות), הצלאת (־תפילה, דומה לארמית צלותא}, ה־צוום (= צום), הזכאת (תשלום כעין מס, דומה לארמית זכותא),והחאנ' (עליה לרגל למֶכָּה). ישנן קבוצות באסלאם המוסיפות רוכן שישי לעצמן, כמו קבוצה קיצונית ומיליטנטית שכמעט עברה מן העולם, הח׳אריג׳ים (פורשים, יוצאי דופן), שהפכו למשל ולשנינה וסמל לפרישה מן הקונסנסוס האסלאמי. הם הוסיפו את ערך הג׳יהאד כעמוד שישי(ראה להלן); ואילו קבוצות שיעיות (ראה להלן) ראו להוסיף לרשימתן את עקרון הוילאיה (־ידידותו ונאמנותו של עלי לאללה). נטפל בכל רוכן בפני עצמו, כי רב החומר הראוי להירשם על כל אחד מהם.

 

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 65

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות-

ביטוי דומה לנחיתות, הפעם יותר סמלי מאשר ממשי, מצוי בתקנות הנוגעות ללבוש נשות הד׳מים. החוקים שאסרו עליהן ללבוש בגדי פאר או תכשיטים יקרים נאכפו רק מעת לעת, ומכל מקום הקבילו להם גם הגבלות שהוטלו על נשים מוסלמיות. אולם הבדל אחד הוא בפירוש סימן לנחיתות. נשים מוסלמיות חופשיות, שיצאו מחוץ לבית, נדרשו לכסות פניהן ברעלה כלשהי. נשות הד׳מים ושפחות הורשו לצאת בפנים גלויות ולעתים אף חויבו לעשות זאת. תקנות שונות אף אוסרות על נשות הד׳מים לכסות פניהן ברעלה. הסמיכות בין פנים גלויות ושפחות לבין פנים רעולות וצניעות והגינות היא ברורה. התחושה שבאה לידי ביטוי בתקנות הללו זהה ללא ספק לזאת שביסוד המוסכמות המערביות שמן העבר הלא רחוק בקשר לחשיפת החזה הנשי. בתקופה שבה ההחמרה בקולנוע ובטלוויזיה היתה רבה יותר מאשר בימינו, היה אפשר להציג נשים חשופות חזה רק כאשר היה ברור שהמדובר בנשים פרימיטיוויות, ילידות מקום נידח ומרוחק. אסור היה להציג אותן אם היו לבנות, כלומר, מתורבתות.

מאפיין משותף לכל התקנות הללו, סוניות ושיעיות כאחד, הוא הדאגה לשמר ובמיוחד לסמל את נחיתותם החברתית של הדמים במקביל לעליונותם של המוסלמים. סמלי הנחיתות היו לעתים חשובים יותר מן המציאות עצמה, ולבטח – לפחות עבור האמידים שביניהם – טורדניים יותר. בעוד שמטרתן הכללית של המגבלות על הלבוש שהוטלו על הדמים היתה חברתית, ובמובן מסוים פוליטית, ייתכן שלפעמים ניתוספו לכך גם שיקולים אחרים. פִרְמָאן עות׳מאני מ-1568, שנתפרסם בתגובה לבקשתו של הקאדי של אסתאנבול לאכיפה קפדנית יותר של התקנות, מציין כסיבה לבקשתו של הקאדי את העובדה, שהרכישות הנרחבות של כיסויי ראש, נעליים ובגדים מהסוגים שהיו שמורים למוסלמים, שנעשו בידי הדִ'מִים, הביאו לעלייה חדה במחירי המוצרים הללו ולפגיעה באוכלוסייה המוסלמית:

 

צו אל הקאדי של אסתאנבול

באשר שיגרת איגרת אל סף האושר שלי ובה אתה מודיע, שגברים ונשים יהודים ונוצרים מבין הכופרים המתגוררים בעיר שהאל שומר עליה אסתאנבול, לובשים בגדים עשויים מבדים יקרים ומשונצים, קונים צניפים יקרים וכורכים אותם בסגנון קציני הפרשים (סִפַאהִי) וכדומה, עוטים קפטאנים מבדי אטלס וכותנה ובדים יקרים אחרים, ונועלים אותו סוג נעליים ואנפילאות כמו המוסלמים, וכתוצאה מכך מחירי הצניפים, הבדים והנעליים עלו מעל להישג־יד, ושבו ביקשת שיימנע מהכופרים להתלבש כמו מוסלמים – ובאשר, בתשובה לכך, הצו המלכותי שלי כבר נכתב ונשלח קודם לכן, בעניין לבוש הכופרים – על־כן אני מצווה עתה, שכאשר [הצו] הנוכחי יגיע, תפעל בהתאם לצו המלכותי שלי שנשלח קודם לכן, ותבטיח, שמעתה ואילך יהודי, נוצרי או כל כופר אחר לא יורשה ללבוש בגדים יקרים, כפי שמנינו לעיל, ובניגוד להוראתי הנאצלת שפורסמה קודם לכן.

(ניתן למפקח על השווקים)

21 לחודש צפר 15/976 באוגוסט  .1568

 

הערת המחבר:

השימוש במונח ׳מתגוררים׳ (סַאכֵּן) הוא משמעותי. תושבים מוסלמים בדמשק ובירושלים,

למשל, מכונים פשוט דמשקאים וירושלמים. מוסלמים שבאו ממקום אחר וכן כל הלא־מוסלמים,

ללא הבדל כמה זמן הם ואבותיהם חיו בעיר, אינם זכאים לסיומת השיוך המקומית (בתורכית:

LI, בערבית -י), ומצוינים כ׳מתגוררים׳ בעיר הנדונה. ע"כ

 

שיקול בעל חשיבות גדולה ביותר היה, שהדִ'מִים יפגינו כבוד לא רק לאסלאם אלא גם לכל מוסלמי. הוראות ברוח זאת היו כלולות בדרך כלל בתקנות שפרסמו רשויות הדת או השליטים המוסלמים ושבהן פורטו ההגבלות הנובעות מן הדִ׳מַה. כך, בחיבור מן המאה השתים־עשרה מסביליה שבספרד, המטפל בתקנות השווקים, אנו קוראים:

 

מוסלמי אסור שיעסה יהודי או נוצרי, או ישליך את האשפה שלו, או ינקה אה בתי הכיסא שלו. היהודי והנוצרי מתאימים יותר לעיסוקים הללו, כיוון שאלה עיסוקיהם של שפלים. מוסלמי אסור שיטפל בבהמתו של יהודי או נוצרי, ולא ישרת אותו כנהג פרדות ולא יחזיק לו את המשוורת. אם ידוע על מוסלמי שעושה זאת, יש להוקיע אותו.

 

סדרה של תנאים, שהמולות (כוהני הדת) ביקשו להטיל על יהודי חמדאן שבאיראן, בשנת 1892 לערך, מפורטת עוד יותר: ״יהודי לא יעקוף לעולם מוסלמי ברשות הרבים. נאסר עליו לדבר בקול רם אל מוסלמי. נושה יהודי של מוסלמי ידרוש את חובו בחיל וברעדה. אם מוסלמי מעליב יהודי, זה האחרון חייב להרכין ראשו ולשתוק״.

 

אם יראת הכבוד בפני המוסלמים כפרטים היתה חובה חברתית, והעדרה היה כרוך באי נעימות ואף בעונשים חמורים, הרי זלזול באמונה המוסלמית עצמה, בספרה או במייסדה, יכול היה לחייב דין מוות. ספרי משפט מוסלמיים מקדישים תשומת לב רבה לשאלת ׳הד׳מי הפוגע באסלאם׳ – להגדרת העבירה הידועה במונח הטכני סַבּ, להוכחות הנדרשות כדי להרשיעו בדין ולעונש המוטל עליו. ככלל, השיעים, ובין הסונים האסכולות החנבלית והמאלכית, מחמירים יותר ותובעים עונש מוות; החנפים, ובמידה מסוימת השאפעים, מקלים יותר ומסתפקים במקרים מסוימים במלקות ובמאסר. המשפטן התורכי אַבּו סֻעוּד אֶפֶנְדִי מציע עונש מוות רק לעבריינים מועדים החוטאים ברבים, והוא משתדל להדגיש, שאין להטילו בקלות ראש. הוא היה בבירור מעוניין למנוע האשמות קטנוניות וזדוניות, וקובע שאין להתייחס אל עבריין כמועד ״רק על דיברתם של אדם אחד או שניים”. בכדי שיהיה ברור שמדובר בעבריין מועד, חייבים להודיע על כך לשלטונות ״מוסלמים חופשיים מפניות״; המילה שבה הוא משתמש היא bigaraz (מילולית: ״ללא טינה ואיבה״). ״כאשר מתברר שהעבירה היא מועדת, אפשר להוציא את העבריין להורג״; אך אם לא – ״מלקות קשות ומאסר ממושך מספיקים״. בדומה לכך, בעוד אבו סעוד מורה על גזר דין מוות לעבריין המשמיץ או מקניט את הנביא, הוא מציין שהדבר מתחייב כאשר העבירה נעשית בפומבי ותוך פרסום ברבים, אולם הכופר אינו נחשב אשם בסעיף זה רק משום שהוא מכריז ״על הדבר שהוא כפירתו״, כלומר, על שלילת שליחותו הנבואית של מחמד. בהסתייגויות הללו, הדִ׳מִי שמעליב ברבים את הנביא חייב להיות מוצא להורג, מכיוון ״שלא על־ כך הענקנו לו את הדִ'מַה׳,.

 

ואכן, נמצאו מבקשי מות קדושים, שהשיגו את מבוקשם בדרך זאת. לעתים קרובות העבריינים היו מטורפים או שתויים; לפעמים, האישום והענישה היו תוצאה של צרכים פוליטיים, לחצים עממיים או אף נקמה פרטית. בדרך כלל, תביעה משפטית והרשעה בגין עבירה זאת לא היו נפוצות, אולם מעת לעת הן התרחשו עד עצם המאה התשע־עשרה, והפחד מפני הלשנה בוודאי היה גורם בריסון הדִ׳מִים, לבל ישכחו את מקומם. אדוורד ליין (Lane), ששהה במצרים מ־1833 עד 1835, ציין את השיפור שחל במצבם של יהודי מצרים תחת מחמד עלי פאשא והעיר: ״כרגע הם פחות מדוכאים; אך הם עדיין כמעט מעולם אינם מעזים להוציא מילת גידוף שעה שערבי או תורכי שפל ביותר מבזה או מכה אותם ללא הצדקה; מפני שרבים הם היהודים שהוצאו להורג בשל ההאשמה הכוזבת והמרושעת, ולפיה השמיעו דברי לעג נגד הקראן או הנביא״.

 

מקרה מפורסם אירע בתוניסיה ב־1857. יהודי ממעמד נמוך מאוד, בַּטוּ סְפֶז שמו, הואשם שהעליב את האסלאם בהיותו שתוי. אילו נשפט בפני בית דין חנפי, בהתאם לאסכולה השלטת בתוניסיה, היה יוצא עם עונש פחות. במקום זאת נקט השליט צעד יוצא דופן, והביא את המקרה בפני בית דין מאלכי, המחמיר יותר, ובכך הבטיח גזר דין מוות. לפי משקיפים בני התקופה, הסיבה לכך היתה, שהשליט ציווה זמן קצר קודם לכן להוציא להורג חייל מוסלמי, ששדד ורצח יהודי. הוצאתו להורג של העבריין היהודי נבעה איפוא מן הצורך להפגין חוסר משוא פנים. אף־על־פי שתביעה משפטית בעוון זה כבר אינה מקובלת במרבית המקומות, ביקורת ואפילו דיון על האסלאם מפי לא מוסלמי, הם עדיין נושא רגיש.

השיעים באיראן היו הרבה פחות סובלנים מבני תקופתם הסונים שבאימפריה העות׳מאנית. גירוש, התאסלמות מאונס וטבח – שלוש תופעות נדירות בארצות הסונה – היו חלק משגרת החיים באיראן עד המאה התשע־עשרה. נוסעים מערביים העירו פעמים רבות על מצבם העלוב והאומלל של נתיניהם הלא־מוסלמים של השַאהִים.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות- עמ'-43

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א

 

חותם של חיים מסורתיים — על־פי מורשת היהדות והליכותיה — היה טבוע בתקופה זו על החברה היהודית באפריקה הצפונית. רובו המכריע של הציבור היהודי שמר על מצוות הדת העיקריות. אנשים באו אל בתי־הכנסת בימות שבת ומועד וגם בימות חול, אך במיוחד מעלים על נס כל רואיהם של היהודים בתקופה זו את הקפדתם על שמירת השבת. נוצרי שפקד את קהילת מכנאס בראשית המאה ה־18 מעיד, שהעיר כולה שבתה מכל פעילות כלכלית ביום השבת, משום שהיהודים השולטים על כל המיסחר לא באו ביום זה ל״מדינה״(העיר המוסלמית). יתכן שיש גוזמה בדברים אלה, אך אין ספק שהפעילות הכלכלית אכן הצטמצמה בגלל היעדרם של היהודים ביום השבת, ממרכזי המיסחר. נוסע שהיה באלג׳יר בראשית המאה ה־19 מציין, שהיהודים מסתגרים בשכונתם ביום השבת והילה של קדושה אופפת אותם. עדויות דומות קיימות גם ביחס לבני קהילות אחרות באפריקה הצפונית בתקופה זו.

 

ואולם, מאידך, פשטו לעתים בקרב שכבות שונות בחברה סטיות משמירת המצוות. בראשית המאה ה־18 התקינו בצפרו תקנה, שבאה בין היתר להתריע על כך שיש אנשים המגלחים את זקנם ופיאותיהם שלא על־פי ההלכה. במיוחד הירבו מנהיגיהן הרוחניים של הקהילות להתריע נגד חיי מותרות ועל שמירת גדרי המוסר. הם היפנו את דבריהם בעיקר לנשים. כך התריעו בקהילות רבות נגד הנטיה ללבוש בגדים מפוארים ולעדות תכשיטים יקרים, דבר העלול גם לעורר את קינאתם של המוסלמים. חכמי הדורות ההם יצאו גם נגד מינהגים מסויימים שדבקו בהמוני העם ושהיו זרים לרוח ההלכה. החכמים יצאו, למשל, נגד מינהג הנשים להתגודד בשעת פטירת אדם ולשרוט פניהן ובשרן עד זוב דם. ואולם, הישנותן של תקנות בעניינים אלה פעמים רבות באותה תקופה, מעידה שלא תמיד עלה בידם של פרנסי הדור לסתום את הפרצות שניבעו בחברה היהודית.

כאמור, היו יהודים, ובמיוחד מקרב העלית הכלכלית והחברתית, שקיימו קשרים הדוקים עם חבריהם למעמד בקרב החברה המוסלמית. אך מנהיגי הקהילה היהודית ביקשו להזהיר מפני ניצול קשרים אלה לרעה, אם על־ידי שיתוף פעולה נגד הקהילה ואם על־ידי השתמטות מחובות המוטלים על כל בני הקהילה, ובמיוחד מתשלום מסים. בחריפות רבה יצאו דברי הדורות ההם נגד מלשינים (״מוסרים״, בלשונם) או נגד אלה המתעלמים מבתי־הדין היהודיים ופונים לערכאות של גוים או נגד זלזול בקיום המצוות, תופעה שפשטה במיוחד בקרב חוגים חברתיים שהירבו להתרועע עם בני מעמד דומה בקרב החברה המוסלמית.

לסיכום, אף־על־פי שבתקופה זו היתה חריגה כלשהי מקיום מצוות, והיו בודדים שניסו לפרוק עולה של הקהילה, השכילה החברה בכללותה לשמור על אופיה המסורתי ועל דבקותה במורשת היהודית. חיי בניה נרקמו בראש ובראשונה בשכונה היהודית, בתוך בית־הכנסת ובחוג המשפחה.

 

  1. 2. התנועה השבתאית באפריקה הצפונית.

 בסמוך לראשיתה של התקופה הנדונה — אמצע המאה ה־17 — עברו על החברה היהודית באפריקה הצפונית, כמו בקיבוצים אחרים של בית־ישראל, זעזועים חברתיים עזים, בעקבות התפשטות התעמולה השבתאית בקהילות רבות וחשובות. זעזועים אלה נמשכו כעשור שנים, בעיקר מאז הכריז שבתי צבי על עצמו כמשיח בשנת 1665, ועד שנת 1675, שבה דעכה האמונה בו.

אין ספק שהתפשטות הקבלה באיזור זה חיזקה את השפעת השבתאות בארצות האיזור (ראה להלן). אחד המוקדים החשובים של התעמולה השבתאית היה מצריים. כבר שנתיים לפני התגלותו כמשיח, כשעשה בקהיר כשליח קהילת ירושלים לצורך איסוף ממון, רקם שבתי צבי קשרים עם ראש הקהילה היהודית בקהיר, הצ׳לבי רפאל יוסף. השפעת התעמולה החדשה הורגשה במיוחד בין מקורביו של רפאל יוסף, ואלה מצאו חסידים רבים בין המוני העם. הבשורה החדשה עשתה לה כנפיים גם באלכסנדריה, ובשנת 1666 היו בה אלפיים איש שעשו תיקוני תשובה, וערכו צומות; אחד הרבנים שם אף ביטל את תענית תשעה באב. ר׳ יוסף אזוביב מחכמי אלג׳יר, אשר נלכד גם הוא ככל הנראה בכבלי התעמולה השבתאית, מעיד על מה שראה בביקורו באלכסנדריה: ״נעשתה תשובה גדולה אשר כמוה לא נהיתה, כי עד עתה יותר משליש הקהל לובשים שק על גלדם״(= עורם)(ציון, ו, תש״א, 87).

 

אנשי מצריים היו מן הראשונים שהפיצו את התעמולה השבתאית ביתר ארצות אפריקה הצפונית. בטריפולי, באלג׳יר, בווהראן ובתוניס נתפשטה האמונה באמצעות כמה חסידים נלהבים של שבתי צבי; אחד מהם היה אברהם מיכאל קרדוזו, שקיים קשרים עם עזה ואיזמיר, שני מרכזים חשובים של התעמולה השבתאית בשנות השישים במאה ה־17. הבשורה החדשה הגיעה אף לג׳רבה, וגבאי ההקדש בקהילה התכוונו למכור את נכסי ההקדש, משום שחשו שהקץ הנה זה בא.

השפעה גדולה לשבתאות היתה, כאמור, במארוקו, במשך עשור שנים. במיוחד היו לה מהלכים בראשיתה של התנועה באזורי דרום־מערב מארוקו, שבהם נודעה לקבלה השפעה חזקה מאוד, ויש להניח שהיא שהכשירה את הלבבות לתעמולה השבתאית. הקהילה במארוקו היתה נתונה לתעמולה ממצריים, מטריפולי(שבלוב) ומהולנד אך אין ספק שהלחץ הקשה שבו היו נתונות כמה קהילות במארוקו בעת חילופי השושלת הסעדית בשושלת העלווית וביסוס שלטונו של מולאי אלרשיד — סייע להתפשטותה של הפעילות השבתאית. אנו שומעים במיוחד על סבלם של היהודים באזורי זאוויה, תאדלה ומראכש שבדרום־מערב מארוקו. הם נרדפו על־ידי השלטונות שהטילו דופי בנאמנותם למלכות. ר׳ יעקב ששפורטש, שכתביו הם אחד המקורות החשובים לתולדות השבתאות ולמלחמה בה, מציין שאלרשיד אף גזר חורבן על בתי־הכנסת בתאדלה ובמראכש. במכנאס עמד הנגיד מימון מימראן בראש המאמינים בשבתי צבי, וחלק מיהודי העיר אף ביטלו את צום תשעה באב. השפעת התעמולה השבתאית הגיעה גם לאיזור המרוחק שבדרום־מזרח מאח־קו, בפאתי הצחרה — איזור תאפילאלת. התלהבות חדשה התעוררה במארוקו בשנים 1675-1673, וזאת למרות המרתו של שבתי צבי. הפעם קמה רוח של התעוררות גם בערים המרכזיות והחשובות של יהודי מארוקו באותה עת — בפאס, במכנאס, בסלא, בקצר אל כביר ובתיטואן. בראשית שנת תל״ד (1673) הכריז על עצמו כמשיח בחור תמהוני בשם יוסף בן צור ממכנאס — כנראה גם בהשפעת אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, נביאו של שבתי צבי, שעשה את ימיו האחרונים בעיר זו ונפטר בה בשנת 1673 — והוא בישר על הגאולה העתידה לבוא על־ידי שבתי צבי.

 

ואולם, רק מעטים בדרך־כלל הלכו שולל אחרי התעמולה השבתאית. רוב רבני אלכסנדריה, שכאמור היתה מרכז לתעמולה זו, לא נתפסו לאמונה החדשה. רבני טריפולי קמו נגד פעילותו של קרדוזו, ואילו במארוקו דחו רובם המכריע של חכמיה את התעמולה השבתאית. נראה שמעמדם של החכמים בארץ זו וכוחה של התורה היו חזקים דיים להדוף רוחות אלה ומיד ולאחר שכל הנבואות לבוא המשיח בשנת 1675 נתבדו, דעכה לחלוטין האמונה בשבתי צבי.

למעשה, לא הותירה השבתאות רישום של ממש בקרב העדה היהודית באפריקה הצפונית, פרט לכמה מינהגים, כגון בשירת הנשים בטריפולי ששרו עוד באמצע המאה ה־19 ״חנון יא רחמן ג׳יב אלמשיח מעא נתן״ (חנון, הוי רחום, הבא את המשיח עם נתן)(מ׳ הכהן, הגיד מרדכי, ירושלים תשל״ט, 93), אך ספק אם הנשים נתנו את דעתן לתוכן המדוייק של הדברים. הוא הדין באחד השירים שנהגו הנשים היהודיות במארוקו לשיר בחתונה. בכמה קהילות שם שרד מינהג לחלק מעות לילדים בתשעה באב כמו בפורים, שריד לכך שהפכו יום זה ליום שימחה בימי התפשטות השבתאות.

ככלל ניתן לומר, שהשבתאות עוררה הדים בקרב קהילות אחדות באפריקה הצפונית, אך כגודל ההתלהבות שהתעוררה בהן כן היו גדולים ממדי האכזבה. תנועה זו לא הותירה באפריקה הצפונית עקבות של ממש, כפי שקרה בתפוצות אחרות.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-עמ'176

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר