ארכיון יומי: 20 בספטמבר 2019


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- הספינה הראשונה 'יהודה הלוי.

אַל תִּירָא, כִּי אִּתְּךָ אָנִּי: מִּמִּזְּרָח אָבִּיא זַרְּעֶךָ, וּמִּמַעֲרָב אֲקַבְּצֶך. ואֹמַר לַצָפוֹן תֵּנִּי, וּלְּתֵּימָן אַל תִּכְּלָאִּי; הָבִּיאִּי בָנַי מֵּרָחוֹק, וּבְּנוֹתַי מִּקְּצֵּה הָאָרֶץ. )ישעיהו מ"ג ה ו(. –

פרק שלישי ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר ו'הבריחה'

הפרק יעסוק בארגון ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר ו'הבריחה' מצפון אפריקה. בפרק יוצגו נתונים על שלוש הספינות הראשונות שהעפילו מחוף אלג'יר, ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה – איטליה וצרפת וארבע ספינות ממזרח אירופה בהן העפילו מתי מעט יהודים. 2,525 מוגרבים העפילו וגורשו לקפריסין בתקופה בין 5/1948 1/1947 . הם שוחררו בפברואר 1949 עם סגירת מחנות קפריסין. לגבי כל ספינת תתבצע השוואה מול מאגר השמות.

במרכז העשייה של המוסד לעלייה ב' עמדה הצלת שארית הפליטה באירופה. לכן, כול עוד הנסיבות אפשרו זאת, לאחר מלחמת העולם השנייה, העמידו הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' משאבים מצומצמים למפעל ההעפלה מצפון אפריקה שהתבטאו ברכישת שלש ספינות ובהקצאת מספר קטן של שליחים לצפון אפריקה. לכאורה, לא הייתה צריכה להיות סתירה בין מטרות הסוכנות היהודית לבין מטרות עלייה ב'. אך בצפון אפריקה המאבק וחוסר התיאום בין שני גופים אלה לא תרם למפעל ההעפלה מפני שהמוסד לעלייה ב'  התמקד בהעפלה והסוכנות היהודית התרכזה בחינוך ובפעילות בקרב תנועות נוער ציוניות המגרב.

ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר

מטרת השליחות הראשונה של יגאל כהן, אפרים בן חיים ונפתלי בר גיורא, בשנת – 1943 , לצפון אפריקה הייתה להכיר מקרוב את הקהילות היהודיות במרוקו, אלג'יר ותוניס. שליחות זו התבססה על רעיון 'החלוץ האחיד'  שמטרתו הייתה לנטרל את הפוליטיקה הארץ ישראלית בארגון ומיסוד פעילות תנועות נוער שפעלו גם ברחבי המגרב. בשליחות השנייה, 1945 1944 , התהדק הקשר עם תנועות הנוער בתוניס -צעירי ציון', בג'רבה 'עטרת ציון' ובמרוקו 'שארל נטר'. השליחות השלישי- – 1947 1946 הניבה פרי. קורס ההגנה הראשון התקיים, פברואר 1947 , ברוויגו, אלג'יר. השתתפו בו הפעילים שנוצר עימם קשר במהלך השליחויות הקודמות: אלי אוחיון וסאם אביטבול ממרוקו, נדיה כהן, חנניה אלעל, יצחק כהן, אשר סעדה וקלמנט סיטרוק מתוניס ואילן חגאג' מאלג'יר. הקורס נועד להכין את הקהילות היהודיות במגרב להתמודד עם מהומות העלולות לפרוץ מצד האוכלוסייה המוסלמית כלפי היהודים.

בוגרי הקורס נטלו חלק פעיל בארגון ההעפלה וגייסו מאות מיהודי צפון אפריקה לעלייה לפלשתינה- א"י.

צוות השליחים. השליחים והפעילים בצפון אפריקה שארגנו את העפלת שלושת הספינות הראשונות: פרידמן אפרים וברטה )בית אורן (חמל רפאל )כברי( כלב קסטל )גבעת חיים(דוד הורוביץ )דגניה( ויאני אבידוב )(נהלל). לצוות זה הצטרפו בוגרי קורס ההגנה הראשון שהתקיים באלג'יר ופעילים בתנועות הנוער המקומיות בארצות צפון אפריקה – – הצוות. הם פעלו ברחבי המגרב ועודדו עלייה לא"י.

בשליחות האחרונה פעלו השליחים כשליחי הסוכנות היהודית ובגיבוי המוסד לעלייה ב' וארגנו את מחנות המעבר עבור המעפילים ושיתפו את הקהילות היהודיות בתוכנית העלייה הבלתי לגאלית מחופי אלג'יר שנבחרה כבסיס להעפלה ישירה מצפון אפריקה לאור גישתם המתונה של השלטונות הצרפתיים כלפי מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. שלוש ספינות העפילו ישירות מחופי אלג'יר וגורשו לקפריסין: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'.

הספינה הראשונה 'יהודה הלוי. רק בתחילת שנת – 1947 החל המוסד לעלייה ב'  לפעול במגרב. לפי אפרים פרידמן ]בן חיים[ מטרת השליחות השלישית הייתה להביא לעלייה "שתיצור, תנועה גדולה וגדלה, מלווה ברגשי גאווה ובתודעת שליחות של יהודי צפון אפריקה כולה." שאול אביגור ראש המוסד לעלייה ב' התנה קבלת ספינה לצפון אפריקה בגיוס 500 מעפילים. הקהילה היהודית סייעה בידי הצוות ודאגה לממן את רכישות הציוד והמזון עבור המעפילים. על הצוות היה לעמוד במשימה שהוטלה עליו – – לאסוף — 500 מעפילים ראשונים כדי להוכיח שההעפלה מצפון אפריקה אפשרית. בנוסף לגיוס מעפילים הצוות נאלץ לעמוד בתחרות מצד הרוויזיוניסטים ותנועת 'הפוהמ"ז'. בן חיים דיווח למוסד לעלייה ב ' כבר בפברואר 1947 , על עליית 70 מעפילים 'פורשים' למרסיי, ככל הנראה, בספינה ' בן הכט' ושבצרפת הוכנו 50 מקומות על ידי 'הפוהמ"ז' להכשרה )ועלייה( עבור יהודי מרוקו.

הצוות איתר מקום מבודד, בקירבת מפרץ ליד העיר טנס, במרחק של כ- 160 ק"מ מהעיר אלג'יר. על השליח כלב קסטל הוטלה המשימה לארגן את המחנה לקליטת מאות מעפילים. שם המחנה היה 'שלווה ובריאות' ונועד כביכול לפעילות חברי תנועת הצופים. הקהילה היהודית באלג'יר סייעה אף היא בארגון המחנה בטנס. בעל השטח בו הוקם המחנה היה יהודי בשם מולכו. אנשי קשר נוספים בקהילה שסייעו למפעל ההעפלה היו אלי גוזלן, יוסף חיון, האחים דוד ורפאל זאגה ועייזר שרקי. סיוע משמעותי התקבל מג'יל מוק מזכ"ל המפלגה הסוציאליסטית בצרפת ושר בממשלת צרפת באותה שנה. אפילו מפקד המשטרה המקומית עצם עין מהעפלת הספינה הראשונה 'יהודה הלוי'. השליחים גייסו הלוואות – לרכישת ציוד ומזון למחנה מעשירי הקהילה היהודית באלג'יר סבאון יהונתן ומשפחת זאגה. הלוואות אלה הוחזרו למלווים. בתוניס סייע לצוות גביזון גבריאל. קשריו של פרידמן שנטוו במהלך שליחויותיו הראשונות עם מנהיגי הקהילות היהודיות נשאו פרי והן התגייסו לסייע לצוות בכול הקשור לעלייה לא"י.

גיוס המעפילים. אלי אוחיון וסאם אביטבול ]אביטל[ במרוקו, נדיה כהן וחבריה לתנועת 'צעירי ציון' בתוניס, נרתמו לגייס עולים ברחבי המגרב. אוחיון ואביטבול רתמו לפעילות את הארגונים הציוניים בפאס, במכנאס, סאלי, רבאט, סאפי, מארקש, מוגדור, אגאדיר וקזבלנקה. הם הציגו בפני המתפללים, בבתי כנסת, את רעיון ההעפלה ועסקו במיון מועמדים פוטנציאלים. בזמן קריאת התורה בשבתות, ברחבי מרוקו, הוקראו בערבית מוגרבית הודעות וידיעות על ארץ ישראל. נדיה כהן וברדה שלמה ]ברד[, פעילים ב'צעירי ציון' בתוניס, הופיעו בפני צעירים מקבוצת 'בן יהודה' במועדון 'שארל נטר' ועודדו את החברים להצטרף להעפלה לפלשתינה א"י. –  נדיה הופיעה ונאמה בפני קהלים בבתי כנסת, תופעה נדירה בקהילות המסורתיות בצפון אפריקה, בדרום מרוקו ואלג'יר ועודדה יהודים לעלות לפלשתינה- א"י. לכול מעפיל הוסבר שעליו לקחת מעט מאד חפצים אישיים. בנוסף לעליית חברים מתנועות נוער לא הוגבלה העלייה רק לצעירים ואליהם הצטרפו משפחות עם ילדים.

אביטבול ואוחיון דאגו להעברת המועמדים לעלייה בידי  'מעבירים' ]מבריחים, ב.ד[ דרך בית הקברות היהודי באוג'דה ומשם במשך הלילה למארנייה עיירה בגבול אלג'יר ומשם ברכבת לאלג'יר. הקהילה היהודית המקומית שיכנה אותם בשכונת 'באב אל וואד' בעיר. חברי תנועת 'צעירי ציון' קיבלו את פניהם ולאחר שהיית לילה באלג'יר הובילו אותם למחנה במשאית בה נהג אילן חגאג'. בשלביה הראשוניים הפעילות הייתה חשאית ועד מהרה "התפשטה השמועה על העלייה לארץ ישראל כאש בשדה קוצים. הרכבות לאוג'דה יצאו עמוסות." ]… [ עם התגברות גלי העולים שנהרו לאלג'יר פתח הצוות "מרכזי לינה באוראן כדי לדלל את הצפיפות באלג'יר".  לסקר טען שהנהירה למחנות באלג'יר התבצעה בתשלום "בעזרת מבריחים אלג'ירים תמורת 2,500 פרנק צרפתיים ליחיד, וכנופיות של יהודים ולא יהודים סייעו לחצות את הגבול בתיעוד מזויף או ללא תיעוד".]…[ מאוג'דה במרוקו למארניה באלג'יר ומשם ברכבת אלג'יר" אוחיון הוסיף שמשפחות נשלחו באפן ישיר למרסיי ממרוקו. במאמר מוסגר אוחיון הלין על ארגון הג'וינט שלא סייע ואף התנגד לכל הפעילות הקדחתנית הזאת".  בראיון עם יוסי עקריש מסאפי, מ'המעפיל האלמוני' ואמנון בן שושן מאסווירה ]מוגדור,ב.ד[, מ'לנגב' טענו ש'מישהו' בעירם המליץ להם לעלות לפלשתינה א"י דרך קזבלנקה ודרך אלג'יר. שתי ספינות אלה העפילו בתחילת שנת – 1947 , לפני תחילת ההעפלה הישירה מאלג'יר. שניהם עלו ביזמת 'בח"ד' ועברו הכשרה בדרום צרפת.

ההפלגה ממחנה 'שלווה ובריאות'. עיכובים טכניים עיכבו את הפלגת הספינה 'יהודה הלוי'. לאחר כשלושה חודשי המתנה הספינה עגנה במפרץ טנס. המעפילים עסקו מידי יום בפעילות 'מחנאית וטיולים' באזור כדי לא למשוך את תשומת לב תושבי האזור. כאשר הגיעה הספינה למפרץ טנס ירדו המעפילים כרגיל אל החוף. הם הועברו בסירות אל הספינה והעלייה לספינה התבצעה באמצעות סולמות וחבלים בסיוע חברי 'צעירי ציון'. לאחר העלאת מאות אנשים הגיעה הג'נדרמיה ]המשטרה ב.ד.[ המקומית ותפסה את המשאית שהובילה מעפילים מאלג'יר לטנס. יחד עמם נעצר יאני אבידוב האחראי על ההעפלה מטעם המוסד לעלייה ב'. הם הוחזרו לאלג'יר ושוחררו אחר כך.

הספינה 'יהודה הלוי "הוכיחה לעולם היהודי, להסתדרות הציונית וליישוב בארץ שיהודי צפון אפריקה רוצים לעלות". הצלחת ההפלגה הזו הביאה ]…[ "להתלהבות עצומה והגבירה את הרצון לעלייה" מרחבי המגרב. לאחר 21 ימי מסע מפרכים נעצרה הספינה בחיפה, ב– 31.5.47  על ידי משחתות בריטיות ומעפיליה גורשו למחרת לקפריסין. בדיווחי המוסד לעלייה ב' נמסר שבספינה העפילו כ- 390 מעפילים.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– הספינה הראשונה 'יהודה הלוי.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Les réactions en Israël sur le naufrage d'Egoz-Dr Yaron Tsour

Les réactions en Israël sur le naufrage d'Egoz

Dr Yaron Tsour

Et quelles furent les réactions en Israël à propos de la catastrophe? Comment est- ce que le Egoz et son naufrage permirent le lien entre l'immigration du Maroc et le mythe de l'immigration clandestine d'Europe avant la création de l'état d'Israël? Le Dr Yaron Tsour se penche sur ces questions dans son étude "L'immigration clandestine et l'élaboration de la société nationale", qui traite de l'influence de l'immigration secrète du Maroc jusqu'à la relation entre Israël et les juifs du Maroc. Plus loin, un fragment de cette analyse.

La catastrophe d'Egoz suscita en Israël un large écho. A partir du 12 janvier 1961, nous fumes témoins d'un nombre non négligeable d'informations et de réactions dans les journaux sur la catastrophe, qui générèrent un large écho publique. Malgré le caractère sensible de l'évènement d'un point de vue politique internationale, même le gouvernement fut contraint de réagir, quand bien même fut-ce de façon assez retenue. Golda Méir, alors ministre des affaires étrangères, fit une condamnation à la Knesset du pouvoir marocain qui empêchait la libre immigration. Dans ses propos elle s'adressa aux juifs du Maroc, déclara l'identification du peuple en Israël avec eux et leur douleur, et elle promit "qu'ils ne sont pas seuls dans le combat" (le sujet mériterait une analyse en soi et il est préférable, dans ce contexte, de comparer l'écho que provoqua la catastrophe d'Egoz avec celui que provoqua une autre catastrophe qui endeuilla l'immigration nord-africaine dans la période légale, "la catastrophe d'Oslo" (20.11.1949). Dans cette catastrophe périrent dans un accident d'avion vingt-sept enfants juifs en route vers un centre médical en Norvège, et de là ils étaient censés immigrer en Israël dans le cadre de l'immigration de la jeunesse.

Malgré ces protestations, des voix se sont élevés en Israël faisant allusion à la réaction officielle et publique sur la catastrophe Egoz qui d'après eux fut assez limitée. Cette relative réserve, fut dictée probablement par une politique orientée, qui priorait d'eviter une réaction acerbe et qui serait susceptible, plus tard, de constituer un obstacle dans l'élargissement de l'immigration en provenance du Maroc. Les réactions du publique israélien sur la catastrophe d'Egoz, aussi peu nombreuses qu'elles furent, reflétèrent justement la contrepartie positive qui s'était opérée dans le statut de l'immigration du Maroc en comparaison à celui qui prévalait dans les premières années de la création d'Israël, l'endroit ici n'est pas propice pour présenter et disséquer en détail les réactions des journaux et du publique sur la catastrophe. Nous préciserons seulement, que pour la première fois de son histoire, l'immigration marocaine devint le foyer d'inquiétude et d'identification générale. En cela, un fait bien sûr aida à ce que la catastrophe maritime se lia à la conscience publique comme l'un des mythes centraux de la lutte nationale sur le chemin de la fondation du pays – le mythe de l'immigration clandestine, c'est-à-dire, les efforts souterrains héroïques et martyrs pour parvenir à la terre d'Israël.

Dans ce contexte s'esquissèrent, consciemment ou non, des fondations supplémentaires dans le développement de l'organisation de l'Alyah du Maroc: d'une entreprise dominée par le département de l'immigration de l'agence juive l'un des bras de l'institution sioniste qui ne jouissait pas d'un prestige particulier à une entreprise dominée par le "Mossad', peut-être le bras le plus prestigieux des institutions de l'état dans la conscience du public israélien; d'une immigration qui entre par irruption et en nombre d'immigrants important, dont le statut dans la hiérarchie "de l'image de marque" qui se développait en Israël était des plus bas, à "l'immigration de sauvetage", certes naturellement réduite, de juifs qui ne demandaient qu'à se libérer du joug d'une vie dans un pays arabe.

L'immigration secrète et la catastrophe maritime qui l'endeuilla contribuèrent, cependant, à l'élévation du statut de l'image de l'immigration en provenance du Maroc dans la société nationale qui se développait en Israël. De façon paradoxale, la catastrophe remplit un rôle positif dans le rapprochement du judaïsme marocain vers l'homme de la rue israélien.

On peut résumer en disant que nous avons devant nous un exemple de la façon dont contribua l'immigration clandestine du Maroc, grâce à son caractère particulier, secret et "sécuritaire', à apaiser le conflit intérieur qui rendait difficile la creation de l'homogénéité et de l'harmonie dans la société israélienne. De cet exemple, il est peut-être possible d'apprendre sur le potentiel enfoui dans l'immigration clandestine en général, en tant que catégorie particulière d'immigration, pour l'apaisement des conflits semblables et le rapprochement des immigrations dites non élitistes dans la société nationale.

Cette nuit, vous êtes enfin arrivés chez vous

Tsiona Sher

En décembre 1992, furent rapatriés du petit cimetière d'Aluceimas au Maroc les ossements de 22 victimes d'Egoz, et furent inhumés au mont Hertzl, à Jérusalem. A la cérémonie nationale d'inhumation furent présents des dizaines de membres de la Misguéret, qui vinrent leur témoigner un dernier hommage. Parmi les présents, se trouvait Tsiona Sher, l’épouse de Hertzel Sher, qui était chef de la Misguéret à Gibraltar pendant la période des opérations du bateau Egoz.

Hertzel. mon mari, était parti seul en émissaire à Gibraltar. Notre fille et moi- même sommes restées en Israël. Pendant une longue période nous avons reçu des cartes postales, jusqu'au jour tant espéré où nous sommes parties en bateau le rejoindre à Gibraltar. Là-bas nous étions l'unique famille israélienne. Hertzl se trouvait souvent en déplacement, et moi j'étais l'unique gardienne du feu à cet endroit. Je faisais de mon nieux afin que les activités se poursuivent. Les jours les plus difficiles étaient les dimanches et les jours de fête. Gibraltar se vidait alors de ses habitants et tout le monde s'enfuyait en Espagne. A la naissance de notre petite fille, j'étais présente jour et nuit à la base et je faisais le travail qu'il m'incombait de faire. Notre maison servait de lieu de passage à ceux qui arrivaient et à ceux qui partaient, et nous nous sommes efforcés de leur donner le sentiment d'une maison bonne et chaleureuse.

Je me souviens particulièrement du naufrage d'Egoz, quelques jours avant la catastrophe Haïm Serfaty et son amie étaient nos hôtes pour un déjener à la maison. Nous savions que c'était sa dernière traversée, et qu'après, ils se marieraient. Mais la fin. nous la connaissons, c'était effectivement sa dernière traversée.

Par la suite, sont arrivés à Gibraltar les familles de Yéhuda Alboher et de Ehud Daivis, des gens merveilleux. Le jour de l'arrivée des cercueils sur le mont du "repos étemel" à Jérusalem, était pour moi la fermeture d'un cercle. J'étais arrivée seule à la cérémonie, mon mari n'était déjà plus parmi les vivants. Il n'a pas eu le mérite de voir comment ces gens merveilleux ont été conduits à leur dernière demeure en Israël dont ils avaient tant rêvé. Mais voilà, ils sont finalement arrivés, après de grands efforts. Ça m'a été difficile. Difficile aussi pour les familles et toute la population d'Israël, en ce jour de deuil national, "reposez en paix dans vos dernières demeures" avais-je murmuré au moment de l'inhumation, alors que j'essayais de reconstituer dans ma mémoire la dernière fois que j'avais rencontré Haïm Serfaty dans notre maison de Gibraltar: le dimanche 8.1.1961, était arrivé chez nous, pour déjeuner, un jeune couple. L'homme, c'était Haïm Serfaty, et l'avait accompagné son amie. Ils nous avaient amené un cadeau, un ouvre bouteille en forme de goéland. Lorsque nous avons vu l'ouvre-bouteille, nous avons échangés, mon mari et moi, des regards. Pendant le repas, nous avons appris que le jeune couple s'apprêtait bientôt à se marier, et que c'était la dernière traversée de Haïm avant qu'il ne quitte la Misguéret, il se mariera et fondera un foyer en Israël.

A partir de ce moment, lorsque Hertzl et moi avions l'occasion de voir des goélands près de la plage, je pouvais distinguer dans ses yeux un regard de tristesse. Un jour il m'a raconté la légende sur les goélands qui est racontée parmi les marins: "les marins, à leur noyade et pendant leur descente vers les fonds de mer – leur âme s'envole et pénètre dans un goéland.'

En réfléchissant à ce qui s'est passé, nous avons reçu de Haïm le goéland, et ensuite – comme tout le monde le sait – tous les immigrants clandestins d'Egoz et avec eux Haïm, sont descendus vers les abîmes, et nous, nous sommes restés avec l'ouvre-bouteille, avec le goéland et avec la légende.

J'ai décidé de remettre ce même ouvre-bouteille en forme de goéland à l'organisation des membres actifs de la clandestinité et des Prisonniers de Sion d'Afrique du Nord, car je crois que c'est l'endroit le plus respectable pour détenir cet objet.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir KnafoLes réactions en Israël sur le naufrage d'Egoz-Dr Yaron Tsour page 413

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

 

א-טלעא אל-פרשה(העלייה לפרשה)

במכנאס, כאשר הילד התקדם בקריאה השוטפת, הוא הצטרף לכיתה (א- ארבאעא). (מובן הכיתה כאן, הוא עניין של חמישה־ שבעה תלמידים ועימהם החבר). ליד ה- רבבי עמד חבר עוזרים שנקראו א-סחאב (חברים). כל אחד מהם היה ממונה על הניהול והטיפול בכיתה(רבאעא). בכל כיתה למדו חמישה שבעה תלמידים, וישבו כאמור על הריצפה בחצי גורן מול ה-סאחאב (החבר) שמילא את התפקיד של ממונה, משגיח ומחנך. בכל בית־הספר היו אם כן מספר כיתות, ותפקידו של המלמד היה רק לפקח על כלל התלמידים. בערב כאשר הקטנים חזרו לבתיהם אחרי יום לימודים ארוך, ה-רבבי ישב עם ה״חבריסם״(א-סחאב) ולימד אותם גמרא כי הם היו די מתקדמים.

התלמיד החדש הצטרף איפוא לכיתה ולמד עם חבריו בני גילו. הורי התלמיד שילמו לחבר (סאחאב) כמה פרוטות כל שבוע, כדי שישגיח וישים עין על בנם. ברוב המקרים, החבר היה גם מלווה את הילד מביתו לבית-הספר (א-סלא) ומחזירו להוריו בסוף היום, תמורת תשלום כמובן. אולם רק בעלי יכולת הירשו לעצמם את המותרות האלו.

ה-סאראח (פירוש הטקסט)

התלמיד החדש שהצטרף זה עתה לכיתה מתחיל בשלב ראשון ללמוד את הפרשה עם ה-סאראח או תפ׳סיר, היינו תרגום מילולי לערבית, שנקבע מדורי דורות מפי רבני התקופות.

תרגום זה נועד להבהיר את המקור העברי לתלמידים החדשים. אבל הצרה הייתה שאף ילד לא הבין אותו משום שהיה קיים הבדל עצום בין שפת התרגום(ה- סאראח) לבין שפת הדיבור הנהוגה. המלמד תירגם איפוא כל פסוק ופסוק, והילד שינן ודיקלם מבלי להבין את המשמעות. המלמד גם לא טרח לוודא אם התלמיד הבין אלא דאג שהוא ישנן היטב את הפסוק מן הפרשה, וידקלם את הפסוק המקביל ללהג המקומי ה-סאראח, וכך עשה: ״וידבר ה׳ אל משה=לאמר. ותבללם אללאה אילא משה ליקול״.

הערת המחבר: מסופר על הרב רפאל ברדוגו ממכנאס, המכונה ״המלאך רפאל״ (נפטר התקפ׳׳ב), שירד פעם לדרומה של מרוקו וביקר בכמה קהילות יהודיות, הוא בדק את שיטת הלימוד ואיך המלמדים מתרגמים את התנ״ך לערבית בעבור התלמידים שלהם. הוא מצא שהמלמדים אינם בקיאים די הצורך בתרגום התורה לערבית, ואו נאלץ הרב לתרגם את התנ״ך לערבית מרוקאית (כת״י התנ״ך המתורגם נמצא היום במכון בן־צבי בירושלים תחת המספרים 1303 ו-1329, ראה גם קהלת צפרו, ח״ג, עמ' 207, הערה 12; גולוון, עמי 19: שפת התרגום אינה דומה ללהג המקומי.ע"כ

מסיבת העלייה לפרשה

כאשר הילד למד לשנן טוב את הקטע הראשון מהפרשה_ובשלב זה ללא טעמים, אבל עם התרגום לערבית, הוריו ערכו מסיבה די גדולה הנקראת לחלאווא די טלוע לפרשה, עוגות וממתקים לכבוד העליה לפרשה. ייתכן ששם זה מורה על המתיקות של לימוד התורה שבפי התינוקת של בית רבן וכבר נאמר ״דבש וחלב תחת לשונך״(שיר השירים ד, יא). ההורים הביאו לבית-הספר שני מגשי נחושת: באחד  הניחו חומש חדש שקנו לבנם לכבוד המאורע, ובשני עוגות, קומקום תה וסוכריות (פ'אניד), לתלמידי בית-הספר, במיוחד לחברי בנם הלומדים עימו בחברותא בכיתה.

ההורים בעלי יכולת נתנו ל-רבבי מתת כסף כנדבה וזה הרעיף ברכות בשפע על ראשו של הילד ואיחל לו שיזכה לחופתו ולשמחתו בחיי אביו ואימו, קרוביו ומיודעיו וכו'. באותו מעמד קרא התלמיד מתוך החומש שהביאו לו הוריו, אל-מקטע (הקטע) הראשון עד ה״שני״ של הפרשה, כפי שנהגו המלמדים לשנן לתלמידיהם עם התרגום לערבית, מלה במלה, מעברית ללהג המקומי. המלמד נהנה לא פחות מההורים ומהקרובים הנוכחים, וכולם הרעיפו ברכות על הילד ועלה-רבבי. הברכות היו מלוות כרגיל בקריאות גיל של יו יו יו!

טעמי המקרא

הילד שעלה זה עתה ל״פרשה״, עלה במקביל בדרגה, כי הוא מתחיל ללמוד עכשיו את פרשת השבוע בטעמי המקרא עם סילסולים. במכנאס נהגו המורים ללמד את תלמידיהם את הטעמים עם הניגון, אחרי קריאת כל מלה, כך: ״ויאמר, ה׳ (קדמה) אל משה: (זקף קטן)״. הילד קרא את שם הטעם במקביל לטקסט ובניגון כאילו הוא מפזם. הוא עשה זאת, כשהוא מנענע את ראשו ואת כל גופו אנה ואנה, בבחינת ״כל עצמותי תאמרנה״

הלימודים העונתיים

לימוד התורה (פרשת השבוע), היה המקצוע העיקרי והראשי ב־חדר. פרשת השבוע נלמדה יום־ יום לאורך כל השנה כמעט. אך היו עונות שלימוד החומש הוחלף בחומר אחר.

ימים מספר לפני פורים נלמדה מגילת אסתר. מיד אחרי פורים התחילו בלימוד ההגדה של פסח, תפילות החג ומנהגיו. כל תקופת ״העומר״ אהרי-פסח, הוקדשה ללימוד מוסר ולהכשרת לבבות לקראת קבלת התורה בחג השבועות. למטרה זו הם לימדו את מסכת אבות ואת ספר משלי. השיעורים של אחר הצהרים הוקדשו ללימודי פרקי אבות וספר משלי עם תרגום לערבית. גם מגילת רות ואזהרות היו מעניינא דיומא.

אחרי חג השבועות לימדו את ספר איוב. מי״ז בתמוז עד תשעה באב, לימדו את מגילת איכה וקינות. מתשעה באב התחיל לימוד ספר דניאל ותפילות ימים נוראים. כמו יתר הספרים, גם ספר דניאל נלמד עם התרגום לערבית, דבר שהיה מאד קשה, וזה נמשך עד חג הסוכות. דבר מעניין הוא שבמכנאס כמו ברוב המקומות, המלמדים לא לימדו את ספרי הנביאים כיחידות שלמות, אלא רק ההפטרה של כל שבוע ושבוע. במילים אחרות, בית־הספר הכין את התלמיד להווי בית־הכנסת, לליטורגיה ולחיי הדת.

א-תטלוע(לימוד בעל-פה)

אחרי חג הסוכות, החל מפרשת בראשית, התחיל א-תטלוע (השיעורים), כלומר דיקלום קטעי קריאה בעל־פה. הלימוד בעל-פה נמשך כל החורף עד ערב פסח, או שבוע לפני כן. החומר הלימודי התחלק לכמה שלבים, בהתחלה הוטל על התלמיד ללמוד בעל־פה את הקטע הראשון של אות אלף מאלפא-ביתא (תהלים קיט) ולדקלם את שמונת הפסוקים שבו, לפני ה-רבבי או ה-סאחב (החבר). זה היה יומ­יום, לפני שהתלמיד הלך לארוחת צהרים. לאחר מכן עבר התלמיד לשני קטעים יומ­יום ותמיד בע״פ עד שהגיע לשנן לו חמישה מזמורים בבת אחת.

מאלפא-ביתא עבר התלמיד ללימוד התהלים מההתחלה, וגם כאן הוא התחיל במזמור אחד כל יום, ולאט לאט הוא התקדם עד שדיקלם בע״פ חמישה מזמורים בנשימה אחת. מספר תהילים עבר לספר קהלת, וכל יום היה עליו לשנן בע״פ מספר פסוקים עד שבסוף הוא ידע את כל הספר עם תרגום לערבית.

תלמידים מוכשרים, למדו גם ספר משלי וספר איוב בע״פ עם התרגום. אחר כך למד התלמיד את פרקי המשניות, שאנשי מעשה נוהגים לקרוא בשבת לפני שלוש הסעודות. על התלמיד היה לשנן בע׳׳פ את עשרים וארבעת הפרקים של מסכת שבת (משנה), וכך נחקקו הלימודים על לוח ליבו.

לימודים אלה היוו כעין שיעורי-בית, והילדים למדו בלילות החורף הארוכים, כשהם יושבים יחד עם בני המשפחה, סביב כירה (נאפ'אך) עם גחלים שעמדה באמצע החדר. בני הבית ישבו מכורבלים ושמעו מעשיות וסיפורי נסים מפי האב או הסבא שהוחזק ברוב המקרים כתלמיד־חכם.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד 190

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר